Devarim 29:6 דברים כ״ט:ו׳
1 א

ותבאו אל המקום הזה. הכניס משה שני פסוקים אלו באמצע דבריו כי רצה לחזק את לבם בנחלת הארץ, וכשם שנחלו ארץ סיחון ועוג שהיו מכלל שבעה עממין והכה אותן והחזיק בארצם כבר והיתה לנחלה לשני שבטים וחצי כן עתידין שינחלו השאר מעבר לירדן תשעת המטות וחצי המטה.

ותבואו אל המקום הזה, “and you arrived at this place.” Moses inserted these two verses in the middle of his lecture as he wanted to reinforce the people’s faith in the fact that they would conquer and inherit the land of Israel, just as they had conquered and inherited the lands formerly belonging to Sichon and Og who also belonged to the seven Canaanite tribes whose land had been promised to the Jewish people (Avraham and the other patriarchs). The two and a half tribes Reuven, Gad, and half the tribe of Menashe had already taken possession of these lands at the time Moses was speaking, leaving the land on the West Bank of the Jordan for the other 9 1/2 tribes.

2 ב

ודע כי התוכחות שבפרשה זו נאמרו בלשון משה לא שאמר משה מפי עצמו, שהרי קבלה בידינו שכל התורה כלה מבראשית עד לעיני כל ישראל הכל כתב משה מפי הגבורה, ומה שדרשו רז"ל קללות שבתורת כהנים הקב"ה אמרן ושבמשנה תורה מפי עצמו אמרן, הכונה לומר באלו מפי עצמו שהסכימה דעתו לדעתו של הקב"ה. וטעם הדבר שהיו קללות שבתורת כהנים נאמרות בלשון הקב"ה ואלו שבמשנה תורה בלשון משה, לפי שאותן קללות שבתורת כהנים נתקיימו בבית ראשון שהיו שם עובדי עכו"ם, וכן הזכיר בהן (ויקרא כ״ו:ל׳) והשמדתי את במותיכם והכרתי את חמניכם, שהרי בבית ראשון שרתה שכינה, אבל אלו נתקיימו כלן בבית שני, ובבית שני נסתלקה שכינה, ולכך בא הלשון בכאן בלשון משה ולא בלשון שכינה, וכבר הזכרתי זה בסדר אם בחקותי.

You should appreciate that the warnings of doom enumerated in this whole portion are Moses’ own wording as distinct from similar warnings of disaster in Leviticus chapter 26. This does not mean that Moses “made up the תוכחה by himself.” Rather, it means that the syntax used by the Torah reflects that G’d approved of the choice of words Moses had used so that effectively everything recorded in the written text of the Torah is equivalent to something dictated by G’d Himself.
If our sages (Megillah 31) stated that the “curses contained in the Torah and which were uttered by the priests were words put in their mouths by G’d Himself,” whereas those contained in the Book of Deuteronomy reflect Moses’ words, they meant that Moses succeeded in voicing thoughts which reflected exactly what G’d would have told him to say.
The reason that the Torah chose to write two versions of these exhortations and warnings, one being G’d’s initiative and words, the other at the initiative of Moses who had divined what G’d wanted him to say, is that the version we read at the end of the Book of Leviticus is that which became true at the time the first Temple was destroyed, whereas the longer version we read here in the Book of Deuteronomy was not fulfilled until the second Temple was being destroyed. One proof that this is so is furnished by the words (Leviticus 26,30) והשמדתי את במותיכם והכרתי את חמניכם, “I will destroy your private altars and demolish your sun-idols.” These are phenomena which existed only during the period of the first Temple when idolatry was widespread among the people during the reigns of many kings. The curses listed in Deuteronomy were all fulfilled during the collapse of the second commonwealth and its Temple.

3 ג

וצריך אתה לדעת כי מפני ששרתה שכינה בבית ראשון לכך הזכיר דוד ע"ה על בית ראשון (תהילים כ״ד:ז׳) שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם ויבא מלך הכבוד, כלומר מלך של הכבוד, אבל בבית שני לא שרתה שכינה כל כך תדיר אלא חופף, שכן התנבא חגי הנביא על בית שני (חגי א׳:א׳) וארצה בו ואכדה אמר ה', כלומר כבוד השכינה שהיא הה"א היה שם חופף, ואמר גם כן (שם ב) ומלאתי את הבית הזה כבוד. ולעתיד לבא יחזור הכל לקדמותו כמו שהיה בבית ראשון, וביתרון מעלה והשגה יותר ממה שהיה, וישוב התפארת והכבוד בירושלים, והוא שאמר ישעיה ע"ה על הבית השלישי (ישעיהו ס׳:א׳-ב׳) קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה' עליך זרח, כי הנה החשך יכסה ארץ וערפל לאמים ועליך יזרח ה' וכבודו עליך יראה.

Seeing that the Shechinah resided in Jerusalem during the period of the first Temple David wrote (Psalms 24,7) “lift up your heads o gate! Up high, you everlasting doors, so the King of glory may come in!” The words מלך הכבוד used by David there mean מלך של הכבוד, a reference to the Shechinah resident in Jerusalem, i.e. the Temple during that epoch. During the period of the second Temple the Shechinah did not reside permanently in Jerusalem, but merely straddled the Temple from time to time as described by Chagai 1,8: ”I will look upon it (the second Temple) with favor and will be glorified, said the Lord.” The letter ה at the end of the word ואכבדה in that verse is a hint that the Shechinah will be there as a loose cover, חופף. In the future, when the third Temple will be built, the Shechinah will return in full force as it had been manifest during the first Temple. In fact, its manifestation will be even more pronounced than it had been during the period of the first Temple. This is what Isaiah meant when he said (Isaiah 60, 1-2) “Arise, shine, for your light has dawned; the Presence of the Lord has shone upon you! Behold! Darkness shall cover the earth, and thick clouds the peoples, but upon you the Lord will shine, and His Presence will be over you; nations shall walk by your light, kings by your shining radiance.”