Bereshit 11:4 בראשית י״א:ד׳
1 א

ונעשה לנו שם. ע"ד הפשט היו מבקשים להתישב במקום אחד להיותם מחוברים יחד ולא מצאו מקום אלא שנער, וע"כ רצו לבנות להם עיר ומגדל שיהיה, מחזיק את כלם, העיר לישוב והמגדל לאות ולשם שיראוהו בני כל העולם ויישירו נגדו ויתישבו באותה העיר ולא במקום אחר, וזה טעם פן נפוץ, וע"כ הפיצם ה' לפי שבאו כנגד כונתו שהיא שיתפשטו האומות בכל העולם ויתישבו בכל המקומות שבארץ לפי שלכך בראה ולשבת יצרה.

ונעשה לנו שם , “so that we can make a name for ourselves.” According to the plain meaning of the text, all these people wanted was to settle in one single location on earth in order to stay together. However, they did not find a location other than the valley of Shinor in which to do this. This is why they wanted to build a city and a tower which could accommodate all of them. The purpose of the tower was to serve as a beacon so that people all over the earth would be able to see it and to orient themselves by means of it. They themselves would all live in a single city. This is the reason the Torah quoted them as saying פן נפוץ, “lest we will scatter.” This is why G’d punished them by scattering them to teach them that they had contravened His commandment to fill the earth with their presence (9,1). Isaiah 45,18 pointed out that G’d had made the earth in order for it to be settled by mankind.

2 ב

וע"ד המדרש ונעשה לנו שם זו עבודה זרה, כתיב הכא ונעשה לנו שם וכתיב התם (שמות כג) ושם אלהים אחרים לא תזכירו, מה להלן ע"ז אף כאן עבודה זרה. ועוד דרשו במדרש תהלים הבה נבנה לנו עיר, אין הבה אלא עצה, שנאמר (שופטים כ) הבו לכם דבר ועצה הלום, ואין עיר אלא אלוה, שנאמר (דניאל ד) ואלו עיר וקדיש.

From a homiletical point of view the operative clause in our veres are the words “let us make a name for “ourselves.” This is an oblique reference to idolatry. The word שם, “name,” here and the same word in Exodus 23,13 ושם אלוהים אחרים לא תזכירו, “and you must not mention the name of any other deity,” mean the same thing. We also have a Midrashic comment in Midrash Tehillim 1, that the word הבה, introduces an evil thought, an evil intention as it does in Judges 20,7 הבו לכם דבר ועצה הלום, “come up with a plan here and now!”. Furthermore, we have a tradition that the word עיר, “city,” is a reference to a deity as we find in Daniel 4,10 that the words עיר וקדיש refer to a destructive angel (Satan or similar).

3 ג

ובמדרש של עשרת הדברות ראיתי שאמרו נקח קרדומות ונבקיע השמים ויזובו, כדי שלא יעשה לנו כמו שעשה לדור המבול, ונעשה חתיכות מן השמים, ונעשה מלחמה עם מלך שבשמים, והיה באותו מגדל שבעים מעלות למזרח וכנגדם ע' מעלות למערב, והקב"ה ירד שם עם ע' מלאכים ובלבל לשונם ודבריהם ע"כ. ועוד בבראשית רבה אמרו לא כל הימנו שיבור לו העליונים בואו ונעשה עמו מלחמה ע"כ.

I have read in a Midrash on the Ten Commandments that these people proposed to take spades planning to invade heaven to flood it and drain it in order to ensure that another deluge could not originate from that source. They wanted to take large chunks of heaven and to engage in war with the King of the heavens. The Tower had seventy steps in an easterly direction and seventy steps in a westerly direction on its opposite side. G’d descended those seventy steps accompanied by seventy angels and He confused their language and their dialects. Thus far that Midrash.
We also read in Bereshit Rabbah 38,6 that these people said: “we do not agree that G’d should have an exclusive right to heaven whereas we have only been assigned earth. Let us make war against Him.” (This Midrash appears in a variety of slightly different versions).

4 ד

וע"ד השכל ונעשה לנו שם, היו אנשי הפלגה רשעים משכילים בכל חכמה ועשו העיר והמגדל כדי להנצל מהמבול של אש, מפני שכבר ראו אבדון העולם במבול של מים, פחדו לנפשם והוצרכו לעשות בנין מקום שאם ירצה להביא מבול של אש ולשרוף את העולם שינצלו מהם ולא תקרב האש בגבולם, וזהו ענין המלחמה המוזכר במדרש כלומר להעז עם הכחות העליונים בהפך רצונו יתברך, ולקשור חלק מיסוד האש שלא יוכל להתקרב אל העיר, כשם שמצינו אף בדורנו זה קצת החכמים שיודעים כח לקשור חלק אחד מן הברק [והוא הידוע כעת בשם (דאננעראבלייטער) ונמצא רושם מזה גם בתוספתא שבת פ"ז] שלא יבא אלא בגבול ידוע. ועוד לטעם אחר, כי מפני שראו שגזר הקב"ה מיתה על אדם הראשון והיו רואים עצמם בעלי כח וגבורה עצומה וגדולים בחכמה ובקומה, והיו חייהם ארוכים ולא יבצר מהם לעשות כל דבר, והנה הם בני תמותה, ענפים מקולקלים בקלקול השרש, לכך חשבו תחבולה שיעשו בנין ולהגביה למעלה עד שיעור ידוע כדי להנצל מן המיתה. ומטעם הזה הפיצם ה' שחשבו, כנגד גזרתו יתברך.

Looking at this story from a rational point of view, the words “and let us make a name for ourselves,” must be understood thus. The people of that generation were very advanced in matters of philosophy and even technology. However, they used their intelligence in a sinful manner. They constructed the city and Tower to protect themselves against a deluge of fire (seeing that G’d had promised not to again bring a deluge of water). This is what the word “war” in the Midrash refers to. They prepared to contend with heavenly forces (such as angels) against the will of the Lord. They tried to isolate and tame the power of fire in order to neutralize its deadly effect so that it could not engulf their city. The author quotes scientists in his generation as attempting similarly to “tame” the power of “fire.” [I presume he speaks about the construction of lightning rods. Ed.]
There was another reason which motivated them. They had been witness to the fact that G’d had decreed death on Adam, while they perceived themselves as physically powerful and enjoying a much longer life span than the 120 years G’d appeared to have decreed. They thought that they were all powerful [G’d Himself (verse 6) questioned whether their power should not be curtailed.] They planned to scale heaven while alive and well in order to overcome the impediment to this imposed upon them by their mortality. Their principal aim was to overcome the decree issued against Adam which made all of them mortal also. All of their planning in building the Tower was designed to achieve immortality. The reason G’d had to scatter them was because they planned to nullify His world order.

5 ה

והנה הפסוקים סוגרים הדלת בעד המחשבות הרעות שהיו חושבים בלבם ולא רצו לפרסמם. ואל הענין הזה רמזו במדרש שאמרו ודברים אחדים אחודים כלומר סגורים, מעשה דור המבול נתפרש מעשה דור הפלגה לא נתפרש ע"כ. ושמעתי כי בוני המגדל היו שבעים ואין ספק כי היה להם בזה כוונה ידועה.

The Torah has worded its report in such a way that it did not spell out these people’s evil intent in detail.
Our sages in Bereshit Rabbah 38,6 elaborate on the words דברים אחדים, saying these words should be read as דברים אחודים, “words which were kept isolated, made inaccessible.” Whereas the Torah revealed the sin of the generation of the deluge, it did not spell out the sin of the generation of the Tower.
I have heard it said that there were seventy people engaged in building the Tower. No doubt there was a special reason why seventy, and only seventy people would have been actively engaged in the building of that Tower.

6 ו

ועל דרך הקבלה ונעשה לנו שם היה חטאם חטא אביהם הראשון שקצץ בנטיעות, כן האנשים האלה קצצו בנטיעות והפרידו הפרי מן האילן, זהו שאמר ונעשה לנו שם, כלשון הכתוב בדור אנוש שהיו עובדי ע"ז שהזכיר בו שם, שנאמר (בראשית ד) אז הוחל לקרא בשם ה', והוחל מלשון חלול ה', וכן הזכיר בכאן וזה החלם לעשות, כי המעשה ההוא היה חלול השם. או נאמר כי אז הוחל והחלם מלשון התחלה, ואין להוציאם מפשוטן, והענין בשניהם כי היו עושים התחלה מן הסוף, וזהו הקצוץ, ע"כ הזכיר לשון וזה החלם לעשות, כלומר עושים התחלה מן הסוף הנקרא זה, ונקרא שם כי כן אמרו ונעשה לנו שם, היא המדה האחרונה, ולא היו מאמינים למעלה ממנה והיו בזה מקצצים בנטיעות, מפני זה נאמר עליהם ויהי בנסעם מקדם, ודרשו רז"ל הסיעו עצמם מקדמונו של עולם. וכדי לבאר כי החטא הזה שלהם הוא חטאו של אדם הראשון ע"כ אמר אשר בנו בני האדם.

A kabbalistic approach to the meaning of the words “let us make a name for ourselves.” Fundamentally, their sin was the same as that of their forefather Adam who had become guilty of what our sages called קצץ בנטיעות, the heresy practiced by Enosh (4,26). The word הוחל in that verse needs to be translated as “was desecrated.” Here too the words וזה החלם לעשות have to be understood in that same vein, i.e. “and now they committed a desecration.” Another way of understanding the same word is to derive it from ,תחלה “beginning;” in that case the correct translation would be “and this is what they commenced to do!” However, the words must not be detached from their plain meaning. The common denominator between these two explanations is that these people undertook something which, if left unchecked, would result in the end of mankind. This is the deeper meaning of the expression קצץ בנטיעות, “cut off the saplings at their very roots” (figuratively speaking).
The reason the Torah uses the word וזה “and this,” is that this word is related to שם i.e. ונעשה לנו שם, “let us make a name for ourselves.” The word שם in this instance is a reference to the highest emanation [the one known in modern kabbalistic literature as כתר. Ed.] They wanted to conquer the highest regions of heaven. They were under the mistaken impression that that emanation is the absolute highest level of “heaven,” i.e. celestial force, which exists. This very mistaken belief undermines the true faith and is equivalent to someone being מקצץ בנטיעות. Considering all this, the Torah had said previously (11,2) ויהי בנסעם מקדם, “it was when they departed from the One called Kedem, i.e. from the Creator who preceded all” (compare Bereshit Rabbah 38,7). The Torah did want us to know that basically, their sin was of the same category as that of the first man. This is why the Torah refers to the people in this paragraph as בני האדם, “Adam’s sons”, to hint that what they did paralleled what Adam had done.

7 ז

ואמרו במדרש בני האדם, מה, בני חמריא, בני גמליא, אלא בנוי דאדם קדמאה. רמזו לנו כי הם בנים דומים לאביהם הראשון בחטא הזה. ומזה לא תמצא בפרשה זו שיזכיר שם אלהים כשם שהזכיר בפרשת המבול, כי דור המבול כפרו במדה אחרונה, ולכן נשחתו מן הארץ התחתונה וכן מן העליונה בהרחקתם, ועם זה היו נמחים מן העוה"ז והבא.

Rabbi Berechyah in Bereshit Rabbah 38,9 asks rhetorically: “how else was the Torah supposed to describe these people if not as בני האדם?” Should the Torah have referred to the as בני חמירא, the “sons of donkeys, or “the sons of camels?” The answer [I think, is in the extra letter ה before the word אדם i.e.] that the Torah stresses that they behaved not just like ordinary human beings but like the first human being, Adam [as opposed to 5,1 where the Torah describes זה ספר תולות אדם, “this is the Book of the generations of man,” without the letter ה in front of the word אדם Ed.]
The words בני האדם are a hint that these people were like the first human being and the Torah had indicated that the people of the deluge had sinned by denying that there is something higher than the emanation כתר, which had let to their destruction in the “lower universe.”

8 ח

והנה זה מדה כנגד מדה חטאו באלהים ונשחתה להם הארץ שהיא מאלהים, אבל דור הפלגה כפרו בשם המיוחד ולכך הענישם בשמו הגדול והראה להם כחו, וזהו לשון וירד, הרי שכל אחד נענש במה שחטא בו, והיה ענשם מדה כנגד מדה, כשם שהפרידו הם מה שהיה מחובר ומיוחד, כן השי"ת הפריד חבורם והפיץ אותם על פני כל הארץ, ועוד כי חשבו מחשבה רעה מתוך חכמה שבהם בשיעור קומת המגדל ידוע אצלם בהיותם מחזיקים בכבוד האיקונים וכופרים בשלטון, וכל זה היה בבבל. וכבר ידעת כי כשחרב בית קדשנו ותפארתנו וכלי הקדש גלו שם גם שם, עשה נבוכדנצר צלם הזהב הנקרא בל, וז"ש (ירמיה נא) ופקדתי על בל בבבל, וז"ש (דניאל ג) אקימה בבקעת דורא במדינת בבל, היא הבקעה שבכאן שהזכיר וימצאו בקעה, וכל זה בקוע ביחוד וקצץ בנטיעות, והקב"ה ישמרנו משגיאות ילמדנו וידריכנו באמתו.

We had explained earlier that the attribute of Justice, even when in a dominant role, is always accompanied by some aspect of the attribute of Mercy as represented by שם the Ineffable Name י-ה-ו-ה. In the case of the deluge, the principle of מדה כנגד מדה operated in such a way that as punishment for that generation’s refusal to recognise anything beyond the emanation שם=כתר, they experienced the full impact of the unrelieved attribute of Justice so that even the earth they had lived on was destroyed. The earth had been the creation of the attribute of Justice, i.e. אלוקים. The attribute of Mercy, i.e. השם, had been “co-opted” only at the time when the Torah reported the creation of Adam (2,4) as a functioning human being.
Basically, man had tried to separate the role of the attribute of אלוקים from the role of the attribute שם, or י-ה-ו-ה. G’d demonstrated to them that such an attempt if successful spells disaster both for them and for the earth they lived on. They had wanted only “nature,” as represented by the attribute אלוקים.
It is quite possible that prior to the deluge such considerations had not had a philosophical basis, had been mostly based on an emotional resentment of authority from an extra-terrestrial force. At this time, it had been developed to a philosophy by highly intelligent people, people who had already learned of the value of co-operation, unity, working towards a common goal. This was why their newly developed approach was so dangerous. [I have taken the liberty to phrase these thoughts in my own way. Ed.]
G’d scattered them (i.e. separated them from their unity) all over the globe as retaliation for their attempt to “scatter,” i.e. separate His attributes from one another. Furthermore, they had calculated the precise number of steps needed to ascend to heaven (70) [according to Pirke de Rabbi Eliezer, the number reflects 70 miles, a mile per step. Ed.] The number may also allude to the 70 representatives of the 70 nations in the celestial spheres. According to tradition, Nebuchadnezzar (who was also from Babel (though it was renamed Babylon) introduced the golden image of בל into the remnants of the Holy Temple to symbolise that this philosophy had triumphed. (In Jeremiah 51,44 the prophet predicts the eventual humiliation of that idol and that of the people who worshiped it) Daniel 3,1 speaks of a huge golden image Nebuchadnezzar had put up in the valley of Dura in the land of Babylon. This valley may be identical with the valley described in our chapter where the Torah described these people as וימצאו בקעה, “they found a valley.” All of this is part of the aforementioned hints the Torah provided concerning the sins of that generation. My the Lord protect us from committing similar errors.