Ki Tavo כי תבוא
1 א

תבא

2 ב

ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך. יעו' רמב"ן שפי' אשר תביא לביתך. וספורני פ' אשר תביא למקדש, יעו"ש. ויעוין תוס' ב"ב פ"ב בשם רבינו תם דלקיחה מן הבית וזה כהרמב"ן, וכ"ז כר"ש דסבר דהפרשה כהבאה גמר פרי, וזה כל פרי שיהא הפרי בשלמותו והפרי תהיה כולה נגמרת, ויעוין פסחים ס"א ובתוס' מכל נפש כל בכור. אמנם רבנן מפרשי דאשר תביא לנקבה נסתרת, וזה אדמה דהוי לשון נקבה וכאלו אמר ולקחת מארצך מראשית כל פרי האדמה אשר תביא שהאדמה מביאה הפרי בעודה מחובר. ולזה סברי דבהבאה כתיב הבאתי ראשית פרי האדמה וזה בגמר פרי, דאינו ראוי לקריאה טרם שנגמר כל פריו, אבל כאן בלקיחה זה הפרשה במחובר כתיב כל פרי, פירושו כל שחל עליו שם פרי בשתוף השם אפילו פגין, אפילו בוסר, ולזה אמרו ראה תאנה שבכרה כו' אבל בהבאה פרי המיוחד, ולזה כיון הירושלמי. ויעוין מפרשי משניות, ודו"ק.

3 ג

ולקח הכהן הטנא מידך. הנה הגשה לר' שמעון דסבר דרק היכא דאיכא שירים במנחה הנאכלין לכהנים איכא הגשה הטעם דיהו אוכלים הכהנים ממה שרבו אוכל הוא המזבח, לכן מגיש למזבח והשירים מן המזבח אוכלים הכהנים כמוש"ב בפ' צו, לכן בתנופה של בכורים שכהן מניח ידו תחת יד הבעלים לרבי אליעזר ב"י דיליף מולקח הכהן עיקרו דתנופה הוא של הכהן הוי הטעם שמניף אל המזבח והוי קדשי מקדש ומתחלקת למשמרה ואוכלין משולחן גבוה. וזה שאמר מלאכי והיו לד' מגישי מנחה, שיאכלו ממה שרבם אוכל, וכן מורה בסוף נחמיה שהעמיד משמרות לבכורים וזכו בהן, לכן בעופות דליכא שתי אכילות ליכא בהו תנופה, אבל לר' יודא דיליף מקרא דוהנחת דעקרו של תנופה הוא של הבעלים, לכן סבר דאינן נעשין קדשי מזבח ונותנין לכהן בטובה, ולכן אמר בירושלמי דאשרה שבטלה לר' יודא דעביד כקדשי הגבול יביא ממנה בכורים דזר אצל מזבח ליכא והבן. ואולי נראה דזה בכוונת הגמרא דרב גוברי' מנחות פ"א.

4 ד

ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתת לי. קיי"ל בירושלמי דבכורים מכר שדה בקמתה וחזר ולקח ממנו מביא בכורים, אעפ"י שעכשיו אין הקרקע בידו מ"מ כיון שנגדלו הפירות והקרקע בידו וכעת מכר הקרקע וחזר ולקח ממנו הפירות מביא וקורא. וזה שאמר ויתן לנו את הארץ כו' ובנתים היה מה שהיה שהחטא גרם שמכרתי השדה ועתה הנה הבאתי פרי האדמה אשר נתת לי, שחזרתי ולקחתי. ודו"ק.

5 ה

ושמחת בכל הטוב כו' ולביתך זו אשתו. ובאשה כתב הסמ"ק דנדרה שלא לשמוע שיר בעל מפיר דהוי ענוי נפש, לכן אצל אשתו מה הוי כל טוב הוי אומר זו שירה. ודו"ק.

6 ו

בפ' בכורים נזכר י"ג פעמים שם הוי', לנגד שלשה עשר מדות של רחמנים, ובפרשה דויעבור ד' על פניו ויקרא כו' הי"ג מדות הזהיר על ראשית בכורי כו' תביא בית ד' כו'. ודו"ק.

7 ז

ספרי ואכלו ושבעו תן להם כדי שבען מכאן אמרו אין פוחתין לעני בגרן מחצי קב כו'. בזה נראה לפרש משנה סתומה בפאה פ"ח מדה זו אמורה בכהנים ובלוים וישראל, ויעוין משנה למלך שהביא כל פירושים ודחאן. והנראה דאדסמיך ליה קאי דאבא שאול אומר ושאר כל הפירות כדי שימכרם ויקח בהם מזון שתי סעודות, והוי אמינא דאם נותן לעני כהן מעשר עני בשאר פירות דאיהו דכיון דהוא כהן מצי לאכול תרומה דהוי בזול, וכן לוי מצי אכיל מעשר דאם אסורה לזרים הוי בזול טפי, לכן סד"א דיהיב לחד עני כהן בשאר פירות שיעור שיכול לקנות בהם מזון שתי סעודות תרומה, או מעשר ללוי דהוי שיעור פחות ממזון שתי סעודות של ישראל, דהוי מזון שתי סעודות חולין דדמיהן יקרים (ויעוין במשנה כתובות בנותן מזונות לארוסה דנותן לבת כהן מחצה חולין ומ"ת, יעוי"ש), קא משמע לן דזה השיעור שוה בכולם שיקח בהן מזון שתי סעודות חולין אף אם העני כהן. ודו"ק. ואולי יליף כדכתיב ואכלו בשעריך וזה מקרי מה דטמא וטהור אוכלין כאחד וזה חולין, וכמו שאמר בשעריך תאכלנו הטמא והטהור יחדיו יאכלנו, וכן דריש בגמרא דף ע"ג יבמות ההוא דא"ל התם בשעריך תאכלנו כו'. וזה נכון מאד ב"ה. וזה מושכל שלעני נותנין דבר שיהא בו כדי נתינה בדבר שאינו צריך ליזהר בו לאכלו בקדושה.

8 ח

לא אכלתי באני ממנו. פירש רשב"ם ממון שגזל כמו ידיו תשבנה אונו, ולא בערתי ממנו בטמא, פירוש בטומאת עריות וכתיב אל תטמאו בכל אלה, ולא נתתי ממנו למת זה לעו"ג, וכמו שכתוב ויאכלו זבחי מתים (וכן פירוש הראב"ע) וכמו שהיה דרך העובדים ע"ז, וכמו שכתוב עמוס ד' הרבו לפשוע כו' לשלשת ימים מעשרותיכם. וזה שאמר ג' עבירות אלה חמס, עריות, ע"ז לא עשיתי זה בההרמות האלה רק עשיתי ככל אשר צויתני כו'.

9 ט

ובספרי פ' ראה פסקא ע"ב רש"א מכלל שנאמר לא אכלתי באני ממנו ולא בערתי ממנו בטמא כו' היכן הוא מוזהר איני יודע ת"ל לא תוכל לאכל בשעריך מעשר דגנך כו' יכול הנותן במתנה יהא חייב ת"ל לא תוכל לאכול בשעריך האוכל חייב ואין הנותן במתנה חייב. פירוש דקאמר סד"א דגם לא נתתי ממנו למת הוא אזהרה ולוקה אם לקח בדמיהן תכריכין למת או לשאר דברים שאין בהם צורך אכילה ושתיה, וה"ה אם נתן לאונן אחר לאכול דלוקה מלא נתתי ממנו למת, קמ"ל, דדוקא על אכילתן בטומאה לוקה ומוזהר, אבל על קנין ונתינה לדברים שאינן צורך אכילה אינו מוזהר ואינו לוקה. ועיין חינוך ופירוש הספרדי. והנלע"ד כתבתי.

10 י

השקיפה ממעון קדשך כו'. במשנה סוף מע"ש אבל לא גרים ועבדים משוחררים שאין יכולין כו' לתת לנו, ולא פליג ר' יודא בתוספתא לאמר דגר מתודה לפי שאברהם אביהם של גרים וכמו דפליג על בכורים בתוספתא. ויעוי' רמב"ם ומשל"מ. ומסתברא כן דהגר אומר ד' אלדי ולא נאות לאמור כן בעזרה לגר שהיה לו בעודו גוי אלדים אחרים, לכן בבכורים שאומר לכהן ד' אלדיך יכול הגר לאמר. וזה נכון.

11 יא

השקיפה ממעון קדשך. הענין כי כתוב אבי יתומים ודיין אלמנות במעון קדשו, דיש מרחמים על יתומים, אבל אינם בביתו רק בבית פחות, לא כן השי"ת הוא מגדלם כבנים במעון קדשו, ולכן אמר נתתיו לגר ליתום לאלמנה כו', לכן השקיפה ממון קדשך. והנה אמרו בחגיגה פרק ב' זבול כו' ומיכאל מקריב קרבן מעון כו', הרי דמקום היתומים גבוה ממקום הקרבנות, כן אמרו בסוכה פ"ד דהעושה צדקה גדולה מכל הקרבנות שנא' עשה טוב נבחר מזבח. ודו"ק. והנה כתבו המחברים דמלאכת חוהמ"ע מותר ע"י פועל שאין לו בשר ויין לצרך הרגל, ועל כרחין דשמחת הרגל מפורש בתורה, לא כן איסור חוהמ"ע דרק אסמיכינהו אקראי, יעו"י בחגיגה בתוס' דף י"ח, לכן שמחת הרגל דוחה מלאכה. ומצאנו שפסק רמב"ם דדין יתום קודם לדין ת"ח, וכיון שמצאנו ששמחת מועד נדחית מפני ת"ח לענין הספד דאין מועד בפני ת"ח כ"ש דמלאכת חוהמ"ע נדחית מפני יתומים דעדיפי מת"ח. ודו"ק. ולההלכה הוי צרכי רבים שביארן הרא"ש בשם ראב"ד ריש מע"ק דמלאכת הדיוט מותר בכל ענין. ואכמ"ל.

12 יב

היום הזה ד' אלודיך כו' ושמרת ועשית אותם בכל לבבך ובכל נפשך. קאי על כל המצות והחקים, כי בספר זה נכללו כולן כמוש"כ הגר"א ז"ל ריש דברים, ע"ש. אולם על דרך צחות נראה ע"פ שאמרו בתענית דף ט' בכל אסור לנסות להקב"ה שנאמר לא תנסון חוץ מזו במעשר ע"ש, לכן אמר בביעור מעשר בערתי כו' וגם נתתיו ממנו ללוי כו' עשיתי ככל אשר צותני, לכן השקיפה מן השמים וברך כו', ואמר אחר כך אף דבזה מותר לנסות ועשר בשביל שתתעשר, מ"מ יותר מוטב שתתן בלא שום פניה ונסיון כלל רק לעשות את החקים האלה דייקא ושמרת ועשית אותם בכל לבבך ובכל נפשך בלי מחשבה זולתי קיום רצון הבורא יתברך.

13 יג

וד' האמירך היום. חשיב המעלות שהבדיל את ישראל ורומם אותם כו', ולשמור כל מצותיו זהו כמו שאמרו בן נח ששבת חייב מיתה ואסור לשמור השבת ששקולה ככל המצות, וכן בן נח שלמד תורה חייב מיתה ששקולה כנגד כולם, רק לישראל נתן לשמור כל מצותיו.

14 יד

להיות לו לעם סגולה כו', הוא בתורה ומצות, ולתתך עליון כו' לתהלה ולשם ולתפארת, פי' בחכמה ובעושר ובנימוס וסדר נאה, ולהיותך עם קדוש, הוא לבלי התערב בגוים ולבלי לעשות כמעשיהם, רק מופרש ומובדל בקדושה ובטהרה, כי בשעה שהמה בשפלות בעו"ה רוצים למצא חן בעיני עמי הארצות וכמקולקלין שבהן עשיתן ויש אשר יתחתנו עמהן, לא כן בשעה שיהיו לתהלה כו' ועליון יהיו עם קדוש מופרש ומובדל.

To be for Him a treasured people: In Torah and mitzvos. "And to place you above... for praise and for renown and for glory." This means with wisdom, with wealth, with nice customs and order. To be a holy people means to not become mixed with the gentile nations and not to act as they do. You shall be separated and distinguished from them through purity and holiness. For when the Jewish people are downtrodden amongst the gentile nations, in our great sins, they try to find favor in the eyes of the nations of the world, "and act as the most depraved amongst them," and there are some that intermarry with them. However this is not the case when they are held up "for praise and renown," "and above all the nations" - they will [then] be a holy people separated and distinguished.

15 טו

אבנים גדולות, ושדת אותם, וכתבת עליהן כו', ושדת אותם כו', תניף עליהם, אבנים שלמות כו'. הנה בכל מקום שהן מחוברין ביחד כתוב בלשון זכר ושדת אותם, ל"ת עליהם, ובמקום שמדבר כשהן נפרדות מדבר בלשון נקבה, ומה שכתוב וכתבת עליהן הוא כר"ש שעל גוף האבנים היה כותב, ולכן אמר וכתבת עליהן, היינו שלא יכתוב על המזבח כסדר ויהי' כתוב ענין אחד על שני אבנים, אורך השטה על שני האבנים שמא יתפרד השיד שבין אבן לאבן ויהי' קטוע הכתב, לכן אמר שיכתוב על אבן ואבן בפני עצמו הוא שיטה כרוחב האבן לא יותר, לכן אמר שיכתוב על האבנים בפרוד, לכן כתב לשון נקבה. ודו"ק.

16 טז

והיה בעברכם את הירדן תקימו האבנים כו', בתוך הירדן ממש רש"י. הא דלא צוה בפירוש רק ברמז, כמו"ש רבנו משה שהמופתים לא היו שיאמינו רק שנצרכו לזה, ואמרו בירושלמי פ"ו דשביעית דשלח יהושע ג' כתבים שישלימו אם ירצו, והנה אם השלימו והיו עוברים את הירדן בספינות כדרך עת שלוה במעברות הירדן, שיהושע שכתוב בתורה שהוא ינחיל את הארץ לא היה צריך למופתים, ולא האמינו בו מפני האותות כאשר כתב הרמב"ם על משה, ולכן כדי שתהיה הבחירה שלהם חפשית שאם ירצו ישלימו לא כתב בפירוש שיעמיד אבנים בירדן, שאם ישלימו הרי לא יעמידו בירדן וידיעת הנבראים מכרחת, לכן כתב רק ברמז וידיעת השי"ת אינה מכרחת.

17 יז

לא תניף עליהם ברזל ולא כתב לא תניף עליו ברזל להורות אבן שנגע בו ברזל הוא פסול והשאר כשרות. כמוש"כ רמב"ם פ"א מהבהב"ח הל' י"ז והמזבח כשר רק האבן פסול.

18 יח

אבנים שלמות תבנה את מזבח ד' וכו'. יתכן שהכוונה שאף הכבש שהוא אצל המזבח והוא את המזבח ג"כ יהיה מאבנים שלמות, וזה שאמר אבנים שלמות תבנה את מזבח דייק מה שהוא את המזבח, וכן דרשו רז"ל בזבחים פ"ז אין לי אלא מזבח כבש מנין ת"ל את המזבח, וכוונתם מה שהוא עם המזבח. אח"ז ראיתי כתוב כן ברמב"ם הלכות בהב"ח פ"א הי"ד כל אבן שנפגמה כו' הר"ז פסולה לכבש ולמזבח שנאמר אבנים שלמות תבנה את מזבח ד', כוונתו למש"כ. ובזה ניחא מה שהקשה במשל"מ אמאי לא הצריך שיהא מחובר לאדמה גם הכבש דשם מזבח לחודא כתיב. ודו"ק.

19 יט

וידבר משה והכהנים הלוים אל כל ישראל כו'. מה שדברו הכא הלוים מה שלא מצאנו דוגמתו בתורה נ"ל ע"פ מה דאיתא במדרש תנחומא נצבים וילקוט שלש בריתות כרת הקב"ה אחת כשיצאו ממצרים ואחת בחורב ואחת כאן מפני אותה שכרת עמם בחורב בטלו בעגל, וא"כ הכהנים ולוים לא בטלו הברית שלא היו בעגל וכמו דאמרינן חגיגה דף ו' ובכ"מ, לכן הכא שהיום הזה נהייתה לעם, היינו בכריתת ברית (כמו"ש הספורני) לכן רק על ישראל, אבל הכהנים והלוים לא בטלו ברית הראשון ולכך הם המדברים אל כל ישראל. והנה בברית הראשון קבלו טרם ששמעו המצות [וכמו דפרש"י בשבת פ"ח דקדמיתו פומייכו לאודנייכו קודם ששמעתם אותה היאך היא קשה ואם תוכלו לעמוד בה קבלתם עליכם לקבלה], והכא היה אחר שמיעת כל המצות והעונשין, ולכך אמר הסכת, קשוב היטב אם תוכל לעמוד בה ואחר כך ושמע, קבל עליך לעשותם, שע"ז מורה לשון שמיעה כידוע, היום הזה נהיית כו' ושמעת בקול וכו' ועשית לא כן בברית הקודם בטלו הנעשה, וכמו דאיתא במדרש על פסוק שמע ישראל כידוע. ועיין שבת פ"ח. וזה פירוש הסכת לשון סוכה יסכה, לשון הבטה אם תוכלו לעמוד בה, וזה הבטה עיונית בעומק הענין.

20 כ

שמעון ולוי וכו' כולם בו' מפני שהן כולן בני הגבירות והן מרחל ולאה כו' בהר עבל ראובן גד כו' וזבולון דן בלא ו', מפני שראובן הוא בן הגבירה וגד ואשר בני השפחה, וזבולון בן הגבירה ודן ונפתלי בני זלפה ואין אמהות אלא ארבע, ומה שאמר וזבולון הוא מקביל נגד ראובן. ופשוט.

21 כא

ארור האיש אשר יעשה פסל כו'. כתוב האיש לרמז על מה שאמרו במכילתא יתרו ואלהי זהב לא תעשו לכם שלא תאמר הואיל ונתנה תורה רשות לעשות בבהמ"ק [צורת כרובים] הריני עושה בבכ"נ ובמ"ד ת"ל לא תעשו לכם, לכן אמר האיש אשר יעשה ולא כשעושה לצבור בארון בבהמ"ק. או יתכן עפ"י דברי רש"י בפסוק אשר חלק ד' אלודיך אותם לכל העמים, שפירש לאלדות כדי להטרידן וכו' וא"כ השמש והירח מעשה ידי השי"ת המה, לכן אמר האיש. ועיין בפרק ר' ישמעאל (עבודה זרה דף נ"ה) בזה ודו"ק.

22 כב

ארור מקלה אביו ואמו כו'. פירוש מלשון קל שמקניט אביו ומצערו מפני שיודע שאביו ימחול לו שחש על עונשו של בן יותר מהבן, לכן אררו ע"ז. ולכן לא שביק רב לבריה למשקל מניה סילוא דלמא חביל ביה (סנהדרין פ"ד) ולמחול ליה דקאי בארור. וזה מכוון הירושלמי ריש פרק ר"א בנדרים דהכל מודים שאין מעמיד על כבוד אביו לאחר מיתה, דבחיי אביו יאמר שלא איכפת ליה בנדר זה מה שאביו מצטער מניה דבטח אביו ימחול לו, מה שאין כן לאחר מותו. ולכן הכל מודים שאין מעמיד בכבוד רבו כו', דר"א סבר דגם רב שמחל על כבודו אין מחול כמו דסבר דנשיא גם כן אינו יכול למחול על כבודו דלא קבל הכוס מר"ג, יעוי' קדושין דף ל', עיי"ש והבן דמסיק דרבו הוי כמו נשיא.

23 כג

ארור שוכב עם אשת אביו, ארור שוכב עם כל בהמה. לפי ששניהן בסקילה ובן נח מצווה על שניהם וכדמפרש רע"ק סנהדרין נ"ח ע"כ יעזוב איש את אביו זו אשת אביו וכו'.

24 כד

ארור מכה רעהו בסתר. דבגלוי יענשוהו ב"ד פצע תחת פצע כו', אבל בסתר אם יתבעהו בב"ד יכפור בו, ואי דיהיה צריך שבועה הלא מדין תורה כופר הכל פטור ומפורש בכתוב דפטור.

25 כה

ברוך פרי בטנך ופרי אדמתך ופרי בהמתך. במדרש למה הקדים פרי אדמה לבהמה לאמר לך מה פרי אדמה צריכה עישור אף פרי בטנך, וזה המילה שהוא אחד מעשרה שליטים כדאמר סוף פ"ג דנדרים, ואי דהא פרי בבהמה צריכה ג"כ עישור, אבל המילה מלבד מצותה הוא תיקון גם לגוף האדם, וכדאמר פרק יוהכ"פ וכן מאוסה הערלה כו', וכן פירש בתרומת הדשן דמשו"ה מיחשב תיקון לשבת משום דכשהוא ערל אסור לסוכו שמן תרומה וכיו"ב, והוא תיקון לגוף האדם לבד המצוה, לכן דומה לפרי אדמה ששם המעשר טובל, משא"כ במעשר בהמה שאינו טובל, וכן במעשר שרי לנסויי ולבקש שכר כמו שאמרו בחנוני נא, עיין פ"ק דתענית, לכן תקנו בברכה על המילה לבקש שכר עליה בשכר זה א"ח צוה להציל ידידות שארינו משחת כו'. ודו"ק. ד"א כדאי שתכפר פרי אדמתו על פרי בטן, שהשתוקקות ישראל לאה"ק הוא לא לצורך דברים מותריים שאמרו רז"ל אתהלך בארצות החיים הלא צור וקסרי תמן שובעא תמן זולא, ורק שהן מסתפקים בדברים הכרחים, לכן בפרי בטן כדאי שיתכפרו בפרי אדמה, אבל פרי בהמה שהמה דברים שאינן נאכלין אלא לתאבון ענין מותר, לזה לא ישתוקקו אשר בצור וקסרי הוא מצוי יותר מבאה"ק.

26 כו

יצו ד' אתך את הברכה באסמיך, בדבר הסמוי מן העין שיתרבו האסמים כו', וברכך בארץ אשר ד' אלדיך נותן לך, היינו כמו ששנו מעולם לא אמר אדם צר לי המקום בירושלים, וזה שאם יתרבו אנשי ישראל תחזיקם הארץ ותהיה למזון ולמחיה להם, והוא שאמר וברכך בארץ, ר"ל שגם הארץ עצמה תתברך להיות יותר רחבה וגדולה מכפי שהיתה בעת הכבוש, וכמו הברכה באסמיך האוסם הוא דבר המתברך כן הארץ הוא דבר המתברך.

27 כז

ולא תסור מכל הדברים כו' ללכת אחרי אלהים אחרים לעבדם. בגמרא ב"ב פ"ט ברכן בשמונה מוהיה אם שמוע כו' עד לעבדכם. ותמוה הא זה תנאי הברכה כי תשמע כו' ולא תסור. ונראה ברור דהך ולא תסור הוא ברכה על בטול ע"ז, היינו יצרא דעו"ג, וזה הכל בא"י וכמו שאמר והותירך ד' כו' על האדמה כו', וכמו דאמר בגמ' ערכין דף ל"ב על אנשי כנה"ג בשלמא משה כו' דלא הוה ליה זכותא דארעא דישראל כו', ועיין דברי הרמב"ן בספר המצות סוף שרש ד', ודו"ק.

28 כח

והיה אם לא תשמע כו' ובסוף הפרשה כתיב כי לא שמעת כו'. כי על מה שעבר בעת הצרות אין האדם נידון שדקדוקי עניות מעבירין האדם ע"ד וע"ד קונו, וכן אמר רשב"י יכול אני לפטור העולם כולו מן הדין כו' שכורת ולא מיין כו', ורק העון מה שלא שמע קודם שנתיסר, ולכן כתוב בתחלת הפרשה אם לא תשמע ואח"ז כתוב כי לא שמעת בעבר, לא כן בברכות השכר יגיע על ששומר התורה כשהוא מתברך והעושר אינו מגבה לבבו עבור זה בא השכר, לכן בכל הפרשה כתוב כי תשמע אל מצות בהוה.

29 כט

הנה יעוין ברש"י דכל התוכחה נאמרה מפי משה בלשון נסתר יכך ד', ישלח ד' יעו"ש, לבד קרא דישלח ד' בך את המארה כו' בכל משלח ידיך אשר תעשה כו' אשר עזבתני בלשון נוכח, והיה צ"ל אשר עזבתו. ויתכן דבפ' ראה אמר תאכלנו כו' והלוי אשר בשעריך ושמחת כו' בכל משלח ידיך השמר פן תעזב את הלוי כו', לכן אמר אם יעזבו את הלוי ישלח המארה בכל משלח ידך, ולפי שמשה ראש הלוים יאמר על אשר עזבתני בלשון נוכח, וכן אמר מלאכי בסימן ג' בחנוני נא בזאת כו'.

30 ל

שורך טבוח לעיניך ולא תאכל ממנו. אם אינו לעיניך בלא"ה אסור באכילה, רמז לבשר שנתעלם מן העין שאסור. עיין פרק גה"נ צ"ה.

31 לא

אשר לא תוכל להרפא מכף רגליך ועד קדקדך. פירוש כי שני מיני טהרה יש למצורע, אחד שנרפא הנגע ואחד שנהפך כולו לבן, לכן אמר אשר לא תוכל להרפא בלתי שיהא הנגע פשה מכף רגליך ועד קדקדך זה יהיה אופן הטהרה שלך. כן פירש יונתן בתרגומו.

32 לב

ושמן לא תסוך. בזה למדנו דשותה שמן אינו משלם חומש אם הוא תרומה דמזיק הוא לתרומה או להשותה, ועיין ריש פרק כיצד מברכין וגבי יין אמר ולא תשתה ממנו, ורק עומד שמן לסיכה, לכך הסך משמן ש"ת משלם חומש. ודו"ק.

33 לג

תחת אשר לא עבדת וכו'. והסבה לזה שלא עבדת הוא מחמת שהיה לך שמחה וטוב לב מרוב כל, ואל תשמחי ישראל אל גיל כעמים, שמריבוי הטובה שמחים, לא כן נתן לך ד' שצריך לחיות בהסתפקות, והרוב כל משמחה וטוב לב, וכמאמרם ז"ל איזהו עשיר השמח בחלקו, וכמו שאמר לעיל ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ד' אלודיך, שזה צריך להיות השמחה כיון שד' נתן לו ודאי מצא חן בעיניו והגון לפניו, וע"ז ישמח.

34 לד

ועבדת את אויבך כו' ובחסר כל, זה דעת (נדרים מ"א) תחת כו' בשמחה ובטוב לבב מרוב כל. יתכן דכמו דבן זומא התבונן כמה יגיעות יגע אדה"ר עד כו' חרש וקצר זרע עמר כו' לש ואפה ואח"כ אכל ואני משכים ומוצא כל אלו מתוקנים לפני כו' עד שמצא בגד ללבוש גזז ולבן כו' ואח"כ מצא בגד ללבוש כו', כן צריך האדם להתבונן אל חסדי הבורא ב"ה על השתלמות השכלי אשר כמה יגיעות יגע וחקירות ונסיונות עמל אברהם אבינו עד שהתבונן להרחיק הגלולים, ולהשכיל אמיתת מציאות השי"ת, ויחודו והשגחתו, והשארת הנפש, ואח"כ עמלו אבות הקדושים לעמוד על אמיתתו ויגעו אבותינו במצרים עד שנעשו ראוים לקבל תרי"ג מצות ותורתנו הק', והמה כולם אורות בהירים ומזהירים את הנפש אשר בכל אחת מהם יוכל האדם להתדבק בצחצחות האמיתית, הדבקות להיחיד האמיתי, ומה שיגעו כולם אני מוצא כל אלו מתוקנים לפני, כמה צריך האדם הנלבב להיות שמח ולהודות להשי"ת הטוב שזכוהו לכל זה. וזה בשמחה ובטוב לב מרוב כל, זהו מרוב הדיעות הצודקות והמשכילות, המזהירות בשכל האלקי, אשר זה יקרא הריבוי מכל, כמו שאמר על שלמה חכמה ותבונה הרבה כו' כחול כו'. וכבר התבונן החסיד בשער הבחינה, ז"ל והגדולה שבטובות שהטיב בהם הבורא לאדם כו' התורה הנתונה כו' כו', על זה צריך האדם לשמוח ולתת שבח והודיה להשי"ת מעומק לב ולהתנחם בזה על כל מדוי לבבו והמקרים המעיקים לו בשנות ימי חייו הספורים המועטים בעולם הנפסד והעובר.

35 לה

אם לא תשמר לעשות כו' והפלא ד' את מכותך. מכאן דרשו ז"ל דעל לאו שאין בו מעשה אין לוקין רק מקלל חבירו בשם, משום דכתיב ליראה, ליראה את שם ד' אלדיך, ובירושלמי דשבועות דריש מזה גם לנשבע בשקר בשם, יעו"ש ובספר אור שמח הל' תמורה בזה. ובריש מסכת מכות אמר דמוציא ש"ר ועדים זוממין לוקין אעפ"י שאין בהן מעשה שכן יש בהם צד חמור, יעוי"ש. ובפי' המשנה בואלו הן הלוקין כתב ועדים זוממין חשב להם דבריהם מעשה לפי שהן נצרכים להגיד עדותן בבית דין עכ"ל, נראה דזה טעמא דמוציא ש"ר הואיל ובא לב"ד והביא עדים והוציא ש"ר בבית דין מיחשב כמעשה ולוקה. ואולי הוא זה צד חמור דעבירה דמתעבדא בפני בית דין שרוצה שב"ד ידונו שלא כדין ע"י אמירתו שקר בפניהם לוקה אף שאין בה מעשה. נראה לי, משום דמושב ב"ד נקרא על שם ד' יתברך, והמשפט לאלדים, ואלדים נצב בעדת אל הוי בכלל אם לא תשמר כו' ליראה את ד' הנכבד והנורא, זה נושא השם הנכבד והנורא, ע"ז נאמר והפלא ד' ולוקה. ודו"ק. ולכן ביד ב"ד לנקות, וכיון שנקלה הוא כאחיך ופטור מכל רע ומעותד לכל טוב סלה.

36 לו

גם כל חלי וכל מכה אשר לא כתובה בספר התורה הזאת. זו מיתתן של צדיקים, דימותו שלא לראות ברעה, אבל מש"כ בתורה מיתת אהרן ומשה וכיו"ב הוא לכפר על הדור, והראיה מכל הטוב הבא אחריהם, ומבאר ונשארתם מתי מעט [קוטן המעלה] תחת אשר הייתם ככוכבי השמים לרוב [היינו הצדיקים] וכמו דאמר ומצדיקי הרבים ככוכבים. ועיין ירושלמי ולא תימא ר"י כו' עלמא נפל וחד כוכבא סמיך ומנו ר"י. וזה שאמר ישעיה י"ג הנה יום ד' בא יום אכזרי ועברה וחרון אף לשום הארץ לשמה כו' כוכבי השמים וכסיליהם לא יהילו אורם [זהו מיתת צדיקים], לכן ופקדתי על תבל, יעו"ש.

37 לז

גם כל כו' אשר לא כתובה בספר התורה הזאת. יעוין רש"י פ' נצבים כי הטפחה תחת בספר, והזאת הוא על התורה, לכן לשון נקבה, יעוי"ש, דלמאן דאמר ויכתוב יהושע את הדברים האלה בספר תורת אלודים על שמונה פסוקים מוימת משה, אם כן מיתת צדיקים להגין על הדור, כמו משה, כתוב בספר התורה, אבל לא בתורה עצמה, כי אחרי מות משה אין תורה, כמו שאמר זכרו תורת משה, וזה עיקר משלשה עשר עקרים.

38 לח

אמר רב לר"ש ב"ש אחים לי בהספדאי דהתם קאימנא. יבואר בהקדם מה שהאדם קיים במין מצד חומרו ככל הנמצאים השפלים וקיים באיש מצד נפשו השכלית ככל האישים העליונים וכגרמי השמים. והנה טרם בריאתו היה ג"כ שכל נבדל משיג את בוראו כמאמרם בנדה דף ל' והיה קיים אישיי וירד לעולם השפל כדי לעשות מצות מעשיות התלוים בחומר, וכתשובת משה למלאכים כלום יש בכם גנבה כו', ולכן אמרו הלומד שלא ע"מ לעשות (ירושלמי פרק היה קורא). נח שנהפכה לו שליתו ע"פ, משום דגם אז היה שכל נבדל משיג בוראו יתברך (קרבן אהרן בהקדמה), וכן אם מלמד לאחרים אז לימודו לתכלית, היינו שהוא קיום במין מצד הנפש, ולכן גם הלומד שלא ע"מ ללמד אמרו כן נח לו שלא נברא כו', ואף הקיום במין מצד חומר מצאנו בתורה שכוונתו שיהא קיים במין מצד הנפש, כמו שאמר השי"ת כי ידעתי אשר יצוה את בניו אחריו, ולכן אמרו ביש נוחלין בכו בכה להולך כו' זה הולך בלא בנים, זה הולך וכו' תלמוד, היינו ששניהם קיים במין ולתכלית אחד, ולכן אמרו בחלק אדם לעמל כו' זה ללמוד ע"מ לעשות ללמוד ע"מ ללמד, שרק לזה יולד וכמו שבארנו.

39 לט

ובזה יובן מש"כ בחדושי לכתובות על הא דמצאנו בירוש' ברכות מי לא מודה רשב"י שמפסיקין לעשות סוכה לעשות לולב, ובסוכה פרש"י שהולכים ללמוד תורה פטורין מן הסוכה ולולב, ופרשתי תמן דלשימוש ת"ח היינו לימוד הגמ' שרי, עיי"ש. ולפ"ז הטעם מופלא, דאם ללמוד תורה הלא היה יכול טרם שנברא, וע"כ רק לעשות, ולכן להכנה דמצוה היינו עשיית סוכה ג"כ מבטלין דברי תורה, אבל ללמד אף הכנה דילה ג"כ עדיפה מקיום מצוה, דמצות ת"ת גדולה באפשר לקיים המצוה ע"י אחר, וכמאמר ירושלמי פאה, וזהו שימוש ת"ח להבין טעמי ההלכה על בוריה שאז יוכל ללמד לאחרים, שבלא שימוש ת"ח אינו יכול ללמד לאחרים, וכמו דאמרו בסוטה מבלי עולם אלו ת"ח המורים הלכה מתוך משנתן, ומטעם זה אמרו בברכות איזה ע"ה שקרא ושנה כו' ולא שימש ת"ח משום שאינו יכול להועיל לאחרים, ולכך לקיום מצוה מבטלין מלימוד תורה דע"ז נברא וזה היה יכול לקיים גם קודם שנברא. וזה שאמר רב אחים לי, דרב לימד לאחרים והרבה ישיבות וכמו דפרש"י ריש גיטין מכי אתא רב לבבל ובב"ק פ', ולכן רצה שיתקיימו הישיבות והלימוד תורה שקבע בחייו למען יהיה קיום גם במין מצד הנפש, וזהו דהתם (היינו בעולם החומרי) קאימנא מצד הנפש ג"כ. והבן.

40 מ

וע"ד צחות אפשר דאמר רב לרב שמואל ב"ש משום דמלמד אסור לבטל גם למאלכת שמים מלימוד התנוקות, רק לתועליות שלהם שרי, ואמרו כל מי שאינו בוכה על אדם כשר כו' בניו קטנים מתים, וא"כ אם לא יבכו אז לא יהיה תועליות לתינוק ואסור ליבטל מלימודו, ולכן רב שמואל ב"ש שהיה מלמד תינוקות ורב למדו איך להתנהג בכ"מ, עיין כתובות נ' וריש ב"ב, וא"ל אחים לי היינו לבכות כו'. ודו"ק.

41 מא

ולא נתן ד' לכם לב לדעת כו' עד היום הזה. הענין כי בארתי בכ"מ אשר טעיות בני ישראל בכמה מקומות היה כי חשבו למשה לפועל מעצמו ולכח האלדי השופע בו הבדילו מן היוצר, והוא לא היה רק לפה לאלדים לדבר אתו אודות הנוגע לכלל בנ"י, ואיפוא ראו כי משה מעצמו אינו מנהיג ואינו שופע מאומה, ביום שמת משה, אז הבינו כי מחומר קורץ כמוהם וגם הוא בן תמותה ורק רצון הבורא הקיים בשלמותו בלא שינוי הוא האומר וגוזר והמשדד, והנה ידוע כי רז"ל אמרו שמשה אמר זה ביום מותו, ולכן אמר ולא נתן ד' לכם לב לדעת כו' עד היום הזה, יום שמת ונפשו הולך בצרור החיים אז תדעו ותבינו כי ד' הוא המנהיג ומשגיח בפרטיות בזמן ובאיש בכל מפעל ומצעד.

42 מב

ובהתכת הכתובים אתם ראיתם את כל אשר עשה ד' לעיניכם כו' המסות הגדולות וכו' ולא נתן לכם ד' כו' ואולך אתכם ארבעים שנה נראה כי באמת לפי מצב הישראלי במדבר מן ירד מן השמים, ומים מצור החלמיש, שמלתם לא בלתה, עננים הולכים לפניהם, מי הוא אשר יבחר לסור מדרך הטוב, ורק כמו שהיו ישראל בארץ, שכל ענינם היה עפ"י טבע, אך בזמן שעשו רצונו של מקום הוסיפו כח בפמליה של מעלה, הוא הטבע המופקדה מהשגחה פרטית של השי"ת, עד כי בימי שמעון ב"ש עשו חטים כ"ב כליות כו', וכאשר יראה החכם בההנהגה שבימי דוד ושלמה, זהו תכלית ואושר הבריאה, רק הנהגתם הנסיית היה להשריש בלבבם יסודי הדת וללמדם כל פרטיה באותן מ' שנה, והמה היו סבה ויסוד להנהגת האומה עד היום אשר לא ימוש מפיהם דבר ד' עד עולם (וכמו שפירשתי להלן פסוק כי שם ד' אקרא), וזה שאמר אתם ראיתם את כל אשר עשה ד' לעיניכם המסות הגדולות כו' ולא נתן ד' לכם לב לדעת כו' עד היום הזה, והיום הזה בכלל, כל זמן שאתם מושגחים בהנהגה הנסית לא הגעתם אל התכלית הנרצה, כי לזה לא צריך לב לדעת ועינים לראות כו' ואולך אתכם ארבעים שנה שמלתך כו' לחם לא אכלתם כו' למען תדעו [על ימים העתידים לבוא] כי אני ד' [המנהיג הנהגה נסית אשר על זה הונח שם ד'] אלודיכם [הוא כח כל כחות הטבעיים המושפעים מאתו בהשגחה פרטית], וכל מפעל ממנו יתברך בלא שום צד אמצעית חלילה, ויהיה זה קיום לימים הבאים לשמור דתו ולילך בדרכיו בעת אשר יהיה הנהגתכם טבעי. ודו"ק.

43 מג

ובמדרש על פסוק זה כיון שבא לכנס לארץ ישראל התחיל אומר אעברה נא ואראה כו' א"ל הקב"ה משה בטלת שלי ושלך קיימת אני אמרתי ואשמידכם וא"א סלח נא ונתקיים שלך כו' א"ל הקב"ה משה אין אתה יודע מה לעשות אתה רוצה לאחוז החבל בשני ראשין אם אעברה נא אתה מבקש לקיים בטל סלח נא ואם סלח נא אתה מבקש לקיים בטל אעברה נא. ויתכן פירושו, דאמרו פרק יש נוחלין אין זרעו של עשו נופל אלא בידי זרעו של רחל ומביא קראי דעמלק, נמצא דעמלק אינו נופל אלא בזרעו של רחל, והטעם אולי דבמכילתא על פסוק ויבא עמלק אמר יבא כפוי טובה ויפרע מכפויי טובה, א"כ מי הוא שעשה ושלם טובה עבור רעה יותר מיוסף ששלם טובה עבור רעה, לכן בניו המה המנצחים את הכפוי טובה מי ששלם רעה בעד טובה, ומלחמתו הראשונה שאמר משה ליהושע צא הלחם בעמלק יוכיח לפי שהוא מזרעו של רחל, וכן שאול שלחו ד' להלחם בעמלק, ולזה המרגלים הפילו חתיתם בהזכירם הענקים אשר כחגבים בעיניהם ועמלק יושב בארץ הנגב, לפי שנכוו בעמלק כבר הזכירו רצועה שלקה בו. והנה עיקר כבוש ארץ ישראל הוא בזכות התחלת רצון ישראל ללכת ללחום עמים רבים ועצומים בעזר שמו יתברך, בזה המה מנצחים את כל מלכי כנען, וכן איתא בספרי כ"פ בשכר שתירש תשב, בשכר שתכבוש תירש, כי בהתחלת החפץ מישראל לכבוש במצותו ובהבטחם עליו לבדו הוא ההולך לפניהם לכבוש, והנה אם יפחדו ולא יבטחו בד' אז לא יצליחו נגד הגוים הרבים ועצומים מהם, לכן כדי לבטל מהם הפחד מהענקים, לחם משה את סיחון ועוג גדולי הענקים, והראן אשר ברצות ד' כקש נדף המה. והנה עוד היה עליהם חיתת עמלק כי ידעו אשר הוא רצועה ללקות לישראל, לכן אם משה יעבור עמהן הלא ידעו כי אין זרעו של עשו נופל בידי של זרעו של לאה, ועיקר המלחמה נקרא על הראש והמלך, ואם משה יעבור לפניהם הלא יראו מעמלק ולא ילכו בחפץ לבב ורוח בטוחה אל המלחמה, ולכן מוכרח היה לבלי עבור משה הירדן ומקומו ימלא יהושע אשר הוא מזרעו של יוסף הנלחם בעמלק, ואז לא יפחדו בנ"י מעמלק וילכו להלחם בשמו יתברך, וזכות זה יעמוד להם, דאם יעבור משה ויפחדו מעמלק הלא יהיו אוחזין מעשה אבותיהן בידיהן, ויפקוד עון אבות על בנים, ויתקיים ואשמידם כו' חלילה, ולכן נקרא זה אוחז החבל בשני ראשין, אם סלח נא כו' על עון מרגלים ע"כ אתה מבטל אעברה נא. וכן במלחמת היצר העיקר כי יהיה התעוררות לתשובה מהאדם, ואחרי זה הסיוע מהשי"ת כי יישר לפניו, וכל האנשים אשר פגע בהם אם אינו יודע מי המה השי"ת נותן בלבם שימחלו לו, וכן השי"ת עוזר לו לעשות תשובה בכל אופן, וזה שאמר, דרשו ד' בהמצאו בכל הדרישה והתעוררות התכליתי ואחרי זה יעזב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו, שהשם יתן שיעזבו דרכם ומחשבותם, ולכן בהמצאו בעשי"ת אף כי על דרכי התשובה בכל פרט ופרט לעקור כל שורש רע צריך הכנה גדולה ועמל רב והשקפה ארוכה, בכ"ז אם ההתעוררות יהא באמת יעזור השם וישיג להם לבוא אל עומק התשובה.