היחס לממזרים ועד כמה ממזר חי

כ"א כסלו תשס"א

לרב אחד

א
מה אדע לא ידעו חז"ל, והם דרשו את הכתוב בקהלת פרק ד' והנה דמעת העשקים ואין להם מנחם ומיד עשקיהם כח ואין להם מנחם עכ"ל שלממזרים אין מנחם זולת הקב"ה לעולם הבא. ומה שבשו"ת משנה הלכות חלק ז' סימן רט"ז התריס נגד התוהים למה נענש הוולד בגלל חטאת הוריו וכתב ששאלות אלה הן פטפוטי דברים כי פשוט שהבן יורש מהוריו וברא כרעא דאבוה, והלא אם האב חולה בגופו והאם בגופה גם הילדים חולים ומאי שנא? לע"ד הגם שבודאי הוא פגם באמונה להשלים עם חוקי הטבע ולערער על חוקי התורה וממזרות היא גזירת הכתוב ואין לנו לערער עליה כשם שאין אנו מערערים על יסודות הפיזיקה, מכל מקום הרבה יש לחלק בין ממזרות לבין מומים בטבע. רוב המומים בטבע אינם מועברים לכל צאצאיו של האדם ולהרבה מהם יש תרופה ותיקון ובפרט בימינו, מה שאין כן פסול זרע הממזר שהוא לעולם וחל על כל אחד מזרעו ואין לו מרפא. וכמדומה שבשו"ת משנה הלכות לא התפלמס עם ממזרים עצמם אלא עם מי שאינו ממזר אבל בא בטרוניא כלפי שמיא, אבל לא סבר לנחם כן את הממזרים.

ועיי"ש שהביא הסבר מהרדב"ז מסוד גלגול נשמות. ועוד כתב שהממזר הוא עצם החטא, אך מה יענה למי שהעידו על אמו שמת בעלה ונישאה לאחר ובא בעלה הראשון שאז בניה מהשני ממזרים למרות שאין כאן זדון אלא אונס גמור. ועוד הא תינח ממזר שנולד מניאוף ואיסור כרת וסתם ממזר בלשון חז"ל הוא כן, אבל הנולד מממזר ובת ישראל או מישראל וממזרת שלא עברו אלא על איסור לאו מאי איכא למימר, וכל שכן הנולד מגר שנשא ממזרת או ממזר שנשא גיורת שלא עברו איסור כלל, וכן הנולד מממזר וממזרת שאותם מותר לשדכם לכתחילה עיין בשו"ת בני בנים חלק ב' סימן ל"ט.

ב
וצריך להאיר להם פנים כי ישראל הם. יש להודיעם שממזר קודם לנתין ולגר כיון שנולד מטפה כשרה כמו שאמרו במסכת הוריות דף י"ג עמוד א' ושאר מקומות, ושפסולו הוא משום איסור אבל לא משום שאין בו קדושת ישראל וכן כתב בשו"ת אגרות משה חלק אבן העזר חלק א' סימן י"א. ומה שכבודו הביא ממסכת קדושין דף ע' עמוד ב' שאין השכינה שורה על הממזר, זוהי לדעת תוספות הרא"ש שם והר"ן על הרי"ף והטור באבן העזר סימן ב' וכן בבמדבר רבה פרשה ט' אות ז' אמרו שאין הקב"ה מיחד שמו על ממזרים, אבל רש"י והתוספות בשם ר"י בקדושין שם והסמ"ג בלא תעשה קט"ז פרשוהו לענין גרים וכן משמע מסמיכות הענינים שבגמרא כמו שכתב ר"י.

גם מה שכתב כבודו שיש לממזר תכונות רעות וציין לבבא מציעא דף פ"ג עמוד ב', שם הלשון הוא מדחציף כולי האי שמע מינה רשיעא הוא עכ"ל ולא נקט ממזר, ואפילו אם הכוונה לממזר אין נלמד משם אלא שהחוצפה היא סימן לממזרות אבל לא שכל ממזר הוא חצוף. ועיקר הפגם בעניני אופי וסגולה אלה הוא בממזר שנולד מן הניאוף ולא בצאצאיו, אע"פ שאין חילוק ביניהם בעניני הלכה.

והנה בטור יורה דעה סימן רס"ה ושלחן ערוך שם סעיף ד' הביאו תשובת הגאונים שבבריתו של תינוק ממזר אין מבקשים עליו רחמים, ובמנהגי מהרי"ל כתב שאין להתפלל על ממזר הנימול קיים את הילד הזה לאביו לאמו מפני דלא ניחא להו לישראל לקיים ממזרים שביניהם עכ"ל, ועוד סיפר מהרי"ל שכאשר נפטר אותו ילד ממזר בגיל עשר שנים שלחו לו לבשורה טובה שנסתלק ונאסף מתוכנו עכ"ל והובא בט"ז שם, ולפי זה הסיק כבודו שאסור להתפלל לרפואת ממזר. לע"ד אין ללמוד משם אלא חידושו שלא להתפלל בעד ממזר קטן שעדיין אין לו זכות עצמית ומה עוד שבנים קטנים מתים בעוון אביהם, אבל מנין שאסור להתפלל לרפואת ממזר מבוגר אם אנו רואים שהולך בדרך ישרים, והלא אין אנו מתפללים עליו מצד היותו ממזר אלא מצד היותו ישראל כשר במעשיו. ועוד כי שונה שעת הברית שמכריזים על התינוק שהוא ממזר ואם נתפלל אז על קיומו נשמע כאילו נוח לנו בלידת ממזרים. ופשוט שרשאי הממזר להתפלל בעד עצמו. גם לא שמענו ולא ראינו שקוראים לממזר בשם גנאי כמו כידור כפי שכתב מהרי"ל והוא ממסכת יומא דף פ"ג עמוד ב', והעד שבכל הרשימות של שמות אנשים שחיברו האחרונים לענין גיטין לא נמצא שם כזה. ועיין בשו"ת חיים ביד סימן ע' שלא נכון לקרוא לו בשם גנאי כי שמא יהיה צדיק כאשר יגדל, ובאוצר הפוסקים ציינו כן לספר בן ימין סימן ט"ו.

ולכן אינו קשה ממסכת יבמות דף ע"ח עמוד ב' במה שאמר רבי אמי לממזר חיים נתתי לך עכ"ל ומשמע שהיה נוח לו שיחיה הממזר וכן משמע בירושלמי קדושין פרק ג' הלכה י"ב במעשה של רבי ברכיה, כי שם מדובר בגדולים ומן הסתם כשרים היו במעשיהם ואין הכי נמי רבי אמי ורבי ברכיה רצו בקיומם. גם אין סתירה ממה שמסופר בירושלמי יבמות פרק ח' הלכה א' לפי רבי אבין שכאשר תינוקו של ר' אדא בר אהבה נעשה כרות שפכה האב התענה עליו שימות ופרש בקרבן העדה מפני שנפסל מלבוא בקהל, כי גם שם מדובר בקטן ברשות אביו ואינו ראיה לממזר מבוגר. ועוד שהדבר תלוי בגרסאות, כי בירושלמי שבת פרק י"ט הלכה ב' הנוסח הוא נתענה עליו ומית עכ"ל ועיי"ש בפרוש הרד"ל.

ומה שהביא כבודו בשם ספרי קבלה וחסידות וראיתי כן בשם אביו של בעל ספר הפלאה, שאדם שבא על הערוה והוליד ממזר אם יחזור בתשובה שלימה אזי ימות בנו הממזר, לע"ד גם בזה מדובר בממזר קטן מה שאין כן בגדול אינו ברשותו ולאו כל כמיניה לאביו לקרב את מותו. ובספר עלי תמר על הירושלמי במסכת שבת שם ציין למסכת תענית דף כ"ד עמוד א' שר' יוסי דמן יקרת ביקש שבתו תמות כדי שלא יכשלו בה בני אדם ומשמע שהיתה מבוגרת, ור' יוסי ב"ר אבון הקפיד על ר' יוסי דמן יקרת שלא חס על זרעו ולכן הפסיק ללמוד תורה ממנו, ולפי הנ"ל אין זה סותר את המעשה של תינוקו של רב אדא בר אהבה כי שם מיירי בקטן ואילו כאן במבוגרת. ואם ר' יוסי ב"ר אבון במסכת תענית הוא בנו של אותו ר' אבין שבירושלמי נמצא שר' אבין גרס שמותר להתפלל על בן קטן שימות כאשר יש לחוש למכשול ובנו גרס שאסור להתפלל כן על בן גדול או בת גדולה ולא פליגי, ברם גם בלי זה יש להבחין בין המכשולים השונים.

ג
והנה ממזר מצטרף למנין עשרה כי שייך בו ונקדשתי בתוך בני ישראל, ויכול להיות שליח צבור להוציא את הרבים ידי חובתם ארעי אבל לא בדרך קבע, ועולה לתורה למנין ג' וז' ומצטרף לזימון כמו שהאריך בכל אלה בספר פתח הדביר חלק ב' בהשלמות לחלק א' סימן נ"ה ואע"פ שיש חולקים. ופשוט שאומרים עליו מי־שברך כמו כל עולה לתורה. ורק כאשר יש צורך לפרסם שהוא ממזר אזי בהכרח אין אנו נזהרים מלביישו והוא המעשה במסכת יבמות הנ"ל, אבל אחרי שנתפרסם שהוא ממזר שוב הוא ככל ישראל ואסור מן התורה לביישו משום אונאת דברים ומשום הלבנת פנים. וחלילה לכבודו לכתוב שיש חיוב תמידי לפרסמו ולהכלימו.

ובשו"ת זרע אמת שהובא בדרכי תשובה בסימן ק"פ אות א' הציע לעשות ע"י נכרי כתובת קעקע במצחם של ממזרים לסימן כדי שלא ילכו למקום שאין מכירים אותם וישאו כשרים באיסור, אבל לולא חשש זה לא היה חושב לבזותם. אפס כי ההצעה היא זרה לע"ד ועיין במסכת בכורות דף מ"ה עמוד ב' שביקשו שהקב"ה יעשה סימן ולא הם. ואינו דומה למה שהביא הרמ"א באבן העזר סוף סימן קע"ז מתשובות הרא"ש שחתכו את חוטמה של אשה שזנתה עם הגוי, כי עשו כן כהוראת שעה למיגדר מילתא והאשה עצמה חטאה מה שאין כן בממזר. ובימי הגמרא פרסמו פסולים על ידי פעולה ברבים לאוושא מילתא כמו שבירת החבית במסכת כתובות דף כ"ח עמוד ב' וזוהי כוונת הרמ"א באבן העזר סימן ב' סעיף א' וכן כתב בדרכי משה, אבל לא עלה על דעתם לעשות מעשה בגוף הממזר. והיום עיקר הפרסום הוא הרישום בפנקסי הקהילה הנתונים לביקורת טובי העיר או ברשומות בית הדין, ובתי הדין צריכים להודיע אחד לשני על ממזרים שהלכו ממקום למקום.

סוף דבר, לבד מפסול החיתון הממזר הוא כישראל לכל דבר לעניני יום ויום, וכן כתב בספר החינוך מצוה תק"ס, וז"ל להכנס עם הממזרים בכל מקומות מושבותיהם ולישא וליתן עמהם בכל הדברים מותר באמת כאחד מבני ישראל וכבר אמרי חז"ל שממזר תלמיד חכם קודם בקריאת התורה לכהן עם הארץ עכ"ל.

ד
ומה ששאל בענין פריה ורביה עיין בבני בנים שם שדייקתי מן הירושלמי לחזק את סברת המנחת חנוך במצוה א' שממזר אינו חייב במצות פריה ורביה, ומכל מקום קשה לפטור ממצוה הנאמרת בסתם על ידי סברות וקושיות ועיין בהערות הגרבצמ"ח עוזיאל באוצר הפוסקים סוף כרך א'. ואם אינו מוצא לישא ממזרת או גיורת בת בנים פטור מלהוליד משום אונס ובימינו שיש גרים מעטים לעומת קהילות שלמות של גרים שהיו בימי חז"ל לע"ד מותר לממזר לישא ממזרת או גיורת שאינה בת בנים לכתחילה. ורק איני יודע מנין פשוט לכבודו שאם ישא אשה בת בנים היא לא תרצה בנים ממנו.

ואיש שבא ואין מכירים את משפחתו ורוצה לישא בת כשרים או אשה שבאה נחלקו הפוסקים בזה ונראה שתלוי במנהג, כי בערוך השלחן באבן העזר סימן ב' אות י"ג כתב שפשוט לדינא שיש להיזהר שלא להתחתן אתם בלי בדיקה, ואילו בחזון איש חלק אבן העזר סימן ב' אות כ' כתב שאנו נוהגין היתר באנשים הבאין אף שמשפחתן אינה ידועה כלל ולא שמענו מוחין בדבר רק שאין מיעצין בזה וכו' עכ"ל.

ה
כיון שהגענו לכאן בס"ד אבאר לע"ד האם ממזר חי ומהו משך חייו ע"פ חז"ל. במסכת יבמות דף ע"ח עמוד ב' שאלו את רבי אליעזר ממזרת לאחר עשרה דרי מהו, אמר להם מי יתן לי דור שלישי ואטהרנו, אלמא קסבר ממזרא לא חי וכן אמר רב הונא ממזרא לא חי. והא אנן תנן ממזרין אסירין ואיסורן איסור עולם? אמר רבי זירא לדידי מפרשא לי מיניה דרב יהודה, דידיע חי דלא ידיע לא חי, דידיע ולא ידיע עד תלתא דרי חיי טפי לא חיי עכ"ל. ופרש"י דידיע לכל בברור חיי הוא ודורותיו דלא מיטמעי ביה. דלא ידיע כלל לא חי אפילו הוא, שלא ישא כשרה. דידיע ולא ידיע עד תלת דרי דזהירי אנשי חיי, טפי לא חיי דכיון דלאו דבר ברור הוא משתכחנא מילתא עכ"ל רש"י, ופרוש דבריו שבידוע ולא ידוע אמנם יצא קול על הממזרים ונזהרים הכשרים מלהתחתן אתם, אבל מאחר ואין הידיעה ברורה נשכח הקול עד ג' דורות וממילא נהפכים הממזרים לאינם ידועים ואין נזהרים מהם, ולכן הם מתים כדי שלא ייטמעו בכשרים.^*(הג"ה) בשו"ת אגרות משה חלק אבן העזר חלק ב' סימן ט' אות ג' פרש באופן הא' שהאיסור בממזר הוא רק להתחתן אתו ביודעין, מה שאין כן אם אינו ידוע שהוא ממזר אין שום איסור ואפילו לא כעובר בשוגג ובאונס עיי"ש שלא הביא את הסוגיא ביבמות, וצ"ב לפי דבריו איזה מכשול יש בממזר שאינו ידוע ולמה אינו חי.

ויש דעות מהו אורך חייו של ממזר שאינו ידוע ומתי הוא אמור למות. בירושלמי יבמות פרק ח' הלכה ג' וקדושין פרק ג' הלכה י"ב ופרק ד' הלכה א' אמר רב הונא ממזר אינו חי יותר משלושים יום עכ"ל כלו' ממזר שאינו ידוע. וצריך לאמר ששלושים יום אלה נמנים או מלידת הממזר או מיום שיצא הממזר ממקום שהיה ידוע כממזר ושעל כן היה חי שם ובא למקום שאינו ידוע כממזר ושעל כן ימות שם, כמו שנראה בירושלמי קדושין במעשה הממזר הבבלי שהגיע לא"י ואמר לו רבי ברכיה שאלמלא פרסם עליו שהוא ממזר היה מת תוך שלושים יום.

ובספר חסידים סימן ת"ק פרש באופן אחר, וז"ל המוליד ממזר לא קיים מצות פריה ורביה וכו' מכאן יש לומר למוליד ממזר לא מבעיא דלא קיים מצות פריה ורביה וכו' דקאמרי ממזר לא חי, ואותו ממזר שמוליד לא יוליד בנים דלא חיי כטריפה דלא חיי וכו' עכ"ל ועיין במקור חסד שם. מה שכתב שהמוליד ממזר לא קיים פריה ורביה פי' שכאשר בניו ימותו בלי בנים נמצא למפרע שלא קיים האב מצות פריה ורביה כמו שנפסק באבן העזר סימן א' סעיף ו' ברמ"א. ויש להטעים לפי מה שאמרו במסכת נדרים דף ס"ד עמוד ב' ארבעה חשובים כמת וכו' ומי שאין לו בנים עכ"ל, שעל כן ממזר אינו חי כי מאחר וזרעו כלה לכן הוא נחשב כמת.

ולשון ספר חסידים ואותו ממזר שמוליד וכו' עכ"ל אינו מבואר מי הוליד את מי ונחלקו האחרונים בפרושו, כי בשו"ת שואל ומשיב מהדורא קמא חלק ג' סימן ר"א פרש שמיירי בממזר שהוא בן הממזר הראשון שנולד מן הערוה, ולפי זה דור ראשון של ממזרים חי ומוליד ודור שני אינו מוליד ולכן נמחק ואין להם דור שלישי, אך קשה לפי הדמיון לטריפה כי היכן מצינו טריפה כזו. ויותר נראה שמיירי באותו ממזר ראשון שהבא על הערוה הולידו, שהוא זה שאינו מוליד ולפי הדימוי לטריפה ימות תוך י"ב חודש, וזו כוונת הבית שמואל באבן העזר סימן ב' סעיף קטן י"ח שכתב שלדעת ספר חסידים השיעור הוא י"ב חודש אע"פ שבספר חסידים לא נקט שיעורא.

ועדיין לא יצאנו ידי חובת ביאור, כי בירושלמי רב הונא אמר שממזר אינו חי יותר משלושים יום ואין חולק וכיצד יחלוק ספר חסידים על הירושלמי. אבל הנה במסכת יבמות דף ע"ח אמר רב הונא ממזר אינו חי עכ"ל ולא נקט שיעורא ובחולין דף נ"ז עמוד ב' אמר רב הונא סימן לטריפה י"ב חודש עכ"ל, ויש סוברים שטריפה באדם חי יותר מטריפה בבהמה עיין בקצור פסקי התוספות בסוף מסכת זבחים, אבל אין מי שסובר להפך שטריפה בבהמה חיה יותר מבאדם, ונמצא שלדעת רב הונא בבבלי שסימן טריפה בבהמה י"ב חודש כל שכן טריפה באדם חי י"ב חודש, ולפי הדימוי בין טריפה באדם לממזר סובר רב הונא בבבלי את השיעור של י"ב חודש ושלא כרב הונא בירושלמי והעיקר כהבבלי. ואין להתפלא אם התלמודים חלוקים בדעת רב הונא כי הרבה יש כיוצא בזה.

אמנם לע"ד אין צורך לזה וגם אין סתירה בדברי רב הונא, כי בכל מקום בירושלמי שהובא השיעור של ל' יום בשמו העיד רב בא בצדו שרב הונא אמר כן בשם רב שהיה רבו של רב הונא, וכן בויקרא רבה פרשה ל"ב אות ו' רב הוא שאמר לעולם אין ממזר חי יותר על ל' יום עכ"ל ובאות ז' שם רבא ורב הונא אמרו כן בשמו. ואולי סבר רב שטריפה בבהמה חיה רק שלושים יום כדעת רבי שהיה רבו עיי"ש בחולין דף נ"ז ושהוא הדין לממזר. ונמצא שבירושלמי מסר רב הונא את דברי רב רבו ואילו בבבלי אמר את דעתו שלו ואין כאן סתירה אלא מחלוקת האמוראים. והגם שאין הלכה כתלמיד במקום רבו וכן כתבו התוספות במסכת ברכות דף ל"ט עמוד א' בד"ה מברך שבמחלוקת רב ורב הונא הלכה כרב, שונה כאן כי בטריפה בבהמה נפסק במסכת חולין דף נ"ח עמוד א' להדיא שסימן טריפה י"ב חודש כדעת רב הונא.

ויש לרש"י שיטה אחרת לפי מה שכתב ביבמות שם, וז"ל ממזר דלא ידיע כלל לא חי אפילו הוא שלא ישא כשרה עכ"ל פי' שאם ישא אשה כי אז יוליד פסולים ולכן כדי למנוע זאת הוא מת בעודו קטן. ורש"י לשיטתו שקטן אינו מוליד עיין במסכת סנהדרין דף ק"ד עמוד א' בד"ה קטנה. ולפי זה ממזר שאינו ידוע חי עד י"ג שנה לזכר וי"ב לנקבה.

ונמצאו ד' דעות מה הוא משך חייו של ממזר שאינו ידוע, א' שהוא מת תוך ל' יום כדעת רב הונא אמר רב בירושלמי. ב' שהוא מת תוך שנה כהבנת הבית שמואל ושאר אחרונים בספר חסידים ולפי הדמיון לטריפה. ג' שהוא חי ומוליד ורק בניו מתים בלי להוליד כהבנת שו"ת שואל ומשיב בספר חסידים. וד' שהוא מת בעודו קטן כדי שלא יוליד לפי פרש"י. ולהלן נדון במציאות בענינים אלה.

ו
ביבמות שם אמר רבי אליעזר מי יתן לי דור שלישי ואטהרנו עכ"ל פי' שממזר שידוע ואינו ידוע אינו חי הוא וצאצאיו עד ג' דורות, ולפי זה אם חיו יותר מזה הוכח למפרע שלא היו ממזרים. וכן כתב מהרש"ל בים של שלמה במסכת יבמות פרק ח' אות כ"ו, וז"ל ממזר דידיע ולא ידיע אינו חי יותר מג' דורות אין חולק בזה, הילכך כל היכא שאדם זוכר וידוע שמרננים על אחד שהוא ממזר מצד עצמו וכו' ואחר כך חי יותר מג' דורות אין כאן נדנוד ספק ומכחיש למפרע הקול מעיקרו עכ"ל. אך הפוסקים לא הביאו דבריו וכן העיר בספר עינים למשפט, וכן משמע מסתימת הרמב"ם ושאר ראשונים שלא הזכירו כלל האם ממזר חי או מת ואלמא אין מזה נפקותא להלכה ושלא כמהרש"ל.^*(הג"ה) לדעת הים של שלמה גזירת שמים היא שבממזר ידוע ולא ידוע כלים הוא וצאצאיו תוך ג' דורות, ולכן אם התקיימו יותר מזה מוכח למפרע שלא היו ממזרים ומבטלים את הקול אפילו אם לא פסק. ואילו לפרש"י דרכו של קול להישכח תוך ג' דורות וכיון שנשכח נהפכו הצאצאים ממילא לממזרים דלא ידעי בהו ולכן הם מתים, שזהו שכתב דכיון דלאו דבר ברור הוא משתכחנא מילתא עכ"ל. ולפרש"י אפשר להטעים את הלשון ידוע ולא ידוע כלומר ידוע באופן שיהיה לבסוף לא ידוע כי הקול יישכח. ועוד יש להטעים ידוע במקום אחד ואינו ידוע במקום אחר שהלך לשם כדי לישא אשה וכדלהלן. ולפי רש"י אם אתרמי שהקול נמשך גם אחרי ג' דורות אזי ימשיכו הממזרים להיוה ידועים ולא ידועים ולכן יחיו, דזיל בתר טעמא שעדיין אינם מיטמעים בכשרים.
ונחלקו רש"י ומהרש"ל בהשוואת ממזר לטריפה, כי בספק טריפה אם התקיימה הבהמה יותר מי"ב חודש יצאה מכלל הספק וכן כתב הים של שלמה במסכת חולין פרק ג' אות פ' והם הם דבריו ביבמות לגבי ממזר ידיע ולא ידיע, ורק השיעור שם אינו י"ב חודש אלא עד ג' דורות כדברי רבי אליעזר בברייתא. ורש"י אינו משווה ממזר לטריפה לענין זה, וכמו שלא השווה ביניהם בממזר שאינו ידוע כפי מה שפרשנו שהשיעור בממזר הוא עד שיגדיל.
והנה לפי הים של שלמה בחולין שהייה של י"ב חודש מתירה ספק טריפה בבהמה לגמרי בין בספיקא דעובדא ובין בספיקא דדינא עיי"ש, ומשמע שמועילה אף להכריע את הספק לדינא ולקבוע את ההלכה ולפי זה לכאורה גם בספק ממזר מצד ספק בדין אם יחיו בניו יותר מג' דורות תוכרע ההלכה לדעת היש"ש וצ"ע. ואולם אין כן דעת שו"ת מבי"ט בן דורו של מהרש"ל בחלק א' סימן ל"ז דף י"א שכתב שבספיקא דדינא לא אמרו שממזר דלא ידיע אינו חי, והטעם הוא שספק ממזר מותר מן התורה והיאך נשווה אותו לספק טריפה שאסור מן התורה לרוב הפוסקים חוץ מהרמב"ם, וגם היה לגמרא לחלק בין וודאי לספק וכיון שנקטה לשון ידיע ולא ידיע משמע שהספק הוא בידיעה האם הוא ממזר או לא ולא משום ספק בדין.

ובירושלמי ביבמות שם חילקו בין ממזר מפורסם דהיינו ידוע לבין אינו מפורסם דהיינו לא ידוע ולא הזכירו הסוג השלישי של ידוע ולא ידוע. ברם בהכרח קיים סוג זה גם לדעת הירושלמי, כי בירושלמי קדושין פרק ג' הלכה י"ב אמרו אחת לששים ושבעים שנה הקב"ה מביא דבר בעולם ומכלה ממזריהן ונוטל את הכשרים עמהם כדי שלא לפרסם חטאיהם עכ"ל. וקשה ממה נפשך, אם לא נודע שהם ממזרים למה ימותו כשרים יחד אתם כי בלאו הכי העולם אינו חושד בהם, ואם נודע שהם ממזרים שוב מה תועיל להם מיתת הכשרים, אלא בוודאי גם לפי הירושלמי קיים סוג ביניים של ידוע ולא ידוע. והטעם שלא מנו אותו בנפרד נראה משום שבפועל יש רק שני סוגים א' ידוע וב' לא ידוע, כי ידוע כולל הן מי שידוע בוודאי שהוא ממזר והן מי שרק יצא עליו קול שהוא ממזר שהוא הידוע ולא ידוע שבבבלי, כי הכשרים אינם מתחתנים לא עם וודאי ממזרים ולא עם ספק. ונמצא שהבבלי והירושלמי אינם חלוקים אלא בלשון, כי זה מונה ג' סוגים וזה מונה ב' והכל אחד.

ז
ואכן מהרש"ל לא הכשיר אלא ממזר ידוע ולא ידוע השווה לספק טריפה בבהמה לדעתו, מה שאין כן וודאי טריפה בבהמה אינה נכשרת בשום פנים ואפילו חי לעולם כמו שבאר בחולין שם והוא הדין וודאי ממזר. ולכן גם אם התברר למפרע שנולדו וודאי ממזרים ונודע הדבר רק לאחרונה, אין להכשירם אע"פ שממזר אינו חי והם חיו.

וסוף סוף קשה היאך לא נתקיימו דברי חז"ל שממזר שאינו ידוע אינו חי. האחרונים הקשו כן על מה שאמרו במסכת קדושין דף ע"א עמוד א' שמשפחה שנטמע בה ממזר נטמע, כיצד דבר זה ייתכן והלא אם ידוע שהוא ממזר לא יתחתנו אתו ואם אינו ידוע הלא ממזר שאינו ידוע אינו חי. ותירץ בבית שמואל שם שאפשר שבמקומו היה ידוע כממזר ולכן הוא חי, אע"פ שהלך למקום אחר ששם לא הכירוהו ונשא אשה במרמה והוליד בנים ונטמעו.

והקשה בשדי חמד מערכת המ"ם אות ל"ד לפי מה שהביא בשער המלך על הרמב"ם הלכות טומאת מת בדף ל' טור א' בשם הילקוט אך לא ציין מקומו, שמן התורה ממזר חי כשאר כל אדם ואולם נביאים לפי שער המלך או עזרא ובית דינו לפי השדי חמד התפללו עליהם שימותו כדי שלא ירבו פסולים בישראל. ואם כהבית שמואל קשה, למה לא התפללו שימות גם ממזר כזה הידוע במקומו והלך למקום שאין מכירים אותו ושמא ישא כשרה וירבה פסולים בישראל. ברם לפי מה שחילקנו בין ממזר קטן לגדול י"ל שלא התפללו שימותו אלא הקטנים ואילו ממזר זה כשהיה קטן היה ידוע ולכן לא התפללו עליו, וכאשר הלך למקום שאין מכירים אותו ונעשה לא ידוע כבר לא היה קטן ולכן לא מת.

ובחזון איש חלק אבן העזר סימן א' אות ל"ד הקשה על הבית שמואל מצד אחר, ממה שמסופר במסכת יבמות ממזר אחד הוה בשכונתו של רבי אמי הכריז עליה דממזרא, הוה בכי ואזיל, אמר ליה חיים נתתי לך עכ"ל. הרי שהממזר היה ידוע לרבי אמי ולבית דינו ושעל כן היה חי אבל חששו שמא ישתקע הדבר וימות, ונלמד משם שממזר ידוע אם ישתקע ישוב להיות ממזר דלא ידוע וימות, והוא הדין אם היה ידוע במקומו והלך למקום אחר שאינו יודע שם כי מאי שנא, וקשה לבית שמואל. ולע"ד שנא ושנא כי כיון שבמקומו הוא ידוע הוי מילתא דעבידי לאגלויי גם במקומות אחרים. ברם אין כאן התחלת קושיא לפי פרש"י דידיע פי' ידיע לכל בבירור עכ"ל ושעל כן אותו ממזר שהיה ידוע רק לרבי אמי ולבית דינו אבל לא לכל לא נחשב ידוע אלא רק ידוע ולא ידוע לכן היה מת בעצמו ורק זרעו היה כלה עד ג' דורות. ומה שאמר לו רבי אמי חיים נתתי לך היינו שעל ידי שהכריז עליו ברבים הפך אותו לידוע לכל ויחיו גם בניו.

ואולם אי אפשר לפרש כן בירושלמי קדושין שם, וז"ל ביומי דרבי ברכיה סלק חד בבלאי להכא והוה ידע ביה דהוא ממזר וכו' אמר לון אחונן זכון עם הדין דהוא ממזר וכו', אמר ליה חייך ההין יהבית לך, דאמר רבי בא רב הונא בשם רב אין ממזר חי אלא שלושים יום עכ"ל, הרי שאמר לממזר עצמו שימות תוך ל' יום ואינו מיירי בבניו, ונמצא אע"פ שרבי ברכיה הכיר בו עדיין היה נדון כממזר שאינו ידוע והיה מת וזהו הפך המעשה של רבי אמי ושלא כפרש"י, וקשה לבית שמואל. ודוחק לאמר שהיא מחלוקת בין הבבלי לירושלמי והלכה כבבלי, וגם כי רבי אמי ורבי ברכיה שניהם היו בא"י. ויש לתרץ כי משמע שרבי ברכיה לבדו ידע ואחרים ואפילו בית דינו לא ידעו, וכיון שהיה רק עד אחד^*(הג"ה) ומה שאמרו במסכת פסחים דף קי"ג עמוד ב' לגבי טוביה חטא וזיגוד מנגיד שעד יחידי אינו אלא כמוציא שם רע בעלמא, זהו במעיד בבית דין ובדבר שאין בו הפרשה מאיסור כמו שכתב ביראים השלם מצוה ר"ה, מה שאין כן בחטא שאחרים נכשלים בו מצוה להגיד ולפרסם והשומע ישמע והחדל יחדל עכ"ל עיי"ש. ועוד שרבי ברכיה היה מהימן על בני עירו כבי תרי כמו במסכת גיטין דף ס"א עמוד א' ועיין בגליוני הש"ס במסכת פסחים שם. ועוד לע"ד האיסור של עדות שאינה גמורה הוא רק כשלא תושלם או תאומת העדות לבסוף מה שאין כן אצל רבי ברכיה היו שולחים לבבל כדי לברר שאכן היה זה ממזר, שזהו שאמרו שם סלק חד בבלאי להכא עכ"ל ומאי איכפת לן מאיפה הוא בא, אלא היו שולחים לבבל כדי לברר זהותו. לכן נחשב לאינו ידוע גם לפרש"י. וזהו שאמרו והוה ידע ביה וכו' עכ"ל כלו' שרק רבי ברכיה ידע. והעד כי רבי אמי הכריז עליה דממזרא עכ"ל והיינו הכרזת בית דין ובשופרות ואילו רבי ברכיה לא הכריז עליו אלא גילה הדבר כבדרך אגב זכון עם הדין דהוא ממזר עכ"ל כיון שלא היתה עדות של שנים כדי להכריז עליו בבית דין.

ח
ועדיין לא תרצנו מקרים רבים היום כשלא נודע הממזר מלידה או שלא ידעו כלל מהי ממזרות ורק אחרי שנים ולפעמים רק בימי בניו או בני בניו נתגלה הדבר למפרע, והדרא קושיא לדוכתא כיצד התקיימו ממזרים אלה נגד דברי הגמרא. ואין השאלה תלויה בהאם מותר לגלות ממזרים שנטמעו ועיי"ש באבן העזר סימן ב' סעיף ה' ברמ"א ואכ"מ אלא בהבנת דברי חז"ל שממזרים שלא נודעו אינם חיים. ודוחק לתרץ לפי מה שציין כבודו לשו"ת יהודה יעלה חלק יורה דעה סימן פ' בהגהה מבן המחבר שכל אלה הם מאותם אחד מאלף ממזרים שאינם מתים ולפי דעת הים של שלמה בחולין שם לענין טריפה בבהמה ושהוא הדין לממזר. ועיין ביבמות שם אמר רבי אליעזר מי יתן לי דור שלשי ואטהרנו ופרש"י דבר שאי אפשר הוא עכ"ל ומשמע שאין לזה מציאות כלל, ובאנציקלופדיה תלמודית בערך טריפה (באדם) ובסוף ציון 26.

וצ"ל שמה שממזר אינו חי, כן היה בימי חז"ל כאשר היתה השגחה גלויה יותר כדברי החזון איש ביורה דעה סימן ב' סוף אות ט"ז לגבי מורידין ואין מעלין אבל אינו כן היום. ויש להטעים לפי מה שהביא בשער המלך בשם המדרש שמן התורה ממזר שאינו ידוע שפיר חי ורק נביאים הם שהתפללו עליו שימות כדי שלא לערבב זרע פסול בישראל ולפי מה שכתב בשלטי הגבורים במסכת קדושין דף ע' עמוד ב' בשם ריא"ז, וז"ל נראה בעיני שבזמן הזה לאורך הימים התערבו פסולין עם הכשרים, שאף במקומות המיוחסים שבבבל היו שם פסולין ידועין בימי חכמי התלמוד והיו נזהרין מהם ולאורך הימים נתערבו עכ"ל. וכיון שהיום כבר נטמע זרע פסולים בכל המשפחות לא על מציאות כזו התפללו הנביאים ולכן אין הממזרים מתים, והוא כל שכן ממה שאמרו במשנה במסכת סוטה דף מ"ז עמוד א' משרבו המנאפין פסקו המים המאררים ורבי יוחנן בן זכאי הפסיקן עכ"ל כיון שנשתנתה המציאות והמים לא השיגו את מטרתם. ועיין בבני בנים חלק ב' מאמר ה' כיוצא בזה למה בזמן הזה אין אנו רואים חייבי כרת מתים קודם זמנם.

יהודה הרצל הנקין