בגמ' (שבת כא:) בש"א כו' מכאן ואילך פוחת והולך ובה"א יום ראשון מדליק אחת מכאן ואילך מוסיף והולך כו' ח"א טעמא דב"ש כנגד ימים הנכנסין וטעמא דב"ה כנגד הימים היוצאין וח"א טעמא דב"ש כנגד פרי החג וטעמא דב"ה דמעלין בקודש וכו' ויש להבין שורש מחלוקת ב"ש וב"ה להך מ"ד. למה ס"ל לב"ש כנגד הימים הנכנסין דוקא וב"ה ס"ל כנגד הימים היוצאין דוקא. אך הענין דב"ש וב"ה נקראו במשנה (עדיות פ"א מ"ד) אבות העולם וכן נקראו בזוה"ק (ח"ג עג א) אבהן דעלמא. והיינו דהלל היה מסטרא דרחמי דרגא דאברהם ושמאי היה מסטרא דדינא גבורה דרגא דיצחק כמ"ש ברע"מ (שם רמה א) וכ"כ האריז"ל שלעתיד יהיה ההלכה כב"ש. והוא עפמ"ש רז"ל שבתחלה עלה במחשבה לברוא העולם במדת הדין. ואח"כ שיתף הקב"ה מדת הרחמים למדה"ד כמש"נ ביום עשות הוי"ה אלהים. ושם כתיב בהבראם ונדרש (ב"ר פי"ב ובזוה"ק) באברהם וזהו עולם חסד יבנה ואיתא (שם פ' יד) שהיה אברהם ראוי להבראות קודם אדה"ר אלא אמר הקב"ה כו' אני בורא את האדם תחלה שאם יקלקל יבא אברהם ויתקן תחתיו. וע"כ בעוה"ז שמתנהג עפ"י ההנהגה שהקדים השי"ת מדת הרחמים למדה"ד הלכה כב"ה. אבל לעתיד כשיתוקן כל הפגם של הנחש. ויהיה כמו שעלה במחשבה. עשה הא' את האדם ישר. ויוכל העולם להתנהג במדה"ד יהיה ההלכה כב"ש. וכן עם צדיקים הקב"ה מדקדק אפי' כחוט השערה שנ' וסביביו נשערה מאד (כמ"ש ב"ק נ.) שהם יוכלו להתנהג כפי המחשבה. וכן יעקב אע"ה שהיה כאדה"ר קודם הקלקול כמו שאמרנו כ"פ. כתיב ביה והיה ה' לי לאלהים שרצה להתנהג עפ"י מדת הדין. וזש"נ לי לאלהים דייקא. וזה הענין שבמשנה הוזכרו תמיד ב"ש קודם לב"ה ומ"מ הלכה כב"ה. והטעם דנפשות האבות ברא השי"ת מצדו. דכתיב ואקח את אביכם את אברהם וגו'. וכן יצחק נימול לשמונה בראשונה והיינו שבחר בו השי"ת שלא מדעתו. והוא שבאמת השי"ת מצדו ברא נפשות האבות שהם מדות הקדושים חסד וגבורה ומדותיהם אהבה ויראה ומצד השי"ת הסדר בחינת אברהם ואח"כ בחינת יצחק. דאברהם ששורש מדתו האהבה כמש"נ אברהם אוהבי ומצד האהבה בא הזריזות במ"ע. ויצחק שמדתו פחד יצחק היראה ומצדה בא הזהירות במצות ל"ת וכמו שאמרנו מהירושלמי (ונת' פ' חיי מאמר ז) והסדר מצד השי"ת אנכי ואח"כ לא יהיה שהשי"ת משפיע קדושה וד"ת ללב חכם לימינו ועי"ז נעקר הרע מלב כסיל לשמאלו וכמ"ש (שהש"ר פ' ישקני) שבשעה ששמעו דיבור אנכי נתקע ת"ת בלבם ובשעה ששמעו דיבור לא יהיה נעקר יצה"ר מלבם. דאנכי שורש כל המ"ע והד"ת. ולא יהיה שורש המצות ל"ת. ולכן מצד השי"ת הסדר נפש אברהם ואח"כ יצחק וכן יצאה ב"ק הלכה כב"ה שהם דרגא דאברהם. אבל מצד האדם הסדר סור מרע ואח"כ ועשה טוב. שלזכות לד"ת צריך שיוקדם היראה להיות סור מרע שהוא מדת יצחק אע"ה. וכן הוזכרו תמיד ב"ש קודם לב"ה. והנה בחנוכה יש ב' הענינים הניצוח שבא ע"י שזכו להוריק הרע מלב כסיל לשמאלו. וגם הנס שנעשה בשמן שזכו להכניס קדושה ללב חכם לימינו. וע"י הדלקת הנרות שזוכין שיאיר בלבם האור מהשי"ת כמש"נ אל ה' ויאר לנו וכמו שאמרנו שהשי"ת מקיים מצות זקנים ומדליק נ"ח שמאיר בלב בנ"י. וזה הענין דבית הלל כפי מדתם שהיו דרגא דאברהם. וס"ל שהעיקר להכניס האור ללב חכם לימינו וע"כ ס"ל דמוסיף והולך דמעלין בקודש שכן סדר הארת האור. הולך ואור עד נכון היום. וכמ"ש בזוה"ק (ח"א קע א) ישראל נהורא דלהון זעיר זעיר עד דיתתקפון וינהיר לון קב"ה לעלמין כו' כמו שחר ודא איהו נהורא דקיק ולבתר יפה כלבנה כו' נהיר יתיר משחר. ולבתר ברה כחמה בגין דנהוריה תקיף ונהיר יתיר מסיהרא וכו' וז"ש מוסיף והולך כסדר הארת האור בלב שמאיר השי"ת. וב"ש כפי מדתם שהיא דרגא דיצחק וס"ל שעיקר להוריק הרע מלב כסיל ע"י היראה אומרים פוחת והולך כנגד פרי החג שהם להוציא הני"ק ובכל פעם פוחת והולך (כמשנ"ת סוף מאמר ב) והיינו להוריק הרע שלא יושאר רק ההשארה לצורך ישראל. וחד אמר טעמא דב"ה כנגד ימים היוצאין כו' דב"ה כפי מדתם ס"ל דעיקר מצות חנוכה להכניס האור ללב חכם שהנצוח מהרע כבר היה בכ"ד ימים שקודם. ע"י כהניך הקדושים. ועיקר נ"ח לזכות לאור והסדר לזכות לאור הוא מתתא לעילא מדליק א' ואח"כ מוסיף והולך וע"כ אמרו כנגד ימים היוצאין. משא"כ ב"ש מצד מדת הדין דרגא דיצחק שהוא מדתם כמ"ש בזוה"ק ס"ל שעדיין לא יצאו י"ח להוריק הרע מלב כסיל כמו שנצרך וגם הניצוח להרע היה בימים ההם. ומופיע בכל שנה בזמן הזה כח הניצוח להיות סור מרע. שזה ענין מ"ש בגמ' לשנה אחרת קבעום וכו' והקשה בס' עבודת ישראל הלא זריזים מקדימין למצות ומדוע המתינו לשנה אחרת. אך י"ל דבשנה ראשונה לא ידעו אם נקבע קדושת ימי חנוכה לעולמי עד. ולא ידעו אם לקבוע ימי חנוכה לעולם דבשלמא ביציאת מצרים צוה השי"ת לקבוע יו"ט לעולמי עד משא"כ מצות נר חנוכה שהיה רק מצות זקנים שהם תקנו לא ידעו בשנה ראשונה אם תהיה הקדושה נקבע לעולמי עד בזמן הזה אך לשנה אחרת כשהרגישו בזמן הזה האור שהאיר בלב קבעום להיות מדליקין נר חנוכה לעולם וז"ש ועשאום יו"ט בהלל והודאה. שע"י ההלל והודאה יאיר האור כי טוב. וע"י כן יזכו להוריק הרע מלב כסיל בזמן הזה. וב"ש לפי מדתם דהעיקר להוריק הרע מלב כסיל. ונצרך לזה רב חכמה לתקן הרב כעס ועפמ"ש (נדרים כב:) אלמלא חטאו ישראל לא ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה כו' כי ברוב חכמה רב כעם. וע"כ כ"ז שיש רב כעם נצרך לעומת זה רב חכמה לתקן הרב כעס וע"כ אמרו יום ראשון מדליק שמונה מכאן ואילך פוחת והולך. שכל שנפחת הרב כעס שמתקנים אותו. אין נצרך רב חכמה ג"כ כ"כ שע"ז מורה הנרות שמרמזים לרוב חכמה דשמן מורה על חכמה. וענין שמונה ימים מורים כנגד המדות שנקראו ימים. והם שמונה עד הוד וכמ"ש (תקו"ז תי' יג) ואיהו הוד תמניא יומי דחנוכה כו' והיינו שבכל יום מתבררין במדה א' עד הוד. ואח"כ מתבררין ישראל בב' המדות ג"כ דכיון שמתבררין בשמונה המדות בקדושה מתבררין ממילא דעמך כולם צדיקים. וכן כנס"י בחינת מלכות שמים וכמ"ש בזוה"ק (ח"א קפו א) בגין דתרין דרגין אינון ואינון חד אינון ציון וירושלים כו' והיינו צדיק וצדק וכמ"ש להלן (שם ע"ב) דוגמא דההוא נהר רזא דצדיק דאתחבר בצדק כו' ובכל פעם מתבררין בהמדות בקדושה להוריק הרע מלב כסיל. שיש גם זה לעו"ז בההיפך נגד המדות. ושניהם שהוא הנצוח והרקת הרע מלב כסיל והופעת וזריחת האור ללב חכם לימינו היה ע"י כהניך הקדושים. דנצח והוד משה ואהרן מרכבה להם. משה רבינו למדת נצח שהוא מקו ימני שהיה כמו אאע"ה שפרסם אלהותו ית' שיהיה נקרא אלהי הארץ וכן משה רבינו הוריד השכינה לארץ כמ"ש (ב"ר פ' יט) והוא שושבינא דמלכא. ואהרן מרכב' למדת הוד שהוא מקו שמאל שהוא שושבינא דמטרוניתא (כמ"ש זח"ג נג ב) שהוא המכפר ומקשט למטרוניתא כנס"י שתהיה נושאת חן בעיני הקב"ה. וכל עסק הקרבנות וקדושת יוהכ"פ ע"י אהרן הכהן ומ"מ מצינו בזוה"ק (שם קמו א) דכהן מחסד אתי. והוא עפ"י מש"נ כי שפתי כהן ישמרו דעת גו' ודעת הוא חיבור ימינא ושמאלא חכמה ובינה מוחא ולבא כידוע. וכן היה שהנצוח שהיה ע"י שזכו להוריק הרע מלב כסיל לשמאלו וכן הזריחה להכניס אור ללב חכם לימינו. שניהם היו ע"י כהניך הקדושים ע"י הדלקת הנרות שזוכין להאיר כמ"ש אל ה' ויאר לנו. וע"י שזוכין לאור תורה זוכין להוריק הרע מלב כסיל כמ"ש בזוה"ק (ח"א רב א) דהא לית לך מלה לתברא יצה"ר אלא אורייתא. וכן אמרו (שם קצ א) דכד חמי בר נש דהרהורין בישין אתיין לגביה יתעסק באורייתא וכדין יתעברון מניה. וע"י הארת הנרות זוכין לב' הענינים להוריק הרע מחלל לב השמאלי ולהכניס קדושה ואור ללב חכם לימינו:
לחנוכה, ח׳
א