Vayikra 2:13 ויקרא ב׳:י״ג
1 א

במלח תמלח. היה מספיק שיאמר ובכל קרבן מנחתך תתן מלח או תמלח, ואמר במלח תמלח לבאר שצריך להיות המלח בינונית לא גסה ביותר שלא תהיה שואבת הדם, ולא דקה יותר מדאי כי תהיה נמחית בלחות הבשר, והנה מליחת הבשר שלנו עכשיו הנה היא כדמיון מליחת בשר הקרבן.

במלח תמלח, “with salt you shall salt it.” It would have sufficed for the Torah to write ובכל מנחתך תתן מלח, or תמלח. Why did the Torah use the additional word במלח? The expression במלח תמלח, appears to mean that the salt should be of a controlled quantity and efficiency. On the one hand, it should be assimilated, i.e. dissolve in the moisture contained in the meat; on the other hand, it should not be so potent as to draw all the blood out from the meat. The practice of salting our meat nowadays is meant to simulate what occurred with the sacrificial meat.

2 ב

וע"ד הפשט טעם המלח בקרבנות לפי שלא יהיה דרך כבוד בקרבן השם שיהיה תפל מבלי מלח, ולמדה תורה דרך ארץ דמלכותא דרקיעא כעין מלכותא דארעא, וכדרך (מלאכי א׳:ח׳) הקריבהו נא לפחתך.

According to the plain meaning of the text the reason for salting sacrificial meat is to ensure that its taste is not bland (compare Ibn Ezra). The Torah teaches us manners with this instruction. Although G’d, of course, does not “eat” the meat, it is not fitting for us to offer Him something as food on the altar which we ourselves would reject as unpalatable. One certainly would not serve unsalted meat to a king of flesh and blood (Berachot 58). The same idea has been expressed explicitly by the prophet Maleachi 1,8 where he asks bitingly: “would you dare offer something (of such inferior quality) to your governor?”

3 ג

ודעת הרב רבינו משה ז"ל בטעם המלח, כי מנהג עובדי עכו"ם להרחיק המלח מן הקרבנות ומואסים בו ולא יקריבוהו כלל מפני שהמלח בולע הדם, והרחיקוהו כדי שלא ילך אפילו טפה מן הדם לאבוד, כל כך היו נמשכין אחר מאדים וכחותיו, וכדי להרוס כוונתם תצוה התורה לא תשבית מלח.

Maimonides’ thoughts on this subject, as expressed in his Moreh Nevuchim 3,46 are that the heathens removed all salt from their offerings and they would not offer it as a sacrifice precisely because it drew the blood from the meat; they considered the blood as the essence of the animal and did not want any of it to be wasted. The Torah wanted to counter these pagan theories; this is why the Torah commanded that every offering brought on G’d’s altar must be accompanied by some salt.

4 ד

וע"ד המדרש יש בו באור לדרך הקבלה, ברית כרותה למלח מששת ימי בראשית שהובטחו מים התחתונים ליקרב במלח ונסוך המים בחג, וכן אמרו במדרש מים התחתונים נקראו מים בוכים, ולמה נקראו מים בוכים, כי בשעה שחלק הקב"ה את המים נתן אלו למעלה ואלו למטה התחילו מים התחתונים בוכים וזהו שכתוב (איוב כ״ח:י״א) מבכי נהרות חבש. אמר רבי אבא בבכי נתפרשו המים התחתונים מן העליונים, אמרו אוי לנו שלא זכינו לעלות למעלה להיות קרובים ליוצרנו, מה עשו העיזו פניהם ובקעו תהומות ובקשו לעלות, עד שגער בהן הקב"ה שנאמר (ישעיהו מ״ג:ט״ז) הנותן בים דרך ובמים עזים נתיבה, (נחום א׳:ד׳) גוער בים ויבשהו, אמר להם הקב"ה הואיל ולכבודי עשיתן כל כך אין להן רשות למים העליונים לומר שירה עד שיטלו רשות מכם, שנאמר (תהילים צ״ג:ד׳) מקולות מים רבים אדירים משברי ים, ומה הם אומרים אדיר במרום ה', ולא עוד אלא שעתידין אתם ליקרב על גבי המזבח במלח ונסוך המים. ועוד דרשו במקום אחר, העולם כלו שלישו מדבר שלישו ישוב שלישו ים, עמד ים לפני הקב"ה אמר לפניו, רבש"ע במדבר נתנה תורה בישוב נבנה ביהמ"ק אני מה תהא עלי, אמר לו עתידין ישראל שיקריבו מלח על גבי המזבח.

A Midrashic approach tinged with kabbalah: G’d had concluded a covenant with the waters in the “lower” regions of the universe .at the time these waters were separated from the “upper” waters (Genesis 1,7) that on Sukkot some of these waters laced with salt would be used as a libation on G’d’s altar. This is confirmed by Bereshit Rabbah 5,5 according to which the “lower” waters were called “crying waters” as they accepted the separation from the upper waters only after shedding salty tears. This is reflected in Job 28,11: “He dammed up the streams because they cried so much.” Rabbi Abba said that these waters separated from the upper waters by crying. The reason they cried was that they were saying “woe to us that we did not merit to ascend to the celestial regions where we would be close to our Creator.” In fact they were so upset that they dared to split “the deep” and threatened to ascend with their intrinsic power. G’d became angry at them and forced them back to their realm. We know all this from Isaiah 43,16: “Who made a road through the sea and a path through mighty waters.” Nonetheless, G’d told the “lower” waters that seeing their revolt was motivated by their desire to be closer to Him, He would not allow the upper waters to commence with the song of praise to Him until they had obtained permission from the “lower” waters to do so. This has been confirmed in Psalms 93,4: “more majestic than the sounds of the mighty waters of the sea is the voice of the Lord on high.” What is it that these waters say in order to signify their consent? אדיר במרום ה', “the Lord is majestic on high.” Furthermore, G’d promised the “lower” waters that when the time would come for the Israelites to offer sacrifices to Him on the altar, these would be accompanied by both salt and water libations. We have another Midrash in which the (terrestrial) world is described as divided into one third desert, one third habitable, and one third ocean. The oceans said to G’d: “the desert merited that the Torah was given in it; the habitable parts of earth merited that the Temple was erected on them; what are we going to get?” G’d responded saying that in the future, in G’d’s own good time, the Jewish people would include both salt and water in the sacrificial rites

5 ה

וע"ד הקבלה יש במלח שני כחות משתנים זה הפך זה, והם המים והאש, ובכח חמימות האש המיבשו והמגלידו חוזר מלח, ואם כן יש בעצם המלח כח המים והאש שהם כנגד שתי המדות שבהם קיום העולם והם מדת רחמים ומדת הדין, ומטעם זה אמר ולא תשבית מלח ברית אלהיך, קרא ברית אלהיך מלח לפי שבו יתקיים ויכרת העולם, וכמו שאמרו ראה שאינו יכול להתקיים בדין שתף עמו מדת רחמים, וכן המלח מקיים ומכרית, כי הוא מקיים ומעמיד הבשר זמן מרובה ונותן טעם בכל המאכלים, והוא מכרית גם כן כי המקום המלוח לא יעלה בו כל עשב. וכענין שכתוב (ירמיהו י״ז:ו׳) ארץ מלחה ולא תשב, וכתיב (דברים כ״ט:כ״ב) גפרית ומלח שרפה כל ארצה.

A kabbalistic approach: salt contains two forces which are opposites of one another. They are fire and water, the power of warmth, i.e. the sun which dries out the water making the salt congeal, solidify. [I suppose the meaning is that through the heat of the sun which causes such water as the waters of the Dead Sea to evaporate, salt is isolated and becomes identifiable. Ed.] In other words, heat (fire), the opposite of water releases the power of the salt in the water. Seeing that water and fire are the two elements which ensure the existence and continuity of the universe, salt combines these two elements in a certain form. It is the catalyst, so to speak, for water and fire to interact. This is the reason why the Torah writes :

6 ו

ולא תשבית מלח ברית אלהיך מעל מנחתך. אם לקרבן מנחות שהוא סולת, כבר נאמר וכל קרבן מנחתך במלח תמלח, ואם לקרבן בשר הרי נאמר על כל קרבנך, וא"כ למה הוצרך לכתוב ולא תשבית מלח ברית אלהיך. פירש בזה החכם רבי אברהם ז"ל שהוא שבועה, כמי שאומר אני משביעך בברית אלהיך שהכנסתיך בו שלא תשבית מלח מעל מנחתך עד כאן, ואמר על כל קרבנך תקריב מלח, אילו לא הזכיר על כל קרבנך הייתי מבין שלא צוה לתת אלא בככרות הלחם שהם מנחה, וזהו שהזכיר מנחה בכל פעם קרבן מנחתך, מעל מנחתך, כי המנחה ההיא שהיא סולת קרויה קרבן מנחה, כענין שכתוב ונפש כי תקריב קרבן מנחה, אבל בשאר הקרבנות שאינן מנחה כגון חטאת ואשם ועולה ושלמים לא הייתי מבין שצריך לתת בהן מלח, לכך הוצרך לומר על כל קרבנך תקריב מלח, כלומר אפילו בשאר הקרבנות של בשר תתן בהם מלח.

ולא תשבית מלח ברית ה' אלו-היך מעל מנחתך, “you may not discontinue the salt of your G’d’s covenant from upon your meal-offering.” The reason the Torah calls the salt “the covenant of the Lord,” is because by means of it the covenant will be maintained or destroyed. You may compare this to a statement in Bereshit Rabbah 14,15: “when G’d saw that man would not be able to survive if He ruled the universe by means of the attribute of Justice exclusively, He co-opted the attribute of Mercy;” in a similar way we may view “salt” either as the instrument of preserving matters or as being the instrument of destruction and making earth forever useless to man. An example was the brimstone and salt which fell on the cities of Sodom, etc. (Jeremiah 17,6; compare also Deut. 29,22).
Still on the same words: “do not discontinue salt, etc.” Seeing the Torah had already written that every meal-offering consisting of fine flour has to have salt on it, and that every meat-offering has to have salt on it, why does the Torah once more write the above words? Rabbi Avraham Ibn Ezra writes that these latter words by the Torah are to be viewed as if they were an oath by G’d who says to The Jewish people: “I who have made a covenant with you beseech you on oath that you shall not discontinue the practice of adding salt to your meal-offerings.” Thus far Ibn Ezra.
The Torah writes: “you shall offer salt with every one of your sacrifices” as otherwise we would have thought that only meal-offerings such as the showbreads, etc., require that they be salted or accompanied by salt, and that this is the reason the Torah mentioned salt always in connection with the מנחה, the meal-offering. To avoid such an error, the Torah had to write a line saying that salt is to be part of every offering.