Mitzvah 516:1 תקט״ז:א׳
1 א

שנצטוינו וכו' ועז"נ וכו' אליו תשמעון וכו'. מבואר בר"מ פ"ט מה' יסוה"ת הכלל כל המוחזק לנביא או שנתן אות כפי המבואר בר"מ פ"ז שם מ"ע לשמוע לו ואפילו לעבור על המצוה לפי שעה מצוה לשמוע לו ועע"ז ענשו מיתה ביד"ש חוץ אם אומר לעבוד עכו"ם אפילו לפי שעה ה"ז נביא שקר אבל כל המצות לחלל שבת וכדומה כאליהו בהר הכרמל וכיצחק ששמע לאברהם מחוייבים אנחנו לשמוע לו ולעשות ואם אינו שומע כנ"ל. והנראה מדברי הר"מ דאין המצוה לשמוע לו לעבור על אחת מן המצות רק אם אומר בשם הקב"ה שהקב"ה צוה לו כך אבל מדעתו א"צ לשמוע לו אך התוספות בסנהדרין דף פ"ט ע"ב וביבמות נראה דצריך לשמוע לו אף דאמר מדעתיה דנפשיה ומצוה לעבור עבירה צריכים לשמוע לו ע' בלחם משנה הל' ג' וכן נרא' מד' הרהמ"ח בשרשי המצוה ע' היטב וכן נראה לי אפילו בדבר הרשות להר"מ דוקא אם אומר בשם הקב"ה ולדעת התוס' אפילו בשם עצמו מכש"כ מעובר על המצוה. ומכל מקום נ"ל אף לדברי התוס' דמצוה לשמוע לו אפילו אם אומר מדעת עצמו אם אינו שומע לו באומר מדעת עצמו אינו חייב מיתה בד"ש. דפשטא דקרא כתיב והי' האיש אשר לא ישמע וכו' אשר ידבר בשמי אנכי אדרוש וכו' נראה דוקא אם אומר בשם הקב"ה אבל אם אומר מעצמו נהי דמ"ע איכא מאליו תשמעון מכל מקום לא נענשו על כנ"ל. ולפי סידור לשון הר"מ כאן ע' היטב נראה דהעונש הוא דוקא אם מצוה בדבר הרשות אבל לעבור על המצוה לא כתב עונש בדבריו אך בהקדמתו לפירוש המשניות מבואר להדיא דאף לעבור עבירה אם אינו שומע לו חייב בעונש כנ"ל ע"ש בדבריו הטעמים. ולשון והעובר על דברי נביא וכו' וכ"כ הרהמ"ח וכ"כ הר"מ פי"ט מסנהדרין לשון הזה ולשון המשנה בסנהדרין והמוותר על דברי הנביא וכו' מיתתו ביד"ש ולא אמרה בלשון העובר על דברי נביא וכו' ורש"י במשנה בד"ה המוותר כ' וז"ל המפקירים שלא חשש למה שאמר לו הנביא ובגמרא אמרינן מוותר על דברי הנביא כגון חברי' דמיכי' בן ימלא דכתיב ואיש אחד מבני הנביאים אמר וכו' הכיני נא וימאן וכו' ויאמר לו יען אשר לא שמעת וכו' ולמה צריכה הגמ' למשל כגון וכו' הא מי שעובר על דברי נביא ישנו בעונש כמ"ש בתורה והי' וכו' אשר לא ישמע וא"צ דמיון לזה כל מה שעובר על מה שהנביא אומר חייב כנ"ל. ועוד ק"ל כמו שהקשה הרמב"ן בשורש הב' בסמ"ק על רבינו דלדבריו כל העובר ע"ד חכמים עובר בלאו ועשה אם כן אין חומר בד"ת רק ח"כ או מב"ד כי כולם הם לאוים ועשה ע"ש ה"נ כל מצות עשה שבתורה שאין בהם עונש הא עובר ע"ד הנביא אדון הנביאים מרע"ה אם כן כל העובר חייב מב"ש מחמת העובר ע"ד נביא הן עשין הן לאוין שאב"מ ולמה פרט הכתוב באיזה שחייב מב"ש הא כל העובר על איזה דבר עובר על ד"נ הגדול אדון כל הנביאים ע"ה ולומר דעונש הוא רק על הנביאים חוץ מרע"ה כמ"ש נביא וכו' אליו תשמעון וכו' והי' האיש וכו' זה דחוק ועוד מצינו גבי שאול המלך ע"ה שלא שמע לדברי שמואל הנביא ע"ה ונענש והוסר ממלוכה כמ"ש בשמואל ולמה לא סגי בעונש שענשתו תורה בעובר עד"נ. ובפ' מלך כאן פרש"י לבלתי סור מן המצוה וכו' הא למדת אפילו מצוה קלה של נביא נענש וכו' ול"ל קרא לא עדיף מכ"א אם עבר נענש ואין סברא שמלך יש לו איזה וויתור במצות התורה והוא ככ"י במצות חוץ מ"ש להדיא ע"כ לולי דברי הגדול אדונינו הרמב"ם ורבינו הרהמ"ח נ"ל דוקא מוותר כמ"ש וכפרש"י דמפקירים ואינו חושש וע"ז קאמרי בגמ' כגון חברי' דמיכי' דא"ל הכיני ולא שמע דהי' בעיניו דברי הנביא ללעג דלמה יכה אותו ועי"ז אפשר דלא האמין בדבריו וע"ז העונש מב"ד אבל מצות הנביא שאינו מוותר רק עובר מחמת שיצרו תקפו כמו שאול המלך בגלגל ובמלחמות עמלק כמ"ש בקרא אינו בכלל זה ודינו כעובר על מ"ע דהתורה צוה אליו תשמעון וכמו כן העובר על איזה מצוה שבתורה הן עשה ולא תעשה מבואר העונש בתורה ומה שא"מ אינו בעונש הזה רק כפי שיקול אל דעות יתב' שמו לכל העבירה או שעובר על איזו עשה. אבל בכלל עובר על דברי הנביא דיהי' דינו חרוץ בתורה מב"ש אינו על כן במלך כתבה התורה דאפילו על מצות הנביא נענש לא מב"ש רק עונש כפי שיגזור חכמתו יתברך. ושאול הי' לו עונש שהוסר מהמלוכה ויש מלך שיש לו עונש אחר על עשה זו כמו כל האנשים אשר כל העונשים שאינם מבוארים בתורה להדיא העונש לפי שיקול אל דעות הן בעוה"ז הן בעוה"ב ואין ב' אנשים שוים בעונש כידוע בספרי החכמה. אבל עונש החרוץ בתורה הוא רק במוותר לא בעובר כ"נ ברור בעזר השי"ת. ופשוט דאם אינו רוצה לשמוע כופין אותו עד שתצא נפשו ככל מ"ע שבתורה והוכחת המשנה והש"ס דעונש הזה קאי רק במוותר מהתורה דבכ"ע א"מ עונש ובאיזה דברים מבואר העונש מב"ש ע"כ אינו בגדר העובר על דברי הנביא וצ"ל דלא הקפידה התורה רק במוותר ולא בחוטא כ"נ ברור בס"ד. ועיין בר"מ בהקדמתו נראה ג"כ דהוא עונש הממרים ולא החוטאים ע"ש. ובכלל הפסוק הזה נביא שעבר ע"ד עצמו כגון עדו שנצטוה שלא לאכול וכו' וציית לדברי הנביא השקר ונראה דודאי הנביא בב"א הי' מוחזק לנביא אמת אצל עדו דאי לא לא שמע לו אך אפילו לנביא אמת אסור לשמוע כי אם הדרי' בזה לכולהו נביאה הי' אודעי להו כמבואר שם והיה יודע בעצמו ע"כ האמת הי' שכיחש לו וזה היה סיבה שטעה קצת ומכל מקום הו"ל לידע ונענש ע"ז דהוי מזיד וסביביו נשערה וכו' ונראה דעובר על (זה) עשה זו כמו שאחר מחויב לשמוע דברי נביא אמת ה"ה הוא בעצמו אם לא ישמע והוא כש"כ. והכובש את נבואתו חייב ג"כ מפסוק דקרינן לא ישמיע ואמרינן שם דהכובש נבואתו לוקה ומתרין ביה חביריו הנביאים דכלהו ידעו כמבואר שם וכתבו התוס' דאין לוקין דלית בזה לאו וג"כ אב"מ רק מלקין אותו עד שתצא נפשו והנה עונש זה שמענו בכובש נבואתו אבל לא צווי דבפסוק אינו מבואר דמחויב לומר נבואתו ואף דלא שייך כאן לא ענש אלא אם כן הזהיר כי ל"מ זה רק בלאוין ולא בעשה מכל מקום לפמ"ש הרהמ"ח במצוה ס"ט דפעולת האזהרה דבעונש לחוד היה במשמע שאם רוצה לעבור ולקבל העונש ש"ד ואינו עושה נגד רצון הקב"ה וכו' ע"כ הזהירה התורה להודיע שהשי"ת אינו חפץ בזה וכו' ע"ש אם כן אפילו בעשה כיון דלא כתוב קרא אפשר אם רוצה לקבל לכבוש הנבואה ולקבל עונש שפיר דמי ואפשר דזה הי' טעם יונה הנביא דמבואר בגמ' כאן דהיה כובש נבואתו וח"ו שיהי' יונה הנביא יעבור עבירה נגד רצון הש"י אלא דאין זה נגד רצונו רק מגיע עונש ויונה הנביא מתכוין לטובת ישראל כמבואר דעכו"ם קרובי תשובה וכו' קיבל עליו העונש לטובת ישראל. אך באמת כאן א"צ אזהרה דהאזהרה היא לנביא עצמו כמו יונה דהקב"ה אמר לו לך אל נינוה וכו' אם כן היה רצונו יתברך שילך ולא אמר ליה אם לא תלך וכו' רק בדרך צווי אם כן א"צ כאן צווי בתורה כי הנביא ששולחין אותו מצוה הקב"ה לו שיתנבא והדברים פשוטים וברורים. והנה כובש נבואתו כל נבואה לפי מה שהוא אם צריך לומר תיכף צריך שיאמר תיכף כמו בנינוה ביונה ואם א"צ תיכף רק לאח"ז על כל פנים בעת הצטרכות הדבר צ"ל וא"צ לומר קודם ואם לא אמר קודם אינו בכלל כובש רק זריזים מקדימים ובפ' מן פרש"י דלא הגיד להם פרשת שבת עד ע"ש שבאו נשיאי וכו' ויאמר וכו' הוא וכו' שבתון וכו' ולא הוי ח"ו בכלל כובש וכו' כי לא נצרך להגיד קודם עד ע"ש אך מחמת זריזים וכו' וסביביו וכו' ע"כ נענש שכללו הקב"ה עמהם ואמר עד מתי מאנתם וכו' אבל אינו בכלל כובש ח"ו ע"ש ברש"י וע"ש בס' אור החיים ואין הס' ת"י כעת. ונוהגת מצוה זו בכל אישי ישראל וכו':