4ד׳
1 א

בֶּן זוֹמָא אוֹמֵר, אֵיזֶהוּ חָכָם, הַלּוֹמֵד מִכָּל אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קיט) מִכָּל מְלַמְּדַי הִשְׂכַּלְתִּי כִּי עֵדְוֹתֶיךָ שִׂיחָה לִּי. אֵיזֶהוּ גִבּוֹר, הַכּוֹבֵשׁ אֶת יִצְרוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי טז) טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר וּמשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִיר. אֵיזֶהוּ עָשִׁיר, הַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קכח) יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ. אַשְׁרֶיךָ, בָּעוֹלָם הַזֶּה. וְטוֹב לָךְ, לָעוֹלָם הַבָּא. אֵיזֶהוּ מְכֻבָּד, הַמְכַבֵּד אֶת הַבְּרִיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א ב) כִּי מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד וּבֹזַי יֵקָלּוּ:

Ben Zoma said:Who is wise? He who learns from every man, as it is said: “From all who taught me have I gained understanding” (Psalms 119:99). Who is mighty? He who subdues his [evil] inclination, as it is said: “He that is slow to anger is better than the mighty; and he that rules his spirit than he that takes a city” (Proverbs 16:3). Who is rich? He who rejoices in his lot, as it is said: “You shall enjoy the fruit of your labors, you shall be happy and you shall prosper” (Psalms 128:2) “You shall be happy” in this world, “and you shall prosper” in the world to come. Who is he that is honored? He who honors his fellow human beings as it is said: “For I honor those that honor Me, but those who spurn Me shall be dishonored” (I Samuel 2:30).

2 ב

בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר, הֱוֵי רָץ לְמִצְוָה קַלָּה כְבַחֲמוּרָה, וּבוֹרֵחַ מִן הָעֲבֵרָה. שֶׁמִּצְוָה גּוֹרֶרֶת מִצְוָה, וַעֲבֵרָה גוֹרֶרֶת עֲבֵרָה. שֶׁשְּׂכַר מִצְוָה, מִצְוָה. וּשְׂכַר עֲבֵרָה, עֲבֵרָה:

Ben Azzai said: Be quick in performing a minor commandment as in the case of a major one, and flee from transgression; For one commandment leads to another commandment, and transgression leads to another transgression; For the reward for performing a commandment is another commandment and the reward for committing a transgression is a transgression.

3 ג

הוּא הָיָה אוֹמֵר, אַל תְּהִי בָז לְכָל אָדָם, וְאַל תְּהִי מַפְלִיג לְכָל דָּבָר, שֶׁאֵין לְךָ אָדָם שֶׁאֵין לוֹ שָׁעָה וְאֵין לְךָ דָבָר שֶׁאֵין לוֹ מָקוֹם:

He used to say: do not despise any man, and do not discriminate against anything, for there is no man that has not his hour, and there is no thing that has not its place.

4 ד

רַבִּי לְוִיטָס אִישׁ יַבְנֶה אוֹמֵר, מְאֹד מְאֹד הֱוֵי שְׁפַל רוּחַ, שֶׁתִּקְוַת אֱנוֹשׁ רִמָּה. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא אוֹמֵר, כָּל הַמְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם בַּסֵּתֶר, נִפְרָעִין מִמֶּנּוּ בְגָלוּי. אֶחָד שׁוֹגֵג וְאֶחָד מֵזִיד בְּחִלּוּל הַשֵּׁם:

Rabbi Levitas a man of Yavneh said: be exceeding humble spirit, for the end of man is the worm. Rabbi Yohanan ben Berokah said: whoever profanes the name of heaven in secret, he shall be punished in the open. Unwittingly or wittingly, it is all one in profaning the name.

5 ה

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ אוֹמֵר, הַלּוֹמֵד תּוֹרָה עַל מְנָת לְלַמֵּד, מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לִלְמֹד וּלְלַמֵּד. וְהַלּוֹמֵד עַל מְנָת לַעֲשׂוֹת, מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לִלְמֹד וּלְלַמֵּד לִשְׁמֹר וְלַעֲשׂוֹת. רַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר, אַל תַּעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדֵּל בָּהֶם, וְלֹא קַרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְכָךְ הָיָה הִלֵּל אוֹמֵר, וּדְאִשְׁתַּמֵּשׁ בְּתָגָא, חָלָף. הָא לָמַדְתָּ, כָּל הַנֶּהֱנֶה מִדִּבְרֵי תוֹרָה, נוֹטֵל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם:

Rabbi Ishmael his son said: He who learns in order to teach, it is granted to him to study and to teach; But he who learns in order to practice, it is granted to him to learn and to teach and to practice. Rabbi Zadok said: do not make them a crown for self-exaltation, nor a spade with which to dig. So to Hillel used to say, “And he that puts the crown to his own use shall perish.” Thus you have learned, anyone who derives worldly benefit from the words of the Torah, removes his life from the world.

6 ו

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, כָּל הַמְכַבֵּד אֶת הַתּוֹרָה, גּוּפוֹ מְכֻבָּד עַל הַבְּרִיּוֹת. וְכָל הַמְחַלֵּל אֶת הַתּוֹרָה, גּוּפוֹ מְחֻלָּל עַל הַבְּרִיּוֹת:

Rabbi Yose said: whoever honors the Torah is himself honored by others, and whoever dishonors the Torah is himself dishonored by others.

7 ז

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ אוֹמֵר, הַחוֹשֵׂךְ עַצְמוֹ מִן הַדִּין, פּוֹרֵק מִמֶּנּוּ אֵיבָה וְגָזֵל וּשְׁבוּעַת שָׁוְא. וְהַגַּס לִבּוֹ בַהוֹרָאָה, שׁוֹטֶה רָשָׁע וְגַס רוּחַ:

Rabbi Ishmael his son said: he who refrains himself from judgment, rids himself of enmity, robbery and false swearing; But he whose heart is presumptuous in giving a judicial decision, is foolish, wicked and arrogant.

8 ח

הוּא הָיָה אוֹמֵר, אַל תְּהִי דָן יְחִידִי, שֶׁאֵין דָּן יְחִידִי אֶלָּא אֶחָד. וְאַל תֹּאמַר קַבְּלוּ דַעְתִּי, שֶׁהֵן רַשָּׁאִין וְלֹא אָתָּה:

He used to say: judge not alone, for none may judge alone save one. And say not “accept my view”, for they are free but not you.

9 ט

רַבִּי יוֹנָתָן אוֹמֵר, כָּל הַמְקַיֵּם אֶת הַתּוֹרָה מֵעֹנִי, סוֹפוֹ לְקַיְּמָהּ מֵעשֶׁר. וְכָל הַמְבַטֵּל אֶת הַתּוֹרָה מֵעשֶׁר, סוֹפוֹ לְבַטְּלָהּ מֵעֹנִי:

Rabbi Jonathan said: whoever fulfills the Torah out of a state of poverty, his end will be to fulfill it out of a state of wealth; And whoever discards The torah out of a state of wealth, his end will be to discard it out of a state of poverty.

10 י

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, הֱוֵי מְמַעֵט בְּעֵסֶק, וַעֲסֹק בַּתּוֹרָה. וֶהֱוֵי שְׁפַל רוּחַ בִּפְנֵי כָל אָדָם. וְאִם בָּטַלְתָּ מִן הַתּוֹרָה, יֶשׁ לְךָ בְטֵלִים הַרְבֵּה כְנֶגְדָּךְ. וְאִם עָמַלְתָּ בַתּוֹרָה, יֶשׁ לוֹ שָׂכָר הַרְבֵּה לִתֶּן לָךְ:

Rabbi Meir said:Engage but little in business, and busy yourself with the Torah. Be of humble spirit before all men. If you have neglected the Torah, you shall have many who bring you to neglect it, but if you have labored at the study of Torah, there is much reward to give unto you

11 יא

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, הָעוֹשֶׂה מִצְוָה אַחַת, קוֹנֶה לוֹ פְרַקְלִיט אֶחָד. וְהָעוֹבֵר עֲבֵרָה אַחַת, קוֹנֶה לוֹ קַטֵּגוֹר אֶחָד. תְּשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, כִּתְרִיס בִּפְנֵי הַפֻּרְעָנוּת. רַבִּי יוֹחָנָן הַסַּנְדְּלָר אוֹמֵר, כָּל כְּנֵסִיָּה שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, אֵין סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם:

Rabbi Eliezer son of Yaakov says: One who does a single good deed acquires a single defender. One who does a single sin acquires a single prosecutor. Repentance and good deeds are a shield against punishment. Rabbi Yochanan the shoemaker said: Every gathering that is for the sake of Heaven will endure. And every gathering that isn't for the sake of Heven will not endure, in the end.

12 יב

רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ אוֹמֵר, יְהִי כְבוֹד תַּלְמִידְךָ חָבִיב עָלֶיךָ כְּשֶׁלְּךָ, וּכְבוֹד חֲבֵרְךָ כְּמוֹרָא רַבְּךָ, וּמוֹרָא רַבְּךָ כְּמוֹרָא שָׁמָיִם:

Rabbi Elazar ben Shammua said: let the honor of your student be as dear to you as your own, and the honor of your colleague as the reverence for your teacher, and the reverence for your teacher as the reverence of heaven.

13 יג

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הֱוֵי זָהִיר בַּתַּלְמוּד, שֶׁשִּׁגְגַת תַּלְמוּד עוֹלָה זָדוֹן. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, שְׁלשָׁה כְתָרִים הֵם, כֶּתֶר תּוֹרָה וְכֶתֶר כְּהֻנָּה וְכֶתֶר מַלְכוּת, וְכֶתֶר שֵׁם טוֹב עוֹלֶה עַל גַּבֵּיהֶן:

Rabbi Judah said: be careful in study, for an error in study counts as deliberate sin. Rabbi Shimon said: There are three crowns: the crown of torah, the crown of priesthood, and the crown of royalty, but the crown of a good name supersedes them all.

14 יד

רַבִּי נְהוֹרַאי אוֹמֵר, הֱוֵי גוֹלֶה לִמְקוֹם תּוֹרָה, וְאַל תֹּאמַר שֶׁהִיא תָבֹא אַחֲרֶיךָ, שֶׁחֲבֵרֶיךָ יְקַיְּמוּהָ בְיָדֶךָ. וְאֶל בִּינָתְךָ אַל תִּשָּׁעֵן (משלי ג):

Rabbi Nehorai said: go as a [voluntary] exile to a place of Torah and say not that it will come after you, for [it is] your fellow [student]s who will make it permanent in your hand and “and lean not upon your own understanding” (Proverbs 3:5).

15 טו

רַבִּי יַנַּאי אוֹמֵר, אֵין בְּיָדֵינוּ לֹא מִשַּׁלְוַת הָרְשָׁעִים וְאַף לֹא מִיִּסּוּרֵי הַצַּדִּיקִים. רַבִּי מַתְיָא בֶן חָרָשׁ אוֹמֵר, הֱוֵי מַקְדִּים בִּשְׁלוֹם כָּל אָדָם. וֶהֱוֵי זָנָב לָאֲרָיוֹת, וְאַל תְּהִי רֹאשׁ לַשּׁוּעָלִים:

Rabbi Yannai said: it is not in our hands [to explain the reason] either of the security of the wicked, or even of the afflictions of the righteous. Rabbi Mathia ben Harash said: Upon meeting people, be the first to extend greetings; And be a tail unto lions, and not a head unto foxes.

16 טז

רַבִּי יַעֲקֹב אוֹמֵר, הָעוֹלָם הַזֶּה דּוֹמֶה לִפְרוֹזְדוֹר בִּפְנֵי הָעוֹלָם הַבָּא. הַתְקֵן עַצְמְךָ בַפְּרוֹזְדוֹר, כְּדֵי שֶׁתִּכָּנֵס לַטְּרַקְלִין:

Rabbi Jacob said: this world is like a vestibule before the world to come; prepare yourself in the vestibule, so that you may enter the banqueting-hall.

17 יז

הוּא הָיָה אוֹמֵר, יָפָה שָׁעָה אַחַת בִּתְשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, מִכָּל חַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. וְיָפָה שָׁעָה אַחַת שֶׁל קוֹרַת רוּחַ בָּעוֹלָם הַבָּא, מִכָּל חַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה:

He used to say: more precious is one hour in repentance and good deeds in this world, than all the life of the world to come; And more precious is one hour of the tranquility of the world to come, than all the life of this world.

18 יח

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר, אַל תְּרַצֶּה אֶת חֲבֵרְךָ בִשְׁעַת כַּעֲסוֹ, וְאַל תְּנַחֲמֶנּוּ בְּשָׁעָה שֶׁמֵּתוֹ מֻטָּל לְפָנָיו, וְאַל תִּשְׁאַל לוֹ בִשְׁעַת נִדְרוֹ, וְאַל תִּשְׁתַּדֵּל לִרְאוֹתוֹ בִשְׁעַת קַלְקָלָתוֹ:

Rabbi Shimon ben Elazar said: Do not try to appease your friend during his hour of anger; Nor comfort him at the hour while his dead still lies before him; Nor question him at the hour of his vow; Nor strive to see him in the hour of his disgrace.

19 יט

שְׁמוּאֵל הַקָּטָן אוֹמֵר, (משלי כד) בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח וּבִכָּשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּךָ, פֶּן יִרְאֶה ה' וְרַע בְּעֵינָיו וְהֵשִׁיב מֵעָלָיו אַפּוֹ:

Shmuel Hakatan said: “If your enemy falls, do not exult; if he trips, let your heart not rejoice, lest the Lord see it and be displeased, and avert his wrath from you” (Proverbs 24:17).

20 כ

אֱלִישָׁע בֶּן אֲבוּיָה אוֹמֵר, הַלּוֹמֵד יֶלֶד לְמַה הוּא דוֹמֶה, לִדְיוֹ כְתוּבָה עַל נְיָר חָדָשׁ. וְהַלּוֹמֵד זָקֵן לְמַה הוּא דוֹמֶה, לִדְיוֹ כְתוּבָה עַל נְיָר מָחוּק. רַבִּי יוֹסֵי בַר יְהוּדָה אִישׁ כְּפַר הַבַּבְלִי אוֹמֵר, הַלּוֹמֵד מִן הַקְּטַנִּים לְמַה הוּא דוֹמֶה, לְאֹכֵל עֲנָבִים קֵהוֹת וְשׁוֹתֶה יַיִן מִגִּתּוֹ. וְהַלּוֹמֵד מִן הַזְּקֵנִים לְמַה הוּא דוֹמֶה, לְאֹכֵל עֲנָבִים בְּשֵׁלוֹת וְשׁוֹתֶה יַיִן יָשָׁן. רַבִּי אוֹמֵר, אַל תִּסְתַּכֵּל בַּקַּנְקַן, אֶלָּא בְמַה שֶּׁיֶּשׁ בּוֹ. יֵשׁ קַנְקַן חָדָשׁ מָלֵא יָשָׁן, וְיָשָׁן שֶׁאֲפִלּוּ חָדָשׁ אֵין בּוֹ:

Elisha ben Abuyah said: He who learns when a child, to what is he compared? To ink written upon a new writing sheet. And he who learns when an old man, to what is he compared? To ink written on a rubbed writing sheet. Rabbi Yose ben Judah a man of Kfar Ha-babli said: He who learns from the young, to what is he compared? To one who eats unripe grapes, and drinks wine from his vat; And he who learns from the old, to what is he compared? To one who eats ripe grapes, and drinks old wine. Rabbi said: don’t look at the container but at that which is in it: there is a new container full of old wine, and an old [container] in which there is not even new [wine].

21 כא

רַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר אוֹמֵר, הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד, מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם:

Rabbi Elazar Ha-kappar said: envy, lust and [the desire for] honor put a man out of the world.

22 כב

הוּא הָיָה אוֹמֵר, הַיִּלּוֹדִים לָמוּת, וְהַמֵּתִים לְהֵחָיוֹת, וְהַחַיִּים לִדּוֹן. לֵידַע לְהוֹדִיעַ וּלְהִוָּדַע שֶׁהוּא אֵל, הוּא הַיּוֹצֵר, הוּא הַבּוֹרֵא, הוּא הַמֵּבִין, הוּא הַדַּיָּן, הוּא עֵד, הוּא בַעַל דִּין, וְהוּא עָתִיד לָדוּן. בָּרוּךְ הוּא, שֶׁאֵין לְפָנָיו לֹא עַוְלָה, וְלֹא שִׁכְחָה, וְלֹא מַשּׂוֹא פָנִים, וְלֹא מִקַּח שֹׁחַד, שֶׁהַכֹּל שֶׁלּוֹ. וְדַע שֶׁהַכֹּל לְפִי הַחֶשְׁבּוֹן. וְאַל יַבְטִיחֲךָ יִצְרְךָ שֶׁהַשְּׁאוֹל בֵּית מָנוֹס לְךָ, שֶׁעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה נוֹצָר, וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה נוֹלָד, וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה חַי, וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה מֵת, וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא:

He used to say: the ones who were born are to die, and the ones who have died are to be brought to life, and the ones brought to life are to be judged; So that one may know, make known and have the knowledge that He is God, He is the designer, He is the creator, He is the discerner, He is the judge, He the witness, He the complainant, and that He will summon to judgment. Blessed be He, before Whom there is no iniquity, nor forgetting, nor respect of persons, nor taking of bribes, for all is His. And know that all is according to the reckoning. And let not your impulse assure thee that the grave is a place of refuge for you; for against your will were you formed, against your will were you born, against your will you live, against your will you will die, and against your will you will give an account and reckoning before the King of the kings of kings, the Holy One, blessed be He.

Deuteronomy, Re'eh דברים, ראה
1 א

ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה (דברים יא, כו). לכאורה תיבת היום, אינו מובן. אך דידוע שהקדוש ברוך הוא מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית, דהוא יתברך נותן בכל יום בהירות חדש ומשפיע חסדים חדשים ואדם העובד שמו יתברך מקבל עליו בכל יום בהירות ושכל חדש מה שלא היה יודע אתמול. וזהו שכתוב ראה אנכי נותן לפניכם היום, על דרך שאמרו חכמינו ז"ל היום, בכל יום יהיו בעיניך כחדשים, רצה לומר בכל יום תקבל ברכה וחסד חדש:

Deuteronomy 11,26. “See that I place before you this ‎day blessing;” at first glance there seems no need for the ‎word: ‎היום‎, “this day,” as we know that G’d renews His blessings ‎every day, just as He renews the act of creation of the universe by ‎providing bright light to His universe as this is part of His ‎goodness. People who serve Him are aware that they receive new ‎insights daily and learn things they had not known on the ‎previous day. We may therefore understand the word: ‎היום‎, as ‎‎“every day,” as our sages said: ‎בכל יום יהיו בעיניך כחדשים‎, “G’d’s ‎largesse shall be in your eyes as if something brand new each ‎day.”‎

2 ב

או יש לומר, שהמפרשים דקדקו על הלשון אשר תשמעו, שהיה לו לומר אם תשמעון, כמו גבי אם לא תשמעון. ונראה דידוע דברי חכמינו ז"ל (קידושין לט:) דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא, אבל יש שכר אחד שאדם מקבל אף בזה העולם והוא דשכר מצוה מצוה (אבות ד, ב) רוצה לומר דשכר של מצוה הוא המצוה גופא שעשה דאין צריך יותר שכר, רק זה גופא שזוכה לעשות מצוה ועשה תענוג להבורא אין לך שכר יותר מזה. וזה שאמר הפסוק ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה, רוצה לומר אפילו בעודכם חיים כשתעשו מצות הבורא תקבלו ברכה בזה העולם. ומפרש מהו הברכה וזהו שאמר הפסוק את הברכה אשר תשמעון, זה גופא מה שאתם תשמעון לי ותעשו מצותי זה גופא יהיה הברכה, כי אין תענוג גדול יותר מזה כנ"ל שכר מצוה מצוה, מה שאין כן גבי קללה חס ושלום דוקא אם לא תשמעון, הוצרך לכתוב אם:

Alternatively, we should focus on the words: ‎אשר תשמעו‎ in ‎the next verse. This formulation is unusual, as the Torah ‎normally writes: ‎אם תשמעון‎, “if you will hearken,” and not ‎אשר ‏תשמעו‎.‎
Many of you, my readers, are familiar with a statement in the ‎Talmud Kidushin 39 according to which no reward for ‎observing Torah commandments may be expected in this life. ‎There is, however, one kind of “reward” that man receives already ‎during his life on earth, i.e. ‎שכר מצוה מצוה‎, “having performed the ‎commandment results in the satisfaction gained from the ‎knowledge that one has been able to perform the commandment ‎in question.” (Avot 4,2). What greater “reward” can there ‎be than the knowledge that one has provided the Creator with ‎pleasure by one’s deed? It is this that Moses tells the people here, ‎‎“see that I have provided you with a blessing (reward) already this ‎day, i.e. in this life.” All you have to do to qualify for this blessing ‎is to serve Him. When becoming more precise about what must ‎be done to qualify for this “reward,” the Torah (Moses speaking) ‎continues with ‎אשר תשמעו‎, “that you hearken to G’d’s ‎instructions.” In other words, the very act of “hearkening” ‎qualifies you for the blessing that Moses speaks of, a blessing that ‎is available in their daily lives on earth. Comparison with the ‎קללה‎, curse, of which Moses speaks which will be the people’s fate ‎if they fail to hearken to G’d’s voice by departing from the proper ‎path (verse 28), will show us that the word: ‎היום‎, “this day,” while ‎alive on earth, is significantly missing. Moreover, the very idea ‎that the people might depart from the proper path is mentioned ‎only as a possibility, i.e. ‎אם לא תשמעו‎, not as certainty, i.e. ‎אשר‎.‎

3 ג

או יאמר, ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה. תיבת היום ידויק, פי' היום מתחיל הברכה אף על פי שהברכות והקללות נאמרו על הר גריזים והר עיבל, מכל מקום מתחילין מהיום. ומפרש את הברכה אשר תשמעון אל מצותי כנ"ל, פירוש שזהו גופא הברכה במה שתשמעו מצות ה' דאין לך ברכה יותר מזה שנשמע למצות ה' מעתה אם היום בקולי תשמעו יהיה הברכה היום כיון שזהו הוא הברכה במה שאתה שומע מצותיו:

Another way of explaining the word ‎היום‎ in our verse is that ‎although the “blessings” and “curses” which will in due course, be ‎pronounced inside the Holy Land at Mount Gerizim and Mount ‎Eyvol, (Deuteronomy 27,12-26) the “blessing of which Moses ‎speaks here applies immediately, and the people do not have to ‎wait until they have conquered part or all of the land of Canaan. ‎Moses spells out the blessing with the words: ‎אשר תשמעו‎, in order ‎for us to understand that the very fact that we hearken to G’d’s ‎instructions brings blessings in its wake. Merely listening to how ‎to perform a commandment is by itself the performance of a ‎commandment.‎‎

4 ד

* ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה. ולכאורה יקשה למה נאמר ברכה וקללה יחד, ולא נאמר ברכה אם תשמעון וכו'. ולהבין זאת, נקדים לבאר כלל גדול בעבודת האדם, שלא יגבה לבו ולא יהיה נדמה בעיניו אשר הוא עובד ה' בעבודתו אשר עובד בתורה ומצות ואהבה ויראה, כי במה שיורגש בנפשו ועבודתו יפול הנופל חס ושלום מדרגה אחר מדרגה עד שיבוא לתאות גשמיות. אלא אדרבה לא יהיה נחשב עבודתו אצלו כלום ולא יהיה שום הרגשה בעבודתו ויהיה לבו חלל ונשבר בקרבו שעדיין לא התחיל לעבוד את ה' כלל, כי כאשר יתבונן היטב בגדולות הבורא ברוך הוא איך שהוא עיקרא ושרשא דכל עלמין וסובב וממלא כל עלמין ולית מחשבה תפיסא ביה כלל וכל העולמות ונשמות ומלאכים ושרפים ואופנים וחיות הקודש כולם בטילים לפניו וכאין וכאפס נגדו. וכמו שאומרים וכולם עושים באימה וכו' ואופנים וחיות הקודש, כו', אזי יתעורר להיות כלתה וגם נכספה נפשו להתלהב בעריבות מתיקות ידידות לחפוץ ולהשתוקק עבודת ה' בכל עת ולא יורגש אצלו עבודתו כלל וכל מה שיעמיק דעתו יותר בהתבוננות השגת גדולות הבורא ברוך הוא יותר יתלהב לבו לעבודת ה' ולא יהיה נחשב בעיניו כלום ולא יהיה שום הרגשה בעבודתו ויהיה לבו נשבר בקרבו על שהוא מרחוק מה' ולא התחיל לעבוד אותו כלל, כי לפי ערך גדולתו מה הוא ומה עבודתו. וזה שכתוב (תהלים פא, ד) תקעו בחודש שופר, כי ידוע שהאדם העובד את ה' הוא מכונה בשם שופר מלשון שפרו מעשיכם. תקעו, הוא מלשון ותקע כף ירך יעקב (בראשית לב, כו) רוצה לומר, שעבודה זה שמכונה בשם שופר שהוא תקועה תמיד בלבבכם יהיה חדש אצליכם כמו שעדיין לא התחלתם לעבוד את ה' כלל. וזהו שירו לה' שיר חדש (תהלים צח, א) היינו שתשיר שיר חדש תמיד. כי נפלאות עשה, על ידי שתעמיק דעתך בגדולת הבורא ברוך הוא ותשיג איך שהוא מופלא ומכוסה רם ונשא שאין לכל העולמות ומלאכים נשמות שום השגה ותפיסה ביה כלל מזה תתלהב נפשו ולא יהיה נחשב אצלו עבודתו לכלום וישיר שיר חדש תמיד כאלו עדיין לא התחיל לעבוד את ה' כלל. וכמו שידוע מאמר (הבעש"ט) על פסוק הוא ינהגנו עלמות (שם מח, טו) על דרך משל, שמרגילין את הקטן לילך לאט לאט הנה כל מה שמתרחקין מן הקטן יותר הוא מרגיל את עצמו לילך, כמו כן על ידי מה שאנחנו משיגין שהבורא ברוך הוא הוא מופלא ומכוסה ולית מחשבה תפיסא ביה כלל מזה מרגילין לבוא לגשת לעבוד עבודת הקודש, כי על ידי השגת רוממות הבורא ברוך הוא לא נחשב בעינינו עבודתינו לכלום , כי לפי ערך רוממות גדולתו עדיין לא התחלנו לעבוד עבודתו כלל ועבודת כל יום הוא דבר חדש. וזהו שיר חדש, כי בכל יום יהיו בעיניך כחדשים:

[The following lengthy paragraph has been omitted in ‎several editions of the Kedushat Levi. I have included it as I ‎am puzzled why some publishers should have taken it upon ‎themselves to omit such an impressive proof of the author’s lofty ‎moral concept of how a Jew can become the personality which ‎reflects that he has thoroughly “digested” what the Torah ‎considers him capable of. Ed.]
“Here I have placed before you this day blessing and ‎curse.” It appears somewhat strange that two opposites ‎such as blessing and curse should have been lumped together by ‎Moses in a single verse, instead of being treated in separate ‎paragraphs, as is the case when the Torah, on two separate ‎occasions in Bechukotai and Ki Tavo, lists the results of ‎obeying or disobeying G’d’s commandments.‎
In order to understand this let us first explain an important ‎rule concerning the works performed by man, something ‎designed to prevent us from becoming overbearing and taking ‎undue credit when we do serve the Creator by performing the ‎various commandments that He has given us for our benefit. If ‎we were to do that, we would be only a few steps away from ‎generating physical desires that may overwhelm us.
Not only must we not compliment ourselves for our service of ‎the Lord as being a major accomplishment on our part, but on ‎the contrary, we must consider such service as being minimal, ‎and as a result of this we must become conscious of the immense ‎spiritual gap between us and the Creator, so that we wind up ‎with a broken heart when we consider our relative impotence ‎when compared to Him. The more we serve Him, the more will we ‎realize that we are still at the beginning of gaining an ‎understanding of the immensity of a Being that has called into ‎existence the entire universe and keeps in constant touch with all ‎His creatures, being aware of what they do at any place and at ‎any time. If we merely take time out to contemplate that ours is ‎not the only planet that G’d has created but that are millions like ‎it, how can we not feel our relative insignificance in the scheme ‎of things that G’d has created?‎
We get a glimpse of the feelings generated by servants of ‎‎Hashem in the celestial regions when we recite daily in our ‎morning prayers that in spite of their knowing that they are ‎beloved, pure and mighty, i.e. ‎כלם אהובים כלם ברורים, כלם גבורים‎, ‎nonetheless, in spite of their “standing at the heights of the ‎universe,” ‎ברום עולם‎, they relate to the Creator in awe and dread, ‎i.e. ‎באימה וביראה‎. If this applies to the leading angels, how much ‎more does it apply to us mortal human beings. It appears from ‎the version quoted in our prayers that these angels did not ‎experience the feelings of their inadequacy until they were ‎actively involved in performing acts of service for the Creator.‎
Immediately following these lines in the morning prayers, the ‎highest category of angels, the seraphim, chayot and ‎‎ofanim, are described as having intensified and reinforced ‎their worship by proclaiming the holiness of G’d three times, i.e. ‎קדושה‎. When we serve the Lord in the proper manner, our ‎spiritual progress will assume the nature of a “chain reaction,” ‎each act of service resulting in a better understanding of the ‎Creator by His creature. Our author sees in the command to serve ‎the Lord by blowing shofar on New Year’s day, (Psalms 81,4) ‎an “invitation” to spiritually improve ourselves, the word ‎שופר‎ ‎from the root ‎שפר‎, personifying the concept of beautifying, i.e. ‎improving oneself. The word ‎תקיעה‎, based on the root ‎תקע‎, ‎meaning “firmly pitching (tent),” see Genesis 31,25 when used ‎with the blowing of the ram’s horn, suggests that this service of ‎the Lord be something firmly embedded in our personality, ‎‎[not an occasional visit to the synagogue. Ed.] The ‎fact that it is performed symbolically on New Year’s especially, ‎points to the effect it has in renewing our commitment to ‎‎Hashem. The very idea that we need periodically to “renew” ‎this commitment, suggests that we are still at the “beginning” of ‎our spiritual ascent. This is also reflected in the psalmist urging ‎us (psalms 98,1) to “sing a new song for the Lord.” The ‎נפלאות‎, ‎wonders, which G’d worked that the psalmist describes in psalms ‎‎98, are that He deepens the perceptive powers of His servants, ‎the ones who sing new songs in His praise.‎
It is worth recalling an explanation of the Baal Shem Tov ‎on psalms 48,15 where David describes G’d’s leading us forever ‎with the words: ‎הוא ינהגנו על מות‎, “He will lead us beyond death.” ‎The Baal Shem tov, uses a parable to explain that verse. A ‎father, when teaching his son to walk, ensures that he does not ‎start by running but by taking slow steps. In order to encourage ‎his son to walk more and more assuredly, he gradually distances ‎himself from the son, so that the latter needs to cover more ‎distance before arriving in the embrace of his father. The fact that ‎G’d, i.e. His essence, appears very distant to us encourages us to ‎make greater efforts to solve this mystery by getting closer to ‎Him through serving Him better. This in turn, creates the feeling ‎within us that although we have not achieved our objective in ‎unraveling all the mysteries surrounding G’d, we nonetheless no ‎longer consider our efforts as inconsequential. Every day we feel ‎as if we enter a new chapter in our service of the Lord.‎ ‎

5 ה

וזהו פירוש מאמר חכמינו ז"ל (כתובות קי:) כל הדר בארץ דומה כמי שיש לו אלוה, היינו כל הדר בגשמיות אשר נדמה ונחשב בעיניו ליש ודבר שהוא עובד ה' דומה כמי שיש לו אלוה, רוצה לומר שהוא סובר שהוא עובד ה'. וכל הדר בחוץ לארץ, היינו חוץ לגשמיות ונבזה בעיניו ונמאס ואינו תופס מקום כלל ולא נחשב עבודתו בעיניו לכלום דומה כמי שאין לו אלוה, היינו שעדיין לא התחיל לעבוד את ה' כלל. וזהו פירוש הפסוק וקווי ה' יחליפו כח, היינו שמתחלפין תמיד שאינם עומדים בבחינה אחת, כי בכל יום עבודתם חדשה כנ"ל. לא ייעפו, לשון עוף דבר שעף למעלה, כלומר שלא נדמו בעיניהם שהם עובדי ה' ועולים במעלות המדרגות, רק אדרבה לא יגעו, רוצה לומר שנדמה בעיניהם שעדיין לא הגיעו לשום מדריגה איך לעבוד את הבורא ברוך הוא ולא התחילו כלל לעבוד אותו. וזהו תתחדש כנשר נעורייכי וכו' (תהלים קג, ה):

The Talmud Ketuvot 110 states that anyone residing in ‎the Holy Land is comparable to someone who has a G’d. The ‎meaning of that statement is that everyone who physically lives ‎in the land of Israel views himself as serving the Lord by his very ‎presence in the Holy Land, a land of substance. On the other ‎hand, anyone residing outside the Holy Land, seeing that he lives ‎in a land lacking substance, views himself as if he did not have a ‎G’d. This means that such a person has not even begun to serve ‎the Lord, (even if he thinks he has). This is also the meaning of ‎Isaiah 40,31 ‎וקווי ה' יחליפו כח‎, “but those who trust in the Lord ‎will renew their strength (constantly);” the prophet assures the ‎servants of the Lord, that seeing that their service of the Lord ‎leads them to new insights on a daily basis, they will never stand ‎still, (spiritually speaking). This is why the prophet adds that ‎they will not experience fatigue, i.e. ‎לא ייעפו‎. The word ‎עף‎, which ‎primarily means “flying,” is used by the prophet here to indicate ‎that the true servant of the Lord does not view himself as “flying ‎high” spiritually, but the opposite, ‎לא ייגעו‎, they view themselves ‎as not yet having arrived at the first way station on the way to ‎their destination. This is also the meaning of psalms 103,5 ‎תתחדש ‏כנשר נעוריכי‎, “your youth will be renewed like that of the eagles.”

6 ו

ואפשר לומר שזהו פירוש הפסוק (ויקרא ד, כז) נפש כי תחטא, ומפרש מהו החטא, בעשותו אחת מכל מצות ה' אשר לא תעשינה, רוצה לומר אשר מן הראוים היה בעשותו איזה מצוה שיהיה נדמה בעיניו כאלו לא עשה כלום והיא לא כן אך שנחשב בעיניו ליש ודבר על ידי עשיות המצות ועל ידי זה הוא מתגדל בעיניו אז ואשמ', כי זהו עצמו הוא חטא גדול. ונוכל לומר שלזה כיוונו חכמינו ז"ל (סוכה ל.) שדרשו מצוה הבאה בעבירה, מקרא דשונא גזל בעולה. (ישעיה סא, ח) כי ענין מצוה הבאה בעבירה הוא כנ"ל שאחר המצוה הוא מתגדל ומתנשא בעיניו על ידי עשיות המצות וזאת ההתנשאות נחשב כעבירה. וכוונת הכתוב הוא גם כן על דרך זה, שונא גזל בעול"ה, דהיינו שעל ידי המצות הוא עולה ומתגדל בעיניו להיות נחשב ליש ודבר לכן כמו גזל יחשב, כי באמת לא מכוחינו ועוצם ידינו אנחנו מקיימין המצות רק הכל מאת הוא ה' אשר בחר בנו וכו' ונתן לנו את תורתו וזכינו לקיים מצותיו וחקותיו ומאיר עינינו בתורתו שנוכל להשיג עבודתו איך לעבוד אותו:

‎It is also possible to understand Leviticus 4,27 in a similar sense ‎where the Torah describes the commission of a sin in a peculiar ‎way by writing: ‎נפש כי תחטא....בעשותה אחת ממצות ה' אשר לא ‏תעשינה‎, “when a person commits a sin through performing one of ‎G’d’s commandments which should not be performed.” What is ‎meant is that “someone sins by the manner in which he performs ‎a commandment, i.e. giving himself credit for performance, an ‎act of arrogance.” In other words: we must guard against being ‎smug about our level of service to the Lord. It is described as: ‎ואשם‎, he became guilty.‎We can also say that this is what our sages had in mind in ‎‎Sukkah 30 where they derived the rejection of someone’s ‎offering on the altar, the presentation of which was possible only ‎through the prior commission of a sin, from a verse in Isaiah 61,8 ‎the prophet saying that G’d hates a burnt offering which was ‎offered as a result of the donor having first stolen the animal ‎offered, i.e. ‎כי אני ה' אוהב משפט שונא גזל בעולה‎, “for I, the Lord Who ‎loves justice, hates robbery with a burnt offering.”‎
Our author understands the concept of ‎מצוה הבאה בעברה‎, ‎‎“performance of one of G’d’s commandments at the cost of ‎committing a sin,” as the “sin” consisting of the smugness of the ‎party concerned about the other commandments he has already ‎performed. Such smugness, i.e. spiritual arrogance, is considered ‎sinful. He considers the verse from Isaiah 61,8 that we quoted ‎above as referring to this kind of sin. Any Jew who considers ‎himself a ‎יש‎, “a somebody,” as a result of his having performed ‎commandments instead of his having acquired a more profound ‎sense of humility, has failed to absorb basic lessons of Judaism. ‎He forgets or forgot that even the strength, physical and moral, ‎to perform these commandments was something granted to us by ‎the Creator; it is not something “homegrown.” ‎

7 ז

ועתה נבוא לבאר כוונת הכתוב ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה. פירוש ראה, הוא בחינת ראיה, היינו הבהירות להשגה. אשר אנכי נותן לפניכם, שיהיה ביכלתכם לעבוד עבודה שלימה הוא על ידי בחינת ברכה, רוצה לומר על ידי שתמשיכו עול מלכות שמים עליכם, כי ברכה הוא מלשון המשכה כמו בריכות המים, דהיינו שיותר מה שתמשכו עליכם עול מלכות שמים על ידי התבוננות בגדולות הבורא ברוך הוא איך שהוא עיקרא ושרשא דכל עלמין וסובב וממלא כל עלמין וכל העולמות ונשמות ומלאכים הם בטלים וכאין וכאפס נגדו אז תתלהב נפשו ולבו לה'. ועל ידי זה וקללה, רוצה לומר, כי על ידי ברכה הנ"ל שממשיך על נפשו עול מלכות שמים על ידי השגות גדולות הבורא ברוך הוא כנ"ל אזי וקללה, כלומר על ידי זה לא יהיה נחשב בעיניו לכלום, כי יהיה נבזה ונמאס בעיניו ולא יהיה עבודתו מורגשת אצלו להיות נחשב בעיניו ליש ודבר אלא אדרבא יהיה תמיד בתכלית השפלות ויהיה מקולל בעיניו. והנה נתבאר בדברינו שעל ידי שאדם משים עצמו כשירים ואינו תופס מקום להיות נחשב בעיניו ליש ודבר על ידי זה יוכל להיות כלי מוכשר לקבל השפעת ה' תמיד, כי כלי ריקן יוכל לקבל וכר:

Let us now proceed to interpret the line: ‎ראה אנכי נותן לפניכם ‏היום ברכה וקללה‎, “see! I have placed before you this day blessing ‎and curse.” The word ‎ראה‎ in this context is not a directive to be ‎alert to what follows, rather it refers to the literal meaning of the ‎root ‎ראה‎, “to see” with one’s eyes, to take advantage of bright ‎light in order to distinguish between different phenomena. (Both ‎abstract ones or physical ones) The Israelite is invited or ‎commanded by Moses to distinguish between phenomena that ‎appear side by side, in order to recognize which of them are ‎beneficial for him and which represent a potential curse for him. ‎Moses implies that the Israelite has the option to accept the ‎‎“yoke of heaven,” i.e. the commandments of the Torah, ‎something that will prove to be extremely beneficial for him, or ‎to reject that yoke in favour of all kinds of indulgences in our ‎material world, something that in the end will have proven to be ‎a curse for him.‎
The reason that our sages portray accepting the ‎commandments of the Torah as a “yoke” of heaven, is that the ‎yoke is the instrument by means of which an ox is made to pull ‎the plough, the tool that eventually provides man with his ‎wherewithal, i.e. bread.‎
[The term “yoke of the heavenly kingdom” for the ‎commandments of the Torah, is post-Biblical, and does not ‎appear until Talmudic times.
The simile of a Jew who keeps ‎the commandments as having accepted the “yoke” of heaven, ‎portrays such a Jew as pulling a ploughshare, the reward for ‎doing so is a long way off, until the harvest has been brought in ‎and can be consumed. When we reflect upon this we will find that ‎our sages were very astute in coining this phrase. Ed.]

At this juncture our author draws comparisons between the ‎meaning of the word ‎ברכה‎ “blessing,” and ‎בריכה‎, “cistern,” from ‎which water is drawn by the bucket. He also compares the word ‎ברכה‎ to ‎המשכה‎, “continuity,” by means of pulling something. This ‎would be another way of explaining the simile ‎עול מלכות שמים‎. ‎The proximity of the word ‎וקללה‎, “or a curse,” is perceived by our ‎author as a warning not to allow the fact that we have accepted ‎the yoke of heaven to go to our heads and give us notions of ‎superiority, seeing that if we were to do this, what was meant to ‎be a blessing could, G’d forbid, turn into a curse due to our ‎arrogance.‎

8 ח

ובזה יובן מה שנאמר גבי יוסף (בראשית מז, כד) ונתתם חמישית לפרעה וארבע הידות יהיה לכם. כי הנה ידוע בענין השפעת המשפיע למקבל שהוא על ידי בחינת גבול וצמצום, כי אם לא היה השפעתו על ידי בחינת צמצום לא היה יכול המקבל לקבל ההשפעה אשר נשפע לו. ומזה מובן שבהשפעת המשפיע נכלל בחינת חסד וגבורה בחינת חסד הוא השפעתו אשר רוצה להשפיע. ובחינת גבורה הוא בחינת גבול והצמצום אשר השפעתו בא בשיעור ומדה שיוכל המקבל לקבל. וזהו אצל המשפיע ואצל המקבל הוא גם כן על דרך זה, היינו התכללות בחינת חסד וגבורה בחינת החסד שבו, היינו מה שרוצה לקבל ההשפעה, כי על ידי זה הוא משפיע תענוג להמשפיע כידוע במאמר (פסחים קיב.) יותר מה שהעגל רוצה וכו'. ובחינת גבורה, היינו מה שמשים עצמו כשירים בבחינת ביטול כאין ואפס שלא יהיה תופס מקום כלל בלי שום הרגשת עצמותו ואזי יכול לקבל השפעת המשפיע וכמו שידוע בענין גרעין הנזרע בארץ שלא יכול לצמוח עד שירקב בארץ ויהיה אין ואפס. ומובן מזה שבין המשפיע ומקבל יש ביניהם בחינת ד' מדות אצל כל אחד ואחד ב' מדות והם נקראים ארבע ידות שהוא כמו דבר הניתן מיד ליד. והנה ידוע שב' מדות חסד וגבורה הם ב' ההפכים בתכלית ובכדי שיוכל לירד השפעת המשפיע למקבל צריך להיות בחינת ממוצע ביניהם והוא בחינת דיבור שעיקר ההשפעה הוא על ידי הדיבור שהוא בחינת הממוצע כידוע ששורש הדיבור הוא למעלה גם מבחינת החכמה וככל הנ"ל כמו כן השפעת הבורא ברוך הוא להעולמות ולנשמות ישראל, כי ישראל עלו במחשבה הוא על ידי בחינת צמצום וגבול כידוע שבריאת העולמות היה על ידי בחינת צמצום, כי עצמות הבורא ברוך הוא הוא אין סוף פשוט בתכלית הפשיטות ולאו דאית ליה מכל אינון מדות כלל ולית מחשבה תפיסא ביה. אמנם בכדי להיטיב לבריותיו כי חפץ חסד הוא מתלבש במדות על ידי בחינת צמצום הנ"ל לצורך קיום העולמות בכדי שיוכלו העולמות וכנסת ישראל לקבל ההשפעה וכמו שידוע כל זה היטב למעיין בכתבי האריז"ל. והנה מה שיוכלו העולמות וכנסת ישראל לקבל ההשפעה הוא גם כן על ידי בחינת מדות כנ"ל בחינת חסד זה שרצונם וחפצם ותשוקתם בכלות נפשם לקבל ההשפעה ועל ידי זה הם מוסיפים תענוג ושמחה למעלה, כי יותר מה שהעגל כו', כנ"ל ובחינת הגבורה הוא על ידי שמשימים עצמם כשירים בבחינת ביטול כאין וכאפס כנ"ל וזה נקרא בחינת ד' ידות כנ"ל. אך עיקר ההשפעה באה על ידי בחינת הממוצע בחינת דיבור וכמו שנאמר (תהלים לג, ו) בדבר ה' שמים נעשו, וכמו שידוע בענין עשרה מאמרות. יהי אור כו', והנה ידוע שבחינת הדיבור נקרא פרעה מלשון פריעה והתגלות וזהו פירוש הפסוק ונתתם החמישית לפרעה, היינו בחינת הה' שהוא בחינת הדיבור לפרעה שהוא בחינת ההתגלות שהוא עיקר ההשפעה, כי על ידו נשפע השפעת המשפיע למקבל. וארבע הידות תהיינה לכם, פירוש שכל זה הוא בשביל שבחינת הידות שהוא בחינת המדות יהיה בשבילכם שיהיה קיום העולמות, כי מצד עצמות הבורא ברוך הוא לאו דאית ליה מכל אינון מדות כלל, רק לצורך קיום העולמות וכנסת ישראל הוא מתלבש במדותיו כנ"ל והבן:

[I have decided to omit the balance of this lengthy ‎paragraph as, in my opinion it does not add anything to what the ‎author has previously written about at length. Ed.]‎.

9 ט

לשכנו תדרשו ובאת שמה (דברים יב, ה). שמה, אותיות משה. ויבואר על פי מה שכתב בתיקונים על פסוק (תהלים לג, יד) ממכון שבתו השגיח, ראשי תיבות משה. ועל פי מאמר חכמינו ז"ל (שיהש"ר א) משה שקול כנגד כל ישראל וכל אחד מישראל צריך להיות לו בחינת משה וזהו ממכון כו' כל יושבי הארץ, על ידי משה משגיח הקדוש ברוך הוא על כל הארץ הם ישראל. וזהו ובאת שמה, על ידי בחינת משה תבואו למדריגת השראת שכינה אליך. וזהו לשכנו תדרשו ובאת שמה:

Deuteronomy 12,5. “you are to seek out His residence ‎and go there;” the letters in the word ‎שמה‎ are the same as ‎in the name of ‎משה‎, something that has been explained in the ‎‎Tikkuney Hazohar as well as in Zohar III 273, in ‎connection with psalms 33,14, ‎ממכון שבתו השגיח‎, “from His ‎dwelling place He supervises, etc.” There too, the first letter of ‎each of these three words spells the name ‎משה‎. It is pointed out ‎there that already in Genesis 6,3 the word ‎בשגם‎ alludes to Moses, ‎seeing that the letters‏ ‏‎ ‎ש‎ and ‎מ‎ are directly part of his name, ‎whereas the combined numerical value of the letters ‎ב‎ and ‎ג‎ add ‎up to 5=‎ה‎. According to the Midrash Shir Hashirim rabbah, ‎‎1,64 Moses was equivalent to the entire Jewish people on the one ‎hand, whereas every individual Israelite had to strive to become ‎Moses’ equal. In other words, the word ‎שקול‎ “of equal weight,” is ‎to be understood as “in both directions.” When applied to the ‎verse in psalms 33,14 “G’d supervises the whole earth,” refers to ‎the Israelites, and the words ‎ובאת שמה‎, in our verse above assure ‎Moses that he is the vehicle that enables the individual Israelite to ‎be welcome in G’d’s residence, the Temple or Tabernacle. It was ‎Moses who enabled the Israelites to attain that level of holiness.‎

10 י

עשר תעשר את כל תבואת זרעך (דברים יד, כב). ודרשו רבותינו ז"ל (שבת קיט.) עשר בשביל שתתעשר. להבין זה נראה, דהנה כשאדם עושה צדקה אזי הצדקה עולה למעלה לפני הקדוש ברוך הוא. והנה על דרך משל, האדם הנותן זהב אחד או מדה אחת תבואה מעשר כשהצדקה עולה למעלה ומסתכלין זה המעשר מאין הוא בא והלא בא מחמת שהיה לו עשרה זהובים או עשרה מדות תבואה ונמצא אלו העשרה זהובים והעשרה המדות כולם נכנסין במצוה זו, כי מחמת שיש לו עשרה זהובים ועשרה מדות נותן אחד זהב או אחד מדה ובזה זוכה לשנה הבאה שיתן י' זהובים וי' מדות מעשר דהיינו שיהיה לו מאה זהובים ומאה מדות תבואה ונמצא שכל התבואה שהיה לו בפעם הראשון, דהיינו עשרה מדות שממנו נתן מדה אחת מעשר על ידי זה זוכה שבשנה הבאה יזכה שיתן ממאה מעשר, דהיינו שיהיה לו מאה מדות. והטעם לזה, כיון שכולם נכנסין במצוה כנ"ל. וזהו עשר, כשתתן מעשר. תעשר את כל תבואת זרעך לשנה הבאה, תזכה שכפי התבואה שהיה לך בשנה העבר יהיה עתה כל התבואה מעשר כנ"ל. וזהו הרמז עשר בשביל שתתעשר:

Deuteronomy 14,22. “you shall tithe (twice) all the ‎yield of your sowing, etc.”
The Talmud, Shabbat ‎‎119 in commenting on the repetition of the words ‎עשר תעשר‎, ‎says: “give your tithe so that in turn you will become wealthy, i.e. ‎able to tithe more.”‎
In order to understand what appears at first glance as an ‎arbitrary way of interpreting this verse, we must consider the ‎following. When a person makes a charitable donation, either to ‎an individual or a charitable organization, this deed comes to the ‎attention of G’d in heaven. Let us illustrate by means of a parable. ‎When a person has donated a gold coin to charity or some other ‎measurable unit of his harvest, a tenth of this rises heavenwards, ‎and when it arrives there it is inspected and its origin is identified. ‎It is recognized that this donation was the result of the donor ‎possessing tenfold the amount that he donated to charity. As a ‎result of having been associated in heaven as belonging to the ‎donor of the gold coin that reached heaven, the remaining 9 gold ‎coins belonging to the donor on earth are now considered in ‎heaven as being part of the fulfillment of this commandment. ‎The reason is simply, that unless the donor had owned ten gold ‎coins he could not have donated this coin to this particular ‎charity. As a result, the donor will be enabled to donate ten gold ‎coins as his tithe from the following year’s harvest (income). It ‎follows that his entire harvest of the previous year had by then ‎been converted into being only a “tithe,” i.e.10% of his harvest ‎‎(income). This process is liable to repeat itself year by year, as ‎long as the owner of the gold or field keeps up the mitzvah of ‎tithing meticulously. The Torah by writing ‎עשר תעשר‎, hints that ‎people performing this commandment will experience that their ‎wealth increases tenfold i.e. ‎עשר תעשר‎ is equivalent to saying: ‎‎“ten times ten.”.‎