Mattot מטות
1 א

מטות

2 ב

זה הדבר. דע דבכ"מ במלואים ובמשכן ובמן נאמר זה הדבר, משום דאינו נוהג לדורות וכן הוכיחו מזה ב"ב דף ק"כ, דלא תסוב נחלה אינו לדורות, רק דפריך משחוטי חוץ וזה לפירוש רמב"ן ממדרש דגם על חולין נאסרו במדבר, משום דאז נאסר להם בשר תאוה, והיה דין כל בהמות כשלמים, א"כ א"ש דזה רק בדור הזה. אולם זה הדבר דפ' נדרים נראה כי במעשה זמרי הסבה היה שלא נאסר יין עמוני במדבר, ומשום יינן באו לבנותיהן ולדבר אחר. ולא היו יכולים לעשות סייגים אז, דהנסכים במדבר היה מיין עו"ג, כדאמר במדרש שיר השירים, לכן אמר לראשי המטות כי יראו שיעשו סיגים ונדרים ונזירות לבלי לשתות יין כדי שלא יבוא מכשול מזה, כמו שקרה לנשיא זמרי שקנא קנאת שבטו ובא למה שאירע, והענין מושכל ונכון, לכן נאמר זה הדבר, דבדור זה הי' נאות לראשי המטות לעיין בזה.

3 ג

לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה. הנה בגמ' דף ל"ה מסיק דיש מעילה בקונמות אף בקונם פרטיי, וכתב רבינו ניסים ומסתפקא לי מאן דמעל בקונמות אי משתרי ההוא קונם לבתר דמעיל כמו הקדש שיוצא לחולין ע"י מעילה. עכ"ל. ולדעתי כוון לזה הספרי זוטא ז"ל הלל היה אומר הרי מי שאמר קונם לבית זה שאני נכנס ככר זה שאני טועם יכול יתן הנייתו של בית ויכנס דמי ככר ויאכלנו ת"ל ככל היוצא מפיו יעשה, והנה להורות דקונם פרטיי אין לו פדיון לא מסתבר דנבעי קרא, ונראה יותר דקמ"ל דאם כבר עבר על נדרו וכבר חלל דברו, דצריך ליתן הנייתו להקדש כמו כל מעילה, ואפ"ה אסור לכנוס לבית ולאכול הככר. ומדוקדק לשון הכתוב לא יחל דברו, ואם חלל דברו, בכ"ז ככל היוצא מפיו יעשה, ולא נפקע ע"י המעילה האיסור שאסר על נפשו [פירוש דאמר קונם עלי שלא אסר בקונם על הכל], והוי כמו שלח תשלח, עזב תעזב, דפירושו אם כבר לקח וכבר לקט, כן הכא פירושו אם כבר חלל ככל היוצא מפיו יעשה. ודו"ק.

4 ד

ואשה כי תדור נדר וכו'. בספרי ואשה מקיש אשה לאיש מה איש עובר בבל יחל ובל תאחר אף אשה עוברת בבל יחל ובל תאחר. הנה רמב"ן בספר המצות מ"ע צ"ד כתב שנדרי רשות אינו עובר בבל תאחר, עיי"ש, ופירש הספרי לענין נדרי גבוה שעובר גם בבל יחל, וכן אשה ג"כ, אעפ"י שאינה עולה לרגל חייבת בבל תאחר. וראיתי למחבר אחד שתמה, דאיך יפלגו אמוראי בר"ה דף ו' בזה אם אשה עוברת בבל תאחר מה שמפורש בספרי. ובאמת פשוט, דהרמב"ן כתב כן אליבא דאמת, אבל הגמ' לא מצי למפשט, דאימא דמרבי לה לענין צדקה דעובר בבל תאחר לאלתר היכא דקיימי עניים ע"ז מרבה לה לענין בל תאחר, וכן מצי קאי על נזירות, ונזירות עובר בבל תאחר נזירות דטהרה לאלתר, וכפי שיטת רבינו נסים בנדרים דף ד'. והא דבעי לרבות אשה לבל תאחר, אע"ג דאיתקשו לכל מצות ל"ת שבתורה [רק היכא דכתיב בהדיא איש כמו גבי בל יחל בעי רבוי כמוש"כ תוס' ב"ק ט"ו] נראה דסד"א משום דאכתי לא שמע אב או בעל, והו"א דתמתין עד שיבוא וישמע אב או בעל ויפר, וא"כ כאן דיוכל להיות ע"י המתנה הפרה בע"כ, א"כ אינה עוברת בבל תאחר, לכן קמ"ל דעוברת על ב"ת, ואף אם מעקר עקר ג"כ עוברת כ"ז שלא שמע, וכש"כ דקיי"ל מיגז גייז בנזיר, אבל גבי מידי דבל תאחר תלי ברגלים הו"א דכיון דאשה לא מחייבא בראיה גם בב"ת אינה, ופשיט דאיכא, והרמב"ן כתב לפי המסקנא בפשט הספרי, דגם על דבר התלוי ברגלים עוברת בב"ת. ודו"ק.

5 ה

ושמע אביה את נדרה כו' והחריש לה אביה וכו'. לא נזכר ביום שמעו, היינו, כי באב אף אם לא יחריש מיום אל יום רק רגע אחת, כמו שנדרה סוף ימי הנעורים ובתוך כך בגרה הרי אינו יכול להפר. ולכך לא נזכר גבי ארוסה והחריש לה מיום אל יום, כי בארוס פעמים שאם החריש שעה אחת הרי אינו יכול להפר, כגון שכנסה בינתים או אף שבגרה טרם שהפר הארוס נראה דבזה אין מיפר בקודמין, דטעם דארוס מיפר בקודמין משום שותפות דאב, ומ"ל כנסה בינתים מ"ל בגרה בינתים. ועיין בפירוש המשנה לרמב"ם סוף נדרים במשנה דתשע נזירות ותראה כי כן הוא, א"כ לפעמים צריך להפר תיכף כשישמע, לכן לא אמר מיום אל יום. ודו"ק.

6 ו

ספרי פסקא קנ"ג. וקמו כל נדריה כו' שאם נדרה וקיים וחזר והפר שומע אני יהיה מופר כו'. תמוה הא קרא כתיבא ודריש לה לקמן פסקא קנ"ו ואם הפר יפר אותם אחרי שמעו אחרי קיום הנדר כו' ונשא עונה. וצ"ע.

7 ז

ואם היו תהיה לאיש כו' וקמו נדריה ואסריה אשר אסרה על נפשה יקום. ובנודרת בבית אביה, וכן בנודרת בבית אישה כתיב וקמו [כל] נדריה [וכל] איסר. אך לפירוש האמיתי שנמסר לנו ממקבלי הפשט האמיתי המה רז"ל, כי בארוסה הכתוב מדבר שאביה ובעלה מפירין נדריה, ואם הפר לה אביה, וארוסה החריש או קיים, אז או מקליש קליש או מיגז גייז, וכדפליגי בזה ב"ש וב"ה בריש נערה המאורסה (נדרים דף ס"ח), עיי"ש, וא"כ אין כל הנדר קיים, וכדאמר הגמ' דאי נדרה מתרין תים כו' ולכך לא כתב כל נדריה, דהאב שהפר כבר מיגז או קליש. וז"ב. ודו"ק.

8 ח

ספרי ונדריה עליה נדרים שבאו עמה מבית אביה לבית בעלה נדריה שנדרה ברשותו מנין אמרת קו"ח הוא אם נדר שנדרה שלא ברשותו ה"ה מפר קו"ח לנדר שנדרה ברשותו. כן גרסת הגר"א. ופירושו פשוט, דאע"ג דבעל אינו מפר בקודמין, אבל ארוס מפר בקודמין, כדאמר הגמ' דף ס"ו ע"ב. וזה מדויק לשון ונדריה עליה, היינו, שהמה עליה מכבר בעוד שלא נתארסה. עיי"ש. וזה שאמר נדרים שבאו עמה מבית אביה [היינו בעוד שלא נתארסה] לבית בעלה [בעודה ארוסה], וע"ז אמר נדרים שנדרה ברשותו כשהיא ארוסה כו' ע"ז עביד קו"ח. ופשוט.

9 ט

שם פסקא קנ"ג. אמרו לו לא אמרה תורה אלא והפר את נדרה אשר עליה נדרים שעליה מפר ולא נדרים שאין עליה ד"א אישה יקימנו ואישה יפירנו את שבא לכלל הקם בא לכלל הפר לא בא לכלל הקם לא בא לכלל הפר. הנה נראה, דהמה באים לאפוקי בין דלא נימא דלא חלין כלל, כסברת ר"א, וע"ז קאמרו דנדריה עליה, היינו שיחולו המה מפר, ואי דלא נימא דחלין ובטלין כדס"ד דגמ' אליבא דר' אליעזר בנדרים דף ע"ה קא אמרו היקשא, דכיון דאינו מקים ה"נ דאינו מפיר. ופשוט. והנראה, דמנדרה אשר עליה ילפינין דאין הבעל מפר כ"ז שלא חל הנדר, היינו, שאמרה נטולה אני מן היהודים אם אשמשך, דפליגי בה ר' נתן ורבנן דף פ"ט, ואפילו רבנן מודו במידי דאפשר לאיזדהורי מיניה, יעו"ש בר"ן באורך, וזה ילפינין מן אשר עליה, היינו, שיהיו עליה, שיגיע חלות הנדר קודם הפרה. יעו"ש ודו"ק.

10 י

ונדר אלמנה וגרושה יקום עליה. הנה בכל הפרשה כתב יקום יקומו, ולא כתוב עליה, לבד כאן. והנראה דבזבחים דף מ"ג ע"ב אמר על קרא דוהנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים וטומאתו עליו ונכרתה כו', דאימור הך עליו קאי על בשר מדכתב לשון זכר, ואמר דעליו כתיב [ומשמע כמאן דטעין אכתפיה ויכול לפרוק אותה הימנו ובשר לעולם טמא] מי שטומאה פורחת ממנו כו', והנה יש דיעות בפוסקים דנדרי האשה שיש לה אב או בעל אינו יכול חכם להתיר, והא דאמר רבינא הו"ל נדרא לדביתהו לא היה מנדרי ע"נ, רק נדר שאין הבעל יכול להפר, ולפ"ז א"ש, דשם כתוב יקום שלעולם הן קיימין, אבל אלמנה וגרושה אם מתחרטת יכול החכם להתיר, רק כ"ז שאינה מתחרטת קיים, וזה יקום עליה, שכ"ז שהיא טוענת אותו ואינה פורקת אותו. ודו"ק.

Shall remain incumbent upon her. In the entire section Scripture uses the language “it will stand” and “her vows shall stand” without saying “upon her,” except here. The reason is because in those cases the vows will exist forever, but here, a widow or divorced woman can have her vow released by a judge if she has regret. Only as long as she does not regret, the vow will stand, and that is why it says “it shall remain incumbent upon her”—as long as she bears the burden of the vow and does not release it.

11 יא

ונדר אלמנה וגרושה כל אשר אסרה על נפשה יקום עליה. פירוש, דאלמנה וגרושה שאסרה הנאת תשמיש מכל היהודים עליה יקום עליה זה הנדר, שלא תוכל להנשא לאדם, ובעל אם יש לה מפיר משום דברים שבינו לבינה, וכן האב ג"כ מפר אם נדרה ברשותו נטולה אני מן היהודים, דהוי ג"כ דברים שבינו לבינה, וכמו דמפרש בירושלמי כתובות פרק נערה האב זכאי כו' בביאה תיפתר כשיאמר לו לכשתקנה לי בתך בביאה יהא לך כסף זה, וכן אם נדרה שלא תכחול או תתקשט הוי אצל האב דברים שבינו לבינה, שלא ירצה אדם באשה מנוולת ולא יתן לאביה ממון עבור זה, וכמו דאשכחן שבת פ' דיהבו לרב ביבי ד' מאה זוזי עבור ברתי' דטפל לה אבר אבר. ורבינו בתשובה לחכמי לוניל כתב, דעל כחול ופרכוס מאי איכפת לאב, ולדעתי הוי דברים שבינו לבינה. ופשוט. ונראה, דאם נודרת מיבמה אחר מיתת בעלה אמרו ביבמות סוף בית שמאי, דאז מבקשין מהיבם שיחלוץ, ולזה אשמועינין, דאם נדרה כשהיא אלמנה מבקשין מהיבם שיחלוץ, ואם היא גרושה מבעלה ונדרה הניית היבם על נפשה, והחזירה בעלה ומת הבעל, ונפלה לפניו ליבום, דאז כופין אותו (וכמו ביש לה בנים ונדרה, יעו"ש.) וזה שאמר דבין כך ובין כך כל אשר אסרה על נפשה יקום עליה, לזה דייק עליה מה דלא כתוב בשום מקום, להורות דבמקום דכתוב יבמה יבוא עליה ג"כ יקום אשר אסרה על נפשה, וחולצת ואסורה להתיבם, וכמו דדרשו בריש יבמות על קרא דואשה אל אחותה לא תקח לצרור עליה נאמר להלן יבמה יבא עליה כו' אף כאן במקום מצוה ואמר רחמנא לא תקח, ואשמועינין דיבם אינו מפיר, ולא דחי מצוה דיבום לל"ת דנדר וזה נכון מאד בס"ד. ועל כיו"ב אמרו בירושלמי ריש אלו דברים, דאדם דן גז"ש מעצמו לקיים תלמודו.

12 יב

ואם בית אישה נדרה כו' בשבועה. הא דהזכיר שבועה גבי נשואה לא גבי נערה בבית אביה, לא גבי מאורסה, יתכן עפ"י מה דאמרו פ"ג דנדרים אין נזקקין לאלקי ישראל אלא משום שלום בין איש לאשתו, כן למדה לנו התורה שלא יפר אב וארוס ובעל שבועה, רק משום שלום בין איש לאשתו בעל מפר לאשתו שבועה. ודו"ק.

13 יג

ואם הפר יפר כו' אחרי שמעו. פירש בספרי אחר שקיים, ופירוש, דאם קיים בלבבו הוי מוקם, לכך מתיחס אל השמיעה לבד, ופי' דסבירא לי ופשט המקרא הוי כאלו כתוב הפר יפר אחרי יום שמעו, ומפני שאינה יודעת מתי שמע, לכן ישא עונה. וכתוב אחרי שמעו למאן דאמר במ"ר אחרי סמוך, דאם הוי זמן הפרה רק יום ולילה לא מע"ל משכחת דשמע קודם שקיעת החמה ואינו מפר רק עד הערב, א"כ כי מפיר סמוך לשמיעה בערב ג"כ אינו מופר ונשא עונה. ולמ"ד הפרת נדרים מעל"ע, יפרש אחרי מופלג, דפליגי תנאי במ"ר פ' מ"ד. יעוי"ש. וכתוב ונשא עונה רק בבעל, לא באב ובארוסה, משום דאם אינה יודעת והוא מפר וגורם לה תקלה נוטל עונה, וכאילו הוא חטא, זה רק כשהגיעה לעשרים שנה, דבת עונשין בדיני שמים הויא, אבל ברשות האב והארוס אינה רק בימי נערותה, שאז אינה בת עונשין ביד"ש, לא כתוב ונשא עונה. ודו"ק.

14 יד

אחרי שמעו. פשטו דשמע והחריש לה מיום אל יום. ולהנך דסברו דמעת לעת, א"כ אחרי מופלג מהשמיעה מעל"ע. ולמשנתינו דרק אותו יום מפיר, א"כ כששמע קודם בוא השמש ובא השמש תו אינו מפיר והוי אחרי סמוך. ובזה פליגי במ"ר פ' מ"ב. יעו"ש ודו"ק.

15 טו

בין אב לבתו בנעוריה בית אביה. כבר דרשו רז"ל שעל ארוסה קאי, והוא קאי גם על בין איש לאשתו. ויתכן לפרש, משום דאם מכר האב את בתו לאיש לאמה, הלא יכול ליעדה לו ולבנו, א"כ למ"ד מעות הראשונים לקדושין נתנו אישתכח דחל הקדושין מיום המכר למפריע, דנעשה כאומר התקדשי לי מעכשיו לאחר ל' יום, ויעוין בירושלמי דחוקר על מעשי ידיה, דאישתכח למפריע דארוסה היא ואינו יכול למוכרה לשפחות לאחר אישות, והואי מעשי ידיה לאב מעיקרא, ומשני דנעשה כמקדשה ע"מ שמעשי ידיה שלו, אבל הנדרים ודאי אישתכח דארוסה היא למפריע, ונמצא דאמה העבריה אין האב יכול להפר שמא יקדשנה וייעדנה האדון, ונמצא ארוסה למפרע מיום המכר, ואינו מפר רק בשותפות הארוס, ולכן אמר רק בנעוריה בית אביה, שאם היא בבית אביה יכול להפר, אבל אם היא בבית האדון אינו יכול להפר, דשמא ייעדה. ודו"ק.

16 טז

ולפ"ז מצינין לפרש וד' יסלח לה כי הניא אביה אותה בהפיר לה אביה ואכלה ואחרי זה זמן רב יעדה האדון, א"כ אישתכח דארוסה היא מעיקרא להאדון, וא"כ בלא הפרתו היתה אסורה לאכול, וד' יסלח לה, והוי נתכוון לאכול בשר טלה ואכל בשר חזיר, וצריכה כפרה. ולכן בסוף קדושין לנתכוון לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה מייתי קרא דאישה הפרם וד' יסלח לה, דכולהו מידרשי כן בספרי, ומשום דגבי אב מצינין למידרש כמוש"פ. והספרי דלא מוקי כן, משום או דסבר דמעות הראשונים לאו לקדושין נתנו או דסובר דמופלא הסמוך לאיש לאו דבר תורה וקטנה היא ואינה צריכה כפרה. ועיין בנדה דחד מ"ד סבר דהוא בעצמו לוקה משום בל יחל, ולדידיה יתכן כדפרישית. ודו"ק בכ"ז.

17 יז

קדושין פ"א. רע"ק כי הוה מטי להאי קרא בכי אמר ומה שנתכוון לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה כו'. זה אירע לו כד הוה מתלוצץ בעוברי עבירה ומטא לפלגא דדקלא כו', כיו"ב כו' היה בוכה ומה מי שנתכוון לאכול שומן ועלה בידו חלב [נקט כאן חלב, דאין אשם תלוי בא אלא על דבר שזדונו כרת] כו'. גם זה אירע לו בעובדא דמסכת כלה שקבר מת מצוה שלא במקומו יעו"ש, דאמר ומה אני שנתכוונתי לזכות כו'. ודו"ק.

18 יח

צריך ביאור בנשבעו איש ממנו לא יתן בתו לבנימין לאשה ואח"כ וינחמו מה נעשה כו', הלא הי' צריך להם להתיר השבועה להלכה דקיי"ל דנדר ברבים אית לי' התרה. ואף שאמרו ואנחנו נשבענו בד', גם הנשבע בשם יש לו התרה. ואי משום דנדר ע"ד רבים, הלא הנודר ע"ד רבים לדבר מצוה יש לו התרה, ואין לך דבר מצוה גדול מזה. ואולי משום דאמרו איש ממנו הוי כתלו נדרם זה בזה (יעוין סוף סימן רל"ו בהגה רמ"א שם), וא"כ אם יתירו להם הזקנים הוי כאלו הותר גם נדר עצמם, וגם המתירין יהיו מותרין ליתן בנותם לבנימין לאשה הוי כמתיר נדרי עצמו (יעוין משל"מ הל' נזירות פ"ב ה"ד), דעל ידי ההתרה יותר גם נדרו. ואי דאנשי בנימין היו יכולים הלתיר, ז"א, דכולם נוגעים בדבר (יעוין סימן רכ"ח בש"ך ס"ק יו"ד ובט"ז מהירושלמי שם), לכן לא היו יכולים להתיר. ודו"ק.

19 יט

נקום נקמת כו' המדינים אחר תאסף אל עמך. יתכן, דאם היה מלחמת מדין אחר מות משה, היו אומרים שכל ימי משה לא היה נלחם במדין, לפי שמשה החניף להם, לפי שהיה חתן יתרו וישב במדין שנים רבות, לכן מוכרח היה לנקום קודם מיתתו. ועיין מדרש. ופשוט.

Afterward you shall be gathered to your people. If the war with Midian took place after Moshe’s death, people would say it was not during Moshe’s lifetime because he flattered them, since he was the son-in-law of Yisro and dwelled in Midian for many years. Therefore, Moshe had to take revenge before his death.

20 כ

לתת נקמת ד' במדין. היינו חילול שמו בגוים. והשי"ת אמר נקמת בנ"י, כי הוא חש על דמן של ישראל. כן הקב"ה מבקש להיות צדיקים רע להם בעוה"ז, כדי שיהא שכרם שלם לעתיד בעוה"ב, שיפה שעה אחת בעוה"ב מכל חיי עוה"ז, ויקבלו על העבירות העונש בעוה"ז, אבל הצדיקים חסין על חילול השי"ת, נוח להם שיתיסרו בעוה"ב, עולם הרוחניי, ולא יתיסרו בעוה"ז, שיש בו חלול כבוד השי"ת. וזה כוונת הגמ' בעו"ג דף ד' ואני יסרתי חזקתי זרועותם אני אמרתי איסרם ביסורים בעוה"ז כדי שיתחזק זרועותם לעוה"ב ואלי יחשבו רע, פירוש, שהם יחשבו שרע לכבוד שמו יתברך, שאם הצדיקים מתיסרים בעוה"ז יש כאן חילול השי"ת. ודו"ק.

21 כא

ויצבאו על מדין כאשר צוה ד' את משה. הרמב"ן בספר המצות מנה מ"ע הך דדריש בספרי כאשר צוה ד' את משה שלא הקיפו אותה מד' רוחותיה. וטעם פלוגתתן, דהרמב"ן סובר דכמו דהיה מצוה לבקש לשלום, כן הוא מצוה לחוס על נפשם ולהניח להם איזה צד להציל נפשם ולהניח צד אחד פנוי להיות להם מקום לברוח, אבל הרמב"ם סובר, דהוא אופן מאופני המלחמה, היינו למוד בחקות המלחמה, שאם יקיפו אותם מכל צד, ומהתיאשם בחייהם כי יפלו ביד צר יעמדו על נפשם בכל שארית כחם ויוכלו לעשות חיל, כאשר ידוע בקורות העתים, שכמה פעמים בא מגודל היאוש הנצוח הגדול, לא כן אם יהיה להם אופן להציל את נפשם אז לא ישליכו נפשותם מרחוק ויברחו, וא"כ אין זה שייך למצוה. ולענ"ד נראה כהרמב"ם, דבזה א"ש בספרי וימסרו מאלפי ישראל מגיד הכתוב שהיו בני אדם צדיקים וכשרים ומסרו נפשם על הדבר ר' נתן אומר אחרים מסרום איש פלוני כשר יצא כו', ואח"כ איתא ויצבאו על מדין הקיפוה מד' רוחותיה [פירוש דלטעמיה אזיל דמסרו נפשם על הדבר והלכו במסירות נפש, לכן לא חששו לשום תחבולת מלחמה נמוסיית] ר' נתן אמר נתן להם רוח רביעית כדי שיברחו, פירוש דלטעמיה אזיל, דהם לא רצו להלך רק בעל כרחן נמסרו מאחרים, וא"כ לא רצו למסור נפשם ולהקיפם מד' רוחותיה. וראיתי בספר המצות להרמב"ן שהגירסא היה לפניו תן להם רוח רביעית, לכן דריש זה למצוה, אבל גרסתינו נתן מחוור יותר. יעו"ש. וראה במלכים ב' ט"ו אז יכה מנחם את תפסח ואת כל אשר בה וכו' כי לא פתח ויך את כל וכו'. והבן ודו"ק בכ"ז.

They mounted a campaign. In the Sefer HaMitzvos, Ramban counts this as a positive commandment. In the Sifei, the Sages derived that the enemy should not be surrounded on four sides from, “as Adonoy had commanded Moshe.” Ramban held the view that just as it is a commandment to seek peace, so too, it is a commandment to leave them a side to flee so they can save their lives. Rambam, however, does not count this as a positive commandment, because he held the view that this is a strategy of warfare. If Bnei Yisroel were to surround their enemy on all sides, this would cause them to despair that they will fall captive to their enemy, and they will be fortified with all their strength to fight valiantly. Therefore, this was not relevant to be counted as a positive commandment.

22 כב

ויקצוף משה על פקודי החיל שרי האלפים ושרי המאות וכו'. הא דלא קצף על פנחס, נראה דסרחון הדור תלוי בגדולים שיש כח בידם למחות, והנה היה משה סבור שהם סוברים, שכיון שאינו מלחמת שבע עממין לכך הותר יפת תואר, ומשו"ה בזזו להם הנשים, ולפיכך פנחס לא היה יכול למחות, מפני שהיו אומרים לו מפני שאתה כהן ואסור לך יפ"ת, דהויא גיורת, וכהן אסור בה, וכמו דאמרינין פ"ק דקדושין כ"א בפלוגתא דרב ושמואל, לכן אתה אומר להורגם, אבל פקודי החיל, שגם הם מותרים ביפ"ת והיה בידם למחות, לכן קצף עליהם, ולכך קרבו אל משה פקודי וכו' ולא נפקד ממנו איש לעבירה כמאמרם בפרק הבא ע"י, היינו שלא באו ביאה ראשונה במלחמה, דמותר ביפ"ת, ובאו להוציא מלבו של משה שחשדן בזה. ולכך הקריבו טבעת וכומז, שמפני שלא חטאו חביב זה לפני המקום, הא אילו חטאו הרי אין קטיגור נעשה סניגור. ודו"ק. ויעוין תוס' שבת ס"ד בזה.

23 כג

הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם למסר מעל בד' כו'. יתכן, כי דרכי התורה לבלי סור מדרך התורה אף כמלא שעל, וכל האומר הקב"ה ותרן יותרו מעוהי, משא"כ בלעם אמר לישראל כי כו' לא הביט און ביעקב אף אם חוטאים אין משים לב להם ואינו מענישם, והראיה אל מוציאם ממצרים, שהיו אז הללו עובדי ע"ז והללו וכו' ותרועת מלך בו כמו שהרע אינו מקפיד מהרה על חבירו ואינו מסיר חברתו ממנו, ולכן צמדו לבעל פעור, כי לא יזנח ד' ולא יביט בם און. והוא שאמר הכתוב בדבר בלעם, שדבר לא הביט און ביעקב. וזה שאמרו במדרש ריש פ' דברים מוכיח לאדם אחרי חן ימצא ממחליק לשון כו' ממחליק לשון זה בלעם שהחליק לשון לישראל וגבה לבם ונפלו בשיטים. יעו"ש ודו"ק.

24 כד

כל הרג נפש וכל נגע בחלל תתחטאו. בפרשה חקת וכל אשר כו' בחלל חרב, דריש הגמ' בנזיר נ"ד זה אבר הנחלל מן החי על אבר מן החי שמטמא באהל, כן נראה לפרש הך קרא דנגע בחלל ג"כ על אבר הנחלל מן החי. ולכן אמר הרג נפש, שהוא ע"י חיבורין וכל נגע בחלל הוא אבר מן החי [ואפשר שע"י חיבורין אינו טמא באבר מן החי. וצ"ע].

25 כה

אל אנשי הצבא הבאים למלחמה. היה להיות מהמלחמה, כמו לעיל פסוק י"ג. ולפ"מ שאמרו בספרי משה נתן לו רשות לאלעזר שכשיפטר משה כו' לא יהיו אומרים לו בחיי משה רבך לא היית מדבר עכשיו אתה מדבר, לכן כתוב הבאים למלחמה, שאנשי הצבא יהיו תמיד אחרי בוא להארץ למלחמה הם הבאים למלחמה, וישמעו אליו אחרי מות משה.

26 כו

זאת כו' צוה ד' את משה. לא כתוב כאן לאמר, כי נתעלמה ממנו ההלכה, ומתוך כעסו שכח לאמר, ולמ"ד דצוהו לאלעזר כדי לחלוק לו כבוד נראה, דסבר דטעם כעיקר לאו דאורייתא וחידוש הוא ולא לדורות. ואולי אף לכו"ע. דבאמת לא אסרה תורה רק קדרה בת יומא, וכאן חנו שבעת ימים ואיך הואי בת יומא, רק המן היה מחליא לשבח, ואז היה אסור אף קדרה שאינה בת יומא, לכן לא שייך זה לדורות ולכך לא כתב לאמר. ודו"ק.

27 כז

זאת חקת התורה כו' אך את הזהב ואת הכסף. למ"ד גיעולי מדין חדוש א"ש לשון חק, אבל לדידן דטע"כ, ולא אסרה תורה אלא קדרה בת יומא מאי חדוש. נראה, דכמו דבשר בחלב שחדוש הוא, דכל חד היתרא ובתערובות אסור, כן הדין הכא, כמו ששם גלתה רחמנא דתערובות טעם כעיקר, מדאסרה רחמנא החלב ע"י טעם הבשר, כן הכא טעם כעיקר בגיעולי כלים, וצריכים הכשר וליבון, וזה שאמר שזאת דין חקת התורה של בשר בחלב יש לו, שהוא חק בלי טעם, ועיין יומא ס"ז ע"ב. ודו"ק.

28 כח

וכבסתם בגדיכם ביום השביעי. משום דעד יום השביעי הם מטמאין בגדים ואם ילבשו אותם יטמאו אותם שנית, לכן יכבסו בגדים כשיטהרו ביום השביעי. זהו פשוטו. רק דלפי הפשט אמר ואתם חנו מחוץ למחנה, זה מחנה ישראל, שלא יטמאו העם, כמ"ש הרמב"ן, לכן מוכרח ע"כ דהבגדים נעשים אב הטומאה לטמא אדם, מדאמר ואחר תבואו אל המחנה, שלא יטמאו את העם בבגדיהם. ודו"ק.

29 כט

וחצית את המלקוח כו'. הנה עיקר החק היה מימות אברהם אבינו, כמוש"א במדרש על פסוק דענר אשכל וממרא הם יקחו חלקם, ובמדרש שם שמתחלקין היוצא למלחמה והיושב על הכלים יחדיו, רק שכאן היו מועטין אלף למטה, וצוה השי"ת לחצות השלל, ושבט לוי היו מהם ג"כ אלף במלחמה. כמו שאמר בספרי, לכן היו שבט לוי ג"כ מהנוטלים חלק בהשלל, וכדברי רמב"ם בסוף פי"ג מהלכות אבל, שלא הי' מדין מארץ שכרת לאברהם ברית, ולכן נוטלים בביזה, רק החלק היה שייך לאותן שישבו על הכלים, ועד בן חמשים שנה, מבן חמש ועשרים היו שומרים משמרת משכן ד' ולא ישבו לשמור הכלים, לכן נתן להם תרומה אחד מחמשים. ודו"ק.

30 ל

אחד אחוז מן החמשים וכו'. יפלא שלא היה יותר במספר הזה ממספר המתאים מכוון לאלפים, ולא מאות ועשריות. ונראה דבאמת יכול להיות שהיה יותר, וכמו צאן היה שש מאות אלף וכו' חמשת אלפים ואיזה מאות, רק שלפי מספר התרומה לא היה מגיע שיעלה אחד מחמש מאות לא חשבם. ולכן אמר אחד נפש, ולא חצי שלא יהיה שותפות, וכמו שדרשו לענין לחמי תודה אחד שלא יטול פרוסה. ולכן אמר להלן בתרומת הלוים את האחז וכו', היינו אף שהיה מגיע לתרומת לוים שהוא אחד מחמשים איזה יותר, רק כיון שלא היה מגיע לתרומת אלעזר שיהא אחד מחמש מאות, ולא היה אחוז בתרומתו, לכן לא היו נוטלים גם לוים. ודו"ק.

31 לא

מכל הבהמה ונתת אותם ללוים כו'. פירוש, שללוים נתן מכל הבהמה, וכמו דאמר להלן ויקח משה כו' מן האדם ומן הבהמה ויתן אותם ללוים, אבל לאלעזר לא נתן רק מן המינים שיש מהן מתנה לכהן, כמו מאדם חמש סלעים, ומבקר וצאן פטר רחם, ומחמור פטר חמור, אבל לא משארי מיני בהמה כמו גמלים וכיו"ב שהיו במדין. ודו"ק.

32 לב

והבקר ששה ושלשים כו' ומכסם לד' שנים ושבעים. צריך טעם למה כתיב והבקר, ולא כתיב ובקר כדלקמן. יעו"ש. והנראה עפ"י מה דאמרו במשנה דשקלים פ"ד במקדיש נכסיו להקדש והיו בהן בהמות ראוין לגבי מזבח, שר' יהושע אומר זכרים עצמן יקרבו עולות כו' ושאר נכסים יפלו לבדק הבית, וכאן שצוה השם ליתן מכס לד' מן האדם ומן הבקר ומן החמורים ומן הצאן, שר' פפייס אומר שנראין כדברי ר' יהושע שיקרבו לצרכי עולות, ולא הוי הכל לבדק הבית, וזה שאמר והבקר, כי צאן וכן בקר פרט בפירוש לגבי המכס לתרומת ד' ולכן לא הוי לבדק הבית, רק הבקר קרב לד' לעולה, וכן נקבות ימכרו לצרכי שלמים, ודמיהן יפלו לעולה, וחמורים ונפש אדם יפלו דמיהן לבדק הבית, ולכן כתב והבקר שפרטו כאילו מקדיש בהמה לבד. וכדאמר בתמורה דף ל"א, דבשלא הקדיש אלא בהמה לא שביק אינש קדשי מזבח ומקדיש לבדק הבית, ולכו"ע זכרים יקרבו עולות ונקבות דמיהן יהיו לעולה, והבקר עצמו קרב לעולה. ודו"ק בזה.

33 לג

עבדיך נשאו כו' ולא נפקד ממנו איש [לעבירה], כי נתנו את הנלחמים תחת ידיהם שישגיחו עליהם, וזה עבדיך נשאו וכו' אשר בידינו, שנתנו בידנו ולא נפקד ממנו איש. שלא נפקד מקומו ולא יצא מרשותינו איש אשר לא ידענו הליכותיו במלחמה, והוא כי אחד מהם לא הלך לעבירה בעת הנצחון במלחמה אשר מתגבר חום הטבעי מהנצחון, וא"כ רואים אנו אשר היה בידנו לעצור בעת משובת האנשים הנלחמים לבלי לתת להם להכשל בדבר עבירה, וא"כ אשמים אנחנו אשר בדבר פעור לא מחינו בידי החוטאים, כיון שיש בידינו למחות ולא מחינו, לכן ונקרב קרבן ד' איש מצא [פירוש משרי האלפים והמאות] כו' לכפר על נפשותינו לפני ד', זה לכפר על מה שלא מחינו באנשי פעור. והנה הי' בזה שבחא דמטרוניתא, שלא נכשל איש לעבירה במלחמה אשר נצחוה, וע"ז נאמר כעדר הרחלים שעלו מן הרחצה [מדרש חזית] ושבחא דמלכא, שלא נהרג איש אחד במלחמה עם חמשת מלכים וכל עם מדין, ולזה אמר ויביאו אותו אל אהל מועד זכרון לבני ישראל, שבנ"י לא נפקד מהם איש, שלא נהרג אדם, וזה יזכורו בנ"י שבחא דמלכא, לפני ד', זה זכרון לפני ד' שיזכור שמבני ישראל לא נפקד איש לעבירה, ואף אחד מהם לא חטא. ודו"ק.

34 לד

עוד יש לכוון הלשון אשר בידנו כפי דרשתם שלא נפקד איש לעבירה עפ"י מה שאמרו בתנחומא פ' תולדות שלשה דברים אינם ברשותו של אדם כו' העינים כיצד היה עובר בשוק ראה עבירה מה יעשה רואה הוא שלא בטובתו, החוטם עבר כו' והריח כו' הריח הוא שלא בטובתו וזה שאמרו מאשר בידנו, היינו ברשותינו לא נפקד ממנו איש לעבירה לא ברגלים ולא בפה וידים ורה"ג, שכל אלה הם ברשותו של אדם, אבל העין והחוטם והאוזן זה אינו בידנו, ובזה נהנו מעבירה וכמו שאמרו בפרק במה אשה ס"ד, שזנו עיניהם מן הערוה, ולזה היו צריכים לכפרה.

35 לה

ומה שאמרו ונקרב את קרבן ד' ולא אמרו קרבן לד', הוא שאמרו כי רואים אנו אשר אין זה מדרך הטבע כלל והוא בהשגחה מופלגת מאת השי"ת, לכן ונקרב את קרבן ד', ר"ל שלא הקרבנו משלנו רק משל ד' אשר נתן לנו ואנחנו מקריבים קרבן ד', שהוא שלו טרם שהקרבנוהו, ואנן משולחן גבוה קא זכינין, לכן לא אמר ונקרב קרבן לד' (עיין תמורה י"ג). וזה כמו שאמר דוד ומידך נתנו לך. ולזה כוון גם הכתוב בפ' קרח ואל הלוים כו' כי תקחו מאת בנ"י כו' והרמותם ממנו תרומת ד' מעשר מן המעשר, פירוש, שאין זה תרומה משלכם רק משל ד' אשר עפ"י צווי תורתו תקחו מאת ב"י, אחרי אשר הם יגעו, חרשו, קצרו, טחנו, דשו כו' ואתם באים ולוקחים בכח הדת מהשי"ת, וא"כ הוא תרומת ד' שהוא שלו קודם שתפרישו, ואתם משלחן רחמנא אכליתו, ולכן לא אמר תרומה לד'. לזה אמר אף שלכם לא היה יגיעה ובחנם בלא טרח בא לכם המעשר עפ"י ד', ובכ"ז ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגורן שמפריש ישראל משלו, שד' יחשוב לכם לצדקה גמורה. ודו"ק.

36 לו

ויקח משה כו' כל כלי מעשה כו' ויקח משה כו' ויביאו אותו וכו'. לא נזכר כאן בהבאה כלי מעשה, משום דבמדרש דרשו ויצמד ישראל לבעל פעור שנתנו להם צמידים לאתנן על ידיהם, לכן אתנן זונה לא תביא בית ד' אלדיך ואפילו צפוי אסור, וא"כ איך הביאו לבדק הבית אצעדה וצמיד, הלא אתנן זונה כותית אסור, וקרבן ד' הוא לבדק הבית, כמו שאיתא בזבחים קי"ג ובכ"מ, וצ"ל שהתיכו אותן לזהב, ולכן בהבאתן לא כתיב כלי מעשה, שהתיכו אותן לזהב, ומשו"ה לא כתיב רק הזהב לחודא. ולכן לב"ש דסברי דשנוייהן אסורים ע"כ דלא דרשו בית ד' דצפוי אסור ודרשי כר' אליעזר דשמותי הוא למעט פרט לפרה שאינה באה לבית, ורק מקדשי מזבח ממעט. ודו"ק.

37 לז

ומקנה רב היה לבני ראובן. נראה סמיכות הפרשה, דהא איך יצוה השי"ת שילכו י"ד שנים בלא נשיהם, ויהיו נשיהם במבצרים בעבר הירדן, הלא ביוצאי צבא כתיב ונשמרת מכל דבר רע, יעוין ספרי, אך כיון שראו שלא נפקד איש לעבירה, ראו כי אנשי צבא ישראל שבאותו דור כשרים היו ראוים לכבוש יצרן. ויבואו בני גד ובני ראובן. בני גד היו בעצה תחלה. ראב"ע. וכן מפורש לקמן בפסוק פ' ברכה וירא ראשית לו כי שם חלקת מחוקק ספון ועיין תרגום אונקלוס ודו"ק. וזה שאמרו אל תעבירנו את הירדן, ר"ל, לו ידענו שאתה תעבירנו את הירדן, אז לא רצינו להיות כאן, חבל אחרי אשר אתה תמות כאן מדוע לא נהיה פה.

38 לח

גדרות צאן כו'. הנה באיזה נשך פירשו תוס', דאם קודם הגט הבטיחה לו שאם יבריא תהיה שלו, אז הוה תנאי, ופירשו ר"מ לובלין ומחנ"א אף בלא משפטי התנאים, שכיון שכנגדו הבטיח לו שתנשא לו, או אם מטרפא מגבו ליה שופרא, בזה אומדין דעתו, דכיון דאיהו לא הוי לאתנויי לבטל המעשה ואתני, חזינא דבלב גמור אומר זה, לכן סמיך עליו חבירו ועושה ע"מ כן כדין תנאי, ולכן במוכר נכסיו אדעתא למיסק לא"י צריך לפרש גם בעת המכר, דהמוכר מתנה לא הלוקח. יעו"ש. ופקפק גם בתקנת ר"י מפריש בגט שכ"מ. והחולקים פירשו טעמם, כיון דהעיקר דמקבלין בחרם לישא זא"ז כשיעמוד מחליו תו סמיך על החרם שתהא אם תעבור, ולא נחית לדין תנאי לבטל הגט אם לא תרצה להנשא, יעוין שם מה שפלפל בזה עם המהרש"א. ובזה יבואר כל הפרשה, דאף שמשה גער עליהם, הואיל והתחילו בדבר כזה, שיעזבו טפם ונשיהם וילכו לפני מחנה ישראל עד התנחל בני ישראל, זה כולל גם שנות חלוק הארץ, ומשו"ה לא גער רק על שנות הכבוש, כמו שאמר האחיכם יצאו למלחמה כו', הוי כפתחו תחילה ואמרו שנעבור חלוצים עד התנחל בנ"י כו' ועל דעת זה ניתן להם לנחלה עבר הירדן, ואינו צריך דיני תנאים שאף אם לא יתנה עמהן הוי כאילו התנה בכל משפטי התנאים שעל דעת זה סמיך ליתן להם הארץ, ובאם לאו בטלה הנתינה להם בעבר הירדן שמסתמא אמרו זה בלב שלם, וע"ד כן נותן להם, אבל כיון שאמר להם משה אם תעשון כן כו' ואם לא תעשון כן הנה חטאתם לד' אלדיכם, הרי פירש דבכל אופן שיהיה אף אם יבטל המתנה, אם לא יעברו ג"כ יהיו חטאים לד', א"כ תו ליכא אומדנא דעל דעת זה הוא נותן להם אם יעברו חלוצים ואם לא יבטל המתנה, דאימור נותן להם בכל אופן שהוא אף אם לא יעברו, ואיהו סמיך על מה שמקבלים להיות חוטאים לד' אם לא יעברו,, וזה סגי לו במה שישארו חטאים ורעים לד', ואין הוכחה דנותן רק ע"מ שיעברו ויקיימו כפי מה שהתחילו בהבטחתם מקודם, לכן ויצו משה כו' ויאמר משה כו' אם יעברו כו' ואם לא יעברו ונאחזו בתוככם בארץ כנען, כדין כל משפטי תנאים כפול, והן קודם ללאו, ותנאי קודם למעשה, ורק בכל תנאי אינו מחויב לקיים, אך שהתנאי מבטל המעשה, וכאן היו מחויבים לעבור ולקיים, שקבלו שאל"כ יהיו חטאים לד'. ויעוין בשו"ת מהר"ם לובלין ותבין יותר מש"כ ודו"ק.

39 לט

ומה שפירשתי, דלסברת הרמ"ל הוא הדין בהבטיח לו טרם שהתחיל המעשה יתר מכפי שאמר לו סמיך על דעתא דיליה ולא בעי משפטי התנאים, שרואה שאומר בכל לבבו וע"מ כן עביד מתנתו או גטו יש להעיר, דמשמע מהך דפרק ד' נדרים דפליגי ב"ש וב"ה, דמוכח דאם מוסיף להמוכס כגון שאמר לו נדור ומוסיף בניו הוי כפותח לו בתחילה, יעו"ש, כן הכא כיון שהם הוסיפו להלוך לפני מחנה ישראל עד כלות החלוקה מהארץ, לא במה שגער להם הוי כאילו פתחו הן בתחילה ואמרו אנחנו נעבור חלוצים, לכן לא הוי בעי משפטי התנאים. ודו"ק.

40 מ

ובאופן אחר פירשתי מכבר עפ"י מה דנתבאר בראשונים דכל מילי דתנאי אינו מחויב לעשותו, כמו הר"ז גטך ע"מ שתתני לי ר' זוז אינה מחויבת ליתן מאתים זוז ולקבל הגט, רק היכא דאין דיני תנאים, כמו בא"א לקיימו ע"י שליח וכחליצה, אם אמר חלוץ לה ע"מ שתתן לך מאתים זוז מחויבת ליתן מדין חיוב, ועיין בקצות סימן רמ"א באורך, ולכך קאמר להו, שלא תדמו שזה כשאר תנאים, שאם תרצו שלא לילך במלחמה אז נבטל התנאי, אבל אין עליכם חיוב למלחמה, שלא כן הוא שזה היזק גדול להחליש לב העם, רק אם לא תעשון כן, אעפ"י שתטלו בארץ כנען, הנה חטאתם לד' אלדיכם, לכן בנו לכם ערים כו' והיוצא מפיכם תעשו, שתהיו מחויבים לקיים זה, ויאמרו בנ"ג כו' טפינו נשינו ומקנינו כו', ועבדיך יעברו כל חלוץ צבא לפני ד' למלחמה, פירוש אף שלא יתנו לנו נחלה פה בעבר הירדן, בכ"ז אנו מחויבים לעשות, אח"כ אמר משה גם התנאי ליהושע, שאם לא יעברו לא יהיה להם חלק בארץ ג"כ. ודו"ק.

41 מא

ויאמר בני גד וב"ר, כאיש אחד. רש"י. פירוש, שגם הנשים הסכימו עמהן, אעפ"י שאשה רוצה בקב ותפלות כו', ובלתי רשותן לא היו יכולים לאמר, וכמו שאמרו בפרק אעפ"י.

42 מב

ויענו בנ"ג וב"ר לאמר כאשר דבר ד' אל עבדיך כן נעשה. ולמעלה אמרו רק כאשר אדני דבר, כאשר אדני מצוה, וכאן אמרו דבר ד'. יבואר עפ"י מה שהביאו הפוסקים דעת השאילתות, דבשליח לא בעי משפטי התנאים, לא כפילות התנאי, ולא הן קודם ללאו וכיו"ב, וא"כ הכא ששמעו שהתנה כל משפטי התנאים (אשר מזה ילפינין כל משפטי התנאים) ע"כ שכינה מדברת מתוך גרונו של משה, וא"כ אינו ע"י שליח, לכן אמרו כאשר דבר ד' אל עבדיך. ודו"ק.

43 מג

ויתן להם משה לבני גד כו' ולחצי שבט המנשי. הנה אף כי לא נזכר תנאי אם יעברו אצל חצי שבט המנשי, כיון שלכולם יחד נתן ממלכת סיחון ועוג ולהם התנה, גם חצי שבט מנשה בכלל התנאי ועל דעת זה נתן להם. וגדולה מזו מצאנו בפ' המדיר בקדש אחת על תנאי וכנס השניה סתם איכא למ"ד דע"ת הוא כונסה. יעוין רש"י דף ע"ג ע"ב ד"ה בטעות שתי נשים ודו"ק. וכן מפורש ביהושע א' שלכולם היה התנאי. ויתכן טעם שאינו כתוב התנאי אצל חצי שבט המנשי, משום דאמר בירושלמי דקדושין דהכל מודים בלאחר, כמו שאמר הרי את מקודשת לאחר שירדו גשמים, אם ירדו גשמים מקודשת, ואם לאו אינה מקודשת, ולא בעי משפטי התנאים, ופריך מב"ג וב"ר, וההין אם לאו כלאחר הוא ומשני שכן היתה הארץ לפניהם והן מחזיקין בידיהן, לכן בעי תנאי כפול, כמו שפירשו במלחמות פ"ב דביצה, ולכן בנתינה לבני גד וב"ר, שהארץ כבר נכבשה, והוא נתן להם הארץ ע"מ כך בעי משפטי התנאים, אבל בחצי שבט מנשה, שבעת הנתינה עדיין לא נכבשה הארץ, שאחרי זה הלך יאיר ומכיר וכבשו, לכן בנתינה זאת שלא נעשה המעשה עדיין לא הוי בעי משפטי התנאים. ויעוין ירושלמי דבכורים חצי שבט מנשה שלא נטלו מעצמן, פירוש, שבתחילת הכבוש נתן ד' אליו, אבל ב"ג וב"ר בשעת הכבוש היה לכל ישראל. ודו"ק. ולכן בדברים אמר ואצו אתכם לכלול גם שבט חצי המנשי.