Melechet Shlomo on Mishnah Moed Katan
1:1א׳:א׳
1 א

כתב הרמב"ם ז"ל המשנה תִקְרָא מועד וחולו של מועד הימים שבין כל מועד ומועד ע"כ:

2 ב

משקין. וכו' : ביד פ"ז דהלכות יו"ט סי' ב' ובפ"א דהל' שמיטה ויובל סי' ח' ט' ובטור או"ח סי' תקל"ז ונראה מדברי הר"ן ז"ל שהוא גורס בית השלהין בה"א שכתב בית השלהין ארץ עיפה וכו' כדכתיב שלחיך פרדס רמונים והא וחית ממוצא אחד דשתיהן אותיות הגרון עכ"ל הר"ן ז"ל אלא שברב אלפס שמדפוס קושטאנדינא כתוב שהמפרש שעל מועד קטן הוא נמוקי יוסף וכ"כ ג"כ בב"י בכמה דוכתי פי' נמוקי יוסף אבל בתוי"ט כתוב בשם הר"ן ז"ל: ומתני' דלא כרשב"ג שאמר משום ר' יוסי בפ' מי שהפך (מועד קטן דף י"ב) דבר התלוש מן הקרקע אפי' מקצתו אבד מותר והמחובר לקרקע אפי' כולו אבד אסור והאי בית השלחין לדידיה אסור להשקותו במועד ורבנן ס"ל דמשום פסידא שרי ויש להם סמך מקראי דכתוב אחד אומר את חג המצות תשמור שכל חג המצות אסור בעשיית מלאכה וכתוב אחד אומר ביום הראשון מקרא קדש וביום השביעי מקרא קדש דמשמע הא שאר ימים מותרין ש"מ דבחולו של מועד פעמים שהוא מותר ופעמים שהוא אסור ואם יפסד שרי וז"ל רש"י ז"ל וגם בתוספות ודבר של הפסד התירו חכמים לטרוח בו בחש"מ כמו שאנו מוצאין במסכת חגיגה דכתיב ששת ימים כו' הא לא מסרן הכתוב אלא לחכמים כו' ומלאכה שיש בה הפסד אם אינו עושה אותה כגון להשקות בית השלחין התירו חכמים ע"כ. ועוד הביא ראיות הרא"ש ז"ל דמשמע מינייהו דאיסור מלאכה בחש"מ ויותר האריך להכריח שכולן אינם אלא אסמכתא בעלמא שאין איסור מלאכה בחש"מ אלא מדרבנן: ובגמ' בעי מאן תנא דפסידא אין הרוחה לא ואפי' במקום פסידא מיטרח נמי לא טרחינן ומסיק דר' יהודה היא דתניא מעין היוצא בתחלה משקין ממנו אפי' שדה בית הבעל דברי ר"מ ר' יהודה אומר אין משקין אלא שדה בית השלחין שחרבה ר' אלעזר בן עזריה אומר לא כך ולא כך יתר על כן א"ר יהודה לא יפנה אדם אמת המים וישקה לגנתו ולחרבתו בחש"מ ופירשו תוס' ז"ל גנה מקום זרעים מקדם: חרבה שחרבו אילנותיו וחרשו וזרעו ונטעו ושמא הוא צריך למים יותר ולא זו אף זו קתני א"נ חרב ביתו ועשאו גנה וצריכה מים תדיר יותר משאר בית השלחין ע"כ: והאי חרבה דקאמר ר' יהודה על כרחך לאו חרבה ממש היא דא"כ למה לי דמשקה לה אלא ודאי שחרבה ממעין זה ויצא לה מעין אחר ראב"ע אומר לא כך ולא כך ל"ש חרב מעינה ול"ש לא חרב מעינה מעין שיצא בתחלה לא ואע"ג דאיכא חרבה דפסדא אי לא משקה לה אפ"ה לא שרי ר' יהודה אלא ממעין שיצא לה בתחלה דלאו טרחא הוא אבל מי גשמים ומי קילון דטרחא לא שרי אפי' לבית השלחין ועוד חזינן דקאמר ר' יהודה לא יפנה מים וכו' אלמא דלא שרי ר' יהודה טרחא יתירא אלמא מתני' ר' יהודה היא דהא ר' אלעזר ל"ש חרב מעינה ל"ש לא חרב תרוייהו אסר ולר' יהודה ל"ש מעין שיצא בתחל' ל"ש מעין שלא יצא בתחלה בית השלחין אין בית הבעל לא והאי דקתני מעין שיצא בתחלה להודיעך כחו דר"מ שהוא כחא דהיתרא דאפי' מעין שיצא משקין ממנו אפי' שדה בית הבעל. לשון הר"ס ז"ל משקי' בית השלחין בשביעית צריך לפרש דאיירי בבית השלחין שזרוע בו תבואה או קטנית שהיו משל ששית ונכנסו לשביעית וכבר הביאו שליש בששית שאינם נקראין ספיחי שביעית אבל ירקות אפי' של ששית שנכנסו לשביעית אסורין משום ספיחין לפי שהולכין בהן אחר לקיטה כ"ש אם גדלו בשביעית עצמה שאסורין משום ספיחין ולא שייך להעמידה בשדה בור ושדה זרע ושדה ניר שעלו בה מאליהן דלית בהו משום ספיחין כדקאמר בירושלמי דטעמא דהנך אסרו היינו משום שאינו חושש לקיומן ואינו רוצה בהם ובית השלחין שהתירו לו להשקות משום דבר האבד ודאי שהוא רוצה בקיומן כיון שהוא רוצה להשקותן שלא יאבדו עכ"ל ז"ל:

3 ג

ובשביעית. מתוך פי' הרמב"ם ז"ל גם מתוך חבורו שם בהלכות שמטה פ"א משמע דגם בשביעית בית השלחין אין בית הבעל לא. וגם תוס' ז"ל כתבו בדף ו' ע"ב שרש"י ז"ל נראה שחזר בו ממה שפי' במשנה דגבי שביעית אפי' בית הבעל שרי ואני פירשתי במשנה דשביעית נמי לא שרי אלא בבית השלחין כדכי' בקונטרס כאן אבל ק"ל וכו' לכן נראה יותר פי' הקונטרס שבמשנה עכ"ל ז"ל בקיצור:

4 ד

בין ממעין שיצא בתחלה. וכ"ש ממעין ישן והאי דאיצטריך למתנייה למעוטי שדה בית הבעל שאפילו ממעין שלא יצא בתחלה שישן הוא אסור דלא שרינן ליה אלא משום פסידא והוא דליכא טרחא יתירא נמוקי יוסף: וז"ל הגמ' השתא ממעין שיצא בתחלה דאתי לאינפולי משקי' ממעין שלא יצא בתחלה דלא אתי לאינפולי מיבעיא ומשני איצטרך אי תנא מעין שיצא בתחלה ה"א הכא הוא דבית השלחין אין בית הבעל לא משום דאתי לאינפולי אבל מעין שלא יצא בתחלה דלא אתי לאינפולי אימא אפי' בית הבעל נמי קמ"ל ל"ש מעין שיצא בתחלה ל"ש מעין שלא יצא בתחלה בית השלחין אין בית הבעל לא:

5 ה

אבל [אין משקין] לא ממי הגשמים גזרה וכו'. לשון רעז"ל. אמר המלקט ורב אשי תירץ מי גשמים גופייהו לידי מי קילון אתו פי' שדרך מי גשמים ליכנס במקום עמוק וכיון שניטלו חציין העמיקו והוו להו מי קילון כלומר שצריך לדלותן בדלי:

6 ו

קילון. פי' הרי"ף ז"ל כמו ביב ונימוקי יוסף ז"ל פי' קילון בור עמוק וכו' מלשון קולתה שהוא תרגום כדה נקרא קילון ונקטיה אחר מי גשמים לאשמועי' דאיסור מי גשמים אינו אלא משום שאפי' אפשר להשקות בתחלה מהכנוס של מי גשמים בלא טורח כשיחסרו המים היה צריך לדלות ושמעינן דאם היה אגם מים שלא יבואו לעולם במועד לצורך דלי שמשקה מהן ברגלו בקל היה מותר ואיסור מי גשמים וקילון אמועד קאי דגבי שביעית לא חיישי' לטרחא יתירא עכ"ל ז"ל:

7 ז

ואין עושין עוגיות לגפנים. פי' רש"י ז"ל עוגיות עגול סביב כמו עג עוגה ועמד בתוכה ע"כ. ונמוקי יוסף ז"ל פי' עוגיות שחופרים סביב הכרם כדי שיתעכבו שם המים מלשון הלהן תעגנה שהוא לשון עכוב והא נמי אמועד משום טירחא יתירא ועוד דלא הוי דבר האבד אבל בשביעית מותר כדאיתא בגמ' והני עוגיות בחדתי מוקמינן להו אבל עתיקי שכבר היו לו שם עוגיות ונסתמו מותר לחזור ולחופרן בחולו של מועד ע"כ וכתוב עוד בנימוקי יוסף בשם הראב"ד ז"ל ולאו דוקא חדתי ממש דה"ה כעין חדתי אם לא ניכר החריץ אבל אם ניכר החריץ מעט מותר ולא בעינן טפח דכיון דמימיה עומדין במשהו סגי להו ע"כ:

8 ח

עוגיות לגפנים. וה"נ תניא בברייתא דף ג' ע"א ולא יעשה עוגיות לגפנים ובדף ד' תניא יזילו הן עוגיות בדידין שבעיקרי זיתים ושבעיקרי גפנים ע"כ. ושמא הגפנים צריכין לעוגיות יותר מן הזיתים ודברה משנתנו בהוה ולאו דוקא: וביד פ"ח דהלכות יום טוב סימן ג' ובפ"א מהלכות שמטה פסק דעושין עוגיות לגפנים א"כ ס"ל דגם האי סיפא אמועד לבד איתאמרת וכמו שכתוב שם בכסף משנה: