Mitzvah 600:1 ת״ר:א׳
1 א

שנצטוינו להציל הנרדף כו'. מבואר בר"מ בפ"א מהלכות רוצח ובטור ובש"ע חוה"מ סי' תכ"ה והדינים כ"ה. הרודף אחר חבירו להורגו ופשוט דאין חילוק בין רודף אחר גדול או קטן כל שחייבים על רציחתו פשוט שהרודפו הוא בכלל רודף וכן אחר ע"כ או שפ"כ כיון דנהרגים עליהם הו"ל רציחה גמורה והרודף להורגם מצוה על כל איש ישראל להצילם ולמנוע הרודף אפילו בנפשו אם א"י להציל אלא אם יהרוג את הרודף יהרוג אותו ואם אינו הורג אותו עובר משום עשה זו וגם שני לאוים לא תחוס כו' לא תעמוד כו' כמבואר בר"מ ובהרב המחבר. ואם רודף אחר עכו"ם או גר תושב פשוט שאסור להורגו וההורגו נהרג עליו דלאו בכלל רעהו הוא. אך אם רודף אחר הטריפה או גוסס בידי אדם שאין חייבים על רציחתו מיתה כמבואר כאן פ"ב אפשר דאסור להרוג הרודף דלא הוי פ"נ וכבר עמדתי בזה בפרשת אמור במצות קידוש השם וכן בשאר ענינים שא"ח מיתה על הרציחה כגון שרוצה לכפתו לפני ארי וכדומה עי' בר"מ פ"ב אפשר כיון דהרוצח א"ח מיתה בעבר והרגו אינו נהרג עליו מתורת רודף ואפשר כיון דמבואר ביומא פרק יוה"כ דר"י יליף דפ"נ דוחה שבת מבא במחתרת היינו רודף דדוחה עבירה דרציחה מפני פ"נ ה"ה וכש"כ שבת ורבא דדחי היינו אשכחן ודאי כו' על כל פנים סברתם דהתורה צותה להרוג הרודף מחמת פ"נ דהנרדף אם כן אפילו בכפתו לפני ארי וכדומה דהוי פ"נ הו"ל רודף ומצוה להורגו. ומכל מקום בטריפה אפשר דלא הוי פ"נ ובחיבור זה נסתפקתי אם בשביל פ"נ דטריפה מחללין שבת אף דלחיי שעה מחללין שבת מכל מקום בכה"ג דחתיכי סימני דחיותא עיין בסנהדרין דף ע"ב אפשר דאין מחללין שבת ומכ"ש דאסור להרוג הרודף אך בארי וכדומה דהוי פ"נ לענין כל המצות הוי פ"נ לענין זה ג"כ דמצוה להרוג הרודף ומכל מקום צ"ע ובאתי רק לעורר. וגם נסתפקתי לעיל אם נאמר דהוא מחמת פ"נ אם כן כיון דקיימא לן דס' פ"נ דוחה שבת אם כן אפשר ברודף אחר אסופי שנמצא במקום מחצה ישראל ומחצה עכו"ם אם הורגין לרודף בספק ג"כ עי' לעיל ומגמר בעתיק' כו'. והרודף לכתחלה צריך להתרות בו בן ברית הוא כו' אבל אם א"י להתרות בו הורגין אותו בכ"ע ואפילו חרש שוטה וקטן הרודפים מצוה להרוג אותם אך באשה המקשה לילד אם יצא ראשו אין הורגין אף דהוי רודף משמים הוא דרדפי וזה טבעו של עולם. ומ"ש בלא התראה כלל ע' בסמ"ע שכ"כ כן מראי' דקטן וז"ב. ובטריפה שכתבתי דאין הורגין הרודף אפשר אף הנרדף בעצמו אסור להורגו כיון דאין זה ש"ד ופ"נ ולא נתנה ש"ד לדחות אצלו כן נראה. והורגין את הרודף אפילו בשבת ע' בסנהדרין דף ע"ב מבואר להדיא גבי מחתרת ומביאו הר"מ פ"ט מהל' גניבה ושם אינו מוכח רק דרשות הוא אך לפי מאי דמסקינן דמצוה היא ע' בדף ע"ג אם כן ה"ה בשבת מצוה דהוא פ"נ וז"פ. ועי' במנ"ל פכ"ד מהל' שבת דכתב ג"כ כמ"ש וכתב דהוא דבר פשוט אך לא הביא הגמרא שהזכרנו שמפורש להדיא בש"ס דשבת נדחה וילפינן מקרא ולא לדבר פשוט אך הדין אמת. ועיין במנ"ל כאן שכתב היכי דיש לו רשות להרוג כגון גוה"ד את הרוצח או בבא על הגויה דקנאין פוגעין בו והוא רשות אם הנרדף הרג את הרודף אינו נהרג עליו ומביא ראיה מדאמרינן דאלו הרג זמרי לפנחס לא היה נהרג כיון דלא הי' מצוה רק רשות וע' לעיל בפרשת אמור במצות קד"ה שכתבתי דוקא הנרדף עצמו אם הרג הרודפו אין נהרג עליו אבל אם אחר הרג הרודף שעושה ברשות ודאי נהרג עליו כי הותר לו ש"ד כיון דעושה ברשות אך הנרדף עצמו שאני ואפשר גם בטריפה אלו הרגו בעצמו א"ח. אך יש לחלק בין הנושאים ולא באתי רק לעורר. וע' עוד שכתב היכי דהוא מצוה כגון שהרודף הרג את המציל נהרג עליו כיון דעל המציל מצוה לרודפו לא הוי רודף כלל ע"ש. בענין ס' ישראל שהבאתי ע' לעיל שכתבתי דהורגין הרודף גם לפי סברת בעל תה"ד מובא בש"ך י"ד סי' קנ"ז דל"ש ס' נפשות להקל באותן עבירות שיהרוג כיון דלא הקפידה תורה על נפשו לא ילפי' משאר ספיקות ה"נ כיון דהתורה לא הקפידה על נפש הרודף מפני פ"נ דהאיך אם כן בספק ג"כ נהרג ואין אומרים ס"נ לקולא ואפשר אפילו נמצא האסופי במקום רוב עכו"ם מכל מקום כיון שמחללים שבת עליו דאין הולכין בפ"נ אחר הרוב ה"נ הורגין הרודף מחמת פ"נ ובאתי רק לעורר. והנה מ"ש דלכתחלה צריך להתרות להרודף בן ברית הוא כו' ע' במנ"ל פ"ח מה' חובל שכתב דוקא אחר שבא להציל צריך להתרות לרודף אבל הנרדף עצמו א"צ להתרות בו כלל ע"ש.

2 ב

ואם יכול להציל באחד מאבריו של רודף בלא הריגה אסור להורגו ואם הרגו המציל ה"ז שופך דם וח"מ אבל אין ב"ד ממיתין אותו כ"כ הר"מ והטור השיג עליו למה אין ב"ד ממיתין אותו ועיין בבד"ה מה שתירץ דלא הי' התראה ועיין במנ"ל שכתב שדבריו צריכים תלמוד היינו דמשכחת לה התרא' ג"כ. ולכאורה קשה על הר"מ ממעשה דאבנר ועשאל דיואב דן לאבנר בדין סנהדרין כמבואר בסנהדרין דף מ"ט דלמה הרג לעשאל אף דעשאל רודף הי' לו להציל באחד מאבריו ונהי דיכול להציל מכל מקום לא הי' חייב מיתה בב"ד וצ"ל דזה לאו דוק' דדנו בסנהדרין רק דנו בטענה שהי' ראוי למות ע"פ סנהדרין כמ"ש הרב המחבר ועיין בר"מ פ"ב שכתב כל רציחה שהם ש"ד אף על פי דאין ב"ד ממיתין אותו רשות ביד מלך ישראל להרוג או הב"ד אם השעה צריכה לכך וכונת הש"ס שדינו שחייב מיתה והוא (יען) ש"ד ועון הריגה בידו ויואב היה שר אצל דוד והרגו מדין המלכות דעיקר הכונה שהי' מחויב אבנר מיתה אף שע"פ הב"ד [אין] ממיתין אותו כנ"פ. ועי' במנ"ל פ"ח מהל' חובל שמביא הא דאם יכול להציל באחד מאיבריו והרגו ה"ז חייב דוקא המציל אסור להרגו אם יכול להצילו בלא הריגה אבל הנרדף בעצמו אף שהי' יכול להציל עצמו בא' מאבריו אינו חייב וא"צ לדקדק בזה והוא ברא"מ פ' וישלח ורבים תמהו אם כן האיך הי' אבנר חייב על עשאל דהי' יכול להצילו באחד מאבריו הא אבנר הי' הנרדף ויכול להורגו וא"צ לדקדק בזה וצ"ע. ועי' ברש"י בסנהדרין דף ע"ד ע"א בד"ה ויכול שכתב להדיא דהנרדף אם יכול להציל בא' מאבריו נהרג עליו אם הרגו. ובא עוד בקבלה דהרודף אחר עריות לאונסה ג"כ מצוה להציל בנפשו של רודף אם א"י להציל בא"מ וזה לאו מטעם פ"נ לדברי רבנן דקיימא לן כותייהו דפליגי אר"י ע' בש"ס דסנהדרין רק גזה"כ הוא ואפגמ' קפיד רחמנא והדינים כ"ה אם רודף לאנס א' מהעריות שיש בהם כרת או מב"ד או רודף אחר הזכר לאנוס אותו ניתן להצילו בנפשו אבל ח"ל ובהמה אין ניתן להצילם בנפשם ואין הורגין הרודף וג"כ אפילו הרודף חרש שוטה וקטן ודוקא קטן מבן ט' שנים וי"א דביאתו ביאה אבל פחות מזה אין ביאתו ביאה ודאי אין מצילין וכן הנבעלת ודאי צריכה להיות בת ג"ש וי"א דפחות מזה אין ביאתה ביאה בכל העריות וכן בזכר צריכים להיות יותר מבן ט' שנים עי' בר"מ פ"א מהא"ב וז"פ דכל דלא הוי ביאה אצל א"ב ה"נ לא הוי ביאה ואין מצילין אותם וז"פ. וגם פשוט דאין חילוק בין כדרכה ובין שלא כדרכה כיון דהוי ביאה אצל כל א"ב ואפילו אומרת הניחו לו שלא יהרגני אין שומעין כיון דמקפדת על פגמה רק דמתירא' מהריגה גזה"כ דמצילין אותו בנפשו אבל מפותה אין מצילין בנפשו דהתורה לא הקפידה על העבירה רק אפגמה אבל אם היא בעצמה אינה מקפדת ל"ל בה כן מבואר בש"ס ואפשר אם היא קטנה דפיתוי קטנה אונס הוא לדעת רוב הפוסקים חוץ מהר"מ וכן אם היא שוטית וחרשית דודאי הוי כאונס דלאו בת דעת היא מצילין אותה אף בפיתוי. או אפשר כיון דלאו בת דעת אינה מקפדת על פגמה כלל ועל העביר' לא הקפידה התורה אם כן אפילו רוצה לאונסה אין מצילין אותה בנפשו כלל וצ"ע ע' בגמרא. והנה מבואר בגמרא דאחד נערה מאורסה ואחד ח"מ וח"כ ניתן להצילה בנפשו וילפי' מקרא חטא כו' אם כן פשוט דנדה נמי בכלל זה דהוא ח"כ והוא בכלל עריות המבוארים בפרשת אחרי וכ"כ הר"מ פ"ד מהא"ב דנדה הוא בכלל עריות והרי"מ כאן כתב הרודף כו' ואחד כל העריות ודאי נדה בכלל ועי' בגמרא א"ל ר"פ לאביי אלמנה לכה"ג נמי קא פגים לה א"ל אפגמא רבא קפיד רחמנא כו' ופירש"י כגון עריות דכריתות שהם חמורות שהולד ממזר ונעשה זונה בבעילתו כו' אם כן נדה דלא נעשית זונה ואין הולד ממזר כידוע אין כאן פגם ולא ניתן להצילה בנפשו והר"מ סתם נראה דגם בנדה הדין כן כיון דהוי ח"כ הוי פגם ודברי רש"י צ"ע דאפשר דזה נקרא פגם גדול כיון דהוא ח"כ וצ"ע כעת. ומבואר בגמרא נעבדה בה עבירה אין ניתן להצילה בנפשו ופרש"י נעבדה בה עבירה כבר אין מצילין פרש"י דהא איפגמא לה כו' מבואר בדבריו כ"ה דערוה זו נפגמה פ"א ע"י או ע"י אחר הן באונס הן ברצון כיון דנפגמה שוב אין מצילין ובגמרא ע"ב דמקש' הש"ס ורמינהו אלו נערות שיש להם קנס הבא על אחותו כו' והיינו כיון דחייב מיתה מטעם רודף תפטר המיתה מן התשלומין אמרוהו רבנן כו' משעת העראה דפגמה איפטרא לי' מקטלא ממונא לא משלם עד גמר ביאה ופרש"י משעת העראה איפגמא ושוב אין מצילין בגמר ביאה בנפשו ואח"ז א"ר חסדא כגון שבא עליה שלא כדרכה וחזר ובא עליה כדרכה ופרש"י שבא עלי' הוא או אחר שלכ"ד וכתב דלא ניתן בביאה זו להצילה בנפשו שכבר נפגמה מבואר כל היכי דערוה זו נפגמה באיזה זמן אפילו מאחר אין מצילין הרודף בנפשו. והר"מ כתב כאן רדף אחר ערוה ותפסה והערה בה אף על פי שלא גמר ביאתו אין ממיתין אותו כו' תפס אוקימתא דרבנן וג"כ הטעם כיון דנפגמה פ"א אם כן אין חילוק בין הוא או מאחר הכלל כיון דנפגמה וכן מבואר בכ"מ דעל דין זה מביא הברייתא דנעבדה בה עבירה כו' אם כן מטעם כיון דנעבדה עבירה אין חילוק בכ"ע שנעבדה בה עבירה אין מצילין אותה כיון שנפגמה ודברי הכסף משנה שכתב כאן על הר"מ דהולך אחר השורש הקודם שחייבים מיתה שעברו ועשו אין ממיתין אותם עד שיגמור דינם בב"ד וזה כיון שהערה כבר עשה העבירה עכ"ל. ודבריו תמוהים דכאן מיירי לענין להצילו שלא יגמור דעל כל כח וכח חייב מכל מקום אין צריך להצילו ומניחין לו לגמור כיון דנפגמה לא ניתן עוד להצילה כו' אבל העבירה שאנו רוצים להצילו לא עשה עדיין ומכל מקום אין מצילין כיון דאיפגמה עיין בש"ס ותראה דדברי רבינו הכסף משנה תמוהים מאד ומכל מקום הר"מ סתם ביותר דהו"ל לכתוב להדיא היכי דנעבדה בה עבירה אפילו על ידי אחר לא ניתן להצילה וכן הטור והש"ע סתמו ביותר וע' רש"י שפירש על הא דאמר כגון שבא עליה שלכ"ד וחזר ובא כו' שבא עלי' הוא או אחר כבר שלכ"ד וצ"ל דהאי אחר היינו ג"כ שהיתה ערוה עליו אבל אם נבעלה למי שאינה ערוה עליו לא נפגמה כלל והצלת בנפשו לא תליא בבתולה או בעולה אלא מיירי בנבעלה למי שהיא ערוה עליו וז"פ וברור. וראיתי בס' תו"ח שכתב על הא דנעבדה בה עבירה הא מלתא דפשיטא הוא כיון דכבר נעשית העבירה צריך ב"ד כו' ודבריו תמוהים דהרי פרש"י להדיא דאם נעבדה בה כבר עבירה ועתה רודף אחריה ורוצה לעשות העבירה אין מצילין דאיפגמא כו' אבל מיירי לענין להפרישו מהעבירה וז"פ. ויותר נ"ל מסתימת דברי הר"מ דדעתו דלא שייך הדבר דאיפגמא רק מאותו איש ובאותה ביאה כגון שהערה בה כיון דנפגמה ממנו באותה ביאה אין ניתן להצילה על גמר ביאה ונעבד' עבירה דמבואר בגמר' היינו ג"כ שהערה בה וכן פירש התו"ח ונטה מדברי רש"י ולא איכפת כלל אם נבעלה מקודם מזה או מאיש אחר אע"ג דר"ח אמר כגון שבא עלי' שלכ"ד כו' סובר דאף ע"י ביאה אחרת נפגמה לא פסק כאוקימת' זו כי יש שאר אוקימתות לתרץ משנה דאלו נערות ולדעתי נראה דוקא באות' ביאה מסתימת דבריו כ"נ ובאתי רק לעורר. ונראה דגבי זכר נמי כיון דאיפגם הן בהעראה לדעת הר"מ או באיזה ביאה לדעת רש"י שוב לא ניתן להצילו בנפשו אף דבגמר' אמרינן דגבי זכר ל"ש פגם מכל מקום אפשר לפי המסקנא גם בזכר דינא הכי ומכל מקום צריך עיון ובאתי רק לעורר. וברודף אחר ספק ערוה לטעם שכתבתי ברודף להרוג דהו"ל ס' פ"נ ומצוה להרגו וכאן לא שייך זה דלא הו"ל פ"נ רק גזרת הכתוב לרבנן דקיימא לן כוותייהו אם כן אסור להורגו. אך לפמ"ש בשם תה"ד דהיכא דהתורה התירה מס"נ ל"ש ס"נ לקולא אם כן ה"נ הוי מצוה מספק ול"ש ס"נ לקולא ומצילין אותו בנפשו כנ"ל. ונראה דעיקר דקפיד רחמנא אפגמא ולא על העבירה אם עכו"ם רודף אחר ערוה שאינו מצווה עליה כגון נדה ומכש"כ במצווה כגון א"א וזכר מצוה ג"כ להציל בנפשו ואם לא עשה כן עובר בעשה ולא תעשה והוא כש"כ מישראל דהתורה התירה דמו מכש"כ עכו"ם דאינו חייב עלי' משום ש"ד כנ"פ. וגם נ"פ דמצוה על הבן להרוג האב אם הוא רודף הן להרוג והן עריות ע' בסוגי' דמחתרת. ופשוט כיון דהתירה התורה ש"ד אם כן משום ה"ה אב ובפרט דהאב רשע ואינו עושה מעשה עמך וז"פ. והמנ"ל בפרק כ"ד מהל' שבת נסתפק ברודף אחר ערוה דניתן להציל' בנפשו וזה אין הטעם פ"נ רק גזה"כ אפגמא קפיד רחמנא אפשר בשבת לא ניתן לחלל שבת וע"ש שמביא בשם הרי"ף דגם בשבת מצילין כפי מה שפירש בפסחים אך לדעת התוס' הדבר צריך תלמוד. והנה כמו דמספקינן בשבת ה"נ בי"ט דעשה ולא תעשה הוא אסור ג"כ לחלל י"ט וז"פ. ועיין בשער המלך שדעתו שלאחרים אסור להציל בשבת אבל הנרדף מותר להציל עצמו בנפש הרודף אפילו בשבת ע"ש. ואיני מבין החילוק כיון דלא ניתן שבת לדחות מ"ל אחרים או בעצמו ואינו דומה לסברת הרא"מ ביכול להציל בא' מאבריו דמחלק בין אחרים לנרדף וק"ל. וע"ש עוד שכתב דאף לדעת הרא"מ דנרדף אף דיכול להציל בא' מאבריו מותר להציל בנפשו זה דוקא גבי רודף להרוג אבל ברודף בערוה אף הנרדף עצמו בכלל זה דאסור להציל בנפשו אם יכול להציל באבריו כמו אחר המציל ע"ש. מה שנסתפקתי לעיל אם אמרינן פיתוי קטנה אונס הוא לענין שניתן להצילה בנפשו אף במפותה. שוב ראיתי בס' ש"מ בכתובו' בפרק אלו נערות שנסתפק בזה מ"ש שכתב דאפשר לענין זה הו"ל פיתוי ע"ש. ונוהג מצוה זו בכל אישי ישראל ולענין ב"נ דיני רודף כתבתי קצת בפרשת אמור במצות קד"ה: