Melechet Shlomo on Mishnah Sotah
1:1א׳:א׳
1 א

[פתיחה] בריש נזיר כתבנו בס"ד טעם דסידר רבינו הקדוש סוטה אחר נזיר דאמר מר הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין וכדתנן לקמן בפירקין בתי הרבה יין עושה ובדין הוא דליתני סוטה והדר ליתני נזיר אלא איידי דתנא כתובות ותנא המדיר תנא נדרים ואיידי דתנא נדרים תנא נזיר והדר תנא סוטה בתרה והקשו תוס' ז"ל בגמ' בפירקין בדף ג' על הירושלמי שהביאו שם ותימא לפי הירושלמי כיון דתליא קנוי בגירושין ה"ל למיתני סוטה בתר גיטין ובתר סוטה נזיר כסדר פרשיות ובתר נזיר נדרים ובתר נדרים כתובות ע"כ. ונלע"ד עוד דמשום דכוליה פרק בתרא דנזיר בלתא דרגלים לדבר מיירי תנא נמי השתא סוטה דעד אחד נאמן לומר שנטמאת בין לר' אליעזר בין לר' יהושע כדמפורש לקמן בפ' מי שקינא דטעמא הוי משום שרגלים לדבר אע"ג דילפי' לה מהתם מקרא נמי וכן ג"כ בסמוך בריש סימן ג' צריכין אנו לטעמא דרגלים לדבר כאשר תראה שם:

2 ב

המקנא גמ' דיעבד אין לכתחילה לא פירש רש"י ז"ל מדלא תני ר' אליעזר אומר מקנא אדם על פי שנים ש"מ קסבר תנא דידן אסור לקנאות מפני שמביא עצמו לידי תגר ואת אשתו לידי נוול ואפילו היא טהורה ומאן דס"ל דאסור לשון קנוי ר"ל כעס כמו כי קנאת חמת גבר שנכנסת קנאה ושנאה בינה לבין בעלה אם על פי עדים מקנא לה או בינה לבין אמרים אם על פי עצמו מקנא לה שאינם יודעים למה היא בודלת מהם. ומאן דס"ל מותר לקנאות או חובה אין קנוי אלא לשון התראה כמו ויקנא ה' לארצו שפירושו התרה בילק וחסיל וגזם שלא ישחיתו עוד את ארצו ואנן קיימא לן הלכתא הר' עקיבא דס"ל דחייב אדם לקנאות לאשתו ודריש ליה מקרא יתירה רוח קנאה וקנא ודלא כר' ישמעאל דס"ל רשות היא ולא חובה. ואיתא למתני' בפ' הנחנקין (סנהדרין דף פ"ח.) בפי' רע"ב ז"ל ההלכה היא שחייב אדם לקנאות לאשתו היא דעת ר' עקיבא בברייתא בגמ' ור' ישמעאל פליג עליה וס"ל רשות וכדכתיבנא:

3 ג

ר' אליעזר אומר וכו' ע"כ ל"פ ושמענו מפלוגתייהו דבעינן שני עדים אלא בקנוי לר' אליעזר ובסתירה לר' יהושע אבל בטומאה כ"ע מודו דעד א' מהימן פי' אם אחר שבאו עדי קנוי וסתירה יש עד א' שקלקלה בסתירתה נאמן לכ"ע ואינה שותה אלא יוצאה שלא בכתובה ואסורה לבעל וגם לבועל אם מת בעלה או גרשה וגם לתרומה מפני שודאי נטמאת באותה סתירה וכן נמי תנן לקמן פ' ששי אמר עד אחד אני ראיתיה שנטמאת לא היתה שותה וטעמא משום דכתיב ושכב איש אותה ש"ז ועד אין בה וכל מקום שנאמר עד אין פחות משנים ומשמע שנים אין בה הא א' יש בה בטומאה זו שאומר שהיא לא נתפשה וממילא שמעינן דמהימן דמדכתיב והיא לא נתפשה אלמא פשיטא לן דנטמאת מדמהדר בתר אונס ורצון אלמא עד א' מהימן. ור' יהושע דריש בה בה עד א' מהימן פירש בטומאה ולא בקנוי ולא בסתירה ור' אליעזר דריש בה ולא בקנוי אבל סתירה אתקש לטומאה דכתיב ונסתרה והיא נטמאה. בפי' רע"ב ז"ל שיש לחוש לדברי ר"י בר' יהודה. אמר המלקט והוא אמרה משום ר' אליעזר דמקנא לה על פי עד א' או על פי עצמו ומשקה לה על פי שנים ומתני' דלא כותיה ובברייתא בגמ' השיבו חכמים לדברי ר"י בר' יהודה אין לדבר סוף דזימנין דלא קני ואמר כן קנאתי לה ומביא עדים שנסתרה עמו ואף למשנתינו ג"כ אין לדבר סוף דזימנין דלא אסתתר ואומר כן אני ראיתיה שנסתתרה. וביד רפ"א דהלכות סוטה וסי' ח':