308ש״ח
1 א

הנה קודם שנבאר סימן זה אקדים פתיחה קטנה. הנה איסור טלטול מוקצה שגדרו חז"ל כתב הרמב"ם בס"פ כ"ד וז"ל אסרו חכמים לטלטל מקצת דברים בשבת כדרך שהוא עושה בחול ומפני מה נגעו באיסור זה אמרו ומה אם הזהירו נביאים וצוו שלא יהא הילוכך בשבת כהילוכך בחול ולא שיחת השבת כשיחת החול שנאמר ודבר דבר ק"ו שלא יהא טלטול בשבת כטלטול בחול כדי שלא יהא כיום חול בעיניו ויבא להגביה ולתקן כלים מפנה לפנה או מבית לבית או להצניע אבנים וכיוצא בהם שהרי הוא בטל ויושב בביתו ויבקש דבר שיתעסק בו ונמצא שלא שבת ובטלה טעם שנאמר בתורה למען ינוח ועוד כשיבקר ויטלטל כלים שמלאכתן לאיסור אפשר שיתעסק בהם מעט ויבא לידי מלאכה ועוד מפני שמקצת העם אינם בעלי אומניות אלא בטלים כל ימיהם כגון הטיילין ויושבי קרנות שכל ימיהם הם שובתים ממלאכה ואם יהיה מותר להלך ולדבר ולטלטל כשאר הימים נמצא שלא שבת שביתה הניכרת לפיכך שביתה בדברים אלו היא שביתה השוה בכל אדם ומפני דברים אלו נגעו באיסור הטלטול ואסרו שלא יטלטל אדם בשבת אלא כלים הצריך להם כמו שיתבאר עכ"ל. והראב"ד נתן טעם שהוא גדר להוצאה שאם נתיר לטלטל כל דבר יבוא עי"ז גם להוציא מרה"י לר"ה. ודע דמכאן עד ס"ס שי"ב נתבאר ד' חלקים של מוקצה. חלק אחד מוקצה מחמת חסרון כיס דהיינו כלי שאדם מקפיד עליו שלא יפגום ולא יתקלקל. חלק ב' דבר שאינו כלי ולא מאכל אדם ולא מאכל בהמה כגון אבנים וקנים ומעות ועצים וקורות ועפר וחול ומת ובע"ח וגרוגרות וצמוקים שמונחים במקום שמתיבשים וכל כיוצא בזה דלא חזי ומקרי מוקצה מחמת גופו. חלק ג' כלי שמלאכתו לאיסור בסעיף ג'. חלק ד' כלי שמלאכתו להיתר ומונח עליו דבר מוקצה ואפילו הוסרו בשבת כיון שהיה עליו בין השמשות מגו דאתקצאי לביה"ש אתקצאי לכולי יומא [ויש עוד ב' חלקים מוקצה אחד דבר שהיה בין השמשות מחובר או מחוסר צידה וזה יתבאר בהלכות יו"ט. שנית מוקצה מחמת מצוה כגון עצי סוכה ונויה ויתבאר אי"ה בהלכות סוכה] וביאור דינים אלו מכאן עד סוף סימן שי"ב כ"כ הב"י ולכן המעיין בסימנים אלו יבין כל דין איזה חלק מוקצה הוא:

2 ב

(א) כל הכלים וכו' - ר"ל אפילו כלי שמלאכתו לאיסור ניטל עכ"פ לצורך גופו או מקומו וכדלקמן בס"ג:

3 ג

(ב) חסרון כיס - ר"ל שמחמת חשש הפסד הוא מקפיד עליהם שלא לטלטלם ומקצה אותם מדעתו:

4 ד

(ג) הקולמוסים - וה"ה שארי דברים שמקפיד עליהם שלא להשתמש בהם תשמיש אחר כדי שלא יתקלקלו כגון מגרה גדולה שמנסרין בה את הקורות או סכין של רצענים או נייר חלק שעומד לכתיבה כמו שכתבו הפוסקים וכל כה"ג:

5 ה

(ד) לצורך גופו - דהיינו שצריך לגוף הדבר למלאכה אחרת של היתר:

6 ו

(ה) לטלטלו - פי' אותו הסכין של סופרים אסור לטלטלו דהו"א הואיל והוא תחוב עם שאר סכינים לא קפיד עליה קמ"ל דאסור אבל הנדן עם הסכינים שרי לטלטל אף שהוא ג"כ בתוכו דהא נעשית בסיס לאיסור ולהיתר ומותר לנער ג"כ את הסכין הזה מתוכו ואם הסכין הזה חשוב יותר מסכינים דהתירא אסור אז לטלטל הנדן כלל עיין סוף סי' ש"י:

7 ז

(ו) שמקפידים עליו - ואם הוא אינו מקפיד לא הוי לדידיה מוקצה מחמת חסרון כיס [מ"א]:

8 ח

(ז) ומקפיד עליהם - שלא להשתמש בהם כדי שלא יתקלקלו אבל אם אינו מקפיד עליהם אף שהם מיוחדים לסחורה ונתנם באוצר ג"כ שרי לטלטל:

9 ט

(ח) וכבד הרבה - וה"ה אבן גדולה וקורה גדולה אם יש תורת כלי עליה דהיינו שמיוחדים לתשמיש שרי לטלטלן ובכלי מותר אפילו אינו רגיל לטלטלה בימות החול מ"מ לא אמרינן דמפני כבדותה הוא קובע לה מקום ומקצה אותה מדעתו מלטלטלה. ונראה דאם בימות החול הוא זהיר להניעה ממקומה כדי שלא תפסד ותתקלקל ממילא הוא בכלל מוקצה מחמת חסרון כיס ואסור לטלטלה:

10 י

(ט) ולא מפני כבדו - ואפילו אם הוא משוי של כמה בני אדם [עירובין ק"ב]:

11 יא

(י) שמלאכתו לאיסור - כלומר שמיוחדת לדבר שאסור לעשות בשבת ואפילו אם רק רוב מלאכתו לאיסור הוא ג"כ בכלל זה:

12 יב

(יא) נשתמש - פי' שהיה מונח עליו בין השמשות דבר איסור וכדמסיים כגון נר שהודלק דנעשה אז בסיס לדבר האסור אבל אם עשה מלאכה בקורנס פשיטא דמותר לטלטלו בשבת לצורך גופו ומקומו:

13 יג

(יב) בין לצורך גופו - ומיירי שאין לו כלי היתר לתשמיש זה דאל"ה אין לו להשתמש בכלי זה:

14 יד

(יג) ולהניחו באיזה מקום - דכיון שהוא בידו שנטלה לצורך גופה או מקומה רשאי לטלטלה יותר וכתב המ"א דה"ה אם שכח ונטלה בידו רשאי לטלטלה יותר אף שהנטילה היה שלא לצורך גופה ומקומה ועיין באחרונים שהכריעו דהאי היתרא לא שייך אלא בכלי שמלאכתו לאיסור ולא במוקצה מחמת גופו כגון מעות ואבנים וכיוצא בהן ובביאור הגר"א לעיל סימן רס"ו סי"ב חולק על המ"א וס"ל דלא התירו אלא כשהתחיל לטלטל ברשות וכן משמע בר"ן ריש ביצה עי"ש ועיין לקמן סימן של"א ס"ה במ"ב לענין איזמל מילה. איתא בסימן שי"א ס"ח דטלטול מוקצה בגופו אפילו לצורך דבר המוקצה מותר דזה לא נקרא טלטול כלל ולפ"ז אם מונח איזה דבר מוקצה על הארץ מותר לדחפו ברגליו כדי שלא יבוא להפסד:

15 טו

(יד) שישבר - דהיינו שיתבקע בחמה:

16 טז

(טו) או יגנב שם - דהוא דומיא דמחמה לצל. וע"י א"י י"ל דשרי בכל זה [פמ"ג]:

17 יז

(טז) אסור - ואם חושב עליו גם לתשמיש מותר לטלטל אפילו עיקר כונתו מחמה לצל:

18 יח

(יז) אבל בנגיעה בעלמא וכו' - עיין בסימן ש"י ס"ו ובמ"א שם דהיכא דהנגיעה היא לצורך דבר המוקצה כגון שכופה כלי על המוקצה לשמרה צריך ליזהר שלא ליגע בה והגר"א שם בביאורו פסק כהרב המגיד דנגיעה בכל גווני שרי אם לא יבוא לנדנוד ע"י הנגיעה וכ"כ בדה"ח:

19 יט

(יח) או בתנור וכו' - היינו אפילו בתנור המיטלטל ומותר ליגע אפילו בשעה שדולק בו האש:

20 כ

(יט) ליקח דבר היתר - היינו אפילו כשהדבר מוקצה תלוי וע"י לקיחת ההיתר מתנדנד מ"מ שרי דזה מקרי טלטול מן הצד לצורך דבר המותר [פמ"ג]:

21 כא

(כ) שמלאכתו להיתר - וה"ה אם היה מלאכתו לאיסור ולהיתר ג"כ לא מקצה דעתו מניה וקדרה שמלאכתה הוא לבישול ורק לפעמים משתמשין בה למים ולפירות היא בכלל כלי שמלאכתה לאיסור אם לא שיש בה מהתבשיל:

22 כב

(כא) אבל שלא לצורך כלל - היינו אם כל היום לא יצרכנו כלל אבל אם יצטרך לו באותו יום והוא מטלטלו כדי שיהא מוכן לו בשעתו שרי [ט"ז]:

23 כג

(כב) כתבי הקודש - פי' כל הספרים שמותר לקרות בהן ועיין בש"ת לענין מגילה ופמ"ג מצדד כהאליהו רבה דמגילה נמי בכלל זה:

24 כד

(כג) כלל - וה"ה כוסות וקערות וצלוחיות וסכין שע"ג השלחן דתדירין בתשמיש לא חלה עלייהו תורת מוקצה כלל וכאוכלין וכתבי הקודש דמי וע"כ מותרין לטלטלן אפילו שלא לצורך כלל ויש מחמירין אפילו בכלים אלו:

25 כה

(כד) כ"א לצורך - היינו כדי שלא יגנבו או שלא יתקלקלו בחמה וכיוצא בזה והט"ז ומ"א מחמירין וסוברין דתפלין מקרי כלי שמלאכתו לאיסור דהרי אסור להניחן בשבת וכנ"ל בסימן ל"א וע"כ אין לטלטלן כ"א בצריך לגופן [היינו כדי שישמרוהו מהמזיקין] או למקומן ומ"מ במקום הדחק יש להקל כדעה הראשונה וכמו שכתבנו בסימן ל"א בבה"ל ע"ש:

26 כו

(כה) כי אם וכו' - דהרי הוא מיוחד לתקיעה דהוא אסור בשבת וע"כ מקרי כלי שמלאכתו לאיסור. ולולב אסור לטלטלו אפילו לצורך גופו ומקומו דאין עליו שם כלי כלל:

27 כז

(כו) ע"י ככר או תינוק - לאו דוקא ככר הוא הדין אם נתן שאר חפץ המותר בתוכה והנה דעה זו היא דעת הרא"ש אבל הרבה מהראשונים חולקין ע"ז וס"ל דלא התירו ככר ותינוק אלא למת בלבד לטלטלו על ידיהם וכדלקמן בסימן שי"א ס"א אבל לא בשאר דבר מוקצה אף שהוא כלי וכן הכריעו הרבה אחרונים וכ"ז דוקא אם יניח בתוך הכלי שאר דבר שאינו מיוחד לה אבל אם מונח שם דבר המיוחד לה כמו שום במדוכה ששוחקין בה או שמונח בקדירה קצת מהתבשיל לכו"ע מותר לטלטל הכלי אגב המאכל:

28 כח

(כז) אפילו בשבת וכו' - ר"ל ולא אמרינן כיון דמאתמול כלי זו לאו להאי מלאכה קאי הו"ל נולד:

29 כט

(כח) לטלטל שבריהם - שברי כלים הם מחלק ב' שבמוקצה משום דכשנשברו דמי לצרורות והוי מוקצה מחמת גופו אלא כיון שבאו מכלי לא בטיל שם כלי מהם כ"ז שראויים לשום דבר כגון לכסות משא"כ בצרורות דאע"פ שראוים לכסות לאו מנא הם כמבואר בסעיף שאח"ז:

30 ל

(כט) במקום שהולכין - בביתו או ברחוב וכדלקמן בסי"ח:

31 לא

(ל) שלא יוזקו בהן - אבל אם הוא של חרס אסור לפנותן דאין מצוי כ"כ היזק ואע"פ שכשהוא דורס עליהן משברן מ"מ מותר דדבר שאין מתכוין הוא. ודוקא לפנותן בידים אסור אבל מותר לדחותן ברגליו דטלטול מוקצה בגופו מותר וכדלקמן בסימן שי"א ס"ח:

32 לב

(לא) חתיכת חרס וכו' - השו"ע הוסיף בכאן לבאר שני דברים דשייכי לסעיף הקודם אחד דמה שנזכר שם דסגי במה שיהיה השבר ראוי לכסות בה מהני אפילו במקום שאין מצויים כלי לכסות בה דהיינו בכרמלית או בר"ה כגון שנוטלו לקנח בה מנעלו מטיט והטעם דכיון דאיכא תורת כלי עדיין על השבר בחצר גם בר"ה אין שם מוקצה עליה שנית דאם זרקה לאשפה מבעוד יום שוב שם מוקצה עליה ואסור לטלטלה:

33 לג

(לב) שנשברה בחול - וה"ה שנשברה בשבת כמ"ש ס"ו אלא דנקט בחול משום סיפא דזרקה לאשפה מבעוד יום דאם זרקה בשבת שרי לטלטלה אפילו כשנשברה מבע"י [וכן הדין לענין שירי מחצלת בסי"ב] כיון שבין השמשות היה עדיין על השבר תורת כלי:

34 לד

(לג) משום דאתיא - היינו כיון דמעיקרא היתה כלי גמורה עדיין תורת כלי עליה כל שהיא ראויה לשום מלאכה:

35 לה

(לד) שאין בו שייכות וכו' - וכגון עששית של ברזל וטבלא וכן בקעת [היינו חתיכת עץ] כיון שאינו כלי אסור לטלטלו אפילו לצורך גופו כגון לתקוע אותו במקום בריח לדלת או לסמוך בו איזה דף שישב עליו אם לא שיעשה בו קצת מעשה תיקון קודם השבת להוכיח שעומד להשתמש בו או שייחדנה מע"ש לעולם להשתמש בו וכמ"ש לקמן בסכ"ב ורבים נכשלין בזה [אחרונים]. פתילה נקראת כלי ואפילו נדלקה קצת ממנה בשבת שעברה [דאם דלקה בה"ש בשבת זו הוקצה לכל השבת כדלעיל בסימן רע"ט] או בחול ודינה ככלי שמלאכתו לאיסור שבמותר לטלטלו לצורך גופו ומקומו אבל שברי פתילה שאינן עומדים עוד להדלקה בנר הרי הן כצרורות ואבנים שאסור לטלטלן אפילו לצורך גופן ומקומן וכן נר שלם של שעוה או חלב ואפילו נדלקה כבר בחול או בשבת שעברה כל שהיא עדיין ראויה להדלקה מקרי כלי שמלאכתו לאיסור ומכאן מרגלא בפומא דאינשי דמותר לטלטל נר שלם של חלב או שעוה כדי שלא תפסד הנר או ליתנה לא"י שידליקנה לעצמו וטועין הן שאינו מותר לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור אלא כשצריך למקומה של הכלי או שצריך הישראל לגופו של הכלי להשתמש בו דבר המותר בשבת כגון קורנס לפצוע בו אגוזים וכדלעיל בס"ג ובספר מור וקציעה מחמיר דאפילו נר שלם ולצורך מקומו אסור לטלטל שאין עליו שם כלי כלל דלא חזי לאכילה ולתשמיש:

36 לו

(לה) בין נתפרקו בחול - פי' ולא מבעיא נתפרקו בשבת דמותר דמוכנין הן ע"ג אביהן כי עייל שבתא אלא אפילו בחול מותר משום דאכתי כלי הוא שראוי להתחבר עם הכלי וע"כ מותר לטלטלן אפילו מחמה לצל אפילו כשאין ראוין למלאכה אחרת כלל וכ"ז בדלתות הכלי דככיסוי כלי חשובין אבל בדלתות הבית או החלונות אע"פ שראוין לאיזה תשמיש וככלי חשובין מ"מ כיון שלא הוכנו לכך אסורים בטלטול דסתמן עומדין להתחבר עם הבית ולכן אסור בין נתפרקו בחול ובין בשבת. ודלתות של לול תרנגולין כדלתות הבית חשובין גם לענין איסור טלטול. כתב המ"א כלים המוקצים שנשברו בשבת אע"ג דעכשיו אין מוקצים אסורים ור"ל כגון שהיה מוקצה מחמת חסרון כיס דכשנשברה שוב אין מקפיד שלא לעשות בהם שום תשמיש אחר א"כ עכשיו אינם מוקצים וכה"ג אפ"ה אסורים משום מיגו דאתקצאי לביה"ש איתקצאי לכולי יומא:

37 לז

(לו) ליטלה - דאין בנין וסתירה בכלים:

38 לח

(לז) שמא יתקע - ביתד או במסמר בחזקה וחייב משום מכה בפטיש דהו"ל גמר מלאכה וי"א דיש גם בכלים משום בונה היכא דהוא עושה ע"י תקיעה דהוא מעשה אומן:

39 לט

(לח) ושל לול וכו' - הוא בנין העשוי לתרנגולין:

40 מ

(לט) דכיון דמחובר לקרקע וכו' - ומחייב משום בונה וא"כ גם החלונות אסור ליטול ולהחזיר דמחוברין הם ואפילו ע"י א"י אסור משום שבות [ט"ז לקמן בסימן שי"ג ע"ש מה שנכתוב בבה"ל בזה]:

41 מא

(מ) אית ביה וכו' - צ"ל דלול דהכא מיירי כגון שבנאה מתחלה במחובר לקרקע דאם היתה מתחלה כלי בפ"ע אלא שחיברה אח"כ לקרקע דינו כמ"ש בסעיף יו"ד בכלי המחובר לקרקע בטיט ע"ש כ"כ בספר תו"ש אבל בפמ"ג כתב דשאני התם דהוא כיסוי בעלמא אבל הכא דיש ציר להדלת חמיר טפי ואפילו כשיש בית אחיזה להדלת אסור ע"ש:

42 מב

(מא) בור ודות - בור בחפירה ודות בבנין והוא ג"כ בתוך הקרקע אלא שלמעלה קצת גלוי:

43 מג

(מב) אין נטלים - אף שתקנם ועשה בהם מעשה המוכיח שעומד לכסות או שמשתמש בהם תמיד לזה דבזה הוסר מעליהם שם מוקצה וכדלקמן בסכ"ב אפ"ה אסור כאן דכיון דהם כיסוי קרקעות הוי כבונה אם מכסה אותם או כסותר אם נוטל הכיסוי משא"כ כשיש להם בית יד לאחוז בם מוכח דהוא כלי ולמשקל ואהדורי עביד ולא הוי כבונה וסותר ועיין במ"א שביאר דמה שכתב המחבר אינם ניטלים היינו דאסורים אפילו בטלטול בעלמא אפילו אם נתפרקו כבר מע"ש מן הבור וכ"ש דאסור ליטלם מן הבור והטעם דכיון דהם עומדים ומוכנים לכיסוי קרקעות אינם מן המוכן לטלטל אף שתורת כלי עליהם:

44 מד

(מג) מחוברים בטיט - ר"ל שהכלי מחובר לקרקע בטיט מלמטה ואף דבעלמא מחובר לקרקע הרי הוא כקרקע הכא כיון דכיסוי אינו מחובר בציר להכלי והכלי מגולה למעלה לא מחזי כבונה משא"כ בכיסוי חביות הקבורות בקרקע כיון דהם טמונות כולן בקרקע גזרו רבנן אטו כסוי בור ודות:

45 מה

(מד) והוא שתקנם וכו' - קאי על כל כיסוי כלים:

46 מו

(מה) והכינם לכך - היינו שהכינם לכסות הכלי וה"ה אם לא עשה בהם מעשה כלל רק שיחדו מע"ש לכסוי ג"כ סגי דבכל זה הוסר שם מוקצה וכדלקמן בס"כ גבי חריות [תו"ש]:

47 מז

(מו) מחט וכו' - הוא מחט מיוחד לתפירה והוי ככל כלי שמלאכתו לאיסור ומותר לטלטל לצורך גופו דהיינו ליטול הקוץ או שנוקב בה את המורסא להוציא ממנה ליחה וה"ה שמותר לתחוב בה את המלבושים לחברן בעת הדחק ואם הוא במקום שאסור לצאת בו בשבת כבר מבואר לעיל בסימן ש"ג סעיף ט' דאסור ועיין בסעיף י"ח ובמה שכתבנו שם:

48 מח

(מז) הקוץ - וה"ה שמותר לטלטלה לצורך מקומה וכ"ש שמותר לטלטלה אם מצאה מונחת במקום שיכולין ליזוק בה אנשי ביתו דבזה אפילו בניטל חורה שאין עליה שם כלי כלל ג"כ מותר לטלטלה:

49 מט

(מח) וחדשה וכו' - דזימנין דנמלך עלה ואינה נוקבה ומשוי לה מנא כמות שהיא לנטילת הקוץ אבל בניטל חורה או עוקצה בטל מינה שם כלי דאז דרך לזרוק אותה בין שברי מתכות. ואם יחדה מבעוד יום לאיזה תשמיש הוי כלי ומותר לטלטלה כדין כל כלי שמלאכתו להיתר [פמ"ג]:

50 נ

(מט) שירי מחצלאות - שנפרדו מן מחצלת ישנה ובין שנפרדו מע"ש ובין שנפרדו בשבת:

51 נא

(נ) מותר לטלטלם - אפילו אין בהם ג' על ג' ואפילו מחמה לצל מותר:

52 נב

(נא) ואם זרקן לאשפה - דבטלה מהיות עוד כלי. ובמחצלת שלמה אפילו זרקן לאשפה מותר דבטלה דעתו אצל כל אדם:

53 נג

(נב) ג' אצבעות וכו' - דיש בזה קצת חשיבות דחזיין לעניים ועיין באחרונים שכתבו דלעשירים אסור לטלטלן דלהם לא חשיבי שירי מטלניות אא"כ יש בהם ג' טפחים על ג' טפחים לדעה זו:

54 נד

(נג) מותר לטלטלן - היינו כ"ז שלא זרקן לאשפה:

55 נה

(נד) ויש מתירין - דחזי לקנח בו מידי והוי כשירי מחצלאות:

56 נו

(נה) טליתות של מצוה - לפי שאדם בודל מהם מלהשתמש בתשמיש מגונה וע"כ בעינן בדידהו שיהו ג' אצבעות על ג' אצבעות והיינו לעניים וכנ"ל:

57 נז

(נו) מנעל חדש - נקט חדש לרבותא אף שהוא מהודק על הדפוס שפיר ואינו יכול לשמטו מעליו אא"כ מטלטל גם הדפוס בידים אפ"ה שרי דאף שהוא כלי שמלאכתו לאיסור שעל ידו מתקנים המנעלים מ"מ הלא צריך למקומו דהיינו המנעל שהדפוס מונח בו וכ"ש כשהמנעל ישן שהוא רפוי ויכול לשמוט המנעל מעליו בלי טלטול הדפוס בידים דשרי:

58 נח

(נז) כיון דשם כלי וכו' - לפי טעם זה ה"ה דמותר לשמוט הדפוס מתוך המנעל בין שהוא תקוע בו בחוזק ובין ברפוי והא"ר מפקפק ברפוי דלמה יטלטל הדפוס טוב יותר שישמיט המנעל מעליו אחרי שהוא רפוי ולא יטלטלו בידים ובמקום שקשה להשמיט המנעל בודאי אין להחמיר:

59 נט

(נח) רצועה הפנימית - שהסנדל יש לו שני תרסיות [הוא מקום קביעת הרצועות] אחד מבחוץ ואחד מבפנים בין שתי רגלים כשנפסק הפנימי ראוי לתקנו ואע"פ שתיקונו ניכר וגנאי הוא מיהו לצד פנים לא מתחזי ע"כ עדיין שם כלי עליו אבל כשנפסק החיצונה אינו הגון לתקנו ודרך לזורקו לאשפה ע"כ בטל מינה שם כלי. ואין חילוק בין נפסקה בשבת בין נפסקה מבע"י:

60 ס

(נט) נפסקה החיצונה וכו' - וכ"ז בסנדלים שלהם אבל במנעלים שלנו אע"פ שנפסקה עדיין חזי ללבישה ותורת כלי עליה דדוקא במנעלים שלהם שהיו פתוחים לגמרי מלמעלה וצדדיו של עץ או של עור קשה והרצועה נקשרת ע"ג הרגל ואם נפסקה לא היה יכול לנועלו משא"כ בשלנו:

61 סא

(ס) בכרמלית - ר"ל דשם אין נשמר ע"כ התירו לו לכרוך כדי שלא יאבד:

62 סב

(סא) גמי לח - ובחוט או משיחה דעת המ"א דאסור דלמא מבטל ליה התם והוי קשר של של קיימא אך לענוב אותו בעניבה לכו"ע מותר:

63 סג

(סב) אסור וכו' - משום מוקצה וכנ"ל אלא יניחו שם ואם רבים שם וגנאי לו לילך בלא מנעל שרי משום כבוד הבריות [מ"א]:

64 סד

(סג) ותחבו בו קנה - היינו מע"ש וגם מיירי שנתייבש קצת מבע"י דאם היה טופח ע"מ להטפיח בבין השמשות אסור לטלטל החלוק כל השבת דמיגו דאתקצאי לביה"ש וכדלעיל בסי' ש"א סמ"ו בהג"ה איתקצאי לכולי יומא:

65 סה

(סד) יכול לשמטו וכו' - לכאורה הלא מטלטל עי"ז גם הקנה ובסי"ד מוכח דהיה אסור לשמוט המנעל מפני דמטלטל עי"ז הדפוס אי לאו דדפוס היה כלי וקנה לאו כלי הוא י"ל דהכא מיירי שיכול לשמוט הכתונת בלי טלטול הקנה עמו [א"ר]:

66 סו

(סה) אבל ליקח וכו' - ואף שכבר נשתמש בו מבע"י עדיין לא נעשה כלי בכך דלא היה דרכם ליחודי קנים להכי [ר"ן] ולפ"ז לדידן דדרך ליחד קנים לתלות עליהן שרי בהכי [אחרונים]:

67 סז

(סו) כלי - כגון קנה המיוחד לאיזה תשמיש:

68 סח

(סז) לאיסור - דהלא הוא צריך למקומו של הכלי דהיינו החלוק:

69 סט

(סח) אחת מירכותיה - והוא כעין רגלים והטעם דגזרינן שמא יתקע הרגל לשם בחוזק לחברה וחייב משום מכה בפטיש או משום בנין לאיזה פוסקים וכ"ש אם נשמטו שתים מירכותיה דאין לה עמידה כלל בודאי חיישינן שמא יתקע לה הרגלים:

70 ע

(סט) וכן ספסל וכו' - הכל מטעם הנ"ל ודוקא בנשמט דאפשר לחברו וע"כ אסרו אפילו בטלטול משום שמא אתי ליתקע אבל אם נשבר רגל אחד דלא שייך בו שמא יתקע אלא צריך לעשות רגל אחר ולזה לא חיישינן ע"כ מותר בטלטול ורמ"א דנקט לקמיה אפילו נשברה לאו דוקא הוא אלא נשמט קאמר. גם אם נשמט אותו הרגל מכבר ואין כאן אותו הרגל כלל אלא הספסל הוא בלא רגל אין איסור לסמוך אותו על ספסל אחר דכאן לא שייך שמא יתקע [ט"ז וש"א]:

71 עא

(ע) לטלטלה ולהניחה - ובישיבה לחוד אם אינו מטלטל פשיטא דמותר [א"ר]:

72 עב

(עא) אא"כ ישב וכו' - דכיון שישב עליה כך פ"א בלי רגל שוב לא יתקע:

73 עג

(עב) גם אסור להכניס - היינו אפילו אם לא יתקענה בחוזק משום חששא שמא אתי לתקוע דסתם רגלי הספסלין דרכן להיות מהודקין וחיישינן לזה וכ"ז אפילו בישב על הספסל כבר פ"א קודם השבת דבלא זה אסור הספסל אפילו בטלטול. כתב המ"א דאם דרך הרגל להיות לעולם רפוי אצלו מותר להכניסו ברפיון ועיין בביאור הלכה. וכ"ז ברפוי ממש אבל רפוי ולא רפוי אסור [ב"י בסי' שי"ג]:

74 עד

(עג) למזגא עלייהו - והוי תורת כלי עלייהו דכל דראוי למידי ועומד לכך תורת כלי עליה וכמו נסרים ועורות לקמן בסכ"ה כ"ו ומותר לטלטל אפילו מחמה לצל כדין כלי שמלאכתו להיתר. ומשמע דא"צ מחשבה מע"ש למזגא עלייהו [א"ר] ויש מחמירין בזה. כתב הפמ"ג אם נשברו הלבנים כל שראוי למידי הוו כדין שברי כלים בסעיף וי"ו וזיי"ן ע"ש:

75 עה

(עד) ואסור לטלטלם - אפילו לצורך גופו ומקומו דליכא תורת כלי עליהן ודינייהו כדין אבנים המבואר לקמן בסכ"ב דלא מהני מחשבה מע"ש לזה:

76 עו

(עה) קוץ המונח וכו' - דעת הריב"ש המובא במ"א דאם היה הקוץ גדול אסור לטלטלו דבנקל יכול להזהר ממנו שלא יוזק כיון דנראה לכל ועיין במ"א שהקשה עליו ובתו"ש מיישבו ומצדד להורות כמותו ועיין בספר שלחן עצי שטים דבטלטול מן הצד מותר גם בזה:

77 עז

(עו) פחות פחות וכו' - עד שיסלקנו לצדי ר"ה מקום שאין דורסין בו רבים ומשמע במ"א דדוקא אם לא היה הקוץ מונח שם מע"ש דאל"כ היה לו לסלקו מע"ש אבל הא"ר חולק עליו וס"ל דאפילו מונח שם מע"ש מותר ליטלה בשבת:

78 עח

(עז) ובמקום הזיקא דרבים וכו' - והא דאיתא לעיל בס"ו בהג"ה דאם יש שברי זכוכית בבית מותר לסלקו ולפנותו אף שסתם בית אין מצוי בו רבים כ"כ שם הוא רק איסור מוקצה ואיסור טלטול ד"א בכרמלית או בר"ה פחות מזה חמור מזה [כן מצדד הפמ"ג]:

79 עט

(עח) שהוא גדול וכו' - אבל סולמות שבבית שעשויין לטלטל מזוית לזוית לצורך איזה תשמיש לא אתי למימר להטיח גגו הוא צריך ומותר לטלטלו כדי להוציא על ידו איזה דבר מן העליה או להעלותו ועיין לקמן בסימן תקי"ח בט"ז שכתב דאפילו אם הסולם הוא גדול ג"כ מותר:

80 פ

(עט) גגו - שגגותיהן אינן משופעין וצריכין להטיחן בטיט כדי שיזובו מימיהן למטה:

81 פא

(פ) לטלטלו - עיין בפמ"ג דלפי דעת הרמב"ם אפילו לצורך גופו ומקומו אסור:

82 פב

(פא) שקצצן לשרפה - משמע דסתמא לא אסירי ועיין לקמיה מש"כ דעצים שלנו סתמא עומדים להסקה. איתא בש"ס דזמורה שיש בראשה עקמימות כעין מזלג שראוי לתלות עליו דלי ולמלאות בו אע"פ שחישב עליו מע"ש למלאות בה אסור למלאות בה בשבת אא"כ היא קשורה בדלי מע"ש דחיישינן שמא תהא ארוכה ויקטמנה מתוך שהיא רכה ונוחה לקטום ונמצא עושה כלי וחייב משום מכה בפטיש ואם הוא קשה משמע דשרי אפילו אם רק יחד הזמורה לכך מע"ש. ואם הוא מחובר לקרקע אפילו הוא קשה דליכא חשש שמא יקטום אפ"ה אסור להשתמש בה אא"כ היא קשורה בדלי משום מוקצה דבמחובר לקרקע לא מהני מחשבה להוציאה מתורת מוקצה אך דבמחובר לא שרינן אפילו בקשורה אלא כשהזמורה הוא פחות מג' טפחים סמוך לארץ דאל"ה אסור משום משתמש באילן כמו שכתוב בסימן של"ו:

83 פג

(פב) ואסור לטלטלם - היינו טלטול ממש אבל לישב עליהם כשאין מזיזן ממקומן ודאי שרי ואפילו כשמזיזן ע"י ישיבתו מצדד המ"א להקל דטלטול מן הצד הוא כל זמן שאין מזיזן בידים ומצאתי במאירי שגם הוא הסכים לזה רק שכתב דבמקום שאין צורך ראוי לפרוש מזה:

84 פד

(פג) מותר וכו' - ואע"פ שלא חישב עליהם מבע"י דבזה שישב גלה דעתו דלישיבה קיימא והוסר מעליהם שם מוקצה:

85 פה

(פד) לישב עליהם - היינו אפילו לטלטלם כדי לישב עליהם:

86 פו

(פה) אם קשרן וכו' - או אם חשב ר"ל דבזה שעשה מעשה מבעוד יום או שחישב בדעתו בהדיא לישיבה בודאי ביטל מעליהם שם מוקצה:

87 פז

(פו) אפילו בחול - והא"ר הביא בשם כמה ראשונים שס"ל דמחשבה לא מהני אא"כ חישב לישב עליהם בשבת:

88 פח

(פז) אבל נדבך וכו' - והטעם דחריות איכא דקיימי לישיבה ואיכא דקיימי לעצים וכאן לא נאסרו אלא מפני מחשבתו שקצצן לשרפה ומפני כך מחשבת ישיבה מוציאה ממחשבת שריפה אבל נדבך של אבנים ליכא דקאי לישיבה לפיכך אין מחשבה מועילה לעשותה כלי וצריך מעשה להוכיח שהן לישיבה ובענין זה המעשה הוא הסידור וא"כ בעצים שלנו שאין עומד בשום פעם לישיבה אלא להסקה נמי בעינן שיעשה בהם מעשה מבע"י וכמו שכתב בסעיף כ"ב לענין בקעת דלא מהני במה שיחדה לשבת זו:

89 פט

(פח) לישב - פירש המ"א דהיינו לטלטלם בשבת כדי לישב עליהם אבל ישיבה לחודא שרי בכל ענין וכנ"ל:

90 צ

(פט) אא"כ למדום וכו' - מלשון המחבר משמע דבזה שסדרם מבעוד יום כדי לישב עליהם הוא בכלל מעשה גמורה ומותר שוב לטלטלם למחר אפילו להדיא אבל המ"א מצדד כשיטת רש"י דהסידור לא מהני אלא כדי שלא יצטרך ליגע בהם למחר:

91 צא

(צ) וכן עיקר - עיין במ"א שהשיג על הרמ"א וסבירא ליה דאבן חמור מחריות כמו שכתב בסעיף כ"ב דבעינן דוקא יחוד לעולם וכן משמע דעת ש"א:

92 צב

(צא) או בבקעת וכו' - וה"ה אם רוצה לסמוך בקורה את הדלת צריכה יחוד כמו בבקעת ואז איכא תורת כלי עליה [אחרונים]:

93 צג

(צב) מבעוד יום - לעשות הפעולות האלו בשבת וכ"ש אם לא חשב רק שעשה הפעולות האלו מבעוד יום ולא דמי לחריות הנ"ל בס"כ דשם איכא חריות דקיימא לישיבה אבל הכא אין דרך כלל להזמין אבן או בקעת להשתמש בהן וע"כ בעינן שייחד לעולם מערב שבת להשתמש בהן איזה תשמיש ואז הוסר מעליהם שם מוקצה:

94 צד

(צג) לעולם - ואם היה רגיל בימות החול להשתמש בהן איזה תשמיש סגי אפילו לא יחדן בפירוש. והאי יחוד שכתוב בשו"ע נראה דאפילו במחשבה בעלמא ולא בעינן שיפרש בפה:

95 צה

(צד) אבל יחדה וכו' - אא"כ עשה בהן מעשה המוכיח שעומדין להשתמש:

96 צו

(צה) סגי - ולא דמי לסכ"א דשאני התם שאין האבן עשויה לישב עליה משא"כ הכא דאורחא בהכי להכי מהני ביחוד לשבת אחת ועיין מה שכתבנו לעיל סי' ש"ג סכ"ב:

97 צז

(צו) דלא שנא - ר"ל דבשניהם בעינן יחוד לעולם:

98 צח

(צז) דביחוד סגי - היינו מה שמבואר שם ס"ב דאפילו באבנים סגי ביחוד לעולם. ולענין מידי דאורחיה בהכי נראה דבמקום הצורך יש לסמוך להקל דסגי ביחוד לשבת אחת:

99 צט

(צח) להבריח וכו' - נראה דה"ה לאיים על התינוקות אבל אסור לומר לא"י בשבת שיתלוש לו ענף מן המכבדות שמכבדין הבית אא"כ הוציאו מן המכבדת מבע"י ויחדו לכך:

100 ק

(צט) הזבובים - ובלבד שיזהר שלא יהרגם בעת ההברחה:

101 קא

(ק) דלצורך חתכו - לאו דוקא כשחתכו לצורך דה"ה כשתחתכו לשרפה והוי מוקצה ואח"כ יחדו לכך מבע"י כיון דאורחיה הוא מהני יחוד לשבת זו וכנ"ל בסכ"ב [תו"ש ופמ"ג]:

102 קב

(קא) אם חשב וכו' - הטעם הכל כנ"ל בחריות ס"כ דכיון שחשב או ישב הוסר מעליהם שם מוקצה:

103 קג

(קב) או שצבען - פי' טבלן בשמן תרגום וטבל צבע:

104 קד

(קג) בשבת - לפי מה שכתוב לעיל בס"כ ה"ה אם חשב ליתנם על המכה בחול:

105 קה

(קד) וי"א וכו' - עיין מ"א שהקשה על המחבר ודעתו דלכו"ע סגי במחשבה ובא"ר יישב קושיתו ע"ש:

106 קו

(קה) עורות יבשים - בזה מותר לדעה זו אפילו בדקה ולחים דלא חזי לישיבה אסור בשניהם אא"כ חישב עליהן לישיבה מבעוד יום ודעה ב' ס"ל דאין חילוק דבין ביבשים ובין בלחים שרי בגסה אבל בדקה בעינן חישב בין בלחים ובין ביבשים:

107 קז

(קו) בין של אומן - אף דסתמייהו עומדות אצלו למכירה אפ"ה לא אמרינן בהן דקפיד עלייהו מלהשתמש בהן:

108 קח

(קז) ויש אומרים דוקא וכו' - והעיקר כדעה הראשונה דתלה רק ביבשים ואז מותר בין בעבודים ובין שאינם עבודים:

109 קט

(קח) אלא אא"כ חשב - ואם נתנן לאוצר לסחורה צריכין יחוד דוקא וכמו שכתב רסי' רנ"ט:

110 קי

(קט) ושל אומן אסור - דבהו קפיד האומן שלא יתקלקלו. ונסרים של סוחרים שנתנום לאוצר אפשר דאסור ג"כ לטלטלם דקפדי עלייהו ג"כ שלא יתקלקו ויתעקמו כמו אומן אע"ג דלא החליקן ברהיטני [פמ"ג]:

111 קיא

(קי) עצמות וכו' - אפילו אם נתפרקו מן הבשר בשבת דמבעוד יום לא היה מוכן לכלבים אפ"ה שרי וכ"ש אם נתפרקו מבע"י:

112 קיב

(קיא) ופרורין וכו' - היינו שמפני קטנותן סתמא עומדין רק למאכל בהמה ועופות:

113 קיג

(קיב) כזית - עיין לעיל סימן ק"פ ס"ד ובמש"כ שם:

114 קיד

(קיג) אין הקליפים וכו' - כגון קליפי אגוזים וביצים וכל כה"ג:

115 קטו

(קיד) ראוים וכו' - וה"ה בעצמות שהם קשים שאינם ראויים אפילו לכלבים בין אם נתפרקו בשבת או מבעוד יום אבל כ"ז הוא דוקא אם נתפרקו לגמרי לאפוקי אם נשתייר מקצת בשר על עצמות מותר לטלטל אותם אגב הבשר:

116 קטז

(קטו) מנער את הטבלא - הוא דף המונח על השלחן כדי לשום עליו הלחם וה"ה מפה הפרוסה וטעם ההיתר הוא כיון דלא מטלטלו בידים. וה"ה אם מעבירם ע"י דבר אחר כגון שהוא מגרר אותם ע"י סכין מן המפה דמותר אם הוא צריך להשתמש במקום שמונח שם העצמות והקליפין דזה מקרי טלטול מן הצד ושרי אם הוא לצורך דבר המותר וכדלקמן בסימן שי"א ס"ח. ואם נתקבצו הרבה יחד ומאוס עליו להניחן כך על השלחן מותר להעבירן בידים דהוו ליה לדידיה כגרף של רעי [כן משמע בגמרא ע"ש]:

117 קיז

(קטז) ואם יש פת - ואפשר שאפילו לכתחלה מותר להניח פת כדי להגביה הטבלא אם קשה ליה הניעור עיין במ"א ופמ"ג:

118 קיח

(קיז) חבילי עצים - היינו שהם רכים דחזו למאכל בהמה:

119 קיט

(קיח) שהתקינן - היינו שהזמינן אבל בלא הזמנה אפילו הם חבילות קטנות אסור לטלטלן וטעמא דסתמא עומדין להסקה ולכך אף שחזו למאכל בהמה אסור. כתב המ"א קש שלנו סתמא עומד לשכיבה או למאכל בהמה ועיין בתוספות שבת דזה תלוי במנהג המקומות ולפ"ז במקומות שחבילי תבן סתמן עומדין לבנין לכסות הגגות הם מוקצה וצריך הזמנה:

120 קכ

(קיט) שאינן מצוים - אצל רוב בני אדם ומה דעשירים מגדלין אותו המין בבתיהם לא נחשב מצוי:

121 קכא

(קכ) ולפ"ז וכו' - ר"ל לפי מה שנתבאר שכשהוא ראוי לחיה ועוף המצוים אף שאין לו מאותו המין מותר לטלטל גם בזה מותר לטלטל:

122 קכב

(קכא) מערב שבת - וכ"ש אם נתפרקו בשבת דהיה עומד בכניסת שבת לאכילת אדם דבודאי מותר לטלטל ואם אין כלבים מצוים באותו המקום גם באופן זה אסור לטלטל:

123 קכג

(קכב) במקום וכו' - אבל מקום שאין דרך להאכילם לבהמה אסור לטלטלם אע"ג דחזו לבהמה:

124 קכד

(קכג) צריך להחמיר וכו' - הטעם משום דיש מקומות שאין מאכילין אותם אפילו לבהמה וגם דלא חזו לבהמה רק ע"י הדחק ע"כ אדם חשוב צריך להחמיר:

125 קכה

(קכד) אלא דרך שינוי - כגון לזורקן בלשונו או לטלטלן אגב פת:

126 קכו

(קכה) דחזי לאומצא - היינו שיש בני אדם שדעתם יפה וכוססין בשר חי [שאין איסור באכילתו משום דם אחר שהודח כשאוכלו כשהוא חי כמ"ש ביו"ד סימן ס"ז] והנה ממ"א מבואר דדוקא במין הרך כגון יונה ובר אווזא אבל בשר בהמה אינו חזי לכוס ואסור לטלטלו אבל בט"ז פוסק דאפילו בשר בהמה טפל מותר לטלטלו ע"ש וכן הא"ר מסכים לדינא כהט"ז דאפילו בשר בהמה מותר לטלטלו ובביאור הגר"א חולק ג"כ על המ"א משום דאמרינן דכל בשר ראוי לאכול באומצא ע"ש וע"כ אף שראיתי בהרבה אחרונים שהעתיקו דברי המ"א לדינא במקום הדחק יש לסמוך על המקילין:

127 קכז

(קכו) דג מלוח - בין המין שקורין הערינ"ג ובין כל המינין דכיון שהוא מלוח ראוי לאכול ע"י הדחק כמו בשר דחזי לאומצא וה"ה דג מעושן [תוספות שבת]:

128 קכח

(קכז) מפני שאינו ראוי - הט"ז פירש דהיינו שאינו ראוי אף לכלבים דאם היה ראוי לכלבים אף דאינו עומד לאכילת כלבים מותר לטלטל אבל המ"א כתב דדבר העומד לאכילת אדם ואינו ראוי לאכול כך עד מו"ש אף דראוי הוא לאכילת כלבים מקצה איניש דעתיה מיניה משום דלא קאי לכלבים ולפ"ז שומן צונן של בהמה דאינו עומד כך לאכילת אדם אסור לטלטלו וכן פסקו האחרונים:

129 קכט

(קכח) שאינו מומחה - ומה נקרא קמיע מומחה נתבאר לעיל בסימן ש"א סכ"ה:

130 קל

(קכט) שאין יוצאים בו - היינו לר"ה אבל לכרמלית שרי דאף לר"ה ליכא חיוב חטאת דדרך מלבוש הוא ולא אסור רק מדרבנן וממילא בכרמלית שרי לפי מה שנוהגין האידנא כסברא אחרונה לעיל בסימן ש"ג סי"ח כ"כ בספר אליהו רבה וכן צידד ג"כ בספר תו"ש להורות כמהרש"ל שמיקל בכרמלית ודלא כמ"א ובספר שלחן עצי שטים פסק ג"כ דמותר לצאת לכרמלית בסתם קמיע שלא בדקוהו ולא הועיל אבל בקמיע שאינו מומחה ודאי אף לכרמלית אסור:

131 קלא

(קל) וכיוצא בהם - עיין לקמן בסימן של"ח סוף ס"ח. בגמרא איתא דעכבר מת הנמצא מותר להוציאו בידים מטעם גרף של רעי:

132 קלב

(קלא) שיושבים בה - היינו שדרים בה כמו החצרות העשויות לפני הבתים שהוא מקום דריסת הרגל והתירו לפנותו משום כבודו וה"ה אם הוא מונח במבוי במקום דריסת הרגל מותר לסלקו לצדדים [מגן אברהם]:

133 קלג

(קלב) ואפילו בלא כלי - קמ"ל דלא תימא דלא התירו לטלטל רק אגב כלי:

134 קלד

(קלג) שאינו דר שם - בין שהוא חצר אחרת או שהוא חצר שאחורי בתים או שהוא מונח באשפה שבחצר דאז אסור לטלטלם:

135 קלה

(קלד) אסור להוציאם - דהא לא חזי למידי והוא מוקצה כאבן. וה"ה הגרף ועביט בלא רעי ומי רגלים ג"כ אסור כיון שהוא מקום שאין דר שם [א"ר]. ואם הוא מלא וא"א לפנות עליו מותר להוציאו ולהחזירו משום כבוד הבריות:

136 קלו

(קלה) מותר לכפות - אשמעינן בזה דלא תימא דאין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל:

137 קלז

(קלו) להוציא גרף וכו' - גרף ועביט שניהם של חרס אלא של רעי נקרא גרף ושל מי רגלים נקרא עביט וה"ה אם הוא של עץ ועיין לעיל בסימן פ"ז לענין אם הוא של מתכות והנה גרף ועביט אע"פ שהוא כלי מ"מ הוא בכלל מוקצה מחמת גופו משום דמאיס הרבה וחמיר מסתם מוקצה מחמת מיאוס דקי"ל בריש סימן ש"י דמותר דגרף הוא כאבן ודומיהן ורק להוציאן ממקום שדר שם התירו משום כבודו אבל להחזירן צריך מים דאז מטלטלן ע"י המים:

138 קלח

(קלז) אלא אם כן וכו' - כתב המ"א דבעודו בידו מותר להחזיר אף בלא מים ועיין בא"ר ובפמ"ג שמפקפקין בזה:

139 קלט

(קלח) לתוכם מים - ודוקא כשהם ראוים עדיין לשתיית בהמה דאל"כ אף המים גרף הן. והנה מדסתם השו"ע משמע דאפילו א"צ להוציא בו צואה ומי רגלים שרי להחזירו ע"י מים ויש מחמירין בזה כמ"ש בב"י ועיין בספר א"ר שמכריע דאם הוא מקום המשתמר לא יכניסנו שלא לצורך:

140 קמ

(קלט) כדי להוציאו - בגמרא משמע דאפילו אם לא עשה כדי להוציאו אלא דבר העשוי לבסוף להוציאו ג"כ אסור שאף שהתירו להוציא הדבר המאוס מ"מ לעשות לכתחלה דבר שיהיה בודאי אח"כ מאוס לפניו ויוציאנו אסור והא דנקט השו"ע כדי להוציאו משום סיפא נקט דבדיעבד אין לאסור אף שהכניסו באופן זה:

141 קמא

(קמ) דאיכא פסידא - היינו שיבא לידי הפסד אם ישאר הגרף שם שיגנב שם או שאר קלקול עי"ז והוא מונח בבית באיזה חדר מקום שאין דר שם או שמונח בחצר במקום שאין דריסת רגלו שם דאל"ה היה מותר להוציאו וכנ"ל בסל"ד:

142 קמב

(קמא) ולקבוע ישיבתו - כגון מטתו לשכב עליה או שיכניס שלחנו ויאכל שם דעי"ז נחשב כאלו דירתו שם וממילא מותר להוציא הגרף אבל ישיבה בעלמא שם לא מהני [ב"י וש"פ]:

143 קמג

(קמב) עפר - ומערה בביתו על הארץ [רש"י]:

144 קמד

(קמג) ליטול ממנו - ובענין שאין בו משום עשיית גומא דהיינו שיטול בשוה או שהחול דק או תיחוח דתיכף כשנוטל החול נופל לתוך הגומא וסותמה כן כתב בתו"ש מלקמן סימן תצ"ח ועי"ש במה שכתבנו בזה:

145 קמה

(קמד) בטל וכו' - אפילו אם בעת שהכניס הקופה לבית היה כונתו וכסות צואה ורוק מ"מ כיון שפזרו באמצע ביתו למדרס רגלים הרי הוא בטל לגבי קרקעית הבית והוא מוקצה ואסור ולפ"ז אסור ליקח בשבת מעט מן החול המפוזר בקרקע הבית להשתמש בו לאיזה דבר:

146 קמו

(קמה) הטמונים בחול - ואם טמון בעפר שהוא מוקצה עיין לקמן סימן שי"א סעיף ח' וט' מה שכתוב שם:

147 קמז

(קמו) אסור לטלטל וכו' - דהם בכלל מוקצה כעצים ואבנים דהא לא חזו. ואפילו אם יכול להגיע להפסד על ידם כגון שהעוף פורח ע"ג הכלים ויכול לשברם אפ"ה אסור לתפסם בידים ואפילו אם הוא מורגל בבית מכבר דתו אין בו משום חשש צידה כמבואר בסימן שט"ז אפ"ה ליטלם בידים אסור משום מוקצה אלא יפריחנה מעליהם וכמבואר בסימן של"ד במ"א בסק"ג דאיסור טלטול מוקצה הוא אפילו במקום הפסד:

148 קמח

(קמז) מותר לכפות וכו' - ואין בו משום חשש ביטול כלי מהיכנו על אותו זמן שהם עליו דהא יכול להפריחם בכל שעה:

149 קמט

(קמח) אסור לטלטלו - ואם היו עליו בה"ש אסור אע"פ שירדו דמיגו דאיתקצאי לבה"ש איתקצאי לכולי יומא:

150 קנ

(קמט) כל בהמה חיה ועוף - בין גדולים בין קטנים:

151 קנא

(קנ) בחצר - אבל לא בר"ה דגזרינן שמא יגביהם ויעבירם ד"א ויתחייב חטאת דגבי בהמה לא אמרינן חי נושא את עצמו. ועיין בטור דס"ל דבכרמלית נמי אסור לדדות כמו בר"ה וכן פסק הלבוש דלא כב"י שמצדד להקל בזה ומ"מ נראה דבעגלים גדולים מותר לדדות בכרמלית עיין בר"ן שהובא בב"י:

152 קנב

(קנא) אם צריכין וכו' - ומשום צער בע"ח דאל"כ אסור לעשות כן דבכל מידי דלא חזי לטלטול כשם שאין מטלטלין כולו כך אין מטלטלין מקצתו כמ"ש סימן שי"א ס"ז גבי מת שלא יזיז ממנו אבר:

153 קנג

(קנב) אבל דוחין אותה - אפילו אם אינו לצרכה כדי להאכילה אלא לתועלתו כדי שלא יבוא לידי הפסד ממון כגון שברחה מן הבית לחוץ וה"ה אם ברחה מן הביצים אבל בלא הפסד ממון אפילו הדחיה אינו נכון כיון שאינו לצרכה [ב"ח וא"ר]:

154 קנד

(קנג) אפילו בר"ה - דהא אפילו תגביהנו פטורה דחי נושא את עצמו ולית בזה אלא איסורא דרבנן והוי גזירה לגזירה ואם נושא כפות או חולה חייב דבזה לא שייך שנושא את עצמו. והנושא מת הוי מלאכה שא"צ לגופה עיין סימן רע"ח:

155 קנה

(קנד) שלא תגררהו - מפני שנושאתו כ"כ רש"י משמע דס"ל דהוי כמו שנושאו וא"כ אפילו בכרמלית אסור ויש שמקילין בזה אבל לישא אותו על כתפו גם בכרמלית אסור לכו"ע ויש מהמון שנכשלין בזה שנושאין קטנים על כתפיהם וטעותן הוא מפני שהקטן יכול לילך בעצמו ושגגה היא דאיסור דרבנן יש בכל אופן אפילו בכרמלית ומ"מ טוב למנוע מלומר להן שבודאי לא ישמעו לנו ומוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין. וקטן שאין יכול לילך בעצמו כלל חייב לרוב הפוסקים כשנשאו בר"ה. וע"י א"י שרי לדידן דאין מצוי אצלנו ר"ה [פמ"ג]. המוציא תינוק וכיס תלוי בצוארו חייב אף שהתינוק יכול לילך בעצמו דאין בו איסור דאורייתא דחי נושא את עצמו מ"מ חייב משום כיס דכיס אינו בטל לגביה שהוא אין צריך לו אבל המוציא גדול המלובש בכליו פטור דבגדיו טפלים לו ועליו אינו חייב דהוא נושא א"ע ולית ביה אלא איסורא דרבנן [רמב"ם והובא במ"א]:

156 קנו

(קנה) מותר ליגע בו - עיין לעיל במ"ב סקי"ז:

157 קנז

(קנו) לא יטלו ממנו - ר"ל שלא יתלוש ממנו דבמעשה התלישה הוא בכלל תקון כלי וכמו שיתבאר בסימן ש"מ שכל דבר שמתקנו בשבת לאיזה תשמיש יש בו משום תקון כלי. וה"ה אם כבר נפל החרס והוא מתקנו להסיר בליטותיו ועוקציו כדי שיוכל לכסות בו וכה"ג דאסור והוא בכלל מכה בפטיש כמ"ש רש"י אבל ליקח החרס שנשבר מהכלי ולכסות בו מנא בלי שום תיקון ודאי שרי כמבואר לעיל סעיף וא"ו:

158 קנח

(קנז) בכדור - בין אם היא של נייר או של עץ שאין שם כלי עליו מחמת שראוי לשחוק בו והוי כאבן שהוא מוקצה מגופו ואפילו בטלטול בעלמא אסור לדעה זו [אחרונים]:

159 קנט

(קנח) ויש מתירין - אפשר שטעמם שכיון שעשוי לכך ומיוחד לזה בתמידות לא שייך בו שם מוקצה וכדלעיל בסכ"ב. ומ"מ לכו"ע אסור לשחוק בר"ה ואפילו בכרמלית בשבת דבקל הוא שיפול לחוץ מד' אמות ואתי לאתויי אבל ביו"ט מותר אפילו בר"ה לשחוק בו לדעה זו. וכ"ז כששוחק שלא ע"ג קרקע אבל ע"ג קרקע לכו"ע אסור משום חשש אשויי גומות וכדלקמן בסי' של"ח לענין שחיקת אגוזים ומ"מ אין למחות בנשים וקטנים דמוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין:

160 קס

(קנט) בחומו - ר"ל שע"י החום יוצאים התולעים מן הזרע ואע"ג דאין מכוין לזה מ"מ פסיק רישא הוא ומלאכת מחשבת הוא:

161 קסא

(קס) לטלטל וכו' - מפני שאסור ללבשו ומוקצה הוא ואפילו לצורך גופו ומקומו אסור [א"ר וש"א]:

162 קסב

(קסא) ויש מתירים - שמ"מ מלבוש הוא ותורת כלי עליו והעיקר כסברא הראשונה וע"כ משכונות של א"י אסור לטלטלן בשבת [פמ"ג ע"ש]:

163 קסג

(קסב) להבריח הזבובים - ככל כלי שמלאכתו לאיסור דמותר לטלטלו לצורך גופו ועיין מש"כ לעיל בסכ"ג:

164 קסד

(קסג) מותר לטלטלם - אפילו מחמה לצל והמחבר אזיל לשיטתו דס"ל בסימן של"ז ס"ב דמותר לכבד קרקע המרוצף א"כ הוא בכלל כלי שמלאכתו להיתר אבל לפי מה שפסק הרמ"א שם דאפילו מרוצף אסור א"כ הוא בכלל כלי שמלאכתו לאיסור ואין לטלטלו כ"א לצורך גופו ומקומו:

165 קסה

(קסד) ולדעת הרמב"ם - היינו מה שכתוב לעיל בסימן ש"ז סי"ז דאסור ללמוד בשבת בספרי החכמה וכן להביט באצטרלו"ב [הוא כלי שחוזין בו הכוכבים] אפשר דלדידיה ה"ה דאסורים בטלטול ועיין בביאור הגר"א שדעתו דאפילו להרמב"ם מותר בטלטול וגם בענין לימוד מצדד כשיטת הרשב"א ועיין מה שכתבנו לעיל בסימן ש"ז סי"ז:

166 קסו

(קסה) של חול - הוא כלי שממלאין בו חול והחול יוצא דרך נקב מתחתיתו ועשויה קוין קוין לשער בו השעות:

167 קסז

(קסו) של מין אחר - כגון שהוא עשוי חוליות חוליות להכיר בו השעות כשהצל מגיע לאיזה חוליא:

168 קסח

(קסז) יש להסתפק - דדמי למדידת הזמן או הצל והוי בכלל כלי שמלאכתו לאיסור דמדידה בשבת אסור כשאינה של מצוה ואפילו אם הוא לומד על ידו מ"מ עיקר המדידה אינה של מצוה מיהו כשצריך לו לגופו או מקומו בודאי שרי דהא כלי הוא:

169 קסט

(קסח) לאסור - ובזיי"גער שלנו יש להתיר [פמ"ג ומחה"ש וש"א] ודוקא הקטנים שקורין טאשי"ן אוה"ר אבל הגדולים שקורין וואנ"ד אוה"ר אסור לטלטל ואפילו אותן כלי שעות העומדין בתיבה על הקרקע יש להחמיר בטלטול אם לא לצורך מקומו [שע"ת]:

170 קע

(קסט) מוקצה לעשירים - ר"ל שהוא דבר שהוא גרוע בעיני העשירים ואין דרכם להשתמש בו מחמת עשרם ומקצים אותם מדעתם כגון שירי מטלניות שהם פחותים משלשה טפחים על שלשה טפחים דלא חזיין רק לעניים לאיזה טלאי ולא לעשירים ע"כ נאסר לעשירים אף בטלטול:

171 קעא

(קע) אין מטלטלין - שכבר הוקצה מדעתו של בעה"ב העשיר ואין חילוק בין עניים שבביתו בין עניים שחוץ לביתו דאזלינן בתר מי שהוא בעליו והא דאיתא לעיל בסי"ג דאם יש בהן ג' אצבעות על ג' אצבעות מותר לטלטלן היינו דוקא כשהם של עני ואז מותר גם העשיר לטלטל אותן ועיין בט"ז שמסיק דדוקא כשהעשיר דר בבית העני שאז הוא נגרר אחריו אבל עשיר דעלמא אסור לטלטל כיון שמ"מ אינו ראוי לו שהוא פחות מג' טפחים על ג' טפחים. עוד כתבו הפוסקים דמה שפסק המחבר דמוקצה לבעה"ב הוי מוקצה לכל הוא דוקא בדבר שאינו ראוי לבעליו מחמת גריעותא כנ"ל אבל דבר שאינו ראוי לבעליו מחמת איסור כגון שנדר מככר לא נעשה מוקצה בשביל זה הואיל דמותר לאחרים ואף הוא עצמו מותר לטלטלו ואם אסר על כל העולם אז אסור לכל לטלטלו: