Hashkem, Midrash Hashkem ('Arise Early') השכם, מדרש השכם
1 א

מדרש השכם

2 ב

[מספר הלקוטים של ר״א גרינהוט, ח״א]

3 ג

שמות

4 ד

א'): ויאמר ה׳ אל משה השכם בבקר והתיצב לפני פרעה הנה יוצא המימה (ח׳ ט"ז) יוצא המימה לנקביו, ואע״פ שאין ראיה לדבר [זכר לדבר] כי בלשון נקיה דבר הכתוב, כמו ויבא שאול אל גדרת הצאן להסך רגליו (ש״א כ״ד ד').

5 ה

ב') ויצא מעם פרעה בחרי אף (י״א ח׳) מלמד שסטרו ויצא (בספר והזהיר ליתא).

6 ו

ג') והיה לך לאות על ידך ולטוטפות בין עיניך (י״ג ט״ז), על של יד מברך בא״י אמ״ה אקב״ו להניח תפלין ועל של ראש מברך על מצות תפילין.

7 ז

ד׳) ואתה הרם את מטך וגו׳ (י״ד ט״ז) המטה שבו קרע משה את הים לא היה דוגמתו בעולם שהיה חקוק עליו שם המפורש (ה׳ צבאות) ואדם מסרו לשת וכל הדורות מסרוהו זה לזה עד שירד יעקב אבינו למצרים ומסרו ליוסף וכשמת יוסף חיפשו עבדי פרעה כל מה שבביתו והניחוהו בבית גנזיו של פרעה. והיה שם יתרו חותן משה שהיה מאצטגניני פרעה וידע מאצטגנינותו חשיבתו של מטה ונטלו ושתלו בגן ביתו ונשתרש בארץ, וראה באצטגנינותו שכל העוקרו יהיה מושיעו של ישראל, והיה מנסה בו בני אדם, וכשנזדמן לו משה ועמד ועקרו השליכו לבור בחצרו, וצפרה נכנסה אהבתו של משה בלבה ותבעתו מאביה, ועמד והשיאה לו (מובא בפי' אבות פ״ה בשם אגדת השכם ועי' ילקוט שמות רמז קס״ח וסוטה י״א).

8 ח

ה') א"ר שמעון בן אלעזר מה אם בשבע מצות לא יכלו או״ה לעמוד היאך יעמדו על התורה כולה. משל למלך שמינה לו ב' אפוטרופסין אחד על אוצרות תבן ואחד על אוצרות כסף וזהב, אותו שנתמנה על התבן נחשד והיה מתכעס על שלא נתמנה על הכסף והזהב. אמר לו ריקה על התבן לא היה לך אמנה על הכסף והזהב יהיה לך אמנה! והלא דברים ק״ו ומה אם בשבע מצוות לא יכלו לעמוד בתרי״ג מצוות עאכו״כ.

9 ט

ו׳) פוקד עון אבות על בנים (כ' ה') זה שאמר הכתוב יספת לגוי וגו' (ישעיה כ״ו ט״ו), עכו״ם אתה נותן לו בן זכר הוא מושך לו ערלה ומגדל לו בלורית, הגדיל מוליכו לבית ע״ז ומכעיסך, אבל ישראל אתה נותן לו בן זכר מל אותו לשמונה ימים ואם הוא בכור פודה אותו לשלשים יום, הגדיל מוליכו לבית הכנסת ולבית המדרש לברך שמך בכל יום ואומר ברכו את ה׳. קטנים כיצד [מכפרים]? באסיפתם כשהם קטנים. גדולה הצלת קטנים לאבותם, שהצלת גדולים פעמים היא ממתנת עד ארבעה דורות אבל הצלת קטנים מכפרת מיד. ומנין שהצלת גדולים עד ד׳ דורות? שנאמר פוקד עון אבות על בנים וגו׳ אין אתה יכול לומר שאם היה האב רשע והבנים צדיקים שהוא פוקד רשעת האב עליהם, שאין זו מדת הדין, ואין אתה יכול לומר שהוא נתפס בחובו שאין זו מדה״ד. ואיזו מדת הרחמים? תולה לאב עד ד׳ דורות, אם נמצא אחד מהם צדיק הרי האב ניצול, לא נמצא אחד מהם צדיק כל אחד נתפס על מעשיו. שמא תאמר פוקד עון אבות על בנים לשון קצף הוא, צא ולמד מי"ג מדות ה׳ ה׳ אל רחום וגו׳ פוקד עון אבות על בנים וגו׳ (ל״ד ו׳ ב׳) אף כשהוא אומר פוקד עון אבות על בנים לשון רחמים הוא שהוא תולה לאבות ד' דורות, שאם יהיה אחד מהדורות צדיק הוא מצילם מדינה של גיהנם. ועוד משה רבינו בשעה שבא לבקש רחמים מהו אומר, ועתה יגדל נא כח ה' וגו׳ ארך אפים וגו׳ פוקד עון אבות וגו׳ (במדבר י״ד י״ב—י״ח) ואלו היה לשון קצף לא היה אומר זה. ושלמה המלך ע״ה אמר יסר בנך ויניחך וגו׳ (משלי כ״ט י״ז), למד בנך תורה ויניחך מדינה של גיהנם, ויתן מעדנים לנפשך (שם) בגן עדן עם הצדיקים. ואם תאמר האב צדיק כבר זכה לעצמו ואין צריך לבנו, והרי נדב ואביהוא מתים ומאי ת״ל ובנים לא היו להם (במדבר ג׳ ד׳), שאם בנים צדיקים היה להם היו נצולים בזכותם. מפני שמשה רע״ה בקש מהקב״ה שאל יתנהג עם קרח במדת הרחמים כדרך שהוא נוהג עם בני אדם, אלא במדת הדין שנאמר אם כמות כל האדם וגו' (במדבר ט״ז:כ״ט), ומנין שהיה לקרח בנים ונצולו, שנאמר ובני קרח לא מתו (שם כ"ו). ומנין שהיו צדיקים, שנאמר למנצח לבני קרח על עלמות שיר אלהים לנו מחסה וגו' (תהילים מ״ו:א׳-ב׳), מזמור זה מדבר ששמו באלהים כסלם ושהיו בוטחים שלא יהיו נבלעים עם אביהם, הרי שהיו צדיקים. ר' יהושע אומר וכי איזו מדה מרובה מדת הטובה או מדת הפורענות? ומה אם מדת הפורענות שהיא מועטה נמשכו בה הבנים אחר האבות בעון האבות, מדת הטובה שהיא מרובה אינו דין שימשכו בה האבות אחר הבנים לחיי העוה״ב. וכן הוא אומר ובניהם יראו וישמחו וגו' (זכריה י' ז'), מלמד שהקב״ה מקרבן אלו אל אלו האבות אצל הבנים למחיצתו בג״ע, לכן כתיב וכאב את בן ירצה (משלי ג׳:י״ב). ר' חנינא אומר הרי הוא אומר כי יקרא קן צפור וגו' (דברים כ״ב:ו׳) וכי מי הם גדולים רחמי הבריות או רחמי מי שאמר והיה העולם? אם הבריות שרחמיהם מועטין נצטוו שאם יקחו הבנים ישלחו את האם חפשי, הקב״ה שרחמיו מרובין עאכו״כ שאם נטל את הבנים שישלח אבותיהם חפשי מדינה של גיהנם. ר"מ אומר הרי ה"א כבד את אביך וגו' היכן מצותו של מלך ביותר בפלטרין שלו או חוץ לפלטרין? הוי אומר בפלטרין, ומה אם חוץ לפלטרין צוה הקב״ה כבד את אביך וגו' בפלטרין של מלך מה״מ הקב"ה שהוא גן עדן עאכו״כ, ואם יושבין הבנים במחיצת הצדיקים והאבות במחיצת הרשעים אין זה כבוד. הא למדת שהם מכפרין עליהם. וכה״א בדוד ויאמר דוד אל נתן חטאתי לה' ויאמר נתן אל דוד גם ה' העביר חטאתך לא תמות (שמואל ב י״ב:י״ג) יכול בלא דבר, ת״ל אפס כי נאץ נאצת את אויבי ה׳ בדבר הזה גם הבן הילוד לך מות ימות (שם), לפיכך היה מתודה כל אותם הז' ימים, שמא יחיה הילד שמא ימחול לו הקב״ה ולא יהיה צריך שיתכפר במיתת הילד והיה מתענה, וכשבשרוהו שמת ידע שניצול מדינה של גיהנם. וכה"א ויאמרו עבדיו אליו וגו' [כי אמרתי מי יודע יחנני ה' וגו'] (שם). קטני ישראל שהם מתים מאימתי הם באים לחיי העוה״ב ר״מ אומר משידעו לענות אמן, שנאמר פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים (ישעיה כ״ו) זה העונה אמן, יש אומרים משעה שימולו שנאמר עני אני וגוע מנוער נשאתי אימך (תהלים פ״ח ט"ז) זה אימת המילה, והלכה כי״א. ר״ע אומר קטני ישראל אע״פ שאבותיהם רשעים באים לחיי עוה״ב שנאמר שומר פתאים ה', אבל קטנים עכו״ם אינם באים לחיי עוה״ב.

10 י

ז') ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם (כ״א א'), הקב"ה הזהיר את ישראל למנות שופטים שדנים דין אמת לאמתו, ועומדין בדרכי צבור וגודרין להן את הפרצות ויתקנו את המקולקל. כשדנין דין אמת לאמתו מתקיים העולם ויהא שלום בעולם, שכך שנו חז״ל במשנה על ג' דברים העולם קיים, על הדין ועל האמת ועל השלום (אבות סוף פ״א), ושלשתן נאמרו בפסוק אחד שנאמר אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם (זכריה ח' ט״ז). שכיון שנעשה הדין נעשה האמת, וכיון שנעשה האמת נעשה השלום. לפיכך צריכין הדיינים לידע את מי הן דנין והאיך הן דנין, ואם לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו וגו׳ (תהלים פ״ב), כלומר גורמין לעולם שיתמוטט שנאמר ימוטו כל מוסדי ארץ (שם). וכן וירעשו מוסדי תבל (ישעיה כ״ד י״ח), ואומר רועה התרועעה הארץ פור התפוררה ארץ מוט התמוטטה ארץ (שם י״ט), נוע תנוע ארץ (שם כ׳). כל כך למה? לפי שאין עושין את המשפט, שנאמר וירא ה׳ וירע בעיניו כי אין משפט (ישעיהו נ״ט:ט״ו), אמר הקב״ה לדיינים אני אמרתי אלקים אתם (תהלים פ״ב), דיינים, כמו עד האלקים יבא דבר שניהם (שמות כ״ב:ח׳). אכן כאדם תמותון (תהלים פ״ב), נתתי לכם מה שלא נתתי לאומה אחרת שנאמר מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל (שם קמ״ז), אחריו מה כתוב לא עשה כן לכל גוי. ראה כמה אוהב המשפט וחביב לפניו, ולפי שהמשפט מדה טובה ויתרה לפני הקב״ה מסרן למשה קודם לתרי״ג מצות, והיכן מסרה לו? במרה קודם לעשרת הדברות, שנאמר שם שם לו חוק ומשפט (שמות ט״ו:כ״ה), ואמר למשה סדרם לפני בני כשלחן ערוך שכן כתוב ואלה המשפטים אשר תשים וגו׳ כאדם שהוא נותן בפי התינוק שנאמר שימה בפיהם (דברים ל״א:י״ט). ולמה אהבן כ"כ? לפי שהשלום תלוי בהן. כשיש בין אדם לחברו תחרות ומצה כשעושין ביניהן דין השלום נעשה ביניהן. בא וראה כמה חביבין הדינים לפני המקום ב״ה ששקלן כנגד עשרת הדברות, שהדברות כל דבור ודבור מצוה היא בפני עצמה, אבל הדינין נאמר בהן עשרת מצוות עשה ועשר לאוין, ואלו הן הלאוין: לא תכירו פנים במשפט (דברים א' י״ז), לא תגורו מפני איש, לא תעשו עול במשפט (ויקרא י״ט ט״ו), לא תשא פני דל, לא תהדר פני גדול, לא תטה משפט אביונך (שמות כ"ג ו׳), לא תטה משפט גר יתום (דברים כ״ד י״ב), לא תטה משפט (שם ט״ז י״ט), לא תכיר פנים, לא תקח שוחד. הא למדת שחביבין הדינין לפניו כעשרת הדברות.

11 יא

ח׳) ומה משה רבינו שכתב בו בכל ביתי נאמן הוא (במדבר י״ב ג׳) וברחמנות נהג עם ישראל ונתן נפשו עליהם ואמר ואם אין מחני נא מספרך (שמות ל״ב:ל״ב), אב לחכמים ולנביאים כשכעס שעה אחת נתעלמה ממנו הלכה, הדיוטות על אכו״כ.

12 יב

ט') חייבין ישראל למנות דיינין שיהא בהם יראת שמים כדי שלא יהא בהם משוא פנים ולא מקח שוחד. שכשופטי ישראל ומנהיגי הדור וגדולינו הולכין בישרות ובתמימות ומתרחקים מן הכיעור ומן החטא, כך הם כל ישראל, שהגוף הולך אחר הראש, וכן מצינו במלכי ישראל כשהיה המלך פושע היו כל ישראל בפורענות וכשהיה המלך ירא חטא היו כל ישראל מדקדקין על נפשותיהם והיו בהשקט ובבטחה והיו מתגברין על שונאיהם. לא גלתה יהודה אלא שלא העמידו את הדין שנאמר היו שריה כאילים לא מצאו מרעה וגו׳ (איכה א׳:ו׳), מה איל זה ראשו של זה בצד זנבו של זה כך דייני ישראל שבאותו הדור זה כובש פניו מפני זה וזה כובש פניו מפני זה. כך אמר להם הנביא שריך סוררים וחברי גנבים וגו׳ (ישעיהו א׳:כ״ג) ומהו שלמונים? שהיו אומרים זל״ז עשה עמי היום ואני אשלם לך למחר, והנביא צווח ואומר מלאתי משפט צדק ילין בה ועתה מרצחים. חכיתי להם שיעמידו את השופטים ויקיימו את הדין, הן לא כן עשו, אלא עשו את שלהן עיקר ואת הדין טפלה, לפיכך נעשו הם טפלה לגוים בארצם, שנאמר ויקו למשפט והנה משפח (דרש משפח מלשון ספחני נא - שמואל א ב׳:ל״ו) לצדקה והנה צעקה (שם ה'). ולפיכך ה׳ במשפט יבא עם זקני עמו ושריו וגו' גזלת העני בבתיכם (שם ג'), וכי בבתיהם היתה הגזלה? אלא מתוך שצווחים היתומים והאלמנות והעניים על גזלותיהם והם מעלימים עיניהם, מעלה עליהם הכתוב כאלו הגזלה בבתיהם, שנאמר יתום לא ישפוטו וריב אלמנה לא יבא אליהם (שם א'). לפיכך אמר להם הקב״ה אין לי חפץ בקרבנותיכם וגם לא בתפלותיכם, ולא בחדשיכם ובמועדיכם, שנאמר לא תוסיפו הביא מנחת שוא וגו' חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי ובפרשכם כפיכם אעלים עיני וגו'. אמרו ישראל ומה נעשה וישוב חרון אפו? אמר להם למדו היטב דרשו משפט אשרו חמוץ וגו'. ובזכות דין של צדק עתיד הקב"ה לבנותה כדכתיב ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה. וכל דיין שמטה את הדין גורם שממון לעולם, שנאמר שמעו נא זאת ראשי בית יעקב וקציני בית ישראל המתעבים משפט ואת כל הישרה יעקשו (מיכה ג׳:ט׳), ועל ה' ישענו לאמר הלא ה' בקרבנו לא תבא עלינו רעה (שם). לכן מביא עליהם שלש פורעניות שנאמר לכן בגללכם ציון שדה תחרש וירושלם עיין תהיה והר הבית לבמות יער (שם). אוי לו לדור ששופטין את שופטיהן, אוי לו לדור שאין שומעין לשופטיהן כשהם ישרים, שנאמר וגם אל שופטיהם לא שמעו (שופטים ב׳:י״ז), ומי הם? רב אמר דבורה וברק היו, ריב"ל אמר שמגר ואהוד היו, רב הונא אמר דבורה ויעל היו.

13 יג

י')... כשהדינים נעשו כתיקונן הם מעכבים ארבעת שפטים...

14 יד

י״א) שפטו דל ויתום עני ורש הצדיקו (תהלים פ"ב) לא שתאמר שיצדיק אותם ברשע ח"ו, אלא בין לזכות בין לחובה הצדיקו עליהם הדין. שלא תאמר הואיל וזה עני אטול מזה ואתן לזה, אמרה תורה לא תשא פני דל ולא תהדר פני גדול, שכל העולם שלי הוא, שנאמר לי הכסף ולי הזהב וגו' (חגי ב׳:ח׳). א״ר שמואל ב״ר נחמני א״ר יוחנן, כל דיין שנוטל ממון מזה ונותן לזה שלא כדין הקב״ה גובה את נפשו שנאמר וקבע את קובעיהם נפש (משלי כ״ב כ״ג). א״ר חמא ב״ר חנינא, אמר הקב״ה לא די לרשעים שנוטלין ממון מזה ונותנין לזה שלא כדין אלא שמטריחין אותי להחזיר ממון לבעליו. א"ר נחמיה כך הוא מנהגם של דיינין, בעלי דינין עומדין לפניהם ושומעים דבריהם, ומוציאים אותם לחוץ ונושאין ונותנין בדבר, גמרו את הדבר מכניסין אותם והגדול שבדיינין אומר איש פלוני אתה זכאי איש פלוני אתה חייב.

15 טו

י״ב) שנים שבאו לדיינים לדון, קודם שישמעו דבריהם או משישמעו דבריהם ולא ידעו להיכן הדין נוטה, ב״ד רשאין לומר להם צאו ועשו פשרה, ולעולם יפה כח הפשרה מכח הדין, אבל מששמעו דבריהם ויודעין להיכן הדין נוטה אין רשאין לומר להם עשו פשרה, שנאמר פוטר מים ראשית מדון ולפני התגלע הריב נטוש (משלי י״ז י׳יד), קודם שיתגלע לך הדין אתה רשאי לנטשו. ב״ד מכין ועונשין שלא מן התורה כדי לעשות סייג לתורה שנאמר הן למות הן לשרושי (עזרא ז' כ״ו).

16 טז

י״ג) וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב וכסף וגו׳ (שמות כ״ה ג'), זהב כנגד גלות בבל דכתיב ביה אנת הוא רישא די דהבא, וכסף כנגד גלות מדי דכתיב ביה הכסף נתון לך (אסתר ג׳:י״א), ונחשת כנגד מלכות יון דכתיב ביה מעוהי וירכתה די נחש (דניאל ב׳:ל״ב), ותכלת וארגמן ועורות אלים מאדמים כנגד מלכות אדום דכתיב ביה מן האדום האדום הזה, וכתיב מי זה בא מאדום (ישעיהו ס״ג:א׳), שמן למאור זה מלך המשיח שנקרא זית רענן (ירמיהו י״א:ט״ז), זית זך, לפי שעתיד להאיר לישראל מתוך החשך דכתיב לאמר לאסורים צאו וגו׳ (ישעיה כ״ט), וכתיב והלכו גוים לאורך (שם ס׳). אבני שוהם ואבני מלואים כנגד ישראל שנקראו אבן ישראל (בראשית מ״ט), וזאת האבן שראה דניאל דכתיב עד די התגזרת אבן וגו׳ (דניאל ב׳:ל״ד), ואו״ה נמשלו לחרס דכתיב ושברה כשבר נבל יוצרים (ישעיהו ל׳:י״ג-י״ד). המשל אומר נפל כיפא על קדרה ווי לקדרה נפל קדרה על כיפא ווי לקדרה, ולכן נמשלו ישראל לצורים, דכתיב מראש צורים אראנו (במדבר כ״ג:ט׳), ואו״ה לשבר נבלי חרש.

17 יז

י״ד) ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קדש (שמות ל״ה:ב׳)... וקודם שיקדש אין מניחין (עורכין) את השלחן מ״ט? שבתחילה מקדש לשבתות ואח"כ מניחין את השלחן שיהא מונח לכבוד השבת. ואם הניחו השלחן קודם לקידוש אין מסלקין אותו אלא פורסין מפה עליו ומקדש, שכך שנו חכמים בברייתא (פסחים ק׳ ע״ב) ושוין שאין מניחין את השלחן ואין מביאין לפניו שלחן אלא א״כ קידש. ואם הביאו פורס עליו מפה ומקדש.

18 יח

ט״ו) ויביאו המשכן אל משה (שמות ל״ט ל״ג). מעשה בתלמיד אחד מתלמידי רשב״י שיצא לחו״ל ובא עשיר (נתעשר) כשראו התלמידים שהעשיר בקשו אף הם לצאת לחו״ל, בא רשב״י והוציאן לחוץ למדינה לבקעה אחת והתפלל לפני הקב״ה ונתמלאה הבקעה דינרי זהב, אמר להם כל מי שמבקש ליטול יטול אלא הוו יודעין כל מי שנוטל מחלקו של העוה״ב נוטל, שאין מתן שכרה של תורה אלא בעוה״ב שנאמר ותשחק ליום אחרון (משלי ל״א:כ״ה). מעשה בר״ש בן חלפתא שהיה בע״ש ולא היה לו מה לאכול באותה שבת, עם חשכה יצא חוץ לעיר להתפלל ונתנו לו אבן טובה ונתנה לשלחני ופרנס את השבת, אמרה לו אשתו ומנין לך כל זה? אמר לה כך וכך היה המעשה, אמרה לו אשתו איני טועמת כלום עד שתקבל עליך להחזירה, למוצאי שבת החזירה, ויצאה כמין פס יד ונטלתיה, וגדול הנס האחרון מן הראשון, ולכך נאמר ותשחק ליום אחרון (עי׳ תענית כ״ה ע״א).

19 יט

ויקרא:

20 כ

א׳) חקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם כל חלב וכל דם לא תאכלו (ג׳ י״ב). בכ״ד מקומות יש לנקות את הבשר בבהמה מן הדם ומן החלב, י״ב מאיסור דם, וי״ב מאיסור חלב, ואלו הם: קרום של מוח ושני מזרקין של צואר ושני חוטין של לחיים ושני חוטים של ידים ושני קרומין של בצים ושני חוטים של בצים וחוט של כחל, הרי אלו של דם. ואלו של חלב: חמשה חוטים שבכסלים, שנים משמאל מתפזרין (מפצלין) לשלשה שלשה, ושלשה מימין מתפזרין לשנים שנים; שני קרומין שלהם ושני חוטים של כליות ושני קרומין של כליות וקרום של טחול, הרי אלו מאסורי חלב. וחלב אינו נוהג אלא בבהמה טהורה שכך שנינו (חולין קי״ז:). חומר בחלב מבדם ובדם מבחלב, שהחלב מועלין בו וחייבין עליו משום פיגול ונותר וטמא, מה שאינן בדמים; חומר בדם שהדם נוהג בבהמה ובחיה ובעופות בטמאין ובטהורין והחלב אינו נוהג אלא בבהמה טהורה בלבד, שנאמר כי כל אוכל חלב מן הבהמה אשר יקריבו ממנה קרבן לה׳ וגו׳ (ויקרא ז׳ כ״ד). ואע״פ שאמרו חכמים חיה בכלל בהמה (חולין ע״א). כאן חילוף שנאמר כי כל אוכל וגו' אשר יקריבו ממנה קרבן לה' וחיה אינה ראויה לקרבן ואם תאמר שיש בבהמה בעלי מומים שאינן ראוין לקרבן והיה חלבן מותר? —בעלי מומין ריבה בהן הכתוב הואיל ובמינו קרב, שכך שנו רבותינו בברייתא (חולין מ״ט) אין לי אלא תמימין הראוין לקרבן, חלב בעלי מומין מניין? ת״ל מן הבהמה, חלב חולין מניין? ת״ל כי כל אוכל חלב. וכל חלב שהוא קריב על גבי מזבח אסור באכילה, מ״ט לפי שאיסור חלב בענין קרבנות נכתב. ואיזה זה? זה החלב המכסה את הקרב והוא המפה הפרושה על הקרב ושעל המסס ובית הכוסות. עונש כרת שעל הקרב, ולמה נאסר [איסור] זה על כל החלב? לפי שהוא דומה לחלב המכסה את הקרב שהוא תותב קרום ונקלף אף זה תותב קרום ונקלף. א״ר יהודה חוט של בני מעיים צריך לגורדו (לגוררו) עד אמה. מ״ט לפי שתותב קרום ונקלף הוא, וזהו חלב שעל הדקין. חלב שעל הקבה הדומה לקשת אסור, ומחלוקת ר׳ ישמעאל ור״ע הוא, ואע״ג שר״ע מתיר נהגו בו איסור (עי׳ חולין צ״ג). חלב שעל הכליות אסור וענוש כרת, שעל הכסלים שהירכים דבוקים אסור וענוש כרת שכך אמרו חכמים א״ר אבא א״ר יהודא א״ש חלב שעל הכפלים ענוש כרת. אליה אע״ג דלענין הקרבה חלב היא מותרת באכילה (חולין קי״ז.) מ״ט לפי שנאמר כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו (ויקרא ז׳ כ״ג) למה נאמר? אם להוציא את החיה, מאשר יקריבו ממנה קרבן לה׳ יצאת, אלא אמר לך הכתוב כל חלב ששוה כשור וכשב ועז אסור, יצאת אליה שאינה שוה כשור ועז להקרבה, שכך אמרו חכמים לימד על העז שאינה טעונה אליה, ומתוך שאינה טעונה אליה לקרבן מותרת לאכילה, אליה של כבש מותרת שאינה שוה כשור ועז. ניקור בשר: ששה חוטין יש בבהמה וצריך ליטלן, של כליות ושל כסלים ושל טחול איסורן איסור חלב וקרומין שלהן כן, וצריך לקולפן ולגרדן, ושל בצים ושל מוח איסור דם (בעל ספר הלקוטים מתקן פה הנוסחא שצ״ל:ששה חוטין וכו׳ וצריך ליטלן, של כליות ושל כסלים איסורן איסור חלב וצריך לחטוט אחריהן, שביד ושבלחיים שבבצים ושבטחול איסורן איסור דם אם פסקן וחתכן מותר. והא דלא חשב חוטי הצוואר, לפי שבגסין לא קמיירי, ועי׳ רש״י חולין צ"ג. ד״ה ודלמא). ואמרו חכמים כסלים שהן בחלב אל יניחם על גבי בשר וידיחם או ינקרם, לפי שהבשר בולע מן החלב שעל כסלים, והקשו חכמים על דבר זה, א"כ כסלים עצמן כשאתה מנקרן בולע בשר של כסלים מחלב שבכסלים? וחזרו ואמרו קרום יש בין חלב לכסלים ואינו בולע. ועוד הקשו א"כ חלב גופו קרום יש לו ואין הבשר שתחתיו בולע ממנו? אמרו אותו קרום רך הוא ונמרט ובולע ואסור. —טבח שנמצא אחריו (אחרי ניקורתו) חלב, ר״י אומר בכשעורה, ור׳ יוחנן אמר בכזית, ואמר ר״פ לא נחלקו בדבר זה, האומר בכשעורה לעברו בלא מלקות והאומר בכזית להלקותו ולעברו. ואמר מר זוטרא בכזית אפילו בשנים ושלשה מקומות, בכשעורה במקום אחד. והלכתא רווחה היא להלקותו בכזית [ולעברו], ולעברו בלא מלקות בכשעורה.

21 כא

ב׳) אמר ר״י אמר שמואל, החליד הסכין בין סימן לסימן ופסקה טרפה, כיצר יעשה? ירביץ הסכין על רוחבה במקום שנחלדה בו ויוציאנה מעט מעט בנחת ואל יגביהנה מצואר בהמה, ויחזור וישחוט כראוי במקום אחר, לאחר ששחט יבדוק ויראה בוושט וקנה, אם נפסקו או נקבו או נקרעו שניהם או אחד מהם ע״י שהחליד מקודם טרפה.

22 כב

ג׳) צו את אהרן ואת בניו וגו׳ (ויקרא ו' ב׳), מה כתיב למעלה מן הענין, והשיב את הגזלה אשר גזל, ואם עשית כן זאת תורת העולה. מה טעם? כי אני ה׳ שונא גזל בעולה (ישעיהו ס״א:ח׳). ד״א זאת תורת העולה שהיא מעולה מכל הקרבנות, לפי שכל הקרבנות באין על חטא והעולה אינה באה על חטא ועון, ולכן היא בראש הקרבנות, דכתיב זאת התורה לעולה וגו׳ (ויקרא ז׳ ל״ז). ד״א זאת תורת העולה היא העולה על מוקדה על המזבח, כל המעלה עצמו (בגאוה) סופו ליפול באש, וכן מצינו בדור המבול שאמר מה שדי (איוב כ״א ט״ו), ונדונו באש שהרתיח עליהם את התהום לשרוף רגליהם, שהיו מתכסים בחמי מעינות תהום, דכתיב בעת יזרבו נצמתו בחמו נדעכו ממקומם (שם ו׳ י״ד). וכן פרעה אמר מי ה׳ וגו', ונדון באש דכתיב ואש מתלקחת וגו׳ (שם ט׳), וכן סדומים דכתיב בהו הנה זה היה עון סדום אחותך גאון שבעת לחם (יחזקאל ט״ז מ״ט), מה כתיב בהו, וה׳ המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש. וכן סנחריב נתגאה ואמר, מי בכל אלהי הארצות וגו׳ (מ״ב י״ח ל״ח) מה כתיב ביה, ויצא מלאך ה׳ ויך במחנה אשור, ואמרו כמין שני חוטי אש נכנסו בחוטמיהן ונשרפו מבפנים ונשארו בגדיהם (סנהדרין נ״ב.) דכתיב ותחת כבודו יקד יקד כיקוד אש (ישעיהו י׳:ט״ז) איזהו כבודו של אדם זה מלבושו (עי' שבת קי״ג:), וזה בזכות אביהם דכתיב ויקח שם ויפת את השמלה (בראשית ט׳:כ״ג). וכן מלכות אדום על שנתגאו עתידים ליפול באש דכתיב ושלחתי אש בבצרה (יחזקאל ל״ט:ו׳), והיינו דכתיב זאת תורת העולה היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה.

23 כג

ד׳) אם על תודה יקריבנו וגו׳ (ויקרא ב׳ י"ב) א״ר שמואל בר נחמני גדולה דרך ארץ שקדמה לתורה כ״ו דורות, שנאמר לשמור את דרך עץ החיים, דרך זו דרך ארץ החיים זו תורה.

24 כד

ה') אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה (ויקרא י״א:ד׳) נמצאו שתי מדות או שני סניא דיבי טרפה (עי' הלכות גדולות צד 524).

25 כה

ו') זאת תהיה תורת המצורע (ויקרא י״ז א') א״ר אלעזר משום ר' יוסי בן זמרא, רמ״ח אברים יש בו באדם, מהם זקופים מהם רבוצים ולשון זה נתון בין שני לחיים ואמת המים נתונה תחתיו ומכופל כמה כפילות, בא וראה כמה שריפות שורף,ואלו היה זקוף ועומד עאכו״כ.

26 כו

ז') וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך אל תונו איש את אחיו (ויקרא כ״ה י״ד), הזהיר הקב״ה את ישראל על ההונאה שכל מי שמוכר חפץ לחבירו אסור לו שיונהו, לא המוכר ללוקח ולא לוקח למוכר. שכך אמרו חז״ל וכי תמכרו ממכר לעמיתך אין לי אלא שנתאנה לוקח נתאנה מוכר מנין, ת״ל או קנה מיד עמיתך וגו'. ומנין כשאתה מוכר שלא תמכור אלא לעמיתך, ת"ל וכי תמכרו ממכר לעמיתך. ומנין כשאתה קונה לא תקנה אלא מיד עמיתך, ת״ל או קנה מיד עמיתך, אין לי אלא קרקעות שדבר בהן הכתוב ומנין לרבות כל דבר המטלטל, ת״ל מיד עמיתך, ומנין שאין אונאה בקרקעות (ר״ל להוציא ממנו בב״ד, אבל איסור איכא), ת״ל או קנה מיד עמיתך [דבר הנקנה מיד ליד]. ומנין שאין אונאה בעבדים, ת״ל והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה, מה אחוזה אין לה אונאה אף עבד אין לו אונאה. ומנין שאין אונאה להקדשות, ת״ל אל תונו איש את אחיו, אחיו ולא הקדש, ומנין שאין אונאה לשטרות, ת״ל ממכר, מה זה מיוחד שגופו מכור וגופו לקוח, יצאו שטרות שאין גופן מכור ואין גופן ממון. המוכר שטרותיו לבשם (לשום בנייר אבקת בשמים) יש לו הונאה (עי׳ ת״כ פ׳ בהר). אל תונו איש את אחיו זו אונאת ממון, יכול זו אונאת דברים, כשהוא אומר ולא תונו איש את עמיתו, הרי אונאת דברים אמור, הא מה אני מקיים אל תונו איש את אחיו זו אונאת ממון. וכמה היא האונאה? ד׳ כסף מכ״ד לסלע דהיינו שתות למקח. ועד אימתי מותר להחזיר, עד כדי שיראה לתגר או לקרוביו או לבקי. הורה ר״ט בלוד האונאה שמונת כסף לסלע דהיינו שליש למקח. ושמחו תגרי לוד חזר ר״ט ואמר מותר להחזיר כל היום, אמרו יניח לנו ר״ט את מקומנו וחזרו לדברי חכמים. אחד הלוקח ואחר המוכר יש להם אונאה וכשם שאונאה להדיוט כך אונאה לתגר. ומי שהוטל עליו ידו על העליונה, שהוא א״ל תן לי מעותי או תן לי מה שאונתני. אל תונו איש את אחיו, אין לי אלא איש את איש, איש את אשה ואשה את איש או אשה את אשה מנין? ת״ל איש את אחיו מכל מקום [אין לי אלא תגר את תגר, תגר להדיוט או הדיוט לתגר מנין? ת"ל איש את אחיו מ״מ]. ר׳ יהודא אומר תגר להדיוט יש לו אונאה, הדיוט לתגר אין לו אונאה.

27 כז

ח׳) ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלהיך, זו אונאת דברים, או יכול זו אונאת ממון? כשהוא אומר אל תונו איש את אחיו, הרי אונאת ממון אמור, הא מה אני מקיים ולא תונו איש את עמיתו, ה״ז אונאת דברים. כיצד? אם היה בעל תשובה לא יאמר לו זכור מה היו מעשיך הראשונים, ואם היה בן גרים לא יאמר לו זכור מעשי אבותיך שנאמר וגר לא תונה (שמות כ״ב י׳). היו חלאים באין עליו ויסורין באין עליו או שהיה קובר את בניו לא יאמר לו כדרך שאמרו חביריו לאיוב הלא יראתך כסלתך וגו׳ (איוב ד׳ ו׳), זכור נא מי הוא נקי אבד וגו׳ (שם ד׳). ראה חמרים מבקשים יין או תבואה לא יאמר להם לך אצל פלוני והוא לא מכר חטה מימיו, ר״י אומר אף לא יתלה את עיניו על המקח ויאמר לו בכמה חפץ זה והוא אינו רוצה ליקח. ושמא תאמר עצה טובה אני מוסר לו, הרי הדבר מסור ללב, לכך נאמר ויראת מאלהיך.

28 כח

ט׳) אל תקח מאתו נשך ותרבית (שם ל״ו), איזו הוא נשך ואיזו הוא תרבית? נשך המלוה סלע בה׳ דינרין מאתים חטים בשלש, מפני שהוא נושך, ותרבית זה המרבה בפירות, כיצד? לקח ממנו חטים בדינר זהב לכור וכן השער, עמדו חטים בשלשים דינרין א״ל תן לי חטים שאני מוכרן ולוקח בהם יין, א״ל הרי חטים עשויים עלי בשלשים דינרין והרי לך אצלי יין, ויין אין לו אסור, אבל יש לו חייב ליתן לו יין (עי' ב"מ ס':, ס״א.). וחי אחיך עמך, זו דרש בן פטורי, שנים שהיו מהלכין במדבר וביד אחד קיתון של מים, אם שותה אחד מגיע הוא לישוב ואם שותין אותו שנים מתים, דרש ב״פ ישתו שניהם וימותו שנאמר וחי אחיך עמך, א״ל ר״ע וחי אחיך עמך, חייך קודמין לחייו.

29 כט

י׳) את כספך לא תתן לו בנשך וגו' ולא כסף אחרים, אכלך ולא אוכל אחרים, [או אינו אלא] את כספך ולא כסף מעשר, אכלו ולא אוכל בהמה [כשהוא אומר נשך כסף (דברים כ״ג כ׳) לרבות כסף מעשר, נשך אוכל לרבות אוכל בהמה], ובמרבית לא תתן אני ה׳, מכאן אמרו כל המקבל עליו עול רבית מקבל עליו עול מלכות שמים, וכל הפורק ממנו עול רבית פורק ממנו עול מלכות שמים. י״א) אני ה׳ אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים, על תנאי שתקבלו עליכם מצות רבית, שכל המודה במצות רבית מודה ביציאת מצרים וכל הכופר במצות רבית כופר ביציאת מצרים.

30 ל

במדבר:

31 לא

א׳) וכן מצינו אהרן ומרים שספרו לשון הרע על משה ובאה עליהם הפורענות, שנאמר ותדבר מרים ואהרן במשה. הלכה צפורה ושחה לה למרים אמרה, כששרתה רוח הקדש על אלדד ומידד היו הכל שמחים, אמרה לה לצפורה [מה עסקן של נרות הללו דולקין? אמרה זה הענן (רוה״ק), אמרה מרים] אשרי בניהם של אלו ואשרי נשיותיהם! אמרה לה צפורה אשרי בניהם ואוי לנשותיהם. אמרה לה למה? אמרה לה מיום שנזקק אחיך לרוה"ק לא הייתי לו לאשה, הלכה מרים ודברה לאהרן, ודברו שניהם דברי תלונה על הצדיק. מה כתיב שם, והענן סר מעל האהל והנה מרים מצורעת כשלג (שם י״ב י׳), ואף על אהרן באה הפורענות, שנאמר ויחר אף ה׳ בם וילך, וכתיב ויפן אהרן אל מרים, מלמד שנפנה מצרעתו. ומה אמרו עליו? מרים אמרה עלי הדיבור (רוה״ק) ולא פירשתי מבעלי, אהרן אמר עלי הדיבור ולא פירשתי מאשתי, וזה זחה דעתו עליו ולכך פירש מאשתו. ומה אלו הצדיקים גמורים שלא דברו בפניו כך נענשו, המתכוין להכות את חבירו ולבייש ולהלבין פניו על אכו״כ.

32 לב

ב') ויאמר ה׳ אל משה ואביה ירק ירק בפניה הלא תכלם שבעת ימים, אמר ר׳ ישמעאל זו אחת מי״ג מדות שהתורה נדרשת בהן.

33 לג

ג') זאת חוקת התורה אשר צוה ה׳ לאמר, דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדומה תמימה. פרה אדומה זו מלכות בבל דכתיב אנת היא ראשה די דהבא (דניאל ב׳ ל״ח), תמימה זו מלכות מדי שהיו תמימים ועשו טובה לישראל בזמן מרדכי ואסתר, וכן אמר כורש מלך פרס מי בכם מכל עמו יהי אלהיו עמו ויעל (עזרא א׳ ג׳). אשר אין בו מום זו מלכות יון, כי אלכסנדרוס מקדון עשה טובה עם ישראל בשביל שמעון הצדיק, שאמר דמות של זה אני רואה במלחמה ונוצח (יומא ס״ט:). אשר לא עלה עליה עול זו מלכות אדום, כי מעולם לא עלה עליה עול המקום ועשתה רעות גדולות לישראל, והוא פרא למוד מדבר (ירמיה ב׳ כ״ד) ועתיד הקב״ה להורידו מגדולתו דכתיב אם תגביה כנשר וגו׳ (עובדיה א׳ ד'). ונתתם אותה לאלעזר הכהן, דכתיב הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא וגו׳ (מלאכי ג׳ כ״ג), ושחט אותה לפניו כדכתיב זבח לה׳ בבצרה וגו׳ (ישעיה ל״ד ו׳), ושרף את הפרה לעיניו, כדכתיב חזה הוית עד די קטילת חיותא והובד גשמה ויהיבת ליקדת אשא (דניאל ז׳ י״א). את עורה ואת דמה על פרשה ישרוף, שרים ואלופים דוכוס ודוכוסיות, כדכתיב שמה אדום מלכיה וכל נשיאיה וגו׳ (יחזקאל ל״ב כ״ט).

34 לד

ד׳) זאת התורה אדם כי ימות באהל (שם י״ט י״ד), הקובר מתו בחוה״מ צריך לקרוע (עי׳ שבלי הלקט השלם הל׳ שמחות סי׳ ב׳). ומטה של מת שהוציאה בין השמשות או מעיר לעיר ולא נסתם הגולל אלא בלילה, אותן שהם עם המטה מונין משעה שנסתם הגולל, ואותן שבבית מונין משעה שנתכסה מהן, שכך אמר רבא לבני מחוזא אתם שאינכם הולכים אחרי המטה משעה שתחזירו פניכם מן המטה מנו לעצמכם (מו״ק כ״ב.). מי שבאה לו שמועה קרובה בשבת מונה ששה ימים אחר השבת.

35 לה

ה׳) ויבואו בני ישראל כל העדה מדבר צין וגו׳ ותמת שם מרים ותקבר שם (שם כ׳ א׳) סמך לכאן מיתת מרים לומר כשם שפרה אדומה מכפרת כך מיתת מרים מכפרת. ותמת שם ותקבר שם, מלמד שמתה על פי ה׳, כתיב הכא ותמת שם וכתיב התם ויהי שם עם ה׳ (שמות ל״ד כ״ח) מה להלן שם ה׳ אף כאן שם ה׳. ו׳) ולא היה מים לעדה, שלש מתנות טובות נתן הקב״ה לישראל בשביל ג' אחין, המן בזכות משה, דכתיב וישבת המן ממחרת וגו׳ (יהושע ה׳ י״ב), הבאר בזכות מרים דכתיב ותמת שם מרים וסמיך ליה ולא היה מים לעדה, עננים בזכות אהרן דכתיב ויראו כל העדה כי גוע אהרן, אל תקרי ויראו אלא וַיֵרָאו (עי׳ ר״ה ג׳). שמעו נא המורים, קראם שוטים (עי' פסיקתא: כהדין לישנא יוני צווחין לשטיא מורוס, והוא לשון מורים), משל למלך שמצוה לאהובו שלא יקרא לבנו שוטה, וכן צוה ה׳ למשה שלא יקרא להם שוטים, וכשאמר להם שמעו נא המורים, אמר הקב״ה כל עצמי לא צויתיך אלא על זה, לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ, כי אין דרך החכם לילך עם השוטה.

36 לו

תם.