Melechet Shlomo on Mishnah Nedarim
1:1א׳:א׳
1 א

כתב הרמב"ם ז"ל בהקדמתו לסדר זרעים [וכו' עי' בתוי"ט] ועיין במה שכתבתי לקמן רפ"ט דמסכת נזיר:

2 ב

כל כנויי וכו'. ביד פ"א דהל' נדרים סימן י"ו כ"ג כ"ד כ"ה כ"ו ושם כתוב במקום קונס בסמך קונ"ז בזי"ן. וביד בפי"ד דהלכות מעשה הקרבנות סי' י"א: וכתב הר"ן ז"ל נדר הוא באחד משני עניינים אם נדרי הקדש שהיא מקדיש לבדק הבית או למזבח ובענין זה אינו יכול להקדיש אלא מה שהוא שלו ואיסורו כולל כל אדם או נדרי איסור שאסר על עצמו דברים המותרים וענין זה יכול לאסור אפילו נכסי חברו עליו ואין איסורו שוה לכל ומסכת זו היא בענין נדרי איסור וחרמים כשם שהוא כולל חרמי בדק הבית כך הוא כולל נדרי האיסור והך דהכא היינו נמי כנדרי איסור דאילו חרמי בדק הבית לא שייכי בהך מסכתא אלא בסדר קדשים ונדרי איסור הם באחד משלשה דרכים עיקר הנדר וכנויו וידות עיקר הנדר הוא שיאמר דבר זה אסור עלי בין שהתפיסו בדבר אחר בין שלא התפיסו זהו נדר האמור בתורה אלא היכא שהתפיסו בעינן שיתפיסנו בדבר הנדור ולא בדבר האסור עכ"ל ז"ל וכתוב בתוספת יום טוב ודוקא שיאסור או יתפיס אבל האומר נדר שלא אוכל אינו כלום וכן מצאתי בתשובת מהר"מ אלשקר סימן ע"ח בשם הרמב"ם ז"ל אלא שהעתיקה הרב ז"ל מלשון ערב ללשון הקדש ובסופה כתוב שאם היה הנודר ע"ה פותחין לו פתח ממקום אחר כדי שלא יקלו בנדרים ע"כ. ובגמרא פריך מ"ש גבי נזיר דלא קתני רק כל כנויי נזירות ולא קתני לחרמין נדרים ושבועות ומ"ש הכא דקתני לכולהו ומשני משום דנדר ושבועה כתיבי גבי הדדי תני תרי וכיון דתני תרי תני לכולהו ומשום דנדרים וחרמין מידי דמיתסר חפצא עליה אסמכינהו אהדדי והדר תני שבועה דקאסר נפשיה מן ההוא חפצא וכתב הרא"ש ז"ל ונזיר אע"פ שנאסר ביין אינו נאסר היין עליו שלא אמר יין זה עלי אלא בגופו תלוי הנזירות שאומר הריני נזיר וממילא נאסר ביין ובתגלחת ובטומאה ע"כ:

3 ג

שבועות כשבועות. ביד פ' שני דהל' שבועות סימן ה'. ובטור י"ד סי' רל"ז:

4 ד

ונזירות כנזירות. תימא אמאי לא תנא איסורין כאיסורין והקדשות כהקדשות וי"ל דלמ"ד לשון גויים לא נמצא להם לשון גויים אלא בהני דתנא ולמ"ד לשון שבדו חכמים צריך לומר דלהכי לא תנא דלא כתיב ערך לה' איסור לה' הקדש לה' כמו דכתיב חרם לה' קרבן לה' תוס' ז"ל. בפירש רע"ב ז"ל בגמרא מוקמינן דרישא דמתני' חסורא מחסרא והכי קתני כל ידות וכו'. אמר המלקט והכא לא מצינן למימר דתנא תנא ברישא כל כנויים ובתריה כל ידות ומפ' ברישא במאי דסליק מיניה דהואיל ומתרצינן בגמרא באיבעית אימא דאיידי דידות אתיין מדרשא מפרש להו ברישא א"כ ליפתח בהו נמי ומסיק פתח בהו נמי ואע"ג דאין דרך התנא לחסר בראש דבריו רק באמצען או בסופן הכא חסר ג"כ בראש דבריו אבל בשאר מקומות לפעמים מפ' תנא במאי דפתח ביה וזימנין במאי דסליק מיניה וברפ"ק דנזיר מפרש דאיסור התלוי באדם עצמו כגון הדלקה והטמנה ובמה אשה יוצאה מפרש איסורא ברישא אבל גבי בהמה יוצאה דאיסורה דבהמה הוא אבל הוא אינו חייב בדבר שאינו ראוי לו הלכך קלישא איסורא ומפרש התירא ברישא וגבי יש נוחלין נמי מפרש עיקר נחלה ברישא וגבי נזיר אע"ג דבין כנויין ובין ידות תרוייהי איסורא דנפשיה נינהו מפרש ידות ברישא איידי דחביבא ליה דאתיא מדרשא ומ"מ כי מתחיל מתחיל בכנויים שהם עיקר לשון נזיר ע"כ. והאי חסרון דבראש דברי תנא דידן היינו דוקא למאן דסבר דכנויין לשון שתקנו חכמים לידור בלשון הזה כדי שלא ירגילו להזכיר לשון קרבן אבל למאן דסבר דכנויים לשון גויים הן לא צריכנן לחסורי ראש דבריו אלא אמרינן דפתח בכנויים ברישא דהוי דאורייתא שכן דרך התנא להתחיל בדברים הידועים והפשוטים ומ"מ מפרש ידות ברישא משום דאתיין ליה מדרשא דקרא דכתיב לנדור נדר נזיר להזיר להזיר קרא יתירה עשה ידות נזירות כנזירות ומהקישא דקרא שמעינן דידות נדרים נמי כנדרים ובגמרא מפרש לנדור למה לי כיון דאית לן הקישא וע"ש בפירוש הר"ן ז"ל וכתב הרשב"א ז"ל דלמ"ד דכנויים לשון גויים קראום בלשון משנה כנויים אע"פ שהן עיקר הלשון בלשון גויים שמא מפני שעיקר הלשון הוא לשון התורה ושאר הלשונית כנוי לו ע"כ. ירושלמי כתיב איש כי ידור מה ת"ל נדר אלא מכאן שכנויי נדרים כנדרים או השבע מה ת"ל שבועה אלא מכאן שכנויי שבועות כשבועית אך כל חרם מה ת"ל יחרים אלא מכאן שכנויי חרמין כחרמין נדר נזיר מת"ל להזיר אלא מכאן שכנויי נזירות כנזירות עד כדין כר' עקיבא דאמר לשונות רבויין הן כר' ישמעאל דאמר לשונות כפולין הן והתורה דברה כדרכה הלך הלכת נכסוף נכספת גונב גונבתי מנלן איש כי ידור נדר לה' או השבע שבועה לאסור איסר על נפשו לא יחל דברו מה ת"ל ככל היוצא מפיו יעשה אלא מכאן שכנויי נדרים כנדרים וכנויי שבועה כשבועה ומנין שכנויי חרמין כחרמין נדר נדר [הגה"ה איני יודע היכן כתוב נדר גבי חרמין ושמא הוא נדר דכתיב בריש פרשת ערכין אע"ג דקרא דאך כל חרם כתיב אחר כך בפרשה אחרת]. מה נדר שנאמר להלן כנויי נדרים כנדרים וכנויי שבועה כשבועה אף נדר שנאמר כאן כנויי חרמין כחרמין ומנין שכנויי נזירות כנזירות נדר נדר מה נדר שנאמר להלן כנויי שבועה כשבועה אף נדר שנאמר כאן כנויי נזירות כנזירות מה מקיים ר' עקיבא ככל היוצא מפיו יעשה מכאן לנדר שבטל מקצתו בטל כולו ולית ליה לר' ישמעאל כן כולה מן תמן אית ליה מכאן שכנויי נדרים כנדרים וכנויי שבועות כשבועות ואית ליה נמי מכאן לנדר שבטל מקצתו בטל כולו מה מקיים ר' ישמעאל נדר נזיר להזיר מכאן שאדם קובע עליו נזירות בתוך נזירותי ולית ליה לרי עקיבא כן אית ליה כולה מתמן אית ליה מכאן שאדם קובע עליו נזירות בתוך נזירותו והלא הערכין והחרמין והתמורות וההקדשות בפרשה היו ולא תנינן כינויי ערכין וכנויי תמורות והקדשות ואילו תנינן מה הוינן מיתני ערפין ערצין ערקין תמופה תמרצה תמוקה הגדר הגזר הגרם ניחא כמ"ד סתם חרמין לבדק הבית ברם כמ"ד סתם חרמין לכהנים ולמה לא תנינן כנויי תרומה ואילו תנינן מה הוינן מיתני תרופה תרוצה תרוקה ע"כ. ובגמרא נמי גרסינן במערבא אמרי אית הנא דמפיק ליה מן כפל היוצא מפיו יעשה:

5 ה

האומר לחברו מודרני ממך וכו'. תוס' פ"ק דקדושין דף ה'. ובגמרא אמרינן דשמואל מוקי מתני' כר' יהודה דאמר ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים ופרכינן ואמאי דחוק שמואל לאוקמה למתני' כר' יהודה לוקמה כרבנן ומשני אמר רבא מתניתין קשיתיה אמאי תני שאני אוכל לך שאני טועם לך ליתני שאני אוכל שאני טועם ש"מ בעינן ידים מוכיחות. וכתב הרא"ש ז"ל אהא דאמרינן מודר אני ממך דלא מישתעינא בהדך משמע וכו' וכיון דמספקא לן אי לאיסור הנאה קאמר או להנך מילי דפרישנא הלכך אינו אסור לא בזה ולא בזה דאין הלשון מוכיח לזה יותר מלזה והוי לתרוייהו ידים שאין מוכיחות ודייק רבא להא דשמואל ממתני' הלכך לא הויא יד עד דאמר מודרני ממך שאני אוכל לך ואם אמר שאני אוכל לך בלא מודרני נראה דלא הוי יד דמודרני ממך הוא במקום קונם שאני אוכל לך אבל כשאומר שאני אוכל לך לחוד לאו כלום הוא וכן פסק הר"ן כשמואל וכרבא דידים שאין מוכיחות לא הויין ידים וכן פסק הרמב"ם ז"ל ג"כ אלא שפסק שהאומר לחברו מודרני ממך נאסר מיהא שלא ידבר עמו מופרשני ממך נאסר מיהא שלא ישא ויתן עמו מרוחקני ממך שלא יעמוד בד' אמותיו. וכתב הר"ן ז"ל אהא דאמר רבא מתני' קשיתיה וכו' ליתני שאני אוכל ושאני טועם פי' ואי הוה תני הכי בלא לך הוה שמעינן דידים שאין מוכיחות הויין ידים דאע"ג דכבר אמר מודרני ממך דהא ס"ל לשמואל דמתני' חדא קתני אפ"ה שאני אוכל בלא לך ידים שאין מוכיחות נינהו דאיכא למימר ה"ק מודרני ממך דלא משתעינא בהדך אי אכילנא היום או עד יום פלוני ומש"ה תנא במתני' לך לאשמועינן דטעמא דאמר לך הא אמר מודרני ממך שאני אוכל לא חייל נדרא כלל דהוייא להו ידים שאין מוכיחות ולא הויין ידים ע"כ:

6 ו

שאני אוכל וכו'. גרסי' ול"ג שאיני ביו"ד שאין לנדר מקום לחול עליו הרא"ש ז"ל ועיין בתוס' ז"ל וכן מצאתי בשם הרשב"א ז"ל דל"ג במתני' שאיני אוכל לך דשאיני היינו דאסר נפשיה אחפצא והיינו שבועה ולא נדר אלא שאני גרסינן כלומר מה שאני אוכל לך יהא עלי כקרבן או מרוחק אני ממך שיהא כקרבן מה שאוכל לך והא דתנן קונם פי מדבר עמך ופרישנא בגמרא דה"ל כמ"ד יאסר פי לדבורי הא נמי מיתסר חפצא אנפשיה הוא דה"ק יאסר עלי פי להנאת דבורי עמך עכ"ל ז"ל. וכתב בית יוסף בשם הר"ן ז"ל ביורה דעה סימן ר"ו ואית דגרסי שאיני ביו"ד ומדברי הרמב"ם ז"ל בפ' ראשון נראה שהוא גורס שאיני ביו"ד שכתב בכולם שלא אוכל לך ע"כ. ובספר הלבוש שם ביורה דעה סימן ר"ו סעיף א' משמע שלענין פסק הלכה הכל שוה שאני או שאיני שכן כתב שם ולא סיים דבריו שאיני אוכל או שאני אוכל לך וכו' גם שם בסעיף ג' כתב ואם לא סיים דבריו בשאיני או בשאני אוכל לך וכו'. ועיין בפי' הר"ן ז"ל במכלתין דף ד' ע"ב. ומצאתי כתוב בשם ה"ר נתן בר יוסף בפירושיו על הלכות נדרים שחבר רבו הרמב"ן ז"ל שני אוכל לך משלך כל לך ולי שבמסכתא זו פי' משלי משלך כמו ששנינו קונם שני נהנה לערלים כמו משל ערלים והרבה כיוצא בזה במכלתין דהאי תנא תנא ירושלמאה דקליל בלישניה ולשון שני כמו שאני בהבעלת האלף ע"כ:

7 ז

ר' עקיבא היה חוכך וכו'. כלומר מחכך שפתיו א"נ מלשון חיך כלומר שהיה מטעים לחכו להחמיר הר"ן ז"ל ומצאתי בכתיבת יד דיש מפרשים חוכך להחמיר מחכה בזה להחמיר ומשמע מלשון אם יתמהמה חכה לו ע"כ. והוא רחוק. ובגמרא אמר אביי מודה ר' עקיבא לענין מלקות שאינו לוקה דא"כ ניתני ר' עקיבא מחמיר. ובירושלמי מנודה אני לך וכו' לוסר את כל נכסיו כמה דאת אמר יחרם כל רכושו והוא יבדל מקהל הגולה מה עבדין לה רבנן חומר הוא בנדוי ב"ד ע"כ. וכתב הר"ן ז"ל דהאי ירוש' לא שייך כלל בהדי גמרא דילן וז"ל גמרא דילן אמר רב פפא בנדינא ממך דכ"ע ל"פ דאסור משמיתנא מינך לכ"ע שרי כי פליגי במנודה אני לך דר' עקיבא סבר לישנא דנדוייא הוא ורבנן סברי לישנא דמשמיתנא הוא ע"כ. וכתוב בבית יוסף י"ד סימן ר"ו דנראה מדברי הראב"ד ז"ל ורבינו יעקב בעל הטור ז"ל שהרמב"ם ז"ל מפ' דר' עקיבא שהיה חוכך בה להחמיר היינו לענין לאכול בד' אמותיו היא ולא לענין לאכול משלו ואין פי' זה מוכרח במשנה דאדרבא איכא למימר דלענין לאכול משלו אתנייא דומיא דמודרני מיפרשני מרוחקני ממך שלא אוכל לך דאיתנו בהדה ולזה מטין דברי הרמב"ם ז"ל בפשטן ע"כ. שאני אוכל לך פי' זהו סוף הנדר אם אמר מודר אני ממך שאיני אוכל לך או שאמר מודר אני ממך שאיני טועם לך וכן אם אמר מופרשני ממך וכו' ה"ר יהוסף ז"ל. עוד כתב כנדרי רשעים פי' האומר הרי עלי דבר זה כנדרי רשעים כלומר כנדר שהרשעים רגילין לומר ולידור יהא זה אסור עלי מה רצה בזה ומה היה נדרו וקאמר שהאומר כן נדר בנזיר ובקרבן ובשבועה כי כן הרשעים רגילין לידור שהם מזכירין כל אלה הלשונות שאפשר להזכיר. אבל האומר כנדרי כשרים לא אמר כלום כי הכשרים רגילין לידור בלשון שאין בו ממש נדר שאינו כלום אבל האומר כנדבות הכשרים בודאי הוי נדר כי רגילים הם להתנדב עד כאן לשונו ז"ל:

8 ח

כנדרי רשעים וכו'. ביד סוף הלכות נזירות. ואיתה פרק ד' נדרים (נדרים דף כ"ב) ובפ' ואלו נדרים (נדרים דף פ'.) וכתב הר"ן ז"ל הך מתני' נמי פירושא דידות היא ומפרשי' בגמרא דה"ק דאם אמר כנדרי רשעים הריני והיה נזיר עובר לפניו ומסתבר נמי דדוקא כשהיתה בהמה מונחת לפניו ע"כ:

9 ט

נדר בנזיר ובקרבן ובשבועה. ירושלמי שמואל אמר לצדדין היא מתני' או בנזיר או בקרבן או בשבועה ר' זעירא אמר נזר בשלשתן א"ר אבין מאן דבעי מיפתר הדא דר' זעירא כיני היה לפניו אשכול אחד ובא אחד ואמר הרי עלי שבועה (נלע"ד נזירות) הרי עלי שבועה (נלע"ד נזירות) ובא אחר ואמר הרי עלי קרבן הרי עליו קרבן. ובא אחר ואמר הרי עלי שבועה הרי עליו שבועה ובא אחר ואמר מה שאמרו שלשתן עלי לא עליו קרבן נמצא זה נודר בנזיר ובקרבן ובשבועה ע"כ. וכן הוא פסק ההלכה בפי"ד דהלכות מעשה הקרבנות דנתחייב בשלשתן:

10 י

כנדרי כשרים לא אמר כלום. בגמרא בעי מתני' דשאני ליה בין נדר לנדבה לא ר' מאיר דאמר טוב מכולן שאינו נודר כל עיקר ולא ר' יהודה דלא מפליג בין נדר לנדבה דאפילו בנדר שפיר דמי ומשני אפילו תימא ר"מ כי קאמר ר"מ בנדר בנדבה לא קאמר וְתֵנִי במתני' כנדביתם נדר בנזיר ובקרבן. ומהדר נמי בתר הכי לאוקומה כר' יהודה. וכתב הרא"ש ז"ל כנדבותם נדר וכו' אבל שבועה לא דלענין שבועה לא שייך לומר הלכך כשרין אין נשבעין כלל ואע"ג דאמרינן נשבעין לקיים את המצוה ההיא לאו שבועה היא אלא לזרוזי בעלמא ע"כ. ובטור יורה דעה סימן ר"ו. בפי' רעז"ל אם אמר כנדבות כשרים הריני נזיר והרי זה קרבן וכו' כתב עליו הר"ס ז"ל קשה דאם אמר הריני נזיר והרי זה קרבן פשיטא שהוא נזיר וחייב קרבן אפילו שלא אמר כנדבת כשרים וצריך לומר דאם אמר כנדבת כשרים הריני והיה נזיר עובר לפניו או אמר כנדבת כשרים הרי זו והיתה בהמה לפניו ה"ז נזיר וחייב קרבן עיין בגמרא ע"כ: