Chapter 14י״ד
1 א

מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁל דִּבְרֵיהֶם לְבַקֵּר חוֹלִים. וּלְנַחֵם אֲבֵלִים. וּלְהוֹצִיא הַמֵּת. וּלְהַכְנִיס הַכַּלָּה. וּלְלַוּוֹת הָאוֹרְחִים. וּלְהִתְעַסֵּק בְּכָל צָרְכֵי הַקְּבוּרָה. לָשֵׂאת עַל הַכָּתֵף. וְלֵילֵךְ לְפָנָיו וְלִסְפֹּד וְלַחְפֹּר וְלִקְבֹּר. וְכֵן לְשַׂמֵּחַ הַכַּלָּה וְהֶחָתָן. וּלְסַעֲדָם בְּכָל צָרְכֵיהֶם. וְאֵלּוּ הֵן גְּמִילוּת חֲסָדִים שֶׁבְּגוּפוֹ שֶׁאֵין לָהֶם שִׁעוּר. אַף עַל פִּי שֶׁכָּל מִצְוֹת אֵלּוּ מִדִּבְרֵיהֶם הֲרֵי הֵן בִּכְלַל (ויקרא יט יח) "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ". כָּל הַדְּבָרִים שֶׁאַתָּה רוֹצֶה שֶׁיַּעֲשׂוּ אוֹתָם לְךָ אֲחֵרִים. עֲשֵׂה אַתָּה אוֹתָן לְאָחִיךְ בְּתוֹרָה וּבְמִצְוֹת:

It is a rabbinic positive precept to visit the sick, comfort the mourners, escort the dead, dower the bride, accompany the [departing] guests — — as well as to cheer the bride and the groom, and to assist them in whatever they need. Even though all these precepts are of rabbinic origin, they are implied in the biblical verse: "You shall love your neighbor as yourself" (Leviticus 19:18); that is, whatever you would have others do to you, do to your brothers in Torah and precepts.

2 ב

שְׂכַר הַלְּוָיָה מְרֻבֶּה מִן הַכּל. וְהוּא הַחֹק שֶׁחֲקָקוֹ אַבְרָהָם אָבִינוּ וְדֶרֶךְ הַחֶסֶד שֶׁנָּהַג בָּהּ. מַאֲכִיל עוֹבְרֵי דְּרָכִים וּמַשְׁקֶה אוֹתָן וּמְלַוֶּה אוֹתָן. וּגְדוֹלָה הַכְנָסַת אוֹרְחִים מֵהַקְבָּלַת פְּנֵי שְׁכִינָה. שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יח ב) "וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים". וְלִוּוּיָם יוֹתֵר מֵהַכְנָסָתָן. אָמְרוּ חֲכָמִים כָּל שֶׁאֵינוֹ מְלַוֶּה כְּאִלּוּ שׁוֹפֵךְ דָּמִים:

The reward for escorting a stranger is greater than any reward. It is a practice introduced by our father Abraham, a way of kindness which was habitual with him. He served food and drink to wayfarers and escorted them. Hospitality to wayfarers is greater than welcoming the Divine Presence, as it is written: "He saw three men … he ran to meet them" (Genesis 18:2). Escorting them is even greater than receiving them. The sages have declared: "Anyone who does not escort his guests is almost guilty of bloodshed" (Sotah 46b).

3 ג

כּוֹפִין לִלְוָיָה כְּדֶרֶךְ שֶׁכּוֹפִין לִצְדָקָה. וּבֵית דִּין הָיוּ מְתַקְּנִין שְׁלוּחִין לְלַוּוֹת אָדָם הָעוֹבֵר מִמָּקוֹם לְמָקוֹם. וְאִם נִתְעַצְּלוּ בְּדָבָר זֶה מַעֲלֶה עֲלֵיהֶם כְּאִלּוּ שָׁפְכוּ דָּמִים. אֲפִלּוּ הַמְלַוֶּה אֶת חֲבֵרוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת יֵשׁ לוֹ שָׂכָר הַרְבֵּה. וְכַמָּה שִׁעוּר לְוָיָה שֶׁחַיָּב אָדָם בָּהּ. הָרַב לְתַלְמִיד עַד עִבּוּרָהּ שֶׁל עִיר. וְהָאִישׁ לַחֲבֵרוֹ עַד תְּחוּם שַׁבָּת. וְהַתַּלְמִיד לָרַב עַד פַּרְסָה. וְאִם הָיָה רַבּוֹ מֻבְהָק עַד שָׁלֹשׁ פַּרְסָאוֹת:

Local residents are compelled to provide escorts for wayfarers just as they are compelled to contribute to charity. The court used to provide agents to escort any person who would pass from one locality to another. Those who shirked this duty were regarded as if they shed blood [because of the dangerous roads]. Even if one accompanies another the distance of four cubits, he will be amply rewarded.— —

4 ד

בִּקּוּר חוֹלִים מִצְוָה עַל הַכּל. אֲפִלּוּ גָּדוֹל מְבַקֵּר אֶת הַקָּטָן. וּמְבַקְּרִין הַרְבֵּה פְּעָמִים בַּיּוֹם. וְכָל הַמּוֹסִיף מְשֻׁבָּח וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַטְרִיחַ. וְכָל הַמְבַקֵּר אֶת הַחוֹלֶה כְּאִלּוּ נָטַל חֵלֶק מֵחָלְיוֹ וְהֵקֵל מֵעָלָיו. וְכָל שֶׁאֵינוֹ מְבַקֵּר כְּאִלּוּ שׁוֹפֵךְ דָּמִים:

The duty of visiting the sick applies to everybody. Even an eminent person must visit one who is of minor importance. The visits should be made several times a day. The more often one visits the sick, the more praise he deserves, provided that he does not weary the patient. Whoever visits a patient is as though he took away part of his illness and lightened his pain. Whoever does not visit the sick is almost guilty of bloodshed.

5 ה

אֵין מְבַקְּרִין אֶת הַחוֹלֶה אֶלָּא מִיּוֹם שְׁלִישִׁי וָהָלְאָה. וְאִם קָפַץ עָלָיו הַחלִי וְהִכְבִּיד מְבַקְּרִין אוֹתוֹ מִיָּד. וְאֵין מְבַקְּרִין אֶת הַחוֹלֶה לֹא בְּשָׁלֹשׁ שָׁעוֹת רִאשׁוֹנוֹת בַּיּוֹם. וְלֹא בְּשָׁלֹשׁ אַחֲרוֹנוֹת. מִפְּנֵי שֶׁהֵן מִתְעַסְּקִין בְּצָרְכֵי הַחוֹלֶה. וְאֵין מְבַקְּרִין לֹא חוֹלֵי מֵעַיִם וְלֹא חוֹלֵי הָעַיִן. וְלֹא מֵחוֹשֵׁי הָרֹאשׁ. מִפְּנֵי שֶׁהַבִּקּוּר קָשֶׁה לָהֶן:

A sick person should be visited only from the third day on. If his illness came on suddenly and his condition has become worse, he should be visited immediately. A patient should not be visited either during the first three hours or the last three hours of the day, because he is being attended to at the time.— —

6 ו

הַנִּכְנָס לְבַקֵּר אֶת הַחוֹלֶה לֹא יֵשֵׁב לֹא עַל גַּבֵּי מִטָּה וְלֹא עַל גַּבֵּי כִּסֵּא וְלֹא עַל גַּבֵּי סַפְסָל וְלֹא עַל גַּבֵּי מָקוֹם גָּבוֹהַּ וְלֹא לְמַעְלָה מִמְּרַאֲשׁוֹתָיו. אֶלָּא מִתְעַטֵּף וְיוֹשֵׁב לְמַטָּה מִמְּרַאֲשׁוֹתָיו וּמְבַקֵּשׁ עָלָיו רַחֲמִים וְיוֹצֵא:

7 ז

יֵרָאֶה לִי שֶׁנֶּחָמַת אֲבֵלִים קוֹדֵם לְבִקּוּר חוֹלִים. שֶׁנִּחוּם אֲבֵלִים גְּמִילוּת חֶסֶד עִם הַחַיִּים וְעִם הַמֵּתִים:

8 ח

מִי שֶׁהָיָה לְפָנָיו מֵת וְכַלָּה. מֵנִיחַ אֶת הַכַּלָּה וּמִתְעַסֵּק עִם הַמֵּת. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (קהלת ז ד) "לֵב חֲכָמִים בְּבֵית אֵבֶל" וְגוֹ'. מֵת וְכַלָּה שֶׁפָּגְעוּ זֶה בָּזֶה בַּדֶּרֶךְ. מַעֲבִירִין אֶת הַמֵּת מִלִּפְנֵי הַכַּלָּה. וְזֶה וְזֶה עוֹבְרִין מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ:

9 ט

מְבַטְּלִין תַּלְמוּד תּוֹרָה לְהוֹצָאַת הַמֵּת וּלְהַכְנָסַת הַכַּלָּה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁאֵין לוֹ כָּל צָרְכּוֹ. אֲבָל יֵשׁ לוֹ כָּל צָרְכּוֹ אֵין מְבַטְּלִין. וְכָל שֶׁאֵין מִתְעַסְּקִין בַּתּוֹרָה חַיָּבִין לְהִתְעַסֵּק עִמּוֹ:

10 י

מֵת אֶחָד בָּעִיר. כָּל בְּנֵי הָעִיר אֲסוּרִין בַּעֲשִׂיַּת מְלָאכָה עַד שֶׁיִּקְבְּרוּהוּ. וְאִם יֵשׁ לוֹ מִי שֶׁיִּתְעַסֵּק בִּצְרָכָיו מֻתָּרִין:

11 יא

תַּלְמִיד חָכָם שֶׁמֵּת. אֲפִלּוּ הָיוּ עִמּוֹ עַד שִׁשִּׁים רִבּוֹא מְבַטְּלִין תַּלְמוּד תּוֹרָה לְהוֹצָאָתוֹ. הָיוּ שִׁשִּׁים רִבּוֹא אֵין מְבַטְּלִין. וְאִם הָיָה מְלַמֵּד לַאֲחֵרִים אֵין לוֹ שִׁעוּר אֶלָּא מְבַטְּלִין הַכּל לְהוֹצָאָתוֹ:

12 יב

קוֹבְרִין מֵתֵי עַכּוּ''ם וּמְנַחֲמִין אֲבֵלֵיהֶם וּמְבַקְּרִין חוֹלֵיהֶם מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם:

13 יג

בָּתֵּי הַקְּבָרוֹת אֲסוּרִין בַּהֲנָאָה. כֵּיצַד. אֵין אוֹכְלִין בָּהֶן. וְאֵין שׁוֹתִין בָּהֶן. וְאֵין עוֹשִׂין בָּהֶן מְלָאכָה. וְלֹא קוֹרִין בָּהֶן וְלֹא שׁוֹנִין בָּהֶן. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר אֵין נֵאוֹתִין בָּהֶן. וְלֹא נוֹהֲגִין בָּהֶן קַלּוּת רֹאשׁ. לֹא יֵלֵךְ אָדָם בְּתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁל קֶבֶר וּתְפִלִּין בְּיָדוֹ וְסֵפֶר תּוֹרָה בִּזְרוֹעוֹ. וְלֹא יִתְפַּלֵּל שָׁם. וּבְרִחוּק אַרְבַּע אַמּוֹת מֻתָּר:

14 יד

הַמּוֹלִיךְ עֲצָמוֹת מִמָּקוֹם לְמָקוֹם לֹא יִתְּנֵם בְּדִיסְקִיָּא וְיַנִּיחֵם עַל גַּבֵּי חֲמוֹרוֹ וְיִרְכַּב עֲלֵיהֶם. מִפְּנֵי שֶׁנּוֹהֵג בָּהֶן מִנְהַג בִּזָּיוֹן. וְאִם הָיָה מִתְיָרֵא מִפְּנֵי הַגַּנָּבִים וּמִפְּנֵי הַלִּיסְטִים מֻתָּר:

15 טו

אֵין מְפַנִּין אֶת הַמֵּת מִקֶּבֶר לְקֶבֶר אֲפִלּוּ מִבָּזוּי לִמְכֻבָּד. וְאִם הָיָה בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ מְפַנֵּהוּ אֲפִלּוּ מִמְּכֻבָּד לְבָזוּי:

16 טז

אֵין קוֹבְרִין מֵת עַל גַּבֵּי מֵת וְלֹא שְׁנֵי מֵתִים כְּאֶחָד שֶׁבִּזָּיוֹן הוּא. וְקָטָן הַיָּשֵׁן עִם אִמּוֹ נִקְבָּר עִמָּהּ:

17 יז

עֲפַר הַקֶּבֶר אֵינוֹ אָסוּר בַּהֲנָאָה שֶׁאֵין קַרְקַע עוֹלָם נֶאֱסֶרֶת. אֲבָל קֶבֶר הַבִּנְיָן אָסוּר בַּהֲנָאָה:

18 יח

הַבּוֹנֶה קֶבֶר לְמֵת לֹא נֶאֱסַר עַד שֶׁיִּכָּנֵס בּוֹ הַמֵּת. וַאֲפִלּוּ הֵטִיל בּוֹ נֵפֶל נֶאֱסַר בַּהֲנָאָה:

19 יט

נֶפֶשׁ שֶׁנַּעֲשָׂה לְשֵׁם חַי וְשָׂם בּוֹ הַמֵּת. וְהוֹסִיף בּוֹ דִּימוֹס אַחֵר לְשֵׁם הַמֵּת. אַף עַל פִּי שֶׁפִּנָּה הַמֵּת הַכּל אָסוּר בַּהֲנָאָה. וְאִם הִכִּיר אֶת הַתּוֹסֶפֶת חוֹלֵץ אוֹתָהּ וְהַשְּׁאָר מֻתָּר. נַעֲשָׂה לְשֵׁם הַמֵּת כֵּיוָן שֶׁהֻטַּל בּוֹ הַמֵּת נֶאֱסַר אַף עַל פִּי שֶׁפִּנָּהוּ:

20 כ

הַבּוֹנֶה קֶבֶר לְאָבִיו וְהָלַךְ וּקְבָרוֹ בְּקֶבֶר אַחֵר. הֲרֵי זֶה לֹא יִקָּבֵר בּוֹ מֵת אַחֵר עוֹלָמִית. וְהַקֶּבֶר הַזֶּה אָסוּר בַּהֲנָאָה מִפְּנֵי כְּבוֹד אָבִיו:

21 כא

הַמֵּת אָסוּר בַּהֲנָאָה כֻּלּוֹ. חוּץ מִשְּׂעָרוֹ שֶׁהוּא מֻתָּר בַּהֲנָאָה מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ גּוּפוֹ. וְכֵן אֲרוֹנוֹ וְכָל תַּכְרִיכָיו אֲסוּרִין בַּהֲנָאָה. אֲבָל כֵּלִים הַמּוּכָנִים לְתַכְרִיךְ לֹא נֶאֶסְרוּ בַּהֲנָאָה. אֲפִלּוּ אָרַג בֶּגֶד לְמֵת לֹא נֶאֱסַר עַד שֶׁיַּגִּיעַ בַּמִּטָּה הַנִּקְבֶּרֶת עִמּוֹ. שֶׁאֵין הַהַזְמָנָה אוֹסֶרֶת:

22 כב

כָּל הַכֵּלִים שֶׁזּוֹרְקִין עַל הַמֵּת עַל הַמִּטָּה הַנִּקְבֶּרֶת עִמּוֹ אֲסוּרִין בַּהֲנָאָה. שֶׁלֹּא יִתְחַלְּפוּ בַּתַּכְרִיכִין:

All the clothes that are thrown on the deceased and on the casket in which he is buried must not be used, lest they become mixed up with the shrouds [which of course must not be used for anything else].

23 כג

הָיוּ אָבִיו וְאִמּוֹ מְזָרְקִין כֵּלִים בַּחֲמָתָן עַל הַמֵּת. מִצְוָה עַל אֲחֵרִים לְהַצִּילָן. וְאִם הִגִּיעוּ לַמִּטָּה הַנִּקְבֶּרֶת עִמּוֹ אֵין מַצִּילִין אוֹתָן:

24 כד

מְלַמְּדִין אֶת הָאָדָם שֶׁלֹּא יְהֵא חַבְּלָן וְלֹא יַפְסִיד אֶת הַכֵּלִים וְיַשְׁלִיכֵם לְחַבָּלָה. מוּטָב לְתִתָּם לַעֲנִיִּים וְאַל יַשְׁלִיכֵם לְרִמָּה וְתוֹלֵעָה. וְכָל הַמַּרְבֶּה כֵּלִים עַל הַמֵּת עוֹבֵר בְּלֹא תַשְׁחִית:

One should be trained not to be destructive, not to suffer a loss of garments by casting them into a devastating [grave]. It is better to give them to the poor rather than casting them to worms and moths. Anyone who throws many garments upon the dead transgresses the prohibitive precept: "You shall not destroy" (Deuteronomy 20:19).

25 כה

מֶלֶךְ שֶׁמֵּת עוֹקְרִין סוּס שֶׁהָיָה רוֹכֵב עָלָיו. וְעֶגְלָה שֶׁהָיְתָה מוֹשֶׁכֶת בַּקָּרוֹן שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב בּוֹ מְנַשֵּׁר פַּרְסוֹתֶיהָ מִן הָאַרְכֻּבָּה וּלְמַטָּה מָקוֹם שֶׁאֵין עוֹשֶׂה אוֹתָהּ טְרֵפָה. וּמוֹשִׁיבִין יְשִׁיבָה עַל קִבְרוֹ שִׁבְעָה יָמִים. שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים ב לב לג) "וְכָבוֹד עָשׂוּ לוֹ בְמוֹתוֹ" זֶה שֶׁהוֹשִׁיבוּ לוֹ יְשִׁיבָה עַל קִבְרוֹ. וְנָשִׂיא שֶׁמֵּת אֵין מְבַטְּלִין יְשִׁיבָתוֹ יֶתֶר עַל שְׁלֹשִׁים יוֹם:

26 כו

מֶלֶךְ אוֹ נָשִׂיא שֶׁמֵּת יֵשׁ לָהֶן לִשְׂרֹף מִטָּתוֹ וְכָל כְּלֵי תַּשְׁמִישׁוֹ. וְאֵין בָּזֶה דֶּרֶךְ הָאֱמוֹרִי. וְלֹא מִשּׁוּם הַשְׁחָתָה. שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה לד ה) "בְּשָׁלוֹם תָּמוּת וּבְמִשְׂרְפוֹת אֲבוֹתֶיךָ הָרִאשֹׁנִים" (ירמיה לד ה) "יִשְׂרְפוּ לָךְ": סְלִיקוּ לְהוּ הִלְכוֹת אָבֵל בְּסַ''ד