Yoreh Deah, Teshuva 10 יורה דעה, י׳
1 א

תשובה

Response

2 ב

שלום להאי צורב, העוסק בחקי חורב, ה"ה כבוד אהובי האלוף התורני מוהר"ר גומפריכט אפנהיים י"ץ:

Greetings to the scholar, who engages with the laws of Mt. Horeb, the esteemed rabbi, my honored friend, the Torah chieftain, our master, Rabbi Gumprecht Oppenheim, may our Rock protect him.

3 ג

מכתבו קבלתי ואם אינני מכירו ולא ידענא ליה אך אשר בא לשאול שאילתא ומשתעי בלישנא דחכמתא הנני משיב לכל שואל.

I received your letter, and although I do not recognize you and do not know you, nevertheless, when one comes to ask a question and speaks using the language of the sages, I respond to every questioner.

4 ד

ושורש שאלתו איש אחד אשר זכהו השם בנחלה רחבה ויש לו כפרים ויערות אשר בהיערות תרמוש כל חיתו יער אם מותר לו לילך בעצמו לירות בקנה שריפה לצוד ציד או אם אסור לישראל לעשות דבר זה אי משום צער בעלי חיים אי משום בל תשחית ואי משום שנהגו בו איסור לעב"ח כמבואר בתוס' במסכת ע"ז דף י"א והיינו בפסקי תוס' ובאו"ה כלל נ"ט סימן ל"ו כתב בשם הרא"ש כל שיש בו משום רפואה אין בו משום רפואה אין בו משום דרכי אמורי וכתבו התוס' בע"ז אע"פ שצעב"ח דאורייתא ואם יועיל לאיזו דבר מותר כו'.

The root of the question is this: A certain man, who God has graced with a large estate, has villages and forests – forests in which all the beasts of the forest prowl. May he go himself to shoot with a rifle (lit. “fire stick”) to trap game, or is it forbidden for one of Israel to do this deed, whether because it causes pain to creatures (“tza’ar ba’alei hayim”), because it violates “you shall not destroy” (“bal tashhit”), or because it is customary to regard it as tza’ar ba’alei hayim? It is explained in Tosafot on Tractate Avoda Zara, that is, in Piskei Hatosafot, and in Issur Ve-hetter 59:36, which states in the name of Rosh (R. Asher b. Jehiel) that anything medicinal does not constitute a gentile custom (“darkei ha-Emori”) and in the name Tosafot in Avoda Zara that although tza’ar ba’alei hayim is a Torah prohibition, if it is helpful in some way, it is permitted.

5 ה

ובאמת בתוס' בע"ז דף י"א ע"א בד"ה עוקרין משמע היפך. וז"ל התוס' שם וא"ת אמאי לא פריך והא איכא צעב"ח בשלמא משום בל תשחית ליכא כיון דלכבודו של מלך עושין כן אין כאן השחתה והוי כמו תכריכין של מאה מנה אלא צעב"ח היאך הותר וי"ל דשאני כבוד המלך שהוא כבוד לכל ישראל ואתי כבוד דרבים ודחי צעב"ח עכ"ל התוס'.

[Answer:] In truth, Tosafot on Avoda Zara 11a, s.v. “okrin,” indicates to the contrary. This is the formulation of Tosafot: If you ask: Why doesn’t [the Talmud] ask: ‘But there is tza’ar ba’alei hayim!?’ Granted, there is no bal tashhit because one can do this to honor the king, so it is not wasteful. It is akin to burial shrouds worth a hundred coins. But how can tza’ar ba’alei hayim be permitted? One can answer that the king’s honor is different, for it is the honor of all Israel, and public honor supersedes tza’ar ba’alei hayim.

6 ו

וא"כ משמע מדבריהם דצעב"ח חמיר מבל תשחית ואינו מותר אפילו לצורך רק משום כבוד רבים. ופוק חזי שהתוס' קורין אותו דחיה שכבוד הרבים דחי צעב"ח וא"כ איך נימא שיהיה מותר לצורך דבר הרשות.

It thus seems from their words that tza’ar ba’alei hayim is more severe than bal tashhit and is not permitted even in a case of need except for the sake of public honor. Go and see that Tosafot refer to this as “superseding” (“dehiya”), that public honor supersedes tza’ar ba’alei hayim. So how can one say that it would be permitted for the needs of a voluntary matter?

7 ז

אבל בפסקי תוס' שם כתבו צעב"ח אינו אסור אלא כשמצערה בלי ריוח עכ"ל.

However, Piskei Tosafot ad loc. states: “tza’ar ba’alei hayim is not forbidden except when pain is inflicted without profit.”

8 ח

ובאמת דברי התוס' גופייהו כאן במסכת ע"ז שמוכח מדבריהם שאיסור צעב"ח חמור טפי מאיסור בל תשחית סותר לדברי התוס' במסכת ב"מ דף ל"ב ע"ב בד"ה מדברי שניהם כו' שכתבו וא"ת א"כ אמאי עוקרין על המלכים כו' וי"ל דמשום כבוד מלך ונשיא עדיף כמו בל תשחית דנדחה מפני כבודן כו' הרי שמדמים איסור צעב"ח לבל תשחית.

In truth, the words of Tosafot themselves here in Avoda Zara, where their words show that the prohibition of tza’ar ba’alei hayim is more severe than the prohibition of bal tashhit, contradicts the words of Tosafot in Bava Metzia 32b, s.v. “Mi-divrei shneihem,” which states: “If you ask: If so, why do we mutilate [animals] for kings…? One may answer: The honor of the king or prince is greater, like bal tashhit which is superseded in their honor…” Thus, the prohibition of tza’ar ba’alei hayim is compared to bal tashhit.

9 ט

ובאמת דברי התוס' בב"מ הם נגד דברי הרמב"ם דהרי שם במסכת ב"מ קיימו התוס' בהאי מ"ד דסבר צעב"ח דאורייתא והרי בל תשחית בדבר שאינו קציצת אילנות הוא רק מדרבנן. וז"ל הרמב"ם בפ"ו מהל' מלכים הלכה ח', אין קוצצין אילני מאכל כו' וכל הקוצץ לוקה ולא במצור לבד אלא בכל מקום כל הקוצץ אילן מאכל דרך השחתה לוקה, ובהלכה יו"ד כתב ולא אילנות בלבד אלא כל המשבר כלים וקורע בגדים והורס בנין וסותר מעין ומאבד מאכלות דרך השחתה עובר על בל תשחית ואינו לוקה אלא מכות מרדות מדבריהם. הרי ששאר השחתות שאינן קציצת עץ מאכל הוא רק מדבריהם באיסור בל תשחית:

However, the words of Tosafot in Bava Metzia are against the words of Maimonides, for there in Bava Metzia, Tosafot upheld the opinion of the sage who maintains that tza’ar ba’alei hayim is a biblical prohibition, whereas bal tashhit is of rabbinic origin except the case of cutting down trees. And this is the formulation of Maimonides in the Laws of Kings 6:8: We do not cut down food trees…. Anyone who cuts one down is given lashes. This is not only during a siege, rather any time one cuts down a food tree in a destructive manner, he is given lashes. And 6:10: It is not only trees; rather, one who shatters vessels, rips clothing, demolishes a building, stops up a well, or ruin food in a destructive manner violates bal tashhit, but does not incur lashes, merely rabbinically-ordained beatings for rebelliousness. Thus, other forms of destruction, which do not involve cutting down trees, are only rabbinic violations of bal tashhit.

10 י

ואמנם אין לנו להאריך בזה כי כבר האריך מהרא"י בפסקים וכתבים סימן ק"ה שכל דבר שיש בו צורך להאדם לית ביה משום צעב"ח וגם לא שייך צעב"ח אלא לצערו ולהניחו בחיים אבל להמית בהמות וחיות וכל מיני בעלי חיים לית ביה משום צעב"ח וכן מוכח בחולין דף ז' ע"ב עקרנא להו איכא צעב"ח קטלנא להו איכא משום בל תשחית הרי אף שהשיב לו על עקרנא דאיכא צעב"ח אעפ"כ אמר קטלנא להו.

Indeed, there is no need for us to write at length about this, because R. Israel Isserlein has already written at length, in his Pesakim U-khetavim (Terumat Ha-deshen Vol II) §105, that anything that is for man’s needs does not constitute tza’ar ba’alei hayim, and moreover, tza’ar ba’alei hayim is only applicable when one causes it pain but leaves it alive. However, to kill livestock, beasts, and all sorts of animals does not constitute tza’ar ba’alei hayim. This can also be shown from Hullin 7b: “Shall I mutilate it? It constitutes tza’ar ba’alei hayim. Kill it? It constitutes bal tashhit.” Thus, even though the response to his proposal to mutilate is that it would constitute tza’ar ba’alei hayim, he nevertheless asks if he may kill it.

11 יא

וא"כ אין בנדון שאלתו משום צעב"ח, ומשום בל תשחית ודאי ליכא דהרי נהנה בעור וגם אינו עושה דרך השחתה.

Thus, there is no tza’ar ba’alei hayim in the subject of this question. And there is no bal tashhit because one benefits from the pelt, and further, is not acting in a destructive manner.

12 יב

וגם עיקר איסור בל תשחית אף שהוא מדרבנן מ"מ שורשו הוא ממה שאסרה התורה בקציצת עץ מאכל והנה שם כתיב כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות וגו' וא"כ כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון שלא ישחית דבר שיכול האדם ליהנות ממנו לא ישחית ויפסיד אותו ההנאה ואולי אפילו בדבר של הפקר שייך זה אבל דבר שאין בו הפסד לשום אדם לא שייך בל תשחית, וא"כ הני חיתו יער כל זמן שהם בחיים אין בהם שום הנאה לאדם רק עיקר הנאה במותן בעורותיהם ובבשרם ואיך נימא שיהיה אסור להמיתם משום בל תשחית.

Furthermore, the main prohibition of bal tashhit, though rabbinic, is nevertheless rooted in the Torah’s prohibition of cutting down fruit trees. And there it is written: “For you shall eat it and not cut it down…” (Devarim 20:19). Thus, since whatever the rabbis instituted was modeled on Torah law, one may not destroy something that man can benefit from; one may not destroy and debase that benefit. Perhaps this even applies to something ownerless. However, bal tashhit does not apply to something whose loss that will not cause the loss of benefit to any man. Therefore, those animals of the forest, while they are alive, give benefit to no man. Their main benefit is in their death—through their pelts and meat. So how can we say that it is forbidden to kill them because of bal tashhit?

13 יג

ולומר שאסור מצד דברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור ג"כ ליכא למיחש דדבר דלא שכיח לא שייך בו למימר שנהגו בו איסור.

And to suggest that it is forbidden as a permissible action that others have customarily treated as prohibited—here, too, there is not concern, for one cannot say that there is a custom to prohibit something that is uncommon.

14 יד

והנה עד כה דברנו מצד הדין:

Thus far, we have addressed the legal aspects.

15 טו

ואמנם מאד אני תמה על גוף הדבר ולא מצינו איש ציד רק בנמרוד ובעשו ואין זה דרכי בני אברהם יצחק ויעקב ופוק חזי לומר תבלה ותחדש כתב מהרי"ו בפסקיו הביאו רמ"א בא"ח סוף סימן רכ"ג שאין לומר כן על הנעשה מעורות בהמה משום ורחמיו על כל מעשיו, ואף שרמ"א כתב עליו שהוא טעם חלוש היינו מצד שאינו חיוב שבשבילו ימיתו בהמה וכמה עורות יש שכבר מוכן וכמה מתים מאליהם ויכולים להשתמש בעורותיהם ועם כל זה סיים רמ"א שרבים מקפידים על זה, ואיך ימית איש ישראלי בידים בעלי חיים בלי שום צורך רק לגמור חמדת זמנו להתעסק בצידה.

However, I am surprised by the matter itself. We find no hunters other than Nimrod and Esau, and this is not the way of the children of Abraham, Isaac, and Jacob. Go and look, regarding the congratulation “let it be worn out and renewed” – R. Jacob Weil writes in his rulings, cited by Rema in Orah Hayim at the end of §223, that one does not say this on something made of animal skins, because “His mercy extends over all His creations” (Psalms 145:9). And even though Rema writes on this that it is weak reasoning, because it is not necessary for an animal to be killed on his behalf, as there are many pelts and skins that are already prepared, and many of them die of natural causes but can still be used for their pelts. Nevertheless, Rema concludes that many are careful about this. For how can a man of Israel actively kill beasts needlessly, simply to pass his leisure time by engaging in hunting?

16 טז

ואי משום שדובים וזאבים ושאר חיות הטורפים מועדים להזיק והרי אמרו שהזאב והארי כו' כל הקודם להרגן זכה, גם זה טעות הוא מתרי טעמי, חדא שאין הלכה כר"א בזאב וארי ודוב ונמר וברדלס, ואפילו בנחש נחלקו הרמב"ם והראב"ד בפ"ה מהלכות סנהדרין הלכה ב'.

If you suggest [that one may hunt] because bears, wolves, and other predators are likely to cause damage, for [the Rabbis] have stated that “a wolf, a lion… whoever displays alacrity in killing them has merited” (Sanhedrin 15a) – this is mistaken as well, for two reasons: First, the law does not accord with Rabbi Eliezer with regard to a wolf, lion, bear, leopard, or panther, and even with regard to a snake, Maimonides and Raavad disagree in the Laws of Sanhedrin 5:2.

17 יז

ועוד אפילו לר"א הרי אנן קיי"ל כריש לקיש דדוקא כשכבר הרגו וכמבואר ברמב"ם שם ועיין בכ"מ שם, ואמנם אכתי יש לבעל הדין למצוא מקום ולומר דהיינו כשיש להם בעלים ויש להם תרבות וכמבואר בסנהדרין דף ט"ו ע"ב דמסיים על דברי רשב"ל אלמא קסבר יש להם תרבות ויש להם בעלים וכן הוא לשון הרמב"ם שם ארי ודוב וברדלס שיש להן תרבות ויש להם בעלים כו' וא"כ אותן שלא נתגדלו בבתים אינם בני תרבות ודרכן להזיק והרי אפילו בשבת עכ"פ מותר לדרסן לפי תומו כמבואר בשבת דף קכ"א ע"ב ובשלחן ערוך סימן שי"ו סעיף יו"ד.

Secondly, even according to Rabbi Eliezer, we maintain the view of Resh Lakish, namely, that only when [the beasts] have already killed [is it permitted to kill them], as made clear by Maimonides loc. cit.—and see Kesef Mishneh ad loc.—yet a party to the debate may still find grounds to say that this applies when they have an owner and are tame, as detailed in Sanhedrin 15b, which concludes regarding the statement of R. Shimon b. Lakish [=Resh Lakish], “We see that he maintains that they are tame and have owners.” This is also the formulation of Maimonides loc. cit.: “A lion, bear, or panther that are tame and have owners…” Thus, those which were not domesticated are not tame and are usually destructive, and so even on Shabbat it is nevertheless permitted to trample them innocuously, as detailed in Shabbat 121b and Shulhan Arukh [Orah Hayim] 316:10.

18 יח

ואמנם גם זה אינו ענין לנדון דידן דהתם כשבאו לישוב במקום בני אדם והם באו לידם בחול יהרגם ובשבת ידרסם לפי תומו, והרי כך אמרו שם במסכת שבת תנו רבנן נזדמנו נחשים הרגן בידוע שנזדמנו לו להרגן כו', אבל לרדוף אחריהם ביערות מקום מעונתן כשאין רגילין לבוא לישוב אין כאן מצוה ואין כאן רק לרדוף אחר תאות לבו ועצת הנדמה כטביא.

Yet even this is unrelated to the present care, for in that case, when they came into a settled area, a place of human beings, and they are nearby, then during the week one may kill them, and on Shabbat one may trample them innocuously. Indeed, it is stated in Shabbat loc. cit.: “Our Rabbis taught: “If snakes came upon him—if he killed them, then it is known that they came upon him so that he can kill them….” But to chase after them in the forests, the location of their dens, when it is not usual for them to enter settled areas, there is no mitzva, and there is nothing but the pursuit of his heart’s appetites and the counsel of [the evil inclination, which] is compared to a deer.

19 יט

ומי שהוא איש הצריך לזה ופרנסתו מצידה כזו בזה לא שייך אכזריות והרי שוחטין בהמות וחיות ועופות וממיתים דגים לצורך האדם ומה לי טהורים שיאכל מבשרם ומה לי טמאים שיאכל ויפרנס עצמו מדמי עורותיהן וכל בעלי חיים ניתנו לאדם לכל צרכיו, אבל מי שאין זה לצורך פרנסתו ואין עיקר כוונתו כלל בשביל פרנסתו הוא אכזריות.

A man who needs to do so, whose livelihood is from such trapping, is not cruel. After all, we slaughter livestock, beasts, and birds and kill fish for human consumption, and why should there be a difference between kosher animals whose meat is eaten and unkosher animals through which one earns a living and eats by the sale of their pelts? All creatures were given to man for all his needs. However, for one who does not need this for his livelihood, and whose main intent is not at all for the sake of earning a living, this is cruelty.

20 כ

ועד כאן דברתי מצד יושר ההנהגה שראוי לאדם להרחיק מזה ועכשיו אני אומר אפילו איסורא איכא שהרי כל העוסקים בזה צריכין להכנס ביערות ולהכניס עצמם בסכנות גדולות במקום גדודי חיות ורחמנא אמר ונשמרתם מאוד לנפשותיכם, ומי לנו גדול ואומן בקי בצידה יותר מעשו שהכתוב העיד עליו ויהי עשו איש יודע ציד וכו' ופוק חזי מה אמר הוא על עצמו הנה אנכי הולך למות וגו' ואין מקרא יוצא מידי פשוטו שהיינו שהוא מסתכן בכל יום בין גדודי חיות וכן פירשו הרמב"ן, ומעתה איך יכניס עצמו איש יהודי למקום גדודי חיות רעות ואף גם בזה מי שהוא עני ועושה זו למחייתו לזה התורה התירה כמו כל סוחרי ימים מעבר לים שכל מה שהוא לצורך מחייתו ופרנסתו אין ברירה והתורה אמרה ואליו הוא נושא את נפשו ואמרו רז"ל מפני מה זה עלה בכבש ונתלה באילן ומסר עצמו למיתה לא על שכרו כו', אבל מי שאין עיקר כוונתו למחייתו ומתאות לבו הוא הולך אל מקום גדודי חיות ומכניס עצמו בסכנה הרי זה עובר על ונשמרתם מאוד כו'.

Thus far I have addressed the aspect of proper behavior, [contending] that man ought to distance himself from this. Now I say that it is even forbidden, for anyone who engages in this must enter the forests and place themselves in great danger, in places of packs of wild animals. And the Merciful One said: “Take great care of yourselves” (Deut. 4:15). And who was a greater and more expert hunter than Esau, about who Scripture attests: “Esau was a skillful hunter…” (Genesis 25:27). Yet look at what he said about himself: “I am about to die…” (ibid. 32). And no Scripture departs from its plain meaning, which is that he endangers himself each day among packs of wild beasts. So explains Nachmanides. So then how can a Jewish man insert himself into a place of packs of wild and vicious beasts? Yet even here, if one who poor and does so for sustenance, the Torah permitted it, like any maritime trader crosses the sea—for with regard to anything that is for the needs of one’s sustenance and livelihood, there is no choice. The Torah has said [about the wages of a day laborer]: “His life depends on it” (Deuteronomy 24:15). And the sages said (Bava Metzia 112a): “Why did this person ascend a ramp, dangle from a tree, and place himself at risk of death? Is it not for his wages?” But one whose main intention is not for sustenance, rather, he does to the place of packs of wild animals due to his heart’s appetite, and endangers himself, violates “Take great care of yourselves.”

21 כא

וז"ל הרמב"ם בפ' י"ב מהל' רוצח ושמירת נפש הלכה וי"ו וכן אסור לאדם לעבור תחת קיר נטוי כו' וכן כל כיוצא באלו ושאר הסכנות אסור לעבור במקומן:

This is the formulation of Maimonides in Laws of Murderers and Preservation of Life 12:6: It is also forbidden for one to pass under a collapsing wall… and so too anything akin to this and other dangers—it is forbidden to pass through their place.

22 כב

ומעתה אני אומר שיש בדבר זה איסור וגם סכנה, ועוד בו שלישיה שעכ"פ מזכירין עונותיו שאין זה פחות מקיר נטוי ואולי לזה כיונו חכמי המשנה במסכת ברכות פ"ד משנה ד' ר"י אומר המהלך במקום סכנה מתפלל תפלה קצרה ואומר הושע השם את עמך כו' בכל פרשת העבור כו' ואמרו שם בגמרא דף כ"ט ע"ב מאי פרשת העבור אמר רב חסדא אמר מר עוקבא אפילו בשעה שאתה מתמלא עליהם עברה כו' איכא דאמרי כו' אפילו בשעה שהם עוברים על דברי תורה כו' ע"ש.

Based on this, I now say that this entails a prohibition, as well as endangerment, and a third thing—that it causes his sins to be invoked—for this is no worse than [passing under] a collapsing wall [which, according to the Talmud, causes ones sins to be invoked before God]. Perhaps this is the intent of the Sages of the Mishna in m. Berakhot 4:4: “Rabbi Joshua says: One who passes through a dangerous place recites a short prayer and says: ‘Save, O Lord, Your people…in every time of crisis’ (‘ibur’).” And the Talmud (Berakhot 29b) asks: “What does ‘time of crisis’ mean? R. Hisda said in the name of Mar Ukva: ‘Even when You are filled with anger (evra) against them’… Some say… ‘Even when they transgress (ovrin) the words of the Torah.”

23 כג

ולדרכנו יובן דזה המהלך במקום סכנה הוא עובר על דברי תורה דכתיב ונשמרתם מאוד לנפשותיכם וגם מזכירין עונותיו וממילא הקב"ה מתמלא עליו עברה דאילו בשאר איסור שאדם עושה לא בשביל עבירה זו יתמלא הקב"ה עברה עליו אבל זה שגורם להזכיר כל עונותיו הקב"ה מלא עליו עברה. והנה במי שמוכרח לזה מחמת פרנסתו הורו לו חכמינו ז"ל תפלה שיתפלל על עצמו אבל מי שעושה כן בשאט נפש איך תקובל תפלתו, ולכן יש בדבר זה מדה מגונה דהיינו אכזריות וגם איסורא וסכנתא וגם הזכרת עונותיו.

According to our approach, we can understand this. One who walks in a dangerous place transgresses the words of the Torah, which states, “Take great care of yourselves.” It also causes his sins to be invoked, and consequently the Almighty is filled with anger at him—whereas any other transgression that one may do will not cause the Almighty to be filled with anger against him. But one who causes the invocation of all his transgressions is subject to the Almighty’s anger. Therefore, our Sages instructed one who must do so for his livelihood to recite this prayer for himself. But how can the prayers of one who does so in such an abhorrent manner be accepted? Thus, this activity includes a repugnant character trait, that is, cruelty, as well as a prohibition, endangerment, and the invocation of one’s sins.

24 כד

ולכן השומע לי ישכון בטח השקט ושאנן בביתו ולא יאבד זמנו בדברים כאלה.

One who heeds me will therefore dwell safely, tranquilly, and contentedly at home and not waste his time with such things.

25 כה

ולולא אהבתי להגביר המפורסם במדות טובות לא הייתי מזדקק להשיב על שאלה כזו. אבל להיותי יודע שהגביר וכל ביתו שפיר שמעייהו ולכן צריך אני לשמור בכל כחי את כל בני ביתו שלא יתנו מקום לשונאי הגביר שנאה מחמת קנאה שימצאו מקום להתלונן.

If not for my love of the gentleman who is so renowned for his good character, I would not engage in the response to this question. But since I know that the gentleman and his entire family have an excellent reputation, I therefore must use all my power to protect his family, lest they give grounds for those who hate the gentleman—a hate derived from envy—to find something about which to complain.

26 כו

והיה זה שלום.

This will bring peace.

27 כז

מנאי הטרוד:

"Ever preoccupied, but yours."