Mishnah Berurah
1א׳
1 א

(א) לעבודת בוראו – כי לכך נברא האדם, כמו שאמר הכתוב: "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו" וגו'. ואף אם ישיאנו יצרו בחורף לומר: איך תעמוד בבוקר, כי הקור גדול; או ישיאנו בקיץ לומר: איך תעמוד ממיטתך, ועדיין לא שבעת משנתך? יתגבר עליו ואל ישמע לו, ויחשוב בנפשו: אילו היה נצרך לעמוד לשרת לפני מלך בשר ודם, כמה היה זהיר וזריז לעמוד בהשכמה להכין עצמו לעבודתו; כל שכן וקל וחומר בן בנו של קל וחומר לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא.

(1) IN ORDER TO SERVE HIS CREATOR - because for this was man created. As the text says "Every one that is called by My name, and whom I have created for My glory... " And even if his Evil Inclination advises him in the winter and says 'How will you arise in the morning, because it is very cold?' or in the summer advises and says 'How will you arise from your bed, when you still have not slept to your satisfaction?' Overcome him and do not listen to him, and think to yourself: If I had needed to arise to appear before a king of flesh and blood, how carefully and zealously would I arise and awaken in order to prepare myself for this service? All the more so and obviously, before the King of kings the Holy One blessed is He.

2 ב

(ב) השחר – בשל"ה כתב סוד, לחבר יום ולילה בתורה או בתפילה, הן בבוקר הן בערב. ומיד כשיתעורר משנתו ואינו רוצה לישן, יטול ידיו, אף שנשאר מושכב. ומכל שכן שלא ילך ארבע אמות בלי נטילת ידים. וצריך מאד ליזהר בזה. ובזוהר הקדוש מפליג עבור זה בעונשו למאד, כי הוא משהה על עצמו רוח הטומאה. ומכל מקום, חלילה לעבור שום איסור עבור חסרון נטילת ידיים, כגון לעצור עצמו מלהשתין על ידי זה, או ליקח מים שהכין חבירו עבור עצמו, אם לא שברור לו שיתן תיכף תמורתם אחרים. ויש שנכשלין בזה. אם אירע שהמים רחוקים ואין לו מי שיקרבם אליו, נהגו קצת מבעלי הנפש שהולכים פחות פחות מארבע אמות. וכתב השערי תשובה על זה דלא נהירא, דעדיף יותר שילכו במרוצה, שלא להשהות רוח רעה על ידיו. יש אומרים דלעניין זה אמרינן כולא ביתא כארבע אמות דמי, אבל אין לסמוך על זה כי אם בשעת הדחק. אם אירע כשמשכים בלילה שאין לו מים ליטול ידיו שלוש פעמים כראוי להעביר רוח הטומאה, אף על פי כן חלילה לו לבטל מדברי תורה משום זה עד שיאיר היום, אלא יטול מעט או ינקה ידיו בכל מידי דמנקי ויברך וילמוד, כדין התלמוד והפוסקים.

(2) THE DAWN - A secret in written in the Two Tablets of the Covenant, to connect the day and night with Torah and prayer, whether its morning or whether its evening. Immediately upon waking up from sleep if he doesn't plan to sleep more, he should wash his hands, even if he does so while still lying down. All the more so, he shouldn't walk four cubits without having washed his hands. He must be very careful in this regard. And the holy Zohar emphasizes the great punishment for this, for leaving the spirit of impurity on himself. In any case, he should not God forbid violate any other prohibition in order to not have a gap before washing his hands; like for instance, to stop himself from urinating for this purpose, or to take water which his friend had prepared for himself, if its not obvious to him that he will immediately be able to give him other [water] in exchange. And there are those who fail in this. And if he sees that the water is far and he doesn't have someone to bring it close to him, it is the custom of some of the observant ones (ba'alei ha'nefesh) to walk little by little in increments shorter than four cubits. The Sha'arei Teshuvah write about this that its better if hes able to run and not allow the spirit of evil to linger on his hands. There are those who say in regards to this idea that the entire house is like his four cubits, but we shouldn't rely on this unless in a time of pressure. If when he arises at night he sees that he does not have enough water to wash his hands three times as it appropriate to rid the spirit of impurity, nevertheless he should not God forbid forgo his Torah study because of this until daylight, but rather he should wash his hands a little or clean his hands on whatever he has to wash, make a blessing, and learn, as per the law of the Talmud and the Poskim[commonly referring to Rabbinic discussions post-Talmud, particularly contemporary halachic discussions].

3 ג

(ג) שהציבור מתפללין – היינו אף על פי שלא יעבור זמן תפילה, מכל מקום מצווה עם הציבור. ועיין לקמן סוף סעיף קטן ט'.

(3) WHEN THE GROUP IS PRAYING - Even [if] (though) the time for prayer has not passed, in any case he is commanded to pray with a group. This is elaborated below at the end of Seif Katan 9.

4 ד

(ד) הצדיקים – דהיינו שיצייר בנפשו תמיד איך שהוא עומד לפני השם יתברך, כי הקב"ה מלא כל הארץ כבודו. וכתבו בשם האר"י ז"ל, שיצייר שם הוי"ה תמיד נגד עיניו בניקוד יִרְאָה, כזה יִ-הְ-וָ-ה, וזהו סוד "שויתי ה' לנגדי תמיד", וזה תועלת גדול לענין היראה. ויש שהיו רגילין מחמת זה לעשות מנורות של קלף מצויירים להניח בסידורים, וכותבים בהם "שויתי ה'" וגו' בן ארבע אותיות ושארי שמות, ומנורה כזה היתה נקראת בשם "שויתי". והטעם הוא בכדי שיהיה נזכר שלא לשיח שיחה בטלה בתוך התפלה מאימת השם. וכתב בשערי תשובה בשם התבואת שור שראוי לאזור חיל לבטל המנהג, כי על פי הרוב אינם משמרים את הקלף כראוי, ותשתפכנה בראש כל חוצות, וגם כמה פעמים בא לידי מחיקת השם. ונראה דבמנורות הגדולות המצויירות על קלף שקובעים בבית הכנסת לפני העמוד תחת טבלא של זכוכית, שאין שייך בזה טעם הנ"ל, לית לן בה, עד כאן לשונו. והקובעין בעמוד בלא טבלא יש למחות בידם, כי על ידי הנרות שקובעין בעמוד, בא ברוב העיתים לידי מחיקת השם חס ושלום.

THE RIGHTEOUS - He should envision in his soul/mind always how to stand before Hashem blessed be his name, because The Holy One's glory fills all the land. And it is written in the name of the Arizal, that he should always paint the name YHV'H next to his eyes in the essence of Fear of Heaven, for this is Y-H-V-H (with the vowelization of the word Fear [YIR'AH]), for this is the secret of "I shall set the Lord before me always" and this greatly benefits one's Fear of Heaven. There are those who were accustomed because of this, to have parchments of a Menorah drawn inside their Siddurim, on which it is written "I shall set the Lord..." Etc..., with the Four Letters and other Names, and this Menorah is called "I have set" ["Shiviti"]. And the purpose [of this] is so that it should be remembered not to speak in idle chatter during prayer -out of Fear of God. And it is written in the Gates of Repentance [Sha'arei Teshuvah] in the name of the Tevuas Shor, "It is proper to set out with force to abolish this custom[of writing this parchment of Divine Names] because in general they[people] don't protect this parchment properly, "and it falls in most of the streets"(it becomes disgusting and embarrassing), and as well many times it[the parchment]comes to erasure of The [Divine] Name. As well, it appears that: the big Menorahs which are depicted on the parchments which are affixed in the Shul in front of the podium[of the Chazzan/Prayer Leader] under a surface of glass- this is not subject to the reasoning which was mentioned previously" - end quote. However, the [parchments] which are affixed in[front of] the podium without a surface, there is[grounds] to protests against them, because through the candles which are [customarily] affixed on the podium[hence being under the parchment melting the ink with the heat of the candle] , after many times[of lighting these candles] , it will lead to erasure of The [Divine] Name, Heaven Forbid.

5 ה

(ה) מפני בני אדם – ועל כל פנים לא יתקוטט עמהם, מפני שמידת העזות מגונה מאד, ואין ראוי להשתמש ממנה כלל, אפילו בעבודת השם יתברך, כי יקנה קניין בנפשו להיות עז אפילו שלא במקום עבודתו יתברך (ב"י). ועיין בביאור הלכה.

(5) BEFORE MEN - Never the less, he should never fight with them, because the quality of brazenness is very despicable, and its not appropriate to use it at all, even in the service of the Lord blessed be his name, because he the will acquire the attribute in his personality even in matters which are not in the service of Hashem.

6 ו

(ו) המלעיגים עליו – וכן אם הוא אדם בינוני עומד במקום גדולים, לא יתבייש מהם ללמוד ולעשות המצווה. אך אם אפשר לו לעשות המצווה שלא בפניהם, טוב יותר. ומיהו בפני בינונים שילמדו ממנו, יש לומר, טוב יותר לעשות בפניהם, שילמדו ממנו לעשות כמעשהו. אך יכוין לבו לשם שמים, ולא להתפאר חלילה.

THAT ARE MOCKING YOU - If he's an average person who in the company of great men, he shouldn't be embarrassed to learn or to do the mitzvah. If its possible for him to perform it not directly in their presence, its even better. However, if you're in the presence of other average folk who would learn from him, then on could say, that it would be better to do it in their presence, so that they should learn from him how do as he has done. However, he should direct his heart [intention] to the Name of the Heaven, but not boastfully God forbid.

7 ז

(ז) גם בהצנע לכת – רוצה לומר, אף בשעה שהוא בביתו בהצנע, גם כן יהיה לכתו עם ה' אלהיו, וכמו שמסיים והולך.

AND WHEN HE IS ALONE - It means to say, even when he is in the privacy of his home, also he should be walking with the Lord his God, as [the Re'ma] concludes...

8 ח

(ח) בזריזות – לאו דווקא, אלא ישהה מעט ולא יעמוד פתאום, כי זה מזיק לגוף [גיטין דף ע']. טוב לומר תיכף בקומו: "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך". ותיבת "בחמלה" יהיה באתנחתא, ו"רבה אמונתך" בלי הפסק. והוא מן הכתוב: "חדשים לבקרים" וגו', שהקב"ה מקיים אמונתו להחזיר נשמות המופקדים בבוקר. ואין צריך לזה נטילת ידיים, ואף אם ידיו מטונפות, כי אין מזכיר בזה הנוסח לא שם ולא כינוי. ומכל מקום ללמוד נראה דאסור קודם שנטל ידיו, ובלאו הכי אסור קודם ברכת התורה. ועיין לעיל סוף ס"ק ב'. סעיף ג [עריכה]

WITH ALACRITY - Not exactly, but rather he should wait a bit and not get up immediately, because it is damaging for the body. It is good to say immediately upon rising "I am gratefully to you my eternal king who has returned my soul in kindness; great is your faith." It should be said with a pause after "kindness", and "great of your faith" without pause. And this is from as its written "renewal of mornings" etc..., that the Holy One Blessed be He upholds his faithfulness to returns the souls to its depositor in the morning. And there is no need to wash hands, even if they are filthy, because in this wording there is no remembrance of the name of ADNOOT or any other name. And anyhow, it is forbidden to learn Torah before washing hands, and also forbidden before the blessing of the Torah.

9 ט

(ט) ראוי לכל וכו' – והמקובלים האריכו מאוד בגודל מעלת קימת חצות כי רבה היא. וכבר נדפס בסידורים סדר ההנהגה על פי כתבי האר"י ז"ל. וזמן חצות הוא תמיד באמצעות הלילה ממש בכל מקום, ואפילו בלילות הארוכות או הקצרות. והיא י"ב שעות אחר חצי היום. והעת להתאונן על החורבן נכון יותר שיהיה קודם חצות מעט, ומחצות ואילך יעסוק בתורה, ובסוף הלילה יבקש צרכיו. ויש אומרים אז "שומרים לבוקר". ואם הוא קרוב להנץ החמה, יאמר המזמורים לבד וידלג הקינות, ואחר כך יאמר "שומרים לבוקר". ואחר התיקון, שיעור משניות קודם לכל דבר. ואם זכה לחכמת האמת, עת ההיא מסוגלת מאוד. האחרונים קיבלו, מ"שכבי" עד "קומי", היינו משבועות שאומרים "שכבי" עד תשעה באב שאומרים "קומי", אין צריך לקום בלילה. ויש אומרים, מט"ו באב עד ט"ו באייר יקום. והנוהגים על פי קבלה סוברים שצריך לקום תמיד. חבורה שנתחברו יחד לומר תיקון חצות בציבור, אין למונעם, ואדרבה, ברוב עם הדרת מלך. וטוב יותר שיאמרו את התיקון בבית הכנסת משיאמרוהו בחדר הסמוך לו, דבית הכנסת קדיש טפי, וגם שיהיו מעשרה הראשונים. וצריך ביחוד להזהר מאוד מאוד משיחת חולין בניעורם בלילה. ומי שאינו יכול להשכים קודם אור הבוקר, מחמת שהוא חלש בטבעו, או שהוא יודע בעצמו שאם יקום באשמורת יישן בעת התפילה, מוטב לישן כל הצורך. ומכל מקום יהיה זהיר מאוד לקום שעה, ולפחות חצי שעה, קודם קריאת השַמָש לבית הכנסת, כדי שיהיה יוכל להכין עצמו להתפלל בציבור ובנקיות.

10 י

(י) שיהא מיצר – אבל התורה והתפילה יהיה בשמחה.

11 יא

(יא) חורבן בית המקדש – כתב של"ה, שבכל סעודה יאמר "על נהרות בבל"; ובשבת, וכן בימים שאין אומרים בהם תחנון, יאמר "שיר המעלות בשוב ה'" וגו'. והעיקר שיידע מה קאמר, ואחר כוונת הלב הן הדברים.

12 יב

(יב) בלא כונה – אבל אם המרבה כיוון גם כן, המרבה טוב יותר. ואם הממעט יש לו אונס ואינו יכול להאריך, או שהוא משער בעצמו שאם יאריך – לא יהיה יוכל לכוין, וממעט בתחנונים ואומרם בכוונה, נחשב לפני ה' יתברך כמו אותו שיש לו פנאי ומאריך בתחנונים בכוונה. ועל זה שנינו: "אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוין ליבו לשמים". וכן לענין תלמוד תורה העניין כן, כי הכל תלוי לפני ה' יתברך אם עושה כל אשר בכוחו לעשות. ומי שהוא בעל תורה ויש לו לב להבין וללמוד, יכול למנוע מלומר הרבה תחינות ובקשות הנדפסות בסידורים, וטוב יותר שילמוד במקומם. וצריך האדם לקבוע לו עת ללמוד ספרי מוסר בכל יום ויום, אם מעט ואם הרבה, כי הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו. ותבלין היצר הרע הוא תוכחת מאמרי חז"ל.

13 יג

(יג) פרשת העקידה – קודם פרשת הקרבנות. ויכול לומר פרשת העקידה ופרשת המן אפילו בשבת. ואין די באמירה, אלא שיתבונן מה שהוא אומר ויכיר נפלאות ה'. וכן מה שאמרו בגמרא: "כל האומר תהילה לדוד ג' פעמים בכל יום, מובטח שהוא בן עולם הבא", גם כן באופן זה. וטעם לאמירת כל זה, כי פרשת עקידה, כדי לזכור זכות אבות בכל יום, וגם כדי להכניע יצרו, כמו שמסר יצחק נפשו. ופרשת המן, כדי שיאמין שכל מזונותיו באין בהשגחה פרטית, וכדכתיב: "המרבה לא העדיף והממעיט לא החסיר", להורות שאין ריבוי ההשתדלות מועיל מאומה. ואיתא בירושלמי ברכות: כל האומר פרשת המן, מובטח לו שלא יתמעטו מזונותיו. ועשרת הדיברות, כדי שיזכור בכל יום מעמד הר סיני ויתחזק אמונתו בה'. ופרשת הקרבנות, דאמרינן במנחות: "זאת תורת החטאת", כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת וכו'.

14 יד

(יד) ושלמים – והוא הדין פרשת תודה, דגם היא בכלל שלמים. ואחר עולה ושלמים ותודה יאמר פרשת נסכים, כי אין זבח בלא נסכים. אבל חטאת ואשם אין טעון נסכים.

15 טו

(טו) וחטאת – עיין במגן אברהם שכתב, דאם יודע שנתחייב חטאת, יאמר פרשת חטאת קודם. ומדברי שארי הפוסקים לא משמע כן.

16 טז

(טז) בצבור – מפני הכופרים, שיאמרו: אין תורה אלא זו. ובפרט בזמנינו. ולכך אין כותבין אותו גם כן על קונטרס המיוחד לציבור. יש שכתבו דלא אסור לאומרו בציבור, אלא לקובעו בין הברכות כמו קריאת שמע; אבל קודם ברוך שאמר, מותר אף בציבור. ואנן נקטינן לאסור בצבור כלל וכלל. וביחיד, דווקא שלא בתוך התפילה; אבל לקבוע בתוך הברכות, גם ליחיד אסור [ע"ת וארה"ח].

17 יז

(יז) ביום – דאין הקרבנות קרבין אלא ביום. אבל פרשת הכיור ופרשת תרומת הדשן יכול לאמר קודם היום. ואם אין לו פנאי, יכול לאמר גם פרשת הקרבנות בלילה. ואם צריך עמידה, עיין בסימן מ"ח במ"ב סק"א. כתב בשל"ה דבשבת ויום טוב לא יאמר יהי רצון, דאין קרבן נדבה בא בהם, אבל הפרשיות אין הפסד לאומרן, כקורא בתורה. ומכל מקום אם הוא בן תורה, מוטב יותר שיעסוק בפרשה דיומא. מי שהוא אבֵל לא יאמר פרשת הקרבנות (משום שהוא אסור בתלמוד תורה).

18 יח

(יח) באים בנדבה – אבל אחר פרשת החטאת לא יאמר כן, לפי שאינה באה נדבה; אלא אם כן עבר עבירה שחייבים עליה חטאת. וכן אשם. ואשם תלוי, קיימא לן דאינה באה בנדבה. והאחרונים כתבו בשם רש"ל דיש לומר אף לאחר חטאת ואשם יהי רצון, רק שיאמר בלשון ספק, דהיינו: "יהי רצון מלפניך אם עברתי עבירה שחייבים עליה חטאת, שיהיה זה נחשב כאלו הקרבתי חטאת"; ואם לאו, יהיה כקורא בתורה. וכהאי גוונא יאמר גם כן אחר פרשת אשם. אך המגן אברהם הקשה עוד, איך יאמר "אם נתחייבתי חטאת"? הא קיימא לן לעניין חטאת דבעי ידיעה בתחילה שחטא! על כן העלה המגן אברהם, דלעניין חטאת לא יאמר כלל היהי רצון; רק לעניין אשם ודאי ואשם תלוי, יוכל לאמר יהי רצון זה דעל תנאי. אך אם ליבו נוקפו שמא עבר על חטא והיה לו ידיעה שחטא ושכח, יוכל לאמר גם כן היהי רצון אחר חטאת בדרך תנאי [שערי תשובה]:

19 יט

(יט) עם הקרבנות – וכהיום נוהגין לאומרו אחר פרשת התמיד.

20 כ

(כ) ושחט אותו – דאיתא במדרש, דכל מי שאומר פסוק זה, הקב"ה זוכר עקידת יצחק.