Toldot, Chapter 1 תולדות, א׳
1 א

ואלה תולדות יצחק וגו' במד"ת זשה"כ גיל יגיל אבי צדיק וגו' כנגד יצחק שבשעה שנולד יצחק היו הכל שמחים שמים וארץ חמה ולבנה כוכבים ומזלות כו' שנ' אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי ואין בריתי אלא יצחק כו'. נר' דהמדר' מפרש יומם ולילה חמה ולבנה. חוקות שמים וארץ היינו כוכבים חוקות שמים שקבועים בשמים ומזלות חקות ארץ שעיקר שימוש המזלות בהנהגת הארץ. אך יש להבין שייכות פתיחה זו לפ' אלה תולדת יצחק כיון דלפי פשוטו נראה דדרש אבי צדיק על אאע"ה שהי' אביו של יצחק והי' יותר שייך דרשא זו ללידת יצחק שאז הי' הכל שמחים כמ"ש המדר'. ונראה דדרש צדיק על יעקב אע"ה שהוא סתם צדיק דכיון שעובר אדם עבירה אף דרבנן שוב נקרא רשע כמ"ש (יבמות כ. נדה יב.) ואם עושה תשובה אח"כ נקרא בעל תשובה ולא צדיק. ורק יעקב אע"ה שהי' כאדה"ר קודם הקלקול ולא קלקל מעולם שלא ידע כלל מהנאת הגוף הוא נקרא סתם צדיק. ודרש על יצחק גיל יגיל אבי צדיק והיינו יצחק שהי' אבי יעקב והוא שימח אחרים ג"כ שכשנולד יצחק היו הכל שמחים דכיון שנולד יצחק שהי' ראשון שנימול לח' ידעו שממנו ראוי שיצא נפש יעקב אע"ה שהי' צדיק אחר שיצא ממנו הפסולת שאינו נחשב כלל לזרעו. וכן נדרש ויולד חכם ישמח בו ג"כ על יעקב אע"ה שהוא סתם חכם דאף דאאע"ה היה הראשון שלימד תורה וקיים כל התורה כמ"ש (יומא כח:) מ"מ סתם חכם הוא יעקב אע"ה דכ' תתן אמת ליעקב אמת זו תורה (ברכות ה:). וזש"נ אלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק. שאאע"ה הוריד הד"ת ובו התחיל הב' אלפים תורה והוא הופיע ביצחק וכשנולד יצחק שנימול לח' הי' הכל שמחים בו שכבר ראוי להוליד נפש יעקב שהוא סתם צדיק וחכם כאמור:

2 ב

ואח"כ אי' במדר"ת זש"ה עטרת זקנים בני בנים וגו' אברהם נתעטר בזכות יעקב כו' אמרו מלאכי השרת רבש"ע לזה אתה מציל כמה רשעים עתידין לעמוד ממנו א"ל הקב"ה בשביל יעקב בן בנו כו'. ואינו מובן דלשון מלאכי השרת לא מצינו על שטן ומקטרג ולמה קטרגו כאן. גם איך יאמרו ששורת הדין שלא להצילו ח"ו מפני הרשעים שעתידין לעמוד ממנו הלא אפילו במי שעתיד לקלקל בעצמו מצינו (ר"ה טז:) שאין דנין את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה. ומ"ש ביפ"ת שמי שמוסר נפשו על ק"ה אין מצילין אותו רק לצורך אחרים. שזהו טובתו שימסור נפשו וכמו שלא הצילו לר"ע ע"ש ג"כ אינו מובן שהרי גם בר"ע מצינו שאמר משה רבינו זו תורה וזו שכרה. ומה שא"ל שתוק כך עלה במחשבה לפני כמ"ש (מנחות כט:) פירשו שהמכוון על מחשבה של ר"ע. והיינו שרצון ר"ע זה הי' שהשתוקק לזה וכמ"ש (ברכות סא:) כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה וכו' מתי יבא לידי ואקיימנו וזה לא מצינו באאע"ה. גם לפי פשוטו דקאי על מחשבה של השי"ת. המכוון על מאמר בראשית שבו הוזכר תוהו ובהו וחושך ואח"כ יהי אור דלית נהורא אלא דנפק מגו חשוכא (זח"ב קפד א) והיינו שר"ע הוצרך לזה שעל ידי כן זכה למדרגתו מ"ש כל יקר ראתה עינו זה ר"ע וחבריו דברים שלא נגלו למשה נגלו לר"ע וחבריו כמ"ש (מ"ר ות' חוקת) והוא שער הנ' שנמסר לבעל תשובה ולא נגלה למשה רבינו כמ"ש בגמ' (ר"ה כא:) מפני שמשה רבינו נולד טוב ונתמלא הבית אור ולא קלקל מעולם. משא"כ בר"ע שמצינו (פסחים מט:) שאמר כשהייתי ע"ה אמרתי מי יתן כו' ומש"ה זכה לשער הנ' הנמסר לבעל תשובה. וזכה לזה ע"י שהשתוקק כל ימיו על קידוש השם מתי יבא לידי ואקיימנו והוא ג"כ מיוחד בזה. אבל באאע"ה שהי' ראשון שקיים כה"ת כולה ולימד תורה ומסר נפשו על קדושת שמו היו צריכין המלאכים לומר זו תורה וזו שכרה וללמד זכות עליו. ולמה יקטרגו שלא להצילו ח"ו מפני שיעמדו רשעים ממנו. אך נראה שהם המלאכים שקטרגו על בריאת אדם שעתיד לחטוא. וכן כאן כל שלא ידעו שיעמוד ממנו יעקב אע"ה שעתיד להוציא י"ב שבטים שלא הי' בהן שום דופי סברו שממנו יעמדו ג"כ רשעים ויהי' ערבוב טו"ר עד שיתקן אדה"ר הקלקול. וע"כ אמרו שאף שאמת שזכה במעשיו להנצל יוכל השי"ת להצילו ולהעלותו למרום כמו שהעלה לחנוך ולא יעמדו רשעים ממנו וכמו שהעלה לחנוך שלא יקלקל מעשיו. אבל לצנן הכבשן לעשות נס להצילו ושיעמדו אח"כ רשעים למה יעשה זה השי"ת והשיב להם השי"ת בשביל יעקב בן בנו שיוליד אומה ישראלית ולא יהי' עוד ערבוב טו"ר דכל ישראל י"ל חלק לעוה"ב דכ' ועמך כולם צדיקים:

3 ג

ואח"כ אמר ומנין שנתעטרו בנים בשביל אבות כו' מה יעקב אומר ללבן לולי אלהי אבי אלהי אברהם ופחד יצחק וגו' הוי זכות אברהם הצילהו ליעקב כו'. והנה בפסוק נזכר גם יצחק והמדרש מסיק רק זכות אברהם. גם הפסוק שדרש ותפארת בנים אבותם ג"כ נזכר לשון רבים. אך ענין הדרש הוא עפמ"ש בגמ' (ברכות נח.) והתפארת זו מתן תורה. ועיקר הרכוש גדול שזיכה אאע"ה לזרעו שיזכו ע"י יציאת מצרים למ"ת וכמש"נ בהוציאך את העם ממצרים וגו' וזה יוכלו לזכות רק כשיזכו שיוכלל בהם קדושת אברהם ויצחק. ששורש הד"ת אנכי ולא יהיה וכמ"ש (שהש"ר פ' ישקני) שבדיבור אנכי נתקע ת"ת בלבם ובדיבור לא יהי' נעקר יצה"ר מלבם. אנכי כולל כל רמ"ח מ"ע ולא יהי' כולל כל שס"ה ל"ת. וקדושת א"א הי' ההשתדלות במ"ע וכמ"ש (חולין טז.) קרא זריזותי' דאברהם קמ"ל וזריזות הוא במ"ע כמ"ש (רש"י לרי"ף פ"א דע"ז) והוא בא ע"י אהבה מדתו של א"א. וקדושת יצחק אע"ה היראה פחד יצחק שמזה בא לזהירות במל"ת והיינו לעקור הרע מלב כסיל לשמאלו. ועיקר הרכוש גדול דמתן תורה שיתקע ת"ת בלבם ע"י דיבור אנכי וזהו ע"י זכות אברהם. אך לא יוכלו לזכות לד"ת עד שיתבררו במדת סור מרע להוריק הרע מלב כסיל וזה ע"י מדת פחד יצחק. וזש"נ ותפארת בנים אבותם היינו על כלל ישראל שזכו למתן תורה שנקרא והתפארת הוא ע"י אבותם קדושת אברהם ויצחק. ומ"מ העיקר ע"י זכותו של אברהם ולכן יעקב אבינו זכר לולי אלהי אבי ומפרש אלהי אברהם רק נצרך לזה ופחד יצחק שבלא מדת היראה לא יוכלו לזכות לקדושת אאע"ה שיתקע ת"ת בדיבור אנכי בלב כאמור. ועל ידי זה ניצול שיזכו בניו למתן תורה שהוא עיקר זכותו של אברהם:

4 ד

ומסיק במד"ת יצחק נתעטר באברהם ואברהם נתעטר ביצחק. והיינו לפרש כפל הלשון יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק. אך יש להבין לשון נתעטר גם למה נכתב זה בפ' זו ולא בלידת יצחק. אבל הענין דלשון עטרה הוא כשנשלם בכל ע"ס עד כ"ע כעין מש"נ ואברהם זקן בא בימים באינון יומין עלאין כמ"ש בזוה"ק וזכה למדת זקן שהוא עתיקא וכמו שאמרנו במ"ש בגמ' (ב"מ פז.) עד אברהם לא הי' זקנה שהוא שלא הי' מי שזכה למדת זקנה שהוא כשזוכין להתגלות עתיקא. וזה זכה אאע"ה בנסיון העשירי שהוא נגד כ"ע והיינו שנשלם במדתו עד השורש בכל ע"ם. ובנסיון העקידה כ' כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה וגו' וזה מדת יצחק אע"ה דמדת אאע"ה הי' האהבה כמש"נ אברהם אוהבי. ולכאורה היה העקידה ע"י אהבת השי"ת שכבש רחמיו מבן יחידו. ודחה אהבת בנו מפני אהבת השי"ת. אך כבר אמרנו שלפי מדת אהבת אאע"ה היה לו לעבור פי ה' ושלא לעקוד את יצחק כדי שיתפרסם אלהותו ית"ש ע"י יצחק וכמו שמסר נפשו בכבשן האש אף שהי' נגד הדין ולא הי' רשאי וכמו שנת' (נח מא' ט) רק מאהבתו רצה לקדש השם אף באופן שיאבד ח"ו חלקו לעוה"ב וכן היה צריך לעשות בנסיון העקידה שלא לשמוע כדי שיושאר יצחק אע"ה ויתפרסם אלהותו ית"ש על ידו. אך מיראתו המופלגת ירא לעבור פי ה' שחשד א"ע פן הוא נוגע מה בדבר לאהבת בנו. גם נראה שאאע"ה היה לו הרגש שאין יצחק לעולה וכמו שמצינו (סנהדרין פ"ט:) שאמר להשטן שא"ל כך שמעתי השה לעולה כו' וא"ל כך עונשו של בדאי שאפי' אמר אמת כו' וכן ממ"ש (ב"ר פ' נו) א"ל למחר אומר לך שופך דם את כו' א"ל ע"מ כן כו' ע"ש. הרי שהי' לו הרגש שא"צ לעלות יצחח לעולה ויכול להיות שאינו עושה כראוי. רק מיראתו המופלגת נתיירא לעבור מאמר ה' וזש"נ עתה ידעתי כי יר"א אתה וגו' וז"ש אברהם נתעטר ביצחק. והיינו ששלימות אאע"ה עד כ"ע הי' ע"י מדת יצחק. ויצחק נתעטר באברהם הוא עפמ"ש הרמ"ע נפש האב מזל לבן. ומזל היינו למעלה מהתפיסה כמ"ש (מגילה ג.) אע"ג דאינהו לא חזו מזלייהו חזו. חזו היינו בחכמה ומזלא היינו עתיקא כמ"ש בזוה"ק (ח"ג עט ב) בחיי בני ומזוני דתליא במזלא שהוא עתיקא על ה' ע"ש וז"ש יצחק נתעטר באברהם כשנשלם עד כ"ע הוא ע"י שנשלם במדת אברהם. וזש"נ אלא תולדות יצחק וגו' והיינו נפש יעקב שהיה מצדו נשלם כבר מכל וכל מתולדה שהי' כולל קדושת אברהם ויצחק. והי' עסק שלו רק שיהי' מטתו שלימה. וללידת נפש יעקב לא הי' אפשר עד שנשלמו אברהם ויצחק עד השורש. אברהם נתעטר ביצחק ויצחק נתעטר באברהם ואז יכול להוציא נפש יעקב אע"ה שיוליד אומה ישראלית. ואף שבפ' זו נזכר גם לידת עשו. אך כבר כ' במ"ש יע"א אנכי עשו בכורך ואיך הוציא מפיו דבר שאינו ובזוה"ק (קמג א) אי' שהתפלל אז הצילה נפשי משפת שקר. אך במה שלבש בגדי עשו הוציא כל הני"ק מעשו. וזה שא"ל שמה שמצא עשו חן בעינך הוא הני"ק שבו וזה כבר בידי אנכי עשו בכורך. ואי' מהאריז"ל עמש"נ כי ציד בפיו דקאי על נשמת ר"מ דנפק מנירון כמ"ש (גיטין נו.) והוא שורש תושבע"פ סתם מתני' ר"מ. וזה שאמר אנכי עשו וגו' שהקדושה שנשא חן בעיניך מעשו זהו בידי ואנכי הוא. ועיקר הפרשה לידת יעקב שיצא ממנו אומה ישראלית. וע"כ הקדים כאן שלימות אברהם ויצחק עד השורש שע"ז מורה נתעטר. ונתעטר אברהם במדת היראה ויצחק במדת אהבה. וכמו"ש (בזוה"ק ח"א קלג ב) דאתכליל מיא באשא ואשא במיא דשלימות האהבה כשבא על ידה ליראה עלאה. ושלימות היראה האהבה וכמו"ש (סא"ר רפ"ג) יראתי מתוך שמחתי ושמחתי מתוך יראתי. ואז נולדו תולדות יצחק שהוא יעקב אע"ה שממנו יצאו בני ישראל שזכו להרכוש גדול ונתעטרו בב' כתרים שהם משורש מ"ע ומצות ל"ת אנכי ולא יהי'. ובמ"ר ג"כ פתח הפ' בפסוק עטרת זקנים וגו' אברהם לא ניצול מכבשן האש אלא בזכותו של יעקב כו' משל כו' כדי הוא להנצל בזכות בתו שהיא עתיד להוליד והיא נשאת למלך כו' שהמכוון כמו שאמרנו שיעקב יוליד כנס"י שיזכו להרכוש גדול במתן תורה. וז"ש במשל שהיא נשאת למלך. שבכל שה"ש נקראו ישראל כלה והיינו על שעת מ"ת כמו"ש ביום חתונתו זו מתן תורה וזהו זכותו של יעקב. ועיקר שזכו להכתרים במ"ת הי' על ידי זכותו של אברהם וזש"נ ותפארת בנים אבותם. ואף שאחר הקלקול פרקום וזכה משה ונטלן כמ"ש (שבת פח.) בשבת מחזיר משה רבינו הכתרים לישראל כמו"ש האריז"ל: