31ל״א
1 א

בפחות מש"פ. עיין במל"מ פ"ד מה"א דין א' שהעתיק תשובת הרדב"ז כ"י שנשאל במי שזרק קדושין לאשה ולא היו שוין פרוטה ולא הספיקו להגיע לידה עד שנתייקרו ועמדו על פרוטה מהו בתר נותן אזלינן וליכא פרוטה ולא קא מחסר ולא מידי הלכך לא קני או דילמא בתר מקבל אזלינן והא איכא פרוטה והשיב הדבר ברור דבתר דידה אזלינן שהרי אינה מתקדשת אלא משעה שהגיעו המעות לידה וכשהגיעו היו שוין פרוטה. ואע"ג דכשנתנו הוא לא היה ש"פ ולא מחסר ולא מידי מ"מ קני מדין עבד כנעני דאע"ג דלא חסר מידי קני נפשי'. ותו דברשותו נתייקרה ועמדה על פרוטה וה"ה לעושה שליח לקדש לו אשה בחצי פרוטה ולא הספיק השליח לקדשה עד שעמד על פרוטה שהיא נמי מקודשת ולא אמרינן כיון שלא היה כאן ש"פ לא הוי שליחות דהא איכא כמה גדולים (ע"ל סי' ל"ה ס"ד) שאמרו דאפילו לא עשאו שליח כלל ואחרים אמרו אי ארצי קמיה וא"ל רצוני לקדש אשה פ' והלך זה וקידשה לו מקודשת וכ"ש הכא דהרי עשאו שליח בפועל בחצי פרוטה הלכך כיון שעמדה על ש"פ וקידשה לו הויא מקודשת דבתר מקבל אזלינן. וכן משמע ממאי דבעי רבא בפ"ק דקדושין שתי בנותיך לשני בני בפרוטה כו' (ע"ל סעיף ז' ובב"ש) הרי ברור מכאן דבתר מקבל אזלינן ונותן לא איכפת לן ובנ"ד דהגיע לידה פרוטה ליכא בעיא כלל דע"כ לא מבעיא לן התם אלא משום דבתר דידהו וליכא לכל חדא מנייהו פרוטה ובגדולה מזו נסתפק הר"ן (עבה"ט סק"ד ואי יתן לה שוה חצי פרוטה והיא אמרה לדידי ש"פ וע"כ לא נסתפק אלא מפני שלא קיבלה ש"פ אבל היכא שקבלה ש"פ בנ"ד פשיטא ליה דמקודשת עכ"ל ועיין מה שכתבתי לעיל סימן כ"ח ס"ק כ"ט. ועיין בהגהת מל"מ פ"ד מה"א סוף דין י"ט שכ' וז"ל ודע שנסתפק הרב המחבר ז"ל במקדש באתרוג שאינו ש"פ ובשביל מצותה שוה אי מקודשת הובא דבריו בס' בני חיי עכ"ל ועיין בתשו' נו"ב תניינא סימן ס"ז וס"ס ק"כ מ"ש בזה. ועיין בס' ברכי יוסף שכתב בשם גדול אחד דאינה מקודשת ע"ש ולע"ד זה תליא קצת בפלוגתא שבין מהר"ם מינץ ובין תשובת ח"ץ ושבו"י בהובא בבה"ט א"ח סי' תרנ"ו במי שפסל אתרוג חבירו. ואם חייב לשלם בשלימות יש לו דין ממון. ולפ"ז לפי מה שהעלה המל"מ גופיה בפט"ז מהל' מעשה הקרבנות כדברי הח"צ דחייב לשלם כל דמי האתרוג אין כאן מקום ספק בזה וצ"ע:

2 ב

אלא אם ש"פ מקודשת. עב"ש סק"א מ"ש גם משמע מרש"י ותוס' בסוגיא דפליגי על הריטב"א שהבאתי בסי' כ"ח בס"ק מ"ד כו' ועיין בס' שעה"מ פ"א מהל' גירושין מ"ש על דבריו ומה שהעלה לדינא בזה (ועיין בתשובת ח"ס סימן פ"ב מ"ש בזה):

3 ג

ששוה נ' זוז מקודשת. כ' בס' קה"י וז"ל מדלא חילקו הפוסקים משמע דאם אינו שוה נ' זוז אפילו אם פחות משיעור אונאה אינה מקודשת כיון דאמר בנ' זוז אמרי' דלא מקני' נפשי' בפחות מסך זה דבהקנאה דידה לא שייך מחילה אפי' בפחות משיעור אונאה כמו אם אמר במנה זה ונמצא חסר דינר דבטלין הקדושין. ואם נמצא שהחפץ שוה הרבה יותר כגון שאמר המקד' בשוה נ' זוז ונמצא ששוה מאה נראה דהחפץ שלה וא"צ להחזיר הדמים דבזה שייך ג"כ לומר כדאמרי' בח"מ סימן רכ"ז ס"כ בחליפין שזה רוצה במחט יותר מבשריון ומבואר שם בסמ"ע דאפי' שמו אותו בתחלה ה"נ שייך לומר שזה רוצה באשה יותר מן החפץ עכ"ל ועיין בס' שעה"מ פ"ד מה"א דין י"ט בענין אם נמצא אח"כ שאינו שוה נ' זוז אי אינה מקודשת כלל או מקודשת עכ"פ מספק שמא שוה במקום אחר ע"ש:

4 ד

שאפי' קידש באבן סתם. כתב בס' קה"י וז"ל דוקא בכה"ג שקדשה באבן שראתה אותו שיש לה מקום לטעות את עצמה דסבורה ששוה סך הרבה ואולי אין רצונה להתקד' רק בסך הרבה כו' אבל במקום שא"א לטעות כגון שלא ראתה כלל את הקידושין מה הן הרי עינינו רואות שרצונה להתקדש אפי' בכל דהו וראי' לזה מקדשה בלילה קדושין דף י"א וכן בפקדון דנשתייר ש"פ דמיירי דלא ידעה סכום הפקדון אלא ודאי דכל שאין מקום לתלות בטעות ורואין בבירור שרצונה להתקדש בכל דהו מקודשת וא"כ לפי מנהגינו שמכסין פני כלות הצנועות אפי' אם קידשה באבן טוב מקודשת בודאי ע"ש:

5 ה

לכסות פני כלות. כ' בס' קה"י וז"ל בחידושי מהרי"ט הביא בשם אביו המבי"ט ז"ל (עבה"ט לקמן סי' מ"ב ס"ק י"ב ומ"ש שם) באחד שקידש אשה אחת שהי' פניה מכוסות בשעת קידושין ולא ראו אותה אלא אח"כ כשהלכה לה החזירוה וגילו פניה כדי שיוכלו לדעת ולהעיד מי היא המתקד' והשיב המבי"ט דאין לחוש כלל לקדושין דהוי כמקד' בלא עדים דומה זאת לתשו' הרשב"א סי' תש"ף דעדים ששמעו איך ראובן אמר ללאה ה"א מקודשת לי באתרוג זה ולא ראו הנתינה אע"ג שראו אח"כ האתרוג יוצא מת"י האשה לא הוי קידושין. ומהרי"ט ז"ל חילק בין לא ראו מעשה הקדושין להיכא דראו מעשה הקידושין אלא שלא הכירו את האשה כיון שיכולין להחזיק בה ולראותה. ולענ"ד בפשיטות דהכא חשיב ידיעה וראיה כיון דמהני עדותן אם יראו שבעל איש אחר את האשה בפניהם כו' כמו שאם יראו עדים לאחד שהיו פניו מכוסה רצח לחבירו וכי לא היו יכולין להעיד שאיש הלזה הרג לחבירו אף שאם היה מתרחק מהם לא הי' מכירין אותו ולא היו יכולין להעיד מ"מ בודאי מהני עדותן וחשיב שפירש ידיעה וראיה ועוד כיון שלא זזו ידם עד שבדקוה וראוה בודאי הרי הוא כידיע' וראיה דהא ודאי אם קידש אשה בפני עדים ולא בדקוה מקודם אם היא גדולה ואח"כ ראו אותה שהיא גדולה בודאי מקודשת ע"ש ועמ"ש לקמן סימן מ"ב ס"ק י"ב וי"ג:

6 ו

מקודשת מספק שמא כו' עיין בס' מעין גנים לקמן ס"ה שהביא בשם הפ"י דדוקא בקידשה סתם אבל אם אמר לה בפי' שמקדש' בפרוטה ושמו אותו ואינו ש"פ אז לא הוי אף קידושי ספק אף דש"פ במדי מ"מ היא לא נתרצה לזה עד שיהא במקומה ש"פ ותמה על הפוסקים שלא הזכירו מזה הדין כלל ע"ש. עיין בס' שעה"מ פ"ד מה"א דין י"ט שהוא ז"ל מסתפק בדין זה ע"ש ועמש"ל ס"א סק"ג:

7 ז

במקום אחר עבה"ט מ"ש מיהו הרא"ש כתב שם דהרמב"ם ס"ל כשידוע שש"פ כו' ועיין בס' קה"י שכתב ע"ז וז"ל ונראה הטעם דהא דבעינן דוקא ש"פ בקידושי אשה הוא משני טעמים א' דבעינן כסף דילפינן קיחה קיחה משדה עפרון וכתיב ביה כסף ופחות מש"פ לא איקרי כסף. ב' דאין אשה מקנה נפשה בפחות מש"פ. ולפ"ז אם ש"פ במקום אחר שפיר מקודשת דכיון שש"פ במדי הוי כסף מדאורייתא (ר"ל דלהרמב"ם הוא כן אבל להרא"ש וש"פ לא מקרי כסף אא"כ שוה כאן) והא דאשה בפחות מש"פ לא מקנה נפשה כיון דפשטה ידה וקבלה את הקדושין לא שייך טעם זה כמבואר בקדושין דף י"א ואח"כ מצאתי בספר המקנה שכ' כן. והר"ן כ' הטעם הובא בב"ש כיון שש"פ במקום אחר ונתרצית לקבל הקידושין הוי כאילו אמרה לדידי שוה לי כו' ולפי טעמים הנ"ל נראה דוקא בקידשה בתמרה שיש לה שער קצוב והכל יודעין שאינו ש"פ ואפ"ה קיבלה וגם קידשה עצמה ביום ולא ע"י שליח וראתה שאינו ש"פ הרי או שנתרצית אפילו בפחות מש"פ או שלדידה ש"פ אבל בדבר שאין ידוע לכל שאינו ש"פ או שקדש עצמה בלילה או ע"י שליח בזה ודאי ליכא חשש לקדושין (נלע"ד דהך בזה קאי אדסמיך ליה בקדושה בלילה או ע"י שליח. ולא על מה שהתחיל אבל בדבר שאין ידוע לכל. כי בזה יבאר להלן איך דינו. והל' מגומגם קצת דהא היא סברה ששוה פרוטה וא"כ לא שייך לומר הרי נתרצית ואמרינן אשה בפחות מש"פ לא מקנה נפשה ואינה מקודשת. ולפי זה בדבר שצריך שומא ואין הכל יודעין שאינו שוה פרוטה ויש לתלות שלא רצתה להקנות עצמה בפחות משוה פרוטה והא דקבלה מחמת שסברא שהוא שוה פרוטה בזה נראה דאם הוא דבר שידוע שש"פ במקום אחר יש כאן ספק קידושין אימור נתרצית ואימור נתאנת וסברה שהוא ש"פ. אולם בדבר שאין ידוע אם ש"פ במקום אחר בזה לא הוי מקודשת כלל דהוי ס"ס שמא אינו ש"פ בשום מקום וא"כ ליכא כסף דאוריי' ואפי' אם תאמר שש"פ במקום אחר שהיא נתאנית וסברה שהוא ש"פ בכאן ובפחות מש"פ בכאן לא רצתה להקנות נפשה כו' ובזה מיושב קושיות הראשונים בהאי דקדיש בציפתא כו' עכ"ל ע"ש. ומ"ש הבה"ט ליישב קושיית הב"ש מקדושין דף נ"ג ע' בס' קה"י שם מ"ש בזה: (ועיין בתשו' חתם סופר סי' פ"ה כ' דקושיית הב"ש מסוגיא דמע"ש בקדושין נ"ג כבר הרגשו בזה רמב"ן וריטב"א בחידושיהם שם כו' ע"ש. גם האריך שם בביאור כל השיטות בהא דשמא ש"פ במדי וכתב בסוף היוצא מדברינו אלו אשה שנתקדשה בדבר שהיא והעדים יודעים שאין בו ש"פ היינו שווי חצי שעורה של כסף נקי ואין העדים יודעים ששוה בשום מקום בעולם ושאין דרכה של אשה זו ליקח חפץ כזה ביוקר מותרת לרוב הפוסקים ל"מ להפוסקים דלא כשמואל אלא אפי' להפוסקי' כשמואל וס"ל מדאוריי' חייש אי אית לה אורחא להתם והכא לית לה אורחא ולהטעם משום כיון דשוה התם אפשר לדידה נמי שוה היינו כשאין העדים לפנינו וחיישינן דילמא ידעו העדים שש"פ בשום מקום ולאשה זו אורחא להתייקר בכה"ג אבל היכא שהעדים לפנינו ולא עלה דעתם מעולם ה"ל כמקדש בלא עדים כו' וממילא נמי לרמב"ן וסייעתו שמדרבנן חששו משום חומרא דא"א עכ"פ לא יהא אלא מדאורייתא נמי צריכים שידעו העדים וע"כ לית כאן חששא אלא לשיטת הר"י דרבנן חששו שמא יהא כאן א' ממדי. ועפ"ז כ' שם בנדון השאלה בא' שקידש נערה לפני עדים ברייפל אחת מחבית קטנה אשר היה מונח בבית אביה ואמר לה הא"מ לי בטבעת זו כדמ"ו ואתם עדי ועתה הוא והיא אומרים שלשחוק והיתול נתכוונו מכפי שומת בקיאים הרייפל הלז הוא שוה חלק עשירית מפרוטה. והאריך שם דאין כאן שום חשש קדושין כי אפי' אם היה זה הרייפל שלו לא היה בכה"ג שום חשש קדושין דאורייתא אלא חששא דרבנן שמא יהא כאן א' ממדי (כאמור לעיל) ומעתה אחרי שזה הרייפל אינו שלו שהרי בבית אביה לקחו ובעלים לא ידעו דלמחול אף די"ל כיון דהוא עץ וקיסם בעלמא שזרקו לאשפתות משהגביהו זה קנאו לכ"ע כו' מ"מ מסבר' נראה דדוקא בדבר דלא שוה מידי כגון קסמים ופרורים הוא דמהני זריקתו לאשפה שבבי' וכדומה אבל אי הוה בי' ש"פ לא מהני זה כו' וא"כ בנ"ד דאין חשש רק לטעם דיהבו תו' שמא נמצא א' מאנשי מדי כאן וצריך לחלק א"כ המקדש בגזל למה א"ח לקדושין דילמא יש א' כאן ולא ידע שזה גזל וצ"ל דלזה לא חששו כי מסתמא ידע הענין כאשר הוא אך בתמרה אפי' יודע כל הענין יאמר שפטרו בלא גט משום שקידשה בתמרה ויסבור שהתמרה גורם ולא השווי וא"כ הכא שקידשה בקיסם גזול ממ"נ אין כאן חשש דאי האי גברא דאתי ממדי וידע הענין כאשר הוא שהגביה קיסם מבית אביה וקדשה בו אם יסבור שהיה ש"פ א"כ הוא גזל ואם ידע שהוא דבר שאין בו ש"פ בעירנו ודבר שאינו מקפיד וקנאו ביאוש בעלים ע"י שזרקו לאיבוד א"כ אינה מקודשת מטעם פחות מש"פ ומותרת ממ"נ. והגם דבתשב"ץ ח"א סי' כ"ג מבואר דהיכא דאיכא למימר שקנאו זה חיישי' לש"פ במדי ודלא כמ"ש לעיל הנה הוא כ"כ להרמב"ם דס"ל משום חומרא דא"א חיישינן לשום מקום שיהי' שם ש"פ ולא שייך ממ"נ הנ"ל כו' אמנם לא מפני שאנו מדמין נעשה מעשה ולזה יש לצרף מה ששניהם אומרים לשחוק והיתול נתכוונו והגם דבש"ע סי' מ"ב ס"א בהגה מבואר דה"ל דברים שבלב ואינם דברים ואם לא זרקה מידה אפי' לא אמרה תחלה קדשני וגם אין הולכין בזה אחר אומדנות והוכחות כו' אך במקור הדין בתשו' מיימו' מבואר הטעם דמשום חומרא דא"א לא נסמוך על אומדן דעת לומר לא היה בלבה כך וגם ליכא אומדנא דמוכח כיון דאיכא למימר איתתא בכ"ד ניחא לה וא"כ בנ"ד דאיכא הוכחה גמורה שאין דרך להתקדש בדבר כזה שמשליכים לאיבוד וע"כ לשחוק והיתול עשו וליכא אלא משום חומרא דא"א וכיון שכבר כתבנו דהכא ליכא שום חשש דאורייתא א"כ כשיצורף לזה אומדנא הלז יש לסמוך להקל כדי לחוס קצת לכבוד בית אביה וכמ"ש בת' שב יעקב כו' עכ"ד ע"ש. ועיין בס' טיב קדושין מ"ש בענין זה):

8 ח

ודוקא כו' עיין לקמן סימן קנ"ה סעיף כ"א ומ"ש שם:

9 ט

האומר לאשה התקדשי. עב"ש ס"ק י"ב ועיין בס' שעה"מ פ"ה מה"א דין כ"ו:

10 י

שתי בנותיך לשני בני. עח"מ ס"ק י"ד שכ' בשם התוס' דמיירי שבירר כו' ועב"ש ס"ק ט"ז כ' דהתוס' כתבו כן אליבא דרבא (דהוא בעל האבעיא בזה) כו' ועיין במל"מ פ"ז מה"א סוף דין ך' ובהגה שם דזה אינו מוכרח דאפשר אף לדידן דקיי"ל כאביי דקדושין שאין מסורין לביאה הוי קדושין מ"מ צריך דוקא שבירר דהא הכא מיירי בשליח שהבנים עשו שליח לאביהם ואי לא בירר הוי קפידא ושינוי בשליחות (עמש"ל סימן ל"ה ס"ז) וראיה לזה מדברי ר' ירוחם נכ"ב ח"ה ע"ש:

11 יא

בתך מקודשת לי ופרתך כו'. כ' במל"מ פ"ג מה"א דין י' בשם הריטב"א בחידושיו וז"ל פירשו בו דדוקא כשמשך הפרה אבל אי משך הפרה ולא החזיק בקרקע פשיטא דבתך ופרתך ובתך וקרקעך ופרוטה קאמר ואינה מקודשת כלל וראוי להחמיר ע"כ:

12 יב

התקדשי לחציו. עיין בס' בר"י בענין כהן גדול שאמר לבתולה התקדשי לחציי כמה תשובות בדבר. ומכלל דבריו מבואר דה"ה אחר תקנת רגמ"ה ולמי שנשבע עד"ר שלא ישא שתי נשים לעולם אף דלא מצי למנסב נמי אחריתי מקודשת עש"ב:

13 יג

קטן שקידש. עמש"ל סי' מ"ג סק"ב: