דינים אלו בר"מ פ"ה מהלכות יסה"ת. ובכ"מ בסנהדרין יומא ופסחים ובטוש"ע יו"ד סי' קנ"ז. וברי"ף ובר"נ ובתוס' ואכתוב בקיצור. הנה על כל עבירות שבתורה חוץ משלשה המבוארים. ע"ז ג"ע וש"ד. אם אנסו אנס ורוצ' להרגו אם לא יעבור. ואז אינו שעת הגזירה גם בצנעה יעבור ואל יהרג. ולשון הר"מ שנאמר במצות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ולא שימות בהם וזה מבואר בסנהדרין כר' ישמעאל דסובר דאף בע"ז בצנעה יעבור מקרא זה וחי בהם. ובע"ז כ"ז ומקומות הנרשמים ע"ש. ונראה דאי לאו קרא וחי בהם הו"א למסור נפשו על כל עבירות שבתורה שלא לעבור גזירת הקב"ה. אך התורה גילתה דא"צ למסור נפשו על כל העבירות אם כן בב"נ דלא כתיב צריך למסור נפשו על כל ז' מצות שלו. ובסנהדרין שם איבעיא אי ב"נ צריך לקדש ה' ובתוס' שם דעתם דאפשיטא הבעיא דא"צ לקדש ה'. וכ"ה בר"מ פ"י ה"ב מה' מלכים דב"נ שאנסו אנס לעבור א' ממצותיו מותר לו אף לעבור ע"ז דאינו מצווה על קידוש השם ע"ש. ולכאורה קשה למה לא יתחייבו למסור א"ע כיון דלא כתיב אצלם וחי בהם וכבר הרגישו בזה התוס' דע"ד ע"ב ד"ה ב"נ ותירצו דלגבי ישראל אצטריך וחי בהם כדי שלא לילף כל העבירות מרוצח ונערה המאורסה דאף בצנעה יהרג ואל יעבור לכ"ע עכ"ל אם כן מוכח דמצד הסברא ל"א יהרג ואל יעבור רק כדי שלא לילף מרוצח ונ"ה אצטריך וחי בהם אם כן בב"נ דל"ש למילף מרוצח אם כן למה לי קרא וחי בהם ומצד הסברא יעבור ואל יהרג וכאמור:

ולכאורה קשה למה לא נקטו התוס' בדבריהם ע"ז ג"כ אך באמת מע"ז לא הוי ילפינן שאר עבירות שחייב למסור נפשו. כי ע"ז הוא מחמת אהבת השי"ת כדילפינן מואהבת אם כן שאר מצות לא הוי ילפינן מינה דהוא העיקר שהכל תלוי בה אבל מאלו עבירות שפיר ילפינן לזה אצטריך וחי בהם. אך קשה לר' ישמעאל דסובר גם בע"ז בצנעה יעבור רק לא בפרהסיא מקרא דלא תחללו אם כן מכ"ש לר"י בג"ע וש"ד בודאי יעבור בצנעה אם כן למה כתבה התורה וחי בהם בל"ז מצד הסברא אינו מחויב למסור א"ע ול"ש לומר דילפינן כו' כיון דלדידיה באמת גם שם אינו מחויב למסור נפשו בצנעה. אך ז"א דאף לר"י דסובר בע"ז יעבור מכל מקום בש"ד מודה דיהרג מטעם דמאי חזית כו' עיין בגמרא כיון דאינו ניצול נפש מישראל יהרג וא"כ גם נערה המאורסה דהוקש לש"ד גם שם מודה ר"י דיהרג אם כן קמה וגם נצבה דאצטריך וחי בהם כדי שלא לילף מעבירות הנ"ל דיהרג בכל העבירות. וזה מדוקדק בתוס' שם שכ' דשני עבירות אלו יהרג ואל יעבור לכ"ע היינו אף לר"י וכ"כ התוס' לעיל ד"ה והא אסתר שהקשו תימא דה"ל להקשות והא אסתר ג"ע דלכ"ע יהרג היינו אף לר"י דאי אליבא דר"י באלו עבירות יעבור עדיף להקשות הא אסתר בפרהסיא דקאי הקושיא אף לר' ישמעאל עיין בתוס' ע"ז עכצ"ל דגם בג"ע וש"ד מודה ר"י דיהרג ואל יעבור ע"כ נקטו בלשונם אליבא דכ"ע ועיין בתוס' יומא כ"נ פשוט. וחמור ג"ע וש"ד לר"י מע"ז מחמת (ע"ז) ההיקש (ולכאורה יש ליישב קושית התוס' שכתבו דוחי בהם בישראל כתיב דהא באמת מבואר בסנהדרין דאף עכו"ם העוסק בתורה כו' שנא' אשר יעשה אותם האדם וחי בהם וע"ש בתוס' דיש חילוק בין אדם להאדם דהאדם קאי ג"כ על ב"נ ויש לדחות) והנה מבואר בגמרא בכ"ד דר' ישמעאל סובר דכל המצות אף בע"ז בצנעה יעבור ואל יהרג מקרא דוחי בהם ועיין ביומא פיוה"כ מפלפל הש"ס מנין לפ"נ שדוחה שבת מבואר שם כמה תנאים דילפי ד"ז ור' ישמעאל יליף מבא במחתרת ע"ש ושמואל אמר מוחי בהם ואמר רבא לכולהו אית להו פירכא לבר מדשמואל ע"ש. ולכאורה צ"ע דר"י כ"פ יליף דפ"נ דוחה כל העבירות מקרא וחי בהם ולמה לענין שבת הוצרך לו ילפותא אחריתי ולמה לא יליף מקרא זה דהוא בעצמו יליף שאר עבירות מפסוק זה וכבר עמד ע"ז בתוס' יוה"כ. ונ"ל דיש חילוק גדול בין אנסו אנס לעבור עבירה זו ואם לאו יהרגו וא"כ אונס ההריגה בא לו ע"י מצות השי"ת נוכל לומר דהכתוב אמר וחי בהם דע"י המצות יחיה האדם ולא שימות ע"י סיבתם אבל אם לא אנס אותו על העבירה רק שחלה ונטה למות וע"י העבירה יוכל להציל נפשו מרדת שחת אבל החולי אינו בא לו מחמת המצוה בזה נוכל לומר דל"ש וחי בהם ולא שימות בהם כי לא מחמת המצוה חלה רק דהיא מניעת הצלה וכעין זה מבואר בח"מ סי' שפ"ח לענין מסור דאם אנסו באיזה אונס והראה ממון חבירו ועי"ז ניצל חייב לשלם כמו נרדף ששיבר את הכלים אבל אם אנסו להראות ממון חבירו פטור כי האנס אנסו על ד"ז ואין לך דבר שעומד בפני פ"נ אף נו"נ ביד ע"ש בש"ך אם כן חזינן דיש חילוק בין אנסו לד"ז אין לך דבר שעומד בפני פ"נ אבל אם מציל עצמו בזה חייב לשלם אם כן ה"נ סובר ר"י דמוחי בהם לא נוכל למילף רק אם האנס אנסו לעבור על ד"ז א"צ למסור נפשו אבל אם חלה וע"י העבירה יתרפא אינו רשאי להציל עצמו בזה לכן הוצרך ר"י ילפותא אחרת ושמואל סובר דמקרא זה דוחי נפיק שלא יהיה שום צד מיתה כנלע"ד נכון בעזה"י. אח"ז האיר השי"ת את עיני ומצאתי סברה זו כתובה בהפלאה סוגיא דהעדים שאמרו כ"י כו' לרבא אף דס"ל כר"י בע"ז יעבור ואל יהרג בצנעה מכל מקום הוא דוקא באם אנסו שיעבוד ע"ז אבל להתרפאות לא והביא גם כן מסי' שפ"ח הנ"ל. והנאני שכיוונתי לדעתו תלי"ת.

והנה לפמש"ל בשם התוס' דאף בלא קרא ולא שימות בהם א"צ למסור נפשו דהוא מצד הסברא רק כדי שלא נילף מרוצח ונערה המאורסה הוצרך הכתוב לכתוב וחי בהם אבל בב"נ אף דלא קאי עליו הפסוק מכל מקום מצד הסברא אין צריך למסור נפשו וכמסקנת הגמרא נראה לפי עניות דעתי לומר גם כן סברא זו דמצד הסברא התורה לא ציותה למסור נפשו עבור העבירה שבא אנס לאנסו כי מה יעשה אדם אם אינו עובר במזיד ובשאט בנפש אבל אם לא נאנס ע"ז רק שהוא חולה ורוצה להציל את נפשו בזו העבירה שיעבור אינו רשאי להציל א"ע בזה. אם כן נלע"ד דין חדש בעזהשי"ת דמבואר בש"ס יומא הנ"ל וכאן בר"מ דכשם שאמרו באנסים כך אמרו בחלאים דחולה שיש לו סכנה הכל נדחה לפניו ובגמרא יליף מקרא וחי בהם ולא שימות בהם דלשמואל משמע ליה מקרא דוחי בהם דאף להציל עצמו בעבירה רשאי אבל בב"נ דלא נפקא לן דמותר לעבור ואל יהרג מקרא דוחי בהם ולא שימות בהם רק מצד הסברא אמרינן כן וכמבואר בתוס' שהבאתי אם כן דוקא אם אנסו אנס לעבור על א' ממצותיו ואם לאו יהרגנו אזי מותר לו לעבור ואל יהרג אבל אם אחזו חולה שיש בו סכנה ואם לא יתרפא עצמו בעבירה א' מז' מצות שלו ימות. בודאי אינו רשאי מצד הסברא להציל א"ע בעבירה זו וכמבואר בח"מ שפ"ח שהבאתי לעיל וזה נכון וברור. וכן נראה מבואר מדברי הר"מ כאן דבישראל כתב כענין שאמרו באנסין כך אמרו בחלאים כיצד מי שחלה כו' וכדברי הש"ס הנ"ל. וביאר בפירוש דגם בחלאים הדין כן דבלא זה הו"א דרק באנסין הדין כן אבל לא בחלאים ובפ"י מה' מלכים בדיני ב"נ כתב ב"נ שאנסו אנס מותר לעבור כו' ולא כתב דאם חלה מותר להתרפאות מא' ממצותיו אע"כ דבאמת אסור לו לרפאות א"ע כי אסור להציל עצמו בעבירה דרק בישראל הנלמד מוחי בהם משמע ליה לשמואל דגם בכה"ג נדחין כל המצות אבל ב"נ דלא קאי גביה וחי בהם רק מצד הסברא אם כן דוקא באונס אבל לא בחולה כנלע"ד נכון בעזה"י. והנה לפמ"ש דר"י לא דריש וחי בהם גבי חולה ולכאורה הא מבואר בע"ז במעשה דבן דמא ב"א של ר' ישמעאל ע"ש דהיה רוצה לומר וחי בהם כו' אפשר דבן דמא לא ס"ל אלא כשמואל ור' ישמעאל היה דוחה אותו דבע"ז בפרהסיא ל"ש זה אף אם דרשינן ג"כ וחי בהם ע"ש. והנה הרהמ"ח לא הביא בפי' פסוק דוחי בהם גבי חלאים. אך מכללא מבואר במצוה רצ"ו דמותר להתרפאות בשאר עבירות חוץ משלשה. אך היה לו להביא הדין דב"נ אסור כדברינו הנ"ל וצ"ע. ולפמ"ש אם ב"נ עבר על איזה עבירה מחמת סכנה חייב מיתה כדינו כמו בישראל אם עבר עבירה א' מג' עבירות בשביל סכנת חולי חייב על העבירה כמבואר בר"מ כאן דאם עבר ונתרפא עונשין אותו הב"ד עונש הראוי לו עפ"י הד"ת כיון שאינו רשאי להתרפאות אם כן ה"ה בב"נ אם ריפא עצמו בעבירה א' חייב מיתה כי אינו רשאי להתרפאות עצמו בשום עבירה כלל. והנה לעיל גבי אנס כ' הר"מ וכ"כ הרהמ"ח דאף בג' עבירות אף דמחויב למסור נפשו מכל מקום אם עבר ולא נהרג אין עונשין אותו כי אונס רחמנא פטריה ממולך וכו' וגם מלנערה לא תעשה דבר וגבי חולי כתב דאם עבר עונשין אותו ולכאורה מה חילוק יש אך הן הן הדברים אשר כתבתי כי כמו נרדף ששיבר את הכלים חייב בכ"ע ואם אנסו על ממון חבירו א"ח עיין בסי' שפ"ח שהבאתי לעיל ע"ש בש"ך אף דשיטת הר"מ דאף אם אנסו חייב בנותן ביד מכל מקום זה דוקא לענין ממון אבל כאן ליכא קרא לפטור אונס. אם כן באנסו על הדבר הזה לעבור ס"ל להר"מ דזה נקרא אונס אבל בחלה בלא נאנס על הדבר רק הוא מציל עצמו בעבירה חייב עונש כמו גבי נרדף דמציל עצמו בממון חבירו לא נקרא אונס רק שם שרי להציל עצמו אך מחויב לשלם אבל גבי ג' עבירות כיון דאינו רשאי אונס לא מיקרי ע"כ הוא חייב עונש כדינו אם כן גבי ב"נ נמי כיון דאינו רשאי לרפאות א"ע חייב העונש כדינו אם עבר וריפא א"ע כנלע"ד ברור בעזה"י. ומצאתי בספר פר"ד דרך האתרים דרוש ב' כתב בפשיטות דב"נ יכול להתרפאות ג"כ במקום סכנה ול"נ כמ"ש. וכ"נ מלשון הר"מ כמו שביארנו בע"ה. ודע דאף אם נאמר דלא כסברתינו אלא דגבי ב"נ ג"כ שוה חולה לאונס ומותר להתרפאות במקום סכנה מכל מקום אפשר לומר כיון דבגמרא יומא מביא כמה ילפותות דפ"נ דוחה שבת ואמר רבא לכולהו אית להו פירכא אשכחן ודאי ספק מנלן ויליף מוחי בהם חזינן דאצטריך ילפותא על ס' פ"נ דדוחה שבת ובב"נ דליכא ילפותא רק מצד הסברא אפשר דאינו נדחה רק ודאי ולא ספק פ"נ וצ"ע. ועוד נוכל לומר דמצד הסברא פ"נ דוחה עבירה רק לאיש עצמו המסוכן אבל שיעבור א' בשביל סכנת חבירו אפשר דאינו מצד הסברא רק בישראל יליף דנדחה לאחר ג"כ ועיין בתוס' יוה"כ שכתב עיקר הילפותא דיהיה נדחה שבת מפני ישראל אחר ע"ש. אם כן גבי ב"נ לא ניתן לדחות רק להמסוכן עצמו אבל אחר אינו רשאי לעבור מפני סכנת אחר דבב"נ לא מצינו ילפותא רק מצד הסברא ובזה אין סברא כלל לעבור בשביל חבירו. והנה נ"ל בישראל דמצוה לעזור ולרפאות לחבירו ואם לאו עובר על לאו דלא תעמוד על דם רעך כמבואר בר"מ ה' רוצח אבל ב"נ אינו מצווה ע"ז אם כן אין מצוה עליו לעזור ולרפאות לחבירו ומה"ת יעשה עכו"ם עבירה בשביל חבירו. ולפי זה נראה דאף אי אמרינן ב"נ מותר להתרפאות בעבירה מותר לו להתרפאות אף בג' עבירות כי לדידיה אין חילוק כלל כמבואר בגמרא ובר"מ גבי אנס דאפילו ע"ז יוכל לעבוד מכל מקום אם העלה בלבו טינא על אשת חבירו והוא מסוכן נהי דלדידי' שרי מכל מקום היא מוזהרת ג"כ על ג"ע ואסורה להבעל לו דאסורה לעבור עבירה בשביל אחר המסוכן אבל בישראל באותן עבירות שרשאי לעבור גם אחר רשאי ומצוה גדולה כמבואר בסמוך אבל בב"נ נראה נהי דהוא עצמו שרי להציל נפשו בעבירה אבל ב"נ אחר אסור בשביל חבירו כנ"ל נכון ב"ה.

ולפמ"ש נ"ל ג"כ דהנה מבואר בסנהדרין דע"ב ע"ב ודע"ג ובר"מ פ"א מה' רוצח דרודף אחר חבירו להרגו ניתן להצילו בנפשו. ואמרינן שם מנין לרודף כו' שניתן להצילו בנפשו ת"ל לא תעמוד על דם רעך. ומקשינן והאי להכי הוא דאתי כו' ומסקינן דהוקש לנערה המאורסה ושם גלי קרא ואין מושיע לה הא יש מושיע יושיע בכל ענין אף בנפשו. ועתו"ס שם ד"ה אף רוצח הקשו הא נפקא מוהוכה גבי מחתרת דבכל אדם ע"ש. והנה שם מבואר דמצוה על כל איש מישראל להציל הנרדף בנפשו של רודף וער"מ פ"א מה' רוצח דאם יש ביכלתו להציל ולא הציל עובר על עשה וקצותה את כפה ושני לאוין לא תעמוד על דם רעך ולא תחוס עיניך. נראה דאי לאו דגלי התורה לא הוי ידעינן דניתן להצילו בנפשו אף דהוא פ"נ וכל המצות נדחות מכל מקום רציחה אינה נדחית מפני פ"נ מחמת מאי חזית אם כן ה"א דאסור להרוג הרודף להציל חבירו קא משמע לן קרא דשרי. והנה לעיל מיניה מבואר דבא במחתרת ג"כ התירה התורה לאיש עצמו להרוג הרודפו. ומתיבת והוכה מרבינן אף איש אחר וכאן בגמרא מרבינן דמצוה באיש אחר להציל הנרדף בנפשו של רודף על כל פנים חזינן דצריך קרא לזה דאל"ה אפשר דאף הנרדף בעצמו לא היה רשאי להרוג הרודף אף דאיכא פ"נ מכל מקום פ"נ אינו דוחה רציחה ואם כן לפי מה דמבואר במ"ל ה' מלכים ובפר"ד דרך האתרים דאף דב"נ אין צריך למסור נפשו על המצות מכל מקום על ש"ד מחויב למסור עצמו כי הוא מחמת סברא דמאי חזית ושייך ג"כ אצל ב"נ ע"ש אם כן לפ"ז מנין לנו דאם ב"נ רודף אחר ב"נ אחר דהנרדף בעצמו יכול להורגו אף דהוא פ"נ מכל מקום רציחה אינה נדחה. אם כן לפ"ז ב"נ נרדף אסור להרוג הרודף ובאמת עיין בסנהדרין דנ"ז גבי כיוצא בו דש"ד ור"י בן שאול נראה להדיא דהיתר גמור הוא לב"נ נרדף להציל עצמו בנפשו של רודף. וכ"ה בר"מ פ"ט מה' מלכים דוקא אם א' יכול להציל עצמו בא' מאבריו אבל בלאו הכי הוי היתר גמור. ולכאורה קשה מנלן זה. ולכאורה זה ראיה לדברי מהר"ש יפה הובא בפר"ד דאף דש"ד סברא הוא מכל מקום לא עדיף מע"ז וג"ע דאינו מצווה הב"נ ע"ש אם כן ניחא דבשלמא ישראל דש"ד הוא מג' עבירות וחייב למסור נפשו הוצרכה התורה לגלות גבי רודף דהנרדף וכל אדם מותרים להרוג את הרודף משום פקוח נפשו אף דבכ"מ אינה נדחה רציחה מפני פ"נ כאן הוא גזה"כ. אבל ב"נ דכל המצות נדחין מפני פ"נ כי אינו מצווה על קד"ה וגם יכול לרפאות עצמו בעבירה ולדעת מהר"ש יפה גם ש"ד בכלל אם כן לדידי' בלאו הכי נדחה רציחה מפני פ"נ ומותר להרוג הרודף מפני פ"נ אם כן שפיר גם בב"נ מותר להצילו בנפשו וכ"ז בנרדף עצמו דמותר להרוג הרודף כי נדחה מפני פ"נ אבל ב"נ אחר אסור להרוג הרודף אחר חבירו דכבר כתבתי דמחמת פ"נ של אחר אין עבירה נדחית. אם כן מפני פ"נ של הנרדף אסור להרוג הרודף כנ"ל לכאורה. אח"כ האיר השי"ת את עיני דגם גבי ב"נ מקרא מפורש בתורה דניתן להציל הנרדף בנפשו של רודף אפילו ב"נ אחר דבדע"ב שם מבואר רודף אחר חבירו ואמר לו ישראל הוא כו' והתורה אמרה שופך דם האדם באדם דמו ישפך הצל דמו של זה בדמו של זה ע"ש ברש"י דכל הרואה אותו ישפוך דמו של רודף ע"ש וזה הפסוק נאמר לב"נ דרודף מותרים להרגו ונשנית בסיני גבי מחתרת והוכה אפילו בכל אדם והיקישא לנערה המאורסה הוא למצוה גבי ישראל אבל לענין מותר להרגו נאמרה לב"נ ונשנית בסיני גבי מחתרת וכל מלתא דנאמרה ונשנית לזה ולזה נאמרה אם כן גבי רודף גזירת הכתוב אף לב"נ דמותר להרגו אף ב"נ אחר אם כן ג"כ אין ראיה לדברי המהר"ש יפה דאף אם נאמר דב"נ צריך למסור עצמו על ש"ד מכל מקום גבי רודף התירה התורה לו ואף לאחר דכך גזירת הכתוב כמו בישראל אף דרציחה אינה נדחה מפני פ"נ מכל מקום ברודף נדחה מפני פ"נ אם כן גבי ב"נ נמי. אך זה ברור דמצוה ליכא גבי ב"נ להרוג הרודף דגבי ישראל מהיקישא ילפינן וגם מוקצותה את כפה ולא תעמוד על דם רעך אבל בב"נ לא נאמרו הפסוקים הללו רק היתירא הוא אבל לא מצוה. והנה לדברי הרב בעל פר"ד שהבאנו דדעתו דאף דב"נ אינו צריך למסור נפשו אפילו על עכו"ם וכן יכול להתרפאות בפ"נ באיזה עבירה מכל מקום ש"ד מחויב למסור נפשו כמו ישראל כי כמו גבי ישראל מחויב למסור עצמו מצד דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי כו' כן גבי ב"נ שייך סברא זו רק לגבי רודף שרי כמו ישראל דהוא גזירת הכתוב אני מסתפק דהנה מבואר בסנהדרין שם דאף קטן הרודף ניתן להצילו בנפשו ומקשה הש"ס ממשנה דאהלות דאשה שהיתה מקשה לילד החי' פושטת את ידה וחותכת אותו לאברים להציל את האשה יצא ראשו אין נוגעין בו מפני שאין דוחין נפש מפני נפש ואמאי הא הו"ל רודף ומשני הש"ס שא"ה דמשמיא קרדפי לה וא"כ לא הוי רודף ואסור להציל נפש עם נפש אחר כי ש"ד אינו נדחה וברישא הטעם דכ"ז שלא יצא ראשו לא הוי נפש ע"כ חותכין אותו להציל האם וכפירש"י שם אף דאסור להרוג העוברין ג"כ כמבואר בדנ"ט בתוס' שם מכל מקום כל עבירות נדחות מפני סכנות נפשות אך נפש אינו נדחה מחמת הסברא דמ"ח אבל עובר ל"ש מאי חזית כי לא הוי נפש רק דהתורה אסרה כמו איסור אחר אבל לא הוי ש"ד. וז"ל הר"מ פ"א מה' רוצח אף זו מצות לא תעשה שלא לחוס על הרודף לפיכך אמרו חכמים האשה שהיתה מקשה לילד מותר לחתוך העובר בין בסם ובין ביד מפני שהוא כרודף יצא ראשו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש וזה טבעו של עולם והנה מה שסיים דזה טבעו של עולם היינו תירוץ הש"ס דמשמיא קרדפי לה ע"כ לא הוי רודף. אך מ"ש בתחלת דבריו דאם לא יצא ראשו חותכין מפני שהוא רודף וכתב על הקודם לפיכך משמע מטעם דהוי רודף לא זכיתי להבין דבאמת לא הוי רודף דהא משמיא רדפו לה והא דמותר לחתוך העובר היינו דלא הוי נפש אבל רודף לא הוי ומאי זה שכתב לשון לפיכך דמשמע דהוא מטעם רודף וצ"ע ולא ראיתי לנ"כ שהרגישו בזה. והנה בב"נ קי"ל דנהרג על העוברין אם כן אני מסופק בב"נ המקשה לילד אף דלא יצא ראשו אפשר דאסור לחתוך העובר כי הוי נפש ואין דוחין נפש מפני נפש ורודף לא הוי. א"ד דבאמת כיון דחזינן גבי ישראל דלא איקרי נפש רק דגזרה התורה שופך כו' באדם אבל נפש לא מיקרי שרי להציל עצמו כמו שאר עבירות ול"ש מאי חזית דדמא כו' דלא אקרי נפש אך לפמש"ל דאסור להציל ב"נ אחר שיעבור עבירה בשביל חבירו אם כן חי' או רופא עכו"ם הם אסורים לחתוך הוולד בשביל סכנת האם כיון דלא הוי רודף ואסור להם לעבור בשביל הצלת חבירו כנ"ל ואי"ה לקמן בדין רודף נאריך בזה ואין כאן מקומו.

ודע דז"פ אצלי דגבי ב"נ דוקא ברודף אחר חבירו להורגו ניתן להצב"נ מקרא דשופך דם האדם כו' אבל ברודף אחר עריות בודאי אסור חבירו להרגו דבישראל ילפינן מקרא אבל לב"נ שוה לכל העבירות דלא ניתן להצילו בנפשו כי הכל לישראל נאמר ולא לב"נ וז"פ. ואם רודף אחר עובר להרגו דהיינו דרודף אחר האם ורוצה להרוג העובר תליא במ"ש לעיל אם נקרא נפש כי ב"נ נהרג על העוברין רשאי חבירו להרוג אותו אבל כבר כ' שנ"ל דגם אצל ב"נ לא נקרא ש"ד אלא הוי כמו שאר עבירות אם כן אסור לחבירו להרגו כי לא מקרי רודף כנ"ל בעזה"י. ובישראל שרוצה להרוג עוברין פשיטא דלא מקרי רודף ואסור לחבירו להרוג עליו כי לאו בכלל נפש הוא. שוב מצאתי בתוס' סנהדרין נ"ט ע"א ד"ה ליכא מידעם שכתבו שם מתחלה דקודם שיצא ראשו דבישראל מותר לחתוך העובר ובב"נ אסור כיון דמוזהר על העוברין כצד הראשון שכתבנו ואח"ז כתבו דאפשר גם בב"נ שרי לחתוך העובר. נראה מדבריהם דספוקי מספקא להו דין הנ"ל וגם כתבו סתם דחיה יכולה לחתוך נראה דאף משום הצלת אחר מותר הב"נ ומכל מקום צ"ע בדינים אלו. ולכאורה נראה דישראל הרודף אחר טרפה כיון דהורג את הטרפה אינו חייב מיתה כמבואר בסנהדרין ובר"מ ה' רוצח אפשר דלא מיקרי רציחה ואסור להרוג הרודף אחר הטרפה ואצל ב"נ דחייב בהורג טרפה כמבואר בר"מ פ"ט הספק כמו שנסתפקנו לעיל גבי עוברין אם נקרא נפש כיון דמוזהר ונהרג על הטרפה א"ד דמ"מ לא איקרי רציחה רק דגזירת הכתוב דנהרג כמו שאר עבירות אם כן ה"ל כמו שרודף אחר שאר עבירות דאסור להצילו בנפשו וצ"ע. ולענין אם הישראל מחויב למסור נפשו בעד חבירו טרפה יבואר בעזה"י לקמן. והנה דברי הר"מ הנ"ל לחלק בין קודם שיצא הולד דהוי רודף וביצא ראשו לא הוי רודף דזה טבעו של עולם העתיקו הרב"י בש"ע ח"מ סי' תכ"ה ובסמ"ע כ' הטעם ברישא כיון דלא הוי נפש ובאמת מלשון הר"מ אינו נראה כן וצ"ע שלא הרגיש בזה. ובגוף הדבר שמבואר בר"מ פ"ט מהלכות מלכים שב"נ שהורג את הטרפה חייב עליו והכסף משנה לא הראה מקומו צ"ע כיון דמבואר בסנהדרין דע"ח דטרפה כ"ע מודים דפטור דלא הוי אפילו מקצת נפש. וע"ש ברש"י דהוי גברא קטילא אם כן מנלן לחייב ב"נ ואין ראי' מדחייב על עוברין דשם גזירת הכתוב הוא שופך דם האדם באדם כמבואר בסנהדרין דנ"ז. ועוד מצד הסברא העובר היה ראוי לצאת לאויר העולם והי' חי אבל טרפה דהוא גברא קטילא מנלן לחייב ב"נ ועיין בסנהדרין דפ"ד ע"ב נראה שם דנפלים אקרי נפש וע"ש בתוס' ד"ה ה"א אפילו נפלים וע"ש בתי' השני נראה דיותר יש לחייבו נפל אחר שיצא לאויר העולם מעובר קודם שנולד ולפי זה כיון דב"נ נהרג על העוברין אם כן בנולד אף שהוא בן שמונה חייב ב"נ אם הרג לבן שמונה וצ"ע מאוד בזה כיון דמבואר כ"פ דנפש בן שמונה הוא כאבן אם כן ל"ש לחייבו מיתה כיון דהאי גברא קטילא הוא וצ"ע:

והנה אף דעובר לא מיקרי נפש כמ"ש מכל מקום לענין לעבור על איזה עבירה מפני פ"נ של עובר יש דיעות. דעת בה"ג דמחללין שבת על עובר אף דקודם שיצא ראשו חותכין אותו מפני סכנת האם וכן ההורגו אינו נהרג עליו מכל מקום לענין לעבור על המצות אמרינן מוטב שיחלל שבת א' כדי שישמור שבתות הרבה ומביא ראיה מערכין האשה שהיתה יושבת על המשבר כו' ודעת הרמב"ן דוקא במתה האם דהרי הוא כילוד ודלת ננעלה בפניו ולאו ירך אמו הוא ע"כ מחללין עליו את השבת אבל באמו חיה אין מחללין עליו את השבת. והנה אצל ב"נ אם מותר לעבור עבירה משום העובר אף אם נאמר דמותר לעבור בשביל אחר אפשר דמשום עובר אסור א"ד דאף להרמב"ן דעל עובר אין מחללין מכל מקום זה דוקא בישראל אבל אצל ב"נ דחייב על העוברין אפשר דמיקרי נפש או לא אך דגזירת הכתוב הוא כמ"ש למעלה. ולענין אם מחויב ישראל או ב"נ למסור נפשו עבור עוברין או טרפה יתבאר לקמן בעזהשי"ת ודברי בה"ג ורמב"ן הובאו בר"ן ביומא ובתוס' שם. והנה לפמ"ש לעיל דנראה לי דטרפה גרע מעובר דלא אקרי נפש כלל. אם כן לפי דעת הרמב"ן אסור לחלל שבת בעבור טרפה דגרע מעובר ולדידי' אין מחללין בשביל עובר ובאמת לא ראיתי בשום מקום לומ' דבשביל טרפה אין מחללין את השבת או לעבור שאר עבירות. והנה באמת מבואר ביומא פיוה"כ דאפילו לחיי שעה מפקחין את הגל וכ"פ הר"מ וכ"פ בש"ע א"ח סימן שכ"ט והנה אם הוא קרוב למיתה מחמת הגל הוי גוסס בידי אדם ודינו כטרפה דההורגו אינו נהרג עליו כמבואר בסנהדרין דף ע"ח ובר"מ פ"ב מה' רוצח ומכל מקום מחללין את השבת נראה דבטרפה ג"כ מחללין עליו את השבת וא"כ נראה כדעת בה"ג אף דההורגו אינו נהרג עליו מכל מקום מחללין עליו שבת ומיקרי נפש ועי' תוס' נדה דמ"ד ד"ה איהו מיית ברישא כתבו שם ג"כ כסברת הרמב"ן לחלק בעובר. ואם הרג העובר בין אמו חי' ובין מתה אמו דהו"ל כמאן דמנח בקופסא ואינו תלוי באמו וחייב ההורגו ואח"כ כתבו דאם נאמר דאינו חייב עליו ההורגו אפילו במתה אמו אם כן אמאי אמרינן בערכין דמתה אמו מחללין שבת. ותירצו דאף דאינו נהרג עליו מכל מקום חילול שבת לא תלוי בזה ומביאין ראיה מהך דיומא דהוי גוסס בידי אדם וההורגו אינו נהרג עליו ומכל מקום מפקחין את הגל עי"ש אם כן מפורש להדיא מדבריהם דגם טרפה מחללין את השבת. ונראה דס"ל כדעת בה"ג אבל לדעת הרמב"ן דזה תלוי בזה דעל עובר אין מחללין את השבת אם כן למה על טרפה וגוסס בי"א מחללין כיון דאין נהרגין עליו. ואפשר לומר דסברת הרמב"ן דבטרפה וגוסס בי"א אף שא"ח ההורגו כיון דרוב למיתה מכל מקום לענין חילול שבת כיון דמיעוטי חיים ובפ"נ אין הולכין אחר הרוב ולענין ההורגו כיון דרובו למית' אין נהרגין עליו אבל בעובר דרובו לחיים דרוב יוצאין לאויר העולם ומכל מקום פטרה התורה ממיתה ההורג אותם מכלל דלא מיקרי נפש כלל ע"כ על פ"נ אין מחללין את השבת אבל טרפה וגוסס בי"א דפטרה התורה מצד הסברא כיון דעומדים למות ובפ"נ אין הולכין אחה"ר רק כיון דעכ"פ מיעוטי חיים ע"כ מחללין שבת אבל בעוברין חזינן אף דרובם חיים כשאר אנשים ומכל מקום פטרה התורה חזינן דלא נחשב כלל אצל התורה ולפעמים מצינו דאף ברובו למיתה חייב ההורג כגון גוסס בי"ש ע' תוס' סנהדרין דף ע"ח אבל ברובו לחיים לא מצינו כלל דיפטור ההורגו רק בעובר חזינן דלא נחשבה אצל התורה נפש ע"כ אין מחללין את השבת אבל בטרפה וגוסס בי"ש מחללין כיון דמיעוט חיים. וסברא זו מבואר בתוס' שם בנדה והארכנו קצת ויש לפלפל בענינים אלו ולקמן יבואר עוד בעזה"י.

והנה באותם עבירות שאמרו יעבור ואל יהרג דעת הר"מ שאסור להחמיר על עצמו. וכ"ד הרהמ"ח. אך הרהמ"ח חילק אם הם גדולי הדור וחסידי' ורואין שהשעה צריכה לכך מותרים למסור נפשם וכן כתב הנ"י ובר"מ אינו מבואר זה בפי'. ועי' בכ"מ ולחם משנה ודעת הרבה ראשונים דעל מ"ע אינו מחויב למסור נפשו דיכולין לבטלו ע"י שיתפשהו בבית האסורים. או כיון שאין בו מעשה ודעת הלחם משנה שהר"מ אינו סובר אלא אף על מ"ע ימסור נפשו ולקמן נאריך בזה אי"ה. ולהנאת עצמן דעת רוב הפוסקים דאינו רשאי ועיין כ"ז באחרונים. ועלח"מ דהר"מ לית לי' סברת הר"ן בשבת והנ"י דהיכי דיכול לבטלו אינו מחויב למסור עצמו ובכ"מ הקשה מר"ח בן תרדיון שהיה עוסק בתורה וממה לך יוצא לצלוב שמלתי את בני ושנטלתי את הלולב ע"ש. ולדידי נראה לומר חילוק דזה ודאי ברור אם אנס עומד עליו ורוצה לבטלו ממצות כגון שאינו רוצה שיניח תפילין בודאי למה ימסור נפשו כיון דביד האנס לאסרו בלאו הכי וממילא לא יקיים המצוה כלל ולמה צריך מסירת נפש אבל ברחב"ת שלא היה עומד עליו רק ע"י גזירת המלכות והי' פ"נ כשיוודע יהיה נהרג ע"ז אבל מכל מקום קודם המצוה של לימוד התורה כי קודם שנתפס עסק בתורה ובכל רגע יש מ"ע וא"כ אם היה מבטל לא היה מקיים המצוה ועכשיו קיים אבל בעומד ואינו רוצה להניח לו לקיים יש בידו שלא להניחו אם כן למה ימסור נפשו כנ"ל ולא הבאתיו בכור הבחינה עדיין. וכל אשר ביארנו הוא בשאר מצות אבל בג' עבירות היינו ע"ז ג"ע וש"ד יש דינים חלוקים ובעזה"י נכתוב בקיצור כדרכינו. והנה אם אנס א' מישראל לעע"ז ונתכוין להעבירו על ד"ת מבואר שם בסנהדרין דיהרג ואל יעבור אפילו בצנעה ושלא בשעת הגזירה ואין הלכה כר"י שמחלק בע"ז בין צנעה לפרהסיא והנה מהש"ס נראה דבצנעה כ"ע מודים דל"ש הלאו דלא תחללו כי בצינעה ל"ש חילול ש"ש וגם העשה של ונקדשתי דכתיב מפורש בתוך ב"י דהיינו עשרה כמבואר שם אך הטעם כר' אליעזר ואהבת כו' בכל נפשך אפילו נוטל את נפשך. וער"מ דמצד הסברא אוקמי' וחי בהם בשאר עבירות ואהבת על ע"ז דחמיר והוא העיקר שהכל תלוי בו עיין בסנהדרין ובע"ז כ"ו ובדנ"ד. ולפי זה צ"ע דברי הר"מ בהלכה וכן בסוף דברי הרהמ"ח שכל שנא' בו יהרג ואל יעבור ועבר ולא נהרג ה"ז מחלל את השם ואם עבר בעשרה מישראל עבר על הלאו ולא תחללו וביטל מ"ע דקידוש ה' ועיין בלחם משנה אף דבתחלת דברי הר"מ דבלא עשרה א"ע רק על לאו ולא על עשה מכל מקום אפשר דעובר ג"כ בעשה. אך דבש"ס משמע דבלא עשרה א"ע בעשה בתוך ב"י כתיב עי"ש. ולדידי נראה דאם הוא בצנעה ליכא מאן דפליג דלאו ח"ה הוא כיון דר"י קמפליג בין בצנעה דא"ח למסור דל"ש ולא תחללו. אם כן כולם סוברים דל"ש ולא תחללו וגם כן ונקדשתי בצנעה רק דמחויב למסור נפשו מכח העשה ואהבת. אבל קד"ה וח"ה ל"ש בצנעה כנ"ל מדברי הש"ס עיין במקומות הנ"ל. אם כן בעבר ולא נהרג עבר על מ"ע ואהבת וצע"ק. ועיין במלחמות ה' לרמב"ן בסנהדרין כתב שם כ"פ דג' עבירות הללו לא משום ח"ה דאפילו בצנעה ולהנאת עצמו דליכא ח"ה אלא כך גזירת הכתוב עי"ש ולקמן כתב הר"מ הלימוד של ואהבת ע"ש. והנה דעת הרז"ה בסנהד' דאף על ג' עבירות מכל מקום דוקא בנתכוין לעבור על דת אפילו בצנעה יהרג אבל במתכוין להנאתו יעבור אך שכתב שם כי בע"ז לא משכחת להנאתו אם כן בע"ז בכ"ע יהרג עי"ש ועי' ברמב"ן שכתב דלפי דבריו יש ג"כ בע"ז להנאתו כמבואר בש"ס בכל מתרפאין במקום סכנה חוץ מעצי אשירה אף על פי שהיא להנאתו. והנה ע"ז יש לתרץ דבשלמא אם אנסו להנאת עצמו אין כאן ח"ה ואין כאן כפירה כי ידוע דהוא מחמת אונס. אבל בחלה ולוקח עצי אשירה להסוברים דוקא באמר לו שיביא מעצי האשירה עיין בע"ז ובש"ע יו"ד סי' קנ"ה אם כן מה בכך שהיא להנאתו הלא זה עיקר ח"ה שיראה לב"א שיש ממש ח"ו בע"ז שנתרפא עי"כ ואין לך ח"ה גדול מזה. אך על הרז"ה עצמו שסובר שם דהטעם דאין מתרפאין בעצי אשירה דהוי אביזרי דע"ז מחמת הלאו דנהנה וכתיב ולא ידבק כו' מותיב שפיר הרמב"ן ועיין שם עוד דאף בע"ז עצמו משכחת להנאתו כמו המן שכונתו הי' להנאת עצמו. וער"נ בפסחים פכ"ש וביומא. ולדינא כ"ע מודים בע"ז יהרג ואל יעבור ומכל מקום באביזרי' דע"ז עי"ש לשיטת הרז"ה הוי הנהו קונקי ודימונקי (היינו כלים שמשאילי' להם לשמש לפני ע"ז והוא בסנהדרין שם) אביזרי' דע"ז ומכל מקום מפני הנאת עצמן שרי ולדעת רמב"ן לא הוי אביזרי' דע"ז כיון דהלאו אינו מיוחד לע"ז כי הוא משום לפני עור כו' וזה הלאו כולל כל התורה כולה על כל פנים לדעת כולם בכה"ג יעבור ואל יהרג. ולהתרפאות בעצי אשירה אף דהוי אביזרא דע"ז והוא להנאת עצמן מכל מקום דעת הרז"ה שאסור משום פ"נ ער"נ פסחים מה שיישב זה אבל דעת התוס' בע"ז ופסחים דוקא שאומרים לו שיביא מעצי אשירה אבל בהביא עלי' סתם מותר לרפאות בעצי אשירה כי לא ס"ל האי סברא דאביזריה והך דסנהדרין דהעלה לבו טינא יש להו תי' אחר ע"ז. ע"כ צל"ע דביו"ד סי' קנ"ה מביא בסתם דוקא שאמר לו מעצי אשירה אסור להתרפאות במקום סכנה אבל בעלין סתמא מותר ליקח עצי אשירה והסברא השניה דאף בסתם אסור ליקח עצי אשירה מביא בשם י"א וידוע דעת מרן המחבר דכ"ה שמביא דעה הראשונה בסתם דעתו לפסוק כדעה זו עכצ"ל דדעתו דעל אביזרא דע"ז וג"ע וש"ד לא יהרג רק יעבור וליכא למימר דסוברים דהנאת עצמן בהני ג' שרי כדעת הרז"ה. ז"א הא מבואר בסי' קנ"ז בפירוש דבע"ז כו' אפילו האנס מתכוין להנאתו יהרג וכ"ש בזה כסברת הר"נ בפסחים עכצ"ל דדעתו דעל אביזרא לא יהרג. אם כן היאך כתב הרמ"א בסי' קנ"ז בפשיטות ע"ד הרהמ"ח דלאו ע"ז וג"ע וש"ד ממש אלא אפילו לאו בעלמא ע"ש והוא מחמת אביזריה ובאמת המחבר בעצמו לא ס"ל כן וה"ל להרמ"א לכל היותר להביא ד"ז בשם י"א. וגם צ"ע על הרמ"א שלא הגיה בסי' קנ"ה ע"ד המחבר ולכתוב שהעיקר כסברא האחרונה כיון דס"ל כן וצ"ע. וע' ש"ך סימן קנ"ה כתב דרוב הפוסקים פסקו כסברא ראשונה וכאן לא הגיה כלל ובאמת הרמ"א סתם וכאן רוב שיטות סוברים דעל אביזרא דע"ז יהרג וצריך עיון גדול וע' רמב"ן שם נראה גם כן שמסכים להרז"ה דעל אביזרא יהרג אף על פי דלדידיה אין ראיה מהך דעלה לבו טינא כיון דלשיטתו קריבה דג"ע אינה רק איסור דרבנן ועיין בש"ך שם דעל דרבנן ל"ש אביזרי' דיהרג ע"ש:

והנה הר"מ כתב אבל ע"ז וכן גבי חלאים כתב דאין מתרפאין בע"ז ולא כ' כלל עצי אשירה נראה דלא ס"ל כהשיטות דעל אביזרא יהרג דאי ס"ל ה"ל למכתב עצי אשירה ע"כ נראה דוקא ע"ז אבל לא אביזרא וכן בשאר הדברים ויתבארו לקמן בעזהשי"ת. ומכל מקום נראה בודאי דהר"מ מודה דבאומר דוקא מאשירה דזה מחזיק ידי ע"ז מחויב למסור נפשו כשיטת התוס' אף שאין סוברים דעל אביזרא יהרג מכל מקום בכה"ג ה"ל כע"ז ממש. ואפשר לו' דלפ"ז המנשק והמכבד והמרבץ לפניו אף דאינו חיוב מיתה ואף לא מלקות כמבואר בר"מ פ"ג מהע"ז מכל מקום כיון דהוא דרך כבוד ונראה כאלו עושה עבדות לע"ז יהרג ואל יעבור כנלע"ד ולא הבאתי' בכור הבחינה. וחילוק גדול יש בין מנשק וכדומה ובין נהנה מע"ז דגבי נהנה אינו נראה כעושה ממש אדרבא משתמש לצרכו. אבל בעושה דרך כבוד שנראה שעושה איזה עע"ז מחויב למסור נפשו כנלע"ד בעזה"י. וער"מ הע"ז כמה לאוין בע"ז שאין בהם מב"ד רק מלקות ותבין בעצמך איזה מחמת כבוד ע"ז אסור וחייב למ"נ ואם לאו א"ח כי לא ס"ל כסברא זו דעל אביזרא יהרג כמ"ש והרהמ"ח מביא דיעות אלו ונראה מדבריו דאף על אביזרא ע"ש. וכבר כתבתי לעיל פ' אחרי והבאתי הפלוגתא בש"ס אי מולך ע"ז הוא או לאו רק דהתורה אסרה חוק הזה עי"ש. ונ"מ גם כן לענין מ"נ דאל"ה אין צריך למסור נפשו כנ"ל וער"מ פ"ו מה' עכו"ם והבאתי לעיל ודעת הכסף משנה והלחם משנה שם דהר"מ סובר כמ"ד מולך לאו עכו"ם הוא וא"כ לפ"ז י"ל דדינו כשאר עבירות ולא כע"ז וא"ח למ"נ. אם כן צ"ע כאן לשון רבינו שכתב במקום שחייב למסור עצמו ועבר ולא נהרג אין עונשין אותו הב"ד שנאמר במולך ונתתי כו' באיש ההוא מפי השמועה למדו דההוא ולא אנוס מאי ראי' מייתי שם דאונס פטור דשם אינו מחויב למסור עצמו ויעבור אם כן בודאי אינו חייב. אבל במקום שחייב למסור עצמו לא נשמע משם וכה"ג הקשו התוס' בע"ז וביומא דלא מוכח מולנערה ע"ש מה שתירצו וזה לא שייך כאן וגם סיום דברי הר"מ ומה עכו"מ שהיא חמורה מן הכל פטור באונס כו' ואי אמרת מולך לאו עכו"מ אין ראי' לעכו"מ וגם מבואר מדבריו להדיא דמולך עכו"מ הוא וא"כ צ"ע שם בפ"ו דברי הר"מ ע"ש ואין כאן מקומו ואי"ה אשנה פ"ז. ודעת הרהמ"ח לעיל במצוה זו נראה מדבריו דס"ל דמולך ע"ז הוא ע"ש ואין כאן מקומו. ומכל מקום אפשר ליישב אף על פי דמולך לאו ע"ז הוא מכל מקום חמור מאוד כמבואר בסנהדרין דע"ד דראב"ש סובר דמחלל שבת ניתן להצב"נ דס"ל כאבוהו דע"ז ניתן להצב"נ. ויליף שבת בג"ש דחילול חילול מע"ז ופרש"י דגבי מולך כתיב חילול וע"ש במהרש"א שהקשה הלא ראב"ש בעצמו סובר בפ' ד"מ דמולך לאו ע"ז הוא ומתרץ דמ"מ מיקרי ע"ז כמפורש פ' ד"מ שלשה כריתות בעכו"ם ל"ל ופירש"י אף דמולך לאו ע"ז מכל מקום קורא לו עכו"מ וא"כ כמו דחמור דניתן להצב"נ בע"ז לראב"ש אם כן ה"נ לענין מ"נ אפשר דחמור כמו ע"ז ומכל מקום צ"ע בזה לענין דינא. והנה שם במהרש"א מצאתי איזה דברים שכתבתי כאן. ומבואר בתוס' ובר"נ ומובא בש"ע יו"ד דאף בע"ז דיהרג דוקא בעושה מעשה אבל אם אינו עושה מעשה כגון שכפפו קומתו לע"ז א"צ למ"נ דאינו מועיל בזה דיכולים לעשות לו בע"כ כמבואר בש"ס גבי ג"ע דקרקע עולם. וראיתי בס' תוס' יה"כ כ' שהר"מ לא הביא חילוק זה נראה דלא ס"ל כן אלא אפילו בלא מעשה מחויב למסור נפשו ועי' בדבריו דכך קבלה אפילו בש"ד אם אומרים לו ורוצים לזרקו על התינוק חייב למסור נפשו אף דל"ש מאי חזית דאדרבא מ"ח דדמא דחברי' סומק דלמא דמא דידי' סומק מכל מקום כך קבלה ואי"ה יבואר לקמן דא"א לחלוק על סברת התוס' גבי ש"ד דהוא גמ' מפורשת דאינו חייב להציל חבירו בדמו ויבואר בעז"ה לקמן. ואם עבר ולא נהרג דעת הר"מ דאין עונשין אותו דהתורה פטרה אונס ובתוס' ע"ז דנ"ד מביאים בשם הסמ"ג דנראה דבפרהסיא בע"ז אהדרי' לא"ק והוא באזהרה ועונש ויש לפלפל הרבה בענין אהדרי' לא"ק ובתוס' בסוגיא דמתוך וסוגיא דטעם כעיקר ועיין בפר"ד בדרך מצותיך ואין כאן מקומו להאריך. ועי' בשבת דע"ב ד"ה רבא אמר ובסנהדרין דף ס"א ובתוס' שם. והנראה מדברי הר"מ והרהמ"ח דאף אין לוקין על הלאו ולא תחללו. ומכל מקום קצ"ע דבשלמא על גוף העבירה אין עונשין דהתורה פטרה אונס אבל הלאו דנאמר בתורה באונס ועבר על הלאו למה אין לוקין על הלאו הזה ויש ליישב.

הב' גילוי עריות גם כן אפילו בצנעה יהרג ואל יעבור ודעת הרז"ה דלהנאת עצמו יעבור דוקא באונס להעביר ע"ד לבעול אבל אם הנבעל עצמו אונסו בשביל הנאתו יעבור ואל יהרג דסובר דאסתר גילוי עריות הוי מחמת לקחה לו לבת א"ת לבת אלא לבית ומכל מקום סובר רבא דהנאת עצמו שאני ואפילו את"ל דאסתר לאו ג"ע הוי מכל מקום תירוצא דרבא אף על ג"ע ע"ש. ועיין ברמב"ן שם בס' המלחמות דמביא כמה ראיות מקדושין ועוד ראיות דאף להנאת עצמן יהרג ואסתר לאו ג"ע ע"ש. ועתוס' ובר"נ ונ"י ובש"ע ותראה השיטות ורה"פ חולקין על הבעה"מ בזה וכ"ה בש"ע. וז"ל הר"מ שם ה"ב בד"א בשאר מצות חוץ מעכו"ם וג"ע וש"ד כו' בד"א בזמן שהעכו"ם מתכוין להנאת עצמו כגון שאנסו לבנות לו ביתו בשבת או אנס אשה לבועלה וכיו"ב אבל אם נתכוין כו'. והנה בזה שכתב דאנס אשה לבועלה להנאת עצמו יעבור כ' הכסף משנה דפסק כרבא דהנאת עצמו שאני וסובר דעכו"ם הבא על ב"י לא הוי ג"ע כו' בב"ד של שם כו' ולית להו דרשא דלבת. ונראה דפשיטא לי' להכסף משנה דבג"ע אפילו להנאת עצמו יהרג והר"מ כולל דין זה מחמת הנאת עצמו ע"כ דלא הוי ג"ע. אך לכאורה קשה למה לו להר"מ הטעם מחמת הנאת עצמו תפ"ל דאפילו ג"ע ממש כיון דהוי קרקע עולם אינה מחויבת למסור עצמה. אך דהר"ם כלל וכת' שאנסו כו' לבשל ומיירי במעשה אם כן מ"ש וכן אם אנס כו' מיירי אפילו במעשה שאנסוה שתביא אותו עליה מכל מקום כיון דלא הוי ג"ע רק כמו שאר עבירות ובשאר עבירות מותר להנאת עצמו וכבר כתבתי בשם קונטרס תוסיה"כ דאפשר דהר"מ אין סובר כתירוצא דקרקע עולם ופליג על שיטת התוס' והר"ן וסובר דאפילו בלא מעשה חייב למסור עצמו בג"ע ע"כ מוכרח לומר דלא הוי ג"ע רק כמו שאר עבירות. ולכאורה יש ראי' להר"מ מה שפסק דלא כאביי מש"ס דע"ז דנ"ד דמקשי גבי ע"ז אונס רחמנא פטרי' שנאמר ולנערה לא תעשה דבר ומאי קושיא שאני גבי נערה דאינה צריכה למסור עצמה דהיא קרקע עולם אבל שם דמחויב למסור עצמו אפשר שהוא חייב אם עבר וכבר עמדו התוס' בקושיא זו ע"ש וביומא מה שתירצו ורבינו לא ניחא לי' בתירוצם וסובר דאביי ורבא פליגי כאן בסנהדרין ורבא לא ס"ל הסברא דקרקע עולם רק הנאת עצמו וע"כ מוכרח לומר דאסתר לא הוי ג"ע כמבואר שם בתוס' ובר"נ. ולכאורה קשה כיון דבג"ע יהרג ולא מהני הנאת עצמו באית בה מעשה או להר"מ אף דלית מעשה רק עכו"ם הבא על בת ישראל לאו ג"ע הוא דב"ד של שם גזרו או מלא תתחתן בם קשה לשיטות הסוברים דאף על אביזרא דג"ע יהרג אם כן מאי מהני הנאת עצמו התינח להר"מ שכתבתי לעיל דל"ל האי סברא דאביזרא נמי יהרג אבל לרוב שיטות הראשונים דגם על אביזרא יהרג מאי מהני דלא הוי ג"ע. שני תירוצים בדבר חדא כיון דלא הוי אלא מדרבנן לא הוי אביזרי' שיהרג כמבואר בש"ך והראשונים שהביאו ראי' מהעלה בלבו טינא דמקשה הש"ס בשלמא אם א"א הוי ניחא אע"ג דלא הוי אלא קריבה דג"ע מוכח דעל אביזרא נמי יהרג הם סוברים כשיטת הר"מ דקריבה דג"ע עוברים בלאו. אבל אם קריבה דג"ע לא הוי אלא מדרבנן לא חשוב אביזרא דג"ע שיהרג ע"ז. ועש"ך שם דעל ערוה דרבנן אין צריך למסור נפשו דלא הוי אביזרא דג"ע וחוץ לזה ל"ש לומר אביזרא דג"ע כיון דלאו ג"ע מה ענין איסור לעריות דאביזרא כגון בערוה דהתורה אסרה בחיוב מיתה והקריבה דערוה ג"כ אסור שייך לומר דהוי ג"ע והוי אביזרא מעין אותו דבר אבל מאי דלא הוי ערוה כלל ל"ש לו' אביזרא דערוה דאין סברא כיון דהם תחת סוג א' דהיינו ביאה תהי' אביזרא דג"ע ל"ש לומר כן, וכן מבואר כאן בד' הרהמ"ח דאף אלמנה לכה"ג גו"ח לכה"ד אינן עריות לחייב עליהם וליהרג ואין הכרח דאותן השיטות יסברו דעל אביזרי' לא יהרג רק דלא הוי אביזרא כלל. אך קושיא זו מבואר בר"נ דפסחים דהקשה דגזרת ב"ד של שם לא גרע מאביזרא ע"ש ומכל מקום אין קושי' על אותם השיטות כי הם ס"ל לחלק דלא הוי אביזרא. ועמ"ל הביא בשם הרא"ם דכהן בחלוצה יהרג דאף דאינו אלא מדרבנן יהרג דהוי אביזרא דג"ע כיון דאסורה עליו מכח ג"ע וה"ר מסנהדרין דהעלה לבו טינא והיתה פנויה ומכל מקום אמרו חכמים ימות. ואני תמה שמביא ראי' לסתור דשם אמרו ימות ואל ידבר כו' ואל תעמוד אחורי הגדר כו' ומקשה הש"ס הניחא למאן דאמר אשת איש היתה אלא למאן דאמר פנויה מאי כולי האי ומתרץ כדי שלא יהיו בנות ישראל פרוצות כו' או משום פגם משפחה ומזה דהש"ס מקשה הניחא למ"ד אשת איש שפיר אמרו דימות והלא אינו ג"ע רק קריבה מזה מוכח דאף על קריבה יהרג ואם כן אי נימא אף על איסור דרבנן הוי גם כן אביזרא מאי קשה להש"ס אי פנויה היא מאי כולי האי מכל מקום הוי אביזרא אף אי נימא דפנויה דרבנן ומכ"ש לדעת הר"מ שהיא דאורייתא א"ו מדרבנן או אפילו מדאורייתא במקום דלא הוי ערוה לא הוי גם כן אביזרא דג"ע וצריך הגמרא לתרץ כדי שלא יהיו ב"י פרוצות או משום פגם משפחה:

והנה בגוף הדין דמשמע דהר"מ ס"ל אפילו בלא מעשה ג"כ יהרג בג"ע ובאמת התוס' כתבו כיון דבג"ע יהרג יליף מהיקישא דרוצח ושם דוקא במעשה כי בלא מעשה אינו מחויב להציל חבירו בדמו ולכאורה ראי' אלימתא היא ועכצ"ל דהר"מ ס"ל גבי רוצח ג"כ אפילו בלא מעשה ולקמן אכתוב דע"כ הר"מ מודה גבי ש"ד כסברת התוס' כי הוא ש"ס ערוכה עיין לקמן. והנה לאותן השיטות הסוברים דבאין מעשה אף בג"ע יעבור משכחת לה אף באיש כגון שהי' מקושה ודבקוהו אונסים לערוה א"צ למ"נ עיין ביבמות פ' הבע"י. ואם עבר ולא נהרג בעריות דעת התוס' דאין חיוב מב"ד ולא מלקות כיון דהוי אונס. אך דעת הר"ם כיון דאין קישוי אלא לדעת חייב מב"ד ע' כאן בכ"מ ומבואר בהדיא בר"מ פ"א מהא"ב ובפ"כ מהלכות סנהדרין וע"ש עוד בכ"מ כתב דחייב מב"ד מכל מקום אינו נהרג דל"ש התראה כיון שהי' באונס ויש להאריך בזה ואין כאן מקומו. והנה הרהמ"ח הביא שיטות שכל שקדושין תופסין בה אינה בכלל עריות כגון אלמנה לכה"ג כו' או ממזרת כו' נ"ל דוקא אלו וכיו"ב דהם חייבי לאוין ואינן בכלל עריות אבל נדה דהם ח"כ והם בכלל עריות המבוארים פ' אחרי מות אף שקדושין תופסין בנדה כמבואר ביבמות מכל מקום לענין זה הוי בכלל ערוה שיהרג עי' בלשון הר"מ פ"א מה' אישות ה"ה כתב וז"ל כל שאסר בתורה ביאתו וחייב על ביאתו כרת והם האמורים בפ' אחרי מות הם הנקראים עריות עכ"ל מבואר שהם בכלל עריות וכ"ה בפ"ד שם המקדש א' מעריות אינה מקודשת חוץ מנדה מבואר דהיא בכלל עריות רק דגזירת הכתוב שקדושין תופסין בה כמבואר ביבמות וז"פ. ועי' בב"י יו"ד ה' נדה לענין למשש הדפק באשתו נדה בסי' קנ"ה. ושוב הראני בשו"ת פני יהושע להגאון מגיני שלמה שפלפל בזה באריכות ולא נפניתי לעמוד בדבריו. ועוד נראה דאפשר דסוטה אף על פי שקידושין תופסין בה ואינה מכלל ח"כ ג"כ מכל מקום כיון דמבואר ביבמות דצרת סוטה אסורה דטומאה כתיב בה כעריות וכ"פ הר"מ פ"ו מהלכות יבום אם כן חזינן אפילו להיות פטורה מחליצה ומיבום הוי כעריות וא"כ לענין זה נמי דינה כעריות שמחויב למסור נפשו ע"ז כנ"ל בעזה"י. (ועי' בחידושי הר"ן לסנהדרין אם כופין אותו לבא על הבהמה אע"ג דליכא פגם ואי"ע יעוש"ה) ונר' דיבמה לשוק אף שהוא ס' אם קדושין תופסין מכל מקום נראה דהיא אינה בכלל עריות כי הוא ח"ל והא דהוי סברא דאין קדושין תופסין הוא מחמת לא תהי' היינו הוויה והוא גזירת הכתוב אבל אינה בכלל עריות כנלע"ד. ועי' בנו"ב סי' נ"ד ולקמן במצוה תקצ"ט.

הג' ש"ד והוא מבואר שם בש"ס דיהרג ואל יעבור מחמת סברא מאי חזית כו' ועי' פרש"י דעיקר שמותר לעבור עבירה מפני כי חשוב לפני הקב"ה נפש ישראל. אבל כאן יהרג נפש מישראל ולמה נתיר לו לעשות עבירה דב"כ וב"כ נאבד נפש מישראל ע"כ יהרג ולא יעשה עבירה ע"ש. והנה בש"ד אף אם להנאת עצמו מכל מקום כולם מודים אף הרז"ה דיהרג כמבואר שם בדבריו מחמת האי סברא דמאי חזית וע"ש בלשון הרז"ה דאף דש"ד אפילו להנאת עצמו אסור מחמת האי סברא מכל מקום לענין זה לא מקיש ג"ע לזה. (והנה אף דהוא מחמת הסברא שייך היקישא אף במקום דל"ש האי סברא ע' תוספות ר"ה דכ"ו ע"ב דעתם דדבר שהוא מצד הסברא אין למדין בג"ש ועיין ברא"ש מכל מקום אף לד' התוס' דוקא משום מצוה בעלמא אבל דין גמור אף שהוא מצד הסברא מכל מקום ילפינן חדא מחברתא וא"כ צע"ק לדברי הרז"ה אף שהוא מצד הסברא מכל מקום אמאי לא מקשינן היקש גמור). ודוקא אם כופין אותו לעשות מעשה אבל אם כופין אותו שיניח לזרוק א"ע על תינוק א"צ למסור נפשו כיון דלא עביד מעשה ואינו מחויב להציל חבירו בדמו כי אדרבא מאי חזית דדמא דחברי' סומק טפי אדרבא דמא דידי' סומק טפי כ"כ התוס' בסנהדרין וביומא בפשיטות ובר"ה לא נזכר מזה. וכבר כת' בשם התוס' יוה"כ דהר"מ לא ס"ל לחלק בין עושה מעשה ובין אין עושה מעשה. ואני תמה על רבותינו בעלי התוס' שכתבו ד"ז לסברא והיא אינה מוסכמת לבעלי הש"ס דמבואר בא"נ דס"ב שנים שהיו מהלכין בדרך וביד א' קיתון של מים אם שותין שניהם מתים ואם שותה א' מגיע לישוב דרש בן פטירא מוטב שישתו שניהם וימותו ואל יראה א' במיתת חבירו עד שבא ר"ע ולימד וחי אחיך עמך חייך קודמין לחיי חבירך. והנה לבן פטירא אף דאינו עושה מעשה כלל בחבירו וגם חבירו ימות והוא ג"כ מכל מקום אסור להחיות עצמו מכ"ש דאם יציל חבירו במיתתו בודאי ימסור נפשו וז"פ מאי שאמר בן פטירא דימותו שניהם ולא אמר דיתן לחבירו ויחי' דהא חבירו ג"כ אסור לשתות מפני דמו של זה ופשוט. ודרך משל אם הולך עם תינוק בדרך בודאי מחויב ליתן לתינוק שיחי' והוא ימות וזה כ"ש דמחייב למסור נפשו וחבירו ג"כ ימות אם כן חזינן דבן פטירא לית ליה האי סברא דבלא מעשה א"צ למסור נפשו והוא סובר בהיפוך אף בלא מעשה מחויב למסור נפשו. והנה ר"ע סובר דחייו קודמין מחמת הפ' וחי כו' אבל לא מצד הסברא מכל מקום דין של רבותינו בעלי התוספות אמת דא"צ להציל חבירו בדמו כי ר"ע ס"ל הכי דחייו קודמין ובודאי הלכה כר"ע מחבירו. על כל פנים גם הר"מ מוכרח להודות ד"ז כי הוא ש"ס מפורש דלא כהתוס' יוה"כ אם כן כיון דג"ע מהיקישא ילפינן ואם שם א"צ למסור נפשו בלא מעשה גם בג"ע כן (ואף דהרז"ה ס"ל דלא לגמרי מקשינן לענין הנאת עצמו היינו להקל דאין צריך ליהרג אע"ג דבש"ד יהרג אבל להיפך דבש"ד אינו נהרג ולומר דבג"ע יהרג אין סברא כלל ע"כ בודאי דעת הר"מ דגם בג"ע יעבור בלי מעשה כנלע"ד). וא"כ נראה בפשיטות דהר"מ סובר כן דבלא מעשה אינו מחייב למ"נ. והנה הא דש"ד יהרג ואל יעבור נראה פשוט דאם אונסין א' מישראל להרוג עוברין במקום דלא הוי סכנה לאם בודאי אינו מחויב למסור נפשו כי ל"ש מאי חזית כי העובר לאו נפש הוא ומה שחותכין את העיבור להצלת האם מכ"ש להצלת עצמו וגם בטרפה כיון דביארתי לעיל דלאו נפש הוא אם כן ל"ש מאי חזית וא"ח למ"נ ומכל מקום צ"ע. ובמתה האם עי' תוס' נדה וברמב"ן דאפשר דהוי הולד כאיש גמור. והנה דעת הפר"ד ומובא ג"כ במ"ל ה' מלכים דאף לפסק הר"מ דב"נ אינו מחויב למ"נ על ז' מצות כי לא נצטוה על קד"ה מכל מקום בש"ד מחויב למ"נ מחמת דהוי סברא ושייך גם בב"נ וע"ש שמביא בשם הר"ש יפה דס"ל דב"נ אינו מצווה למסור אף על ש"ד. ולדעת המ"ל שם יש להסתפק אם ב"נ מחויב למ"נ על העוברים וטרפה כיון דנהרג עליהם או לא ומכל מקום לא איקרי נפש וכבר כתבתי בזה לעיל וא"צ לכפול.

ודע דאף שכתבתי לעיל דדין זה דאביזרי' דג"ע וע"ז שיהרג ואל יעבור אינו מוסכם כי דעת התוס' גבי אשירה דיעבור ואל יהרג וכתבתי דגם דעת הר"מ כן מכל מקום פשוט דאביזרא דש"ד כ"ע ס"ל דיהרג ואביזרא הוי כגון שאונסין אותו להניח את חבירו לפני ארי וכדומה דמבואר בש"ס ור"מ הל' רוצח דכה"ג אינו נהרג הרוצח מכל מקום חייב למ"נ מחמת הסברא דלא הותר לו לעבור שום עבירה רק במקום הצלת נפש אבל כאן שיהי' איבוד נפש ולמה יעבור בשביל נפש מאי חזית דלמא דמא דחברי' סומק טפי ופשוט. ודע דאם אנסוהו לחלל שבת להנאת האנס ועשה כן ובשעת עשיה הזיק ממון לחבירו ז"פ דצריך לשלם ול"ש כאן ח"מ שוגגין דפטורין מתשלומין כמבואר בפ"ד ושם מבואר דאלו אתרו בי' פטור כו' אבל כאן מצוה קעביד או דהותרה שבת או אפילו דחויה מכל מקום אין כאן צד מיתה. ואם אנסוהו לא' מג' עבירות הללו דמחויב למסור עצמו ועבר ולא נהרג דג"כ מבואר בר"מ ובהרהמ"ח דאין עונשין אותו כי התורה פטרה אונס יש להסתפק אם דינו כשוגג ופטור מתשלומין אם הזיק ממון חבירו בשעת העבירה א"ד דעדיף משוגג והוי כאין בו צד מיתה וער"מ פ"ד מה' חובל ומזיק שפוסק גבי אשה דאם בשוגג הי' פטור מתשלומי וולדות אבל אם נתכוין לאחר והרג את האשה כיון דהתורה פטרה חייב בתשלומין ועי' ראב"ד שאין דעתו כן אלא סובר כתנא דבי חזקי' דאף מתכוין מכל מקום פטור מתשלומין. ומה שיש לפלפל בדבריהם מכ"מ ע"ש במ"מ ובלחם משנה וא"כ אפשר דזה ג"כ תלוי בפלוגתא זו להר"מ חייב ולהראב"ד פטור ואפשר עוד דזה עדיף מאינו מתכוין. ואם אנסוהו לבעול את הערוה לדעת הר"מ דחייב מב"ד שאין קישוי אלא לדעת כמ"ש לעיל דהר"מ פסק כן פ"ב מהא"ב ופ"כ מה' סנהדרין בודאי פטור מתשלומין אף דדעת הכסף משנה בה' סנהדרין דאף להר"מ אין ממיתין אותו הב"ד דהוי כמו בלא התראה מכל מקום בלא התראה כ"ע מודים דחייבי מיתות שוגגין פטורין מתשלומין אף דל"ש כאן אלו אתרו בי' בר קטלא הוא מכל מקום נראה דאין חילוק. אך לשיטות הסוברים דא"ח מיתה אפילו בערוה יש להסתפק כנ"ל. אך לפ"ז יהי' משכחת לה קנס בנערה המאורסה להסוברים בח"מ סי' שפ"ח אף דאנסוהו להראות של חבירו מכל מקום לענין תשלומין חייב לשלם כדעת הרי"ף בנו"נ ביד אם כן חייב לשלם קנס כי המיתה אינה פוטרת אותו כיון שהוא אונס ל"ש מיתה וע' פא"נ בסוגיא דנערה המאורסה ושאר סוגיות שם. אך נראה דוקא לענין תשלומין כיון שהוא ממון חבירו חייב לשלם אבל קנס א"ח באונס כי הוא קנס ויש להאריך ואין כאן מקומו. ונ"ל דגבי ש"ד אם אנסוהו להרוג את חבירו ועבר והרג ובשעת מעשה הזיק ממון חבירו פטור לכ"ע אף אם נאמר דל"ש חיוב מיתה כלל באונס כי ז"פ אף אם הוא אונס מכל מקום ניתן להצילו בנפשו וכל ישראל הרואה ויכול להציל את חבירו בנפשו מחויב להציל ולהרוג אותו אף שא"ח מיתה על ההריגה היינו לאחר שהרג אבל קודם שהרג הוי רודף ואפילו קטן הרודף את הגדול אף על פי שהוא אונס ניתן להצילו בנפשו ומכ"ש להנרדף בעצמו בודאי מותר דמו אם כן כיון דהוי רודף פטור מתשלומין דרודף ששיבר את הכלים פטור אם כן פטור כאן. וכן נמי בנאנס על העריות שניתן להצב"נ ג"כ פטור על ההיזק דהוי רודף דאסור לעשות כן וא"כ ניתן להצב"נ כנ"ל ברור בעזה"י. ודע אף דרודף ניתן להצילו בנפשו ומצוה על כל ישראל להצילו ולהרוג הרודף מכל מקום יש דינים אשר הנרדף בעצמו יכול להרוג הרודף אבל לא איש אחר עמ"ל פ"א מה' רוצח כתב שם ברוצח בשוגג שיצא מעיר מקלט שרשות ביד גואל הדם להרגו ורדף אחריו ונתאמץ הרוצח והרג את הרודף דאינו נהרג עליו וראי' מהש"ס דאלו הרגו זמרי לפנחס לא הי' נהרג עליו דפנחס הו"ל רודף אף דרדף אחריו כדין מכל מקום ה"ל רודף אם כן ה"נ ע"ש. ונ"ל ברור דוקא הנרדף בעצמו אם הרג את הרודף אין חייב כיון דאין מצוה ביד הרודף רק רשות ע"ש במ"ל אבל באיש אחר שהרג את גואל הדם או שהרגו לפנחס בודאי נהרג עליו כי בחנם הרגו כיון שחבירו לא עשה שום עבירה ברדיפה אך הנרדף בעצמו אינו נהרג כנ"ל מצד הסברא ולא מצאתי זה בפירוש. וע"ש עוד במ"ל היכי דמצוה ביד הרודף לרדוף כגון הרודף אחר הרודף ונהפך הרודף אחר חבירו והרג את הרודפו כיון דהרודף שלו מצוה קעביד ורודף אחריו להציל את חבירו נהרג הרודף הזה אם הרג את הרודפו ע"ש שמביא ראי' והוא מילי דסברא (אך) [אף] ברשות שאינו נהרג מכל מקום מצד הסברא דוקא הנרדף עצמו אבל אחר נהרג עליו כנלע"ד מצד הסברא.

ועוד מבואר בר"מ דאם סיעה של ב"א ואמרו להם עכו"ם תנו לנו א' מכם ונהרגהו ואם לאו נהרוג כולכם יהרגו כולם ואל ימסרו להם נפש מישראל ואם ייחדוהו להם ואמרו תנו לנו את פלוני ואם לאו נהרוג את כולכם אם הי' חייב מיתה כשבע בן בוכרי יתנו אותו ואין מורין להם לכתחלה ואם אינו חייב מיתה יהרגו כולם ואל ימסרו אותו ע"כ ועיין כסף משנה שמבואר בירושלמי בברייתא דייחדו להם א' כגון שבע בן בוכרי ומסרו אותו וע"ז פליגי ר"י ור"ל דר"ל סובר והוא שחייב מיתה כשבע ב"ב ור"י סובר דאע"פ שא"ח מיתה דעיקר תלוי בייחדו והר"מ פסק כר"ל אף על פי דהלכה כר"י נגד ר"ל מכל מקום לישנא דמתניתא מסייע לר"ל וס' נפשות להחמיר ע"כ פסק כר"ל ומ"ש דס' נפשות להחמיר אף על פי דנימא איפכא דס' נפשות דידהו ולא יהרגו כדאמרינן בכ"ד ס"נ להקל אך סברתו כסברת התה"ד מובא בש"ך דגבי אלו הדברים שהתורה לא הקפידה על נפשות מישראל ל"ש ס' נפשות להקל והוי ככל ספיקא דאורייתא ולחומרא ע"כ פוסק דלא ימסרו. ועיין בל' הרהמ"ח שכתב אבל אם ייחדוהו להם מוסרין אותו כענין הידוע כשבע בן בוכרי סתם הדבר ואין הכרע אם עיקר כוונתו כמו שהתחיל דתלוי בייחדו והראה כאותו מעשה שאירע בשבע ב"ב היינו דייחדו או אפשר כוונתו דוקא כשבע בן בוכרי דהיינו דח"מ כשבע ב"ב והראשון נראה עיקר בלשון הרהמ"ח. וע' יו"ד סי' קנ"ז מביא שני הדיעות ועט"ז וש"ך. והנה דין זה הוי אביזרא דש"ד כי המוסר אינו חייב מיתה רק עובר על לא תעמוד על דם רעך והכסף משנה מביא בשם הרמ"ך שהקשה על דין זה דתוספתא כיון שמבואר בש"ס שלנו דש"ד דיהרג ואל יעבור הוא מצד הסברא דמאי חזית והיינו דוקא אם חבירו ניצל במסירת נפשו צריך למסור נפש להצלת חבירו אבל הכא אף אם ימסור נפשו יהי' חבירו נהרג כי האנס רוצה להרוג כולם וא"כ למה יהרג וע"ש שכתב דבלא יחדו ניחא דבכל איש שרוצים למסור אמרינן מאי חזית ע"ש. ודבריו צ"ע דמ"מ כיון דחבירו אינו ניצל וא"כ כ"א יכול להציל עצמו מפני פ"נ והי' ראוי להיות כל דאלים גבר דכ"א למה ימסור נפשו בחנם בלא הצלת חבירו וע"ש דלר"ל וכפי פסק הר"מ דאף בייחדו אם אינו ח"מ אסורים למסרו ע"ז ודאי קשה קושית הרמ"ך כיון דהוא והם נהרגין ל"ש מאי חזית לכן באמת פירש"י בסנהדרין דע"ב דשבע ב"ב כיון דייחדו והוא והם נהרגין ע"כ ימסרו אותו. ורש"י מביא עוד פי' מחמת דהי' מורד והי' ח"מ ועיין כסף משנה תירץ אף על פי דמבואר בש"ס דש"ד סברא הוא אינו עיקר הטעם רק דקבלה היתה בידם דבש"ד יהרג אלא שנתנו טעם מסברא היכי דשייך אבל אה"נ אף דלא שייך מכל מקום יהרג ואל יעבור ע"ש ובלחם משנה דחה זו כיון דבר"מ מבואר דבש"ד היא מצד הסברא ואיך פסק דין זה ע"ש. והנה נ"פ לפי דברי הכסף משנה דהוא קבלה בידינו אך דהש"ס נתנו עוד סברא לזה אם כן בב"נ לפי שפסק הר"מ דא"צ למסור עצמו אפילו על ע"ז דאינם מצווים כלל על קד"ה אך בש"ד כ' המ"ל כיון דהוא מצד השכל גם הוא יהרג כיון דנפש חבירו אבוד אסור לו לעבור מחמת מאי חזית ע"ש והבאנו לעיל אם כן בב"נ כה"ג אם אנס יחדו לא' מהם אף על פי שא"ח מיתה מכל מקום כיון דהוא והם נהרגין ע"ש הסברא ואסור למסור נפשם כי ל"ש הסברא וכן אפילו אם לא יחדו כפי מ"ש לעיל דל"ש הסברא הנ"ל דמאי חזית. אם כן בב"נ ימסרו אותו ואין צריך למסור נפשם ואינם רשאים ועוברים מאך את דמכם כו' כנ"ל ברור בעזה"י. והנה נ"ל דבדין זה אף אם לא יחדו מכל מקום אם הי' טרפה ביניהם כיון דכבר כתבתי דלא איקרי נפש כלל אם כן מותר למסרו ולהציל עצמם דל"ש הסברא דמ"ח כו' דודאי דמי' סומק טפי וגם הקבלה ביד חכמינו זכרונם לברכה מכל מקום זה לא מיקרי ש"ד כנ"ל. ובב"נ אם נאמר כסברת הכסף משנה (דלמא) [דבלא] יחדו שייך הסברא דמאי חזית כו' אם כן גם ב"נ אסור למסור בלא יחדו ובטרפה כיון שנהרגין על הטרפה אם כן אסורים למסור או אפשר דמ"מ לא הוי ש"ד וכבר נסתפקתי לעיל בכיו"ב. ודע דאף אם לא יחדו להם והי' בין הסיעה ישראלים איש א' שנגמר דינו בב"ד להמיתו אך נמלט ועתה רוצים עכו"ם שיתנו להם א' אם רשאין ליתן להם האיש הזה כיון דגברא קטילא הוא עיין ר"מ פי"ד מה' סנהדרין דאף דנגמר דינו ויכול להמיתו בכל מיתה שירצה מכל מקום צריך שיהי' יד העדים בו תחלה ואם נקטעה יד העדים פטור אם כן אפשר דאסור למסור לו להאנסים כיון דפטור עתה בלא העדים הוי ככל אדם ומחויבים למסור עבורו וע"ש פי"ג ובש"ס סנהדרין דמ"ד. ואף אם יחדו להם מכל מקום אינו ח"מ כלל כי צריך דוקא שיהי' יד העדים בו ועי' בלשון הר"מ שכ' ואין רשות לשאר העם להמיתו תחלה נראה דאפשר דלכתחלה אסורים להרגו אבל אם הרגו אחר אינו נהרג עליו ומכל מקום נראה דהטעם מחמת דעומד למות ע"י העדים אבל בנקטעה יד העדים כיון דלא אפשר לקיים כדכתיב נפטר לגמרי וצ"ע ואין כאן מקומו. אך אם הי' ביניהם רוצח שנגמר דינו כיון דמצוה ביד כל אדם ובכ"ד שאתה יכול להמיתו בודאי ימסרו אותו כיון דגברא קטילא הוא וז"פ:

ומבואר ג"כ בזה דמורד במלכות אין הדין כנגמר דינו אף דא"צ למדייני' כמבואר מכל מקום כאן מבואר דוקא בייחדו אבל בלאו הכי אסור למסור אף שיש ביניהם כשבע ב"ב כיון דאין המלכות מבקשת להרגו. ופשוט כיון דאין מצוה על המלך רק רשות כמבואר בר"מ ה' מלכים ואי בעי מחיל ג"כ לא הוי כנגמר דינו ומה שמבואר דאם ייחדו והוא חייב כשבע ב"ב מותר למסרו היינו כשהמלך מבקשו להרגו כעובדא דשבע ב"ב וכעובדא דעולא ב"ק דתבעתי' מלכא אף דלא הוי כנגמר דינו ואם אדם אחר הורגו בודאי נהרג עליו מכל מקום מותר למסרו כיון דהמלך רוצה להרגו ע"י ה"ל כרודף דבפשיעתו הוא וכ"ה בט"ז שם אפילו הוא מורד במלך אשר לא ממלכי ב"ד מכל מקום כיון דבפשיעתו הו"ל כרודף ומותר למסרו וז"פ וכן מבואר כאן בנשים שהלכו ורוצה האנס שימסרו א' ויטמאוה ואם לאו יטמאו כולם יטמאו כולם ואל ימסרו נפש מישראל. ואם א' מהם יחדו תלוי בפלוגתא הנ"ל כי כאן ל"ש חייב כשבע ב"ב כ"כ הט"ז. וע"ש עוד שאם אמר שימסרו לו א' ויטמא ואם לאו יהרוג כולם בודאי מוסרין כי אפילו היא עצמה תעבור ואל תהרג כמבואר לעיל. ודע דגבי ב"נ אף אם נאמר דמצווה על קד"ה בזיין מצות שלו הוא דוקא בפרהסיא מחמת קד"ה אבל בצנעה לא אפילו באלו השלשה חוץ מש"ד מחמת הסברא כמבואר לעיל. כן כתב אף הרמב"ן שם בס' המלחמות ע"ש. ובדינים אלו אם א' רוצה להחמיר על עצמו ליהרג במקום שמותר לעבור עיין בראשונים ובהרהמ"ח ויש מקום לפלפל באריכות ואי"ה אשנה פ"ז. ובעכו"ם שאמרו לנשים שימסרו לו א' ויטמאה דאסור להם למסור עיין בכ"מ מביא בשם הרשב"א דאפילו אם היתה טמאה מכבר אין מוסרין כי למה תוסיף חטא על פשע וא"ד לתרומה ע"ש. ובהגהות דגול מרבבה השיג עליו מהירושלמי שמבואר שם דאם היא טמאה מכבר מוסרין אותה ואין הירושלמי בידי ולא הדג"מ כעת. ועיין בילקוט מלכים הביא שם אגדה דנבוכדנצר בא ויצאו סנהדרין לקראתו ואמר להם שיתנו לו יהויקים שמרד בו ורצו למסור את יהויקים אמר להם וכי דוחין נפש מפני נפש אמרו לו וכי לא כך עשאה זקנתך לשבע בן בוכרי. מזה מוכח אף דלא היה מורד במלכות ב"ד מכל מקום כיון דהיה מורד הוי כרודף ומותר למסרו ומפורש כד' הט"ז וערש"י ותוספות סנהדרין דע"ה דאף אם נאמר דב"נ מצווה על קד"ה מכל מקום דוקא בפרהסיא וכ"כ הרמב"ן ופרהסיא דוקא תוך עשרה מישראל אבל פרהסיא תוך הרבה ב"נ לא מיקרי פרהסיא אף שהם מוזהרים על קד"ה מכל מקום לא נקרא פרהסיא רק תוך עשרה מישראל. ואם ב"נ רשאי להחמיר על עצמו למס"נ במקום שא"צ או לפי שפסקינן דאינו מחויב עיין בפר"ד דרך האתרים דעתו שאינו רשאי אף להפוסקים דישראל רשאי להחמיר מכל מקום ב"נ אסור להחמיר ע"ע. וכבר כתבתי לעיל דבלא מעשה אינו חייב להציל חבירו בדמו מקרא וחי דחייך קודמין ובפרט לפמ"ש התוס' דל"ש סברא מאי חזית כו' אדרבא מ"ח כו'. אם כן מצד הסברא א"צ להכניס עצמו אפילו בספק סכנה עבור חבירו אף על פי שחבירו הוא בסכנה ודאי כיון דהוא לא יעבור כלל רק עובר על לא תעמוד על דם רעך אם כן כל המצות נדחין אפילו מפני ס' סכנה מחמת וחי בהם ובנדרים פ' וא"נ מבואר שם פלוגתא דר"י סובר אפילו כביסתו וחיי חבירו כביסתו קודמת מחמת צערא דגופא טובא וחכמים פליגי דחיי חבירו עדיף מצערו אבל להכניס עצמו בספק סכנה נראה דא"צ. אך ראיתי בכ"מ פ"א מה' רוצח מביא בשם הירושלמי דמחויב להכניס עצמו בספק סכנה אם חבירו בסכנה ודאית ע"ש. ולדידי צ"ע דמה"ת ועיין בח"מ סי' תכ"ו השמיטו המחבר ובסמ"ע הקשה למה השמיטו וע"ש שכתב כיון שהרי"ף והר"מ השמיטו דין זה ובאמת צ"ע דברי הירושלמי ואינו ת"י (עיין בהשמטות).

ואני מסופק אם רשאים להרוג הרודף אחר ס' נפש כגון אסופי שנמצא והוא מחצה על מחצה דודאי ההורגו אינו נהרג עליו אם רשאים אנחנו להרוג הרודף אחריו להרגו. ונ"ל פשוט דמבואר ביומא דר' ישמעאל יליף דפ"נ דוחה שבת מבא במחתרת מה זה שספק בא על ממון וס' נפשות ורציחה גורם לשכינה שתסתלק מישראל ניתן להצילו בנפשו ק"ו כו' אם כן רואים אנו דאפילו ס' רודף מותר להורגו אם כן ה"נ. ואף דלמסקנא דחי לה דשאני מחתרת דחזקה כו' ואשכחן ודאי ספק מנלן אם כן נראה דהתירה התורה להורגו דוקא בודאי ז"א דבאמת דלא מוכח מכאן ספק אבל לפי המסקנא דשמואל יליף מוחי בהם דאף ס' פ"נ דוחה שבת אם כן כיון דחזינן אף דש"ד אינו נדחה אף מפני ודאי פ"נ מכל מקום ברודף דניתן להצילו מפני פ"נ חזינן דהתירה התורה ש"ד מפני פ"נ היכי דהוי פושע כגון רודף וא"כ רציחה כזו התירה התורה מפני פ"נ כמו שאר עבירות ואם כן אפילו ספק פ"נ כיון דהוא פושע גילתה התורה דש"ד כי האי נדחה אם כן שוב אין חילוק בין ודאי פ"נ או ספק פ"נ ובהא לא פליג על ר"י דלר"י ס' פ"נ דוחה רציחה גבי רודף ה"ה לדידן אך מקרא דר"י לא מוכח ספק ומוכח מקרא דוחי בהם כיון דחזינן דהתורה התירה רציחה כזה מפני פ"נ ה"ל כשאר מצות ואם כן נדחה נמי רציחה כי האי מפני פ"נ הנ"ל כשאר מצות ואפילו מפני ספק פ"נ כנ"ל בעזהשי"ת. ולפי זה אף ברוב עכו"ם כיון דמפקחין עליו את הגל דאין הולכין בפ"נ אחה"ר אם כן הרודף אחריו ניתן להצב"נ כיון דחזינן דעבירה דרציחה נדחית גבי רודף מפני פ"נ הו"ל כשאר עבירות דנדחין מפני פ"נ דנדחין אפילו במקום רוב כי אין הולכין בפ"נ אחר הרוב אם כן אפילו במקום רוב ניתן להצב"נ. וכ"ז נראה דוקא ברודף אחר חבירו להורגו כיון דהוי כמו שאר עבירות הדר הו"ל בכלל וחי בהם אפילו בספק ובמקום רוב אבל ברודף אחר ס' ערוה דהתירה התורה ומצוה איכא להרוג הרודף דזה אינו מחמת פ"נ רק גזירת הכתוב גבי עריות אם כן דוקא בודאי ערוה אבל בספק ערוה בודאי אסור להרגו כי ס' נפשות להקל וזה אינו בכלל פ"נ להצלת נפשות רק גזרת מלך הוא אם כן הרודף אחר ס' ערוה בודאי ס' לחומרא ואסור להרוג אותו והוא חילוק פשוט למבין. ולפמ"ש כיון דהתורה התירה דמו של רודף מפני פ"נ אם כן הדר ה"ל בכלל וחי בהם אפילו על ס' פ"נ למה לי היקש' דהוקש לנערה המאורסה דניתן להצב"נ וע"ש בתוס' שהקשו הא מוכח ממחתרת ותירצו דמשם ה"א רשות והיקישא אצטריך דהוי מצוה. ולפמ"ש כיון דהתורה התירה אם כן הו"ל בכלל וחי בהם אם כן ממילא ה"ל מצוה ז"א דגם מוחי בהם כיון דהתורה התירה לעבור על המצוה מפני פ"נ ממילא כיון דהוי היתר אם כן ממילא הוי מצוה להציל נפש מישראל מלא תעמוד כו' אם כן גם דהתו"ס צ"ע ל"ל היקישא כיון דהתורה התירה דמו של רודף מפני פ"נ ממילא מחויב והו"ל מצוה עיין ר"מ שעובר על כמה לאוין ע"ש עכצ"ל דרציחה חמורה ולא הוי ידעינן דהוי מצוה אם כן מוחי בהם ג"כ לא הוי ידעינן אם הוא מצוה ע"כ צריך היקישא וצ"ע כעת. והנה בש"ס מבואר דמי שהעלה לבו טינא אפילו על פנויה והוא מסוכן מכל מקום אין מורין לו לעמוד ולדבר עמה אחורי הגדר ומסקנא שם שלא יהיו בנות ישראל פרוצות בעריות והרי"ף והרא"ש הביאו זה וגם הר"מ פסק כן והרהמ"ח כאן אינו מביא זה. ותמהני על בעלי הש"ע המחבר והרמ"א שלא הביאו דין זה. ובב"י הביאו וגם הטור השמיטו מכל מקום כיון דהרי"ף והר"מ והרא"ש מסכימים לדעת א' ולא ראיתי לבעלי התוספות שיחלקו בזה צ"ע שהשמיטוהו בעלי הש"ע. ובג' עבירות אלו אם עבר ולא נהרג כיון דאין עליו שום עונש והו"ל כמו שעבר על לאו דאין לוקין דכשר לעדות מן התורה כמבואר בח"מ סי' ל"ד ועיין בתשובת נו"ב קמא סי' ע"ב דמדברי הרשב"א משמע דהוי רשע והוא הביא ראיות דאינו רשע וכתב דהרשב"א לדעת השיטה דחייב בעונש כתב כן והגאון הספרדי בסי' ע"ד הקשה עליו מסוגיא דכ"י הוא זה אבל אנוסים כו' דטעמא דר"מ דעדים שאמרו להם חתמו שקר יהרגו כו' ע"כ לא מצי משוי נפשי' רשע חזינן דמקרי רשע ע"ש ובאמת יש לחלק נהי דלענין עדות בודאי לא נקרא רשע לפסול לעדות אבל מכל מקום לענין זה אינו נאמן על עצמו שעשה שלא כתורה ושייך אין אדם מע"ר ועיין בס' א"ז שם הביא בשם הרמב"ן והרא"ש אף דר"מ מודה ג"כ דאין לך דבר שעומד בפני פ"נ מכל מקום מדת חסידות הוא ליהרג ואין אדם מע"ר אפילו בכה"ג ורבא דחה כיון דמורין לכתחלה ע"ש מכ"ש בעבר ולא נהרג במקום שהדין דיהרג נהי דלא הוי רשע לענין עדות מכל מקום בודאי אין אדם מע"ר כיון דמ"מ לא עשה כתורה ובחנם עשה שם הגאון נוב"י פלוגתא בין הרשב"א להרא"ש והריב"ש ולדעתי כולם סוברים כהרשב"א בזה דאין אמע"ר בכה"ג אף דלא הוי פסולים לעדות ע"ש ואין כאן מקומו. עוד כתב הר"מ והרהמ"ח דאם עבר עבירה שאין תאוה בה אבל בפעולתו מתכוין להכעיס זה ג"כ מחלל ש"ש וילקה והנה תי' וילקה ליתא בר"מ וג"כ מבואר שם בשינוי לשון קצת דאם עבר בשאט נפש להכעיס ה"ז חילל את ה' ולפ"ד הרהמ"ח אם עבר עבירה כזו חוץ מה שמחויב מלקות מחמת העבירה מחמת לאו המיוחד לוקין ג"כ מן השם הזה וגם אם עבר עבירה שאין בה להכעיס כגון שנל"ע וכדומה מכל מקום לוקין מלאו הזה ובאמת ראה זה דבר חדש הוא ולפי דבריו לוקין בשבועות שוא שני מלקיות מחמת הלאו המיוחד ולאו זה הכולל וצ"ע כעת השי"ת יעזרני לשנות פ"ז. ומ"ש בחלק הפרט שיעשה איש מפורסם עיין ר"מ וכ"מ וקונטרס תוספות יוה"כ ובר"מ מסיים מי שנושא ונותן באמונה ומוכתר בתפילין עליו הכתוב אומר ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר השי"ת ברחמיו ישים חלקנו עמהם אמן: