Melechet Shlomo on Mishnah Horayot
1:1א׳:א׳
1 א

בעה"י היוצר אדם ובהמה ועופות וחיות. נתחיל מסכת הוריות.

2 ב

כתב הרמב"ם ז"ל בהקדמתו לסדר זרעים כאשר השלים התנא מוסר הדיינים החל לבאר שגיאותם כי כל מי שיש בו טבע בשר ודם אי אפשר שלא יטעה ויחטא ולפיכך סידר הוריות אחר אבות ובה חתם סדר נזיקין ע"כ. בפי' רעז"ל בין שלא עשו ב"ד עצמן מעשה על פי הוראתם הוא פטור והן חייבין ע"כ וכתב עליו החכם הר"ר סולימאן אוחנא ז"ל נלע"ד דלא דק שאין ב"ד חייבין על מעשה יחיד שעשה על פיהם אלא על מעשה רוב הקהל עכ"ל ז"ל:

3 ג

והלך היחיד ועשה שוגג על פיהם. בגמ' פריך וניתני ועשה על פיהם שוגג למה לי ומשני רבא בלשון אחרון למעוטי היכא דנתחלף לו חלב בשומן ואכלו דחייב שלא תלה עצמו בב"ד והכי ס"ל נמי לר' יוחנן. תו גרסי' בגמ' אמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי ר' יהודה דפטר ליחיד מקרא דכתיב אם נפש אחת תחטא בשגגה בעשותה הרי שלשה מיעוטין דהכי משמע נפש תחטא אחת תחטא בעבותה תחטא חד למעוטי זה עוקר וזה מניח וחד למעוטי זה יכול וזה יכול כמו שכתבתי בפ' המצניע סי' ה' וחד למעוטי יחיד העושה בהוראת ב"ד דפטור אבל חכמים פליגי עליה ורב נחמן אמר שמואל זו דברו ר"מ אבל חכמים אומרים יחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב דתניא וכו' ודחי לי' כמה דחיות. ועיין בשבת פ' המצניע (שבת דף צ"ג.) ומסיק בגמ' דחכמים היינו ר"ש בן אלעזר ותליא פלוגתייהו במילתא אחריתי ע"ש והיא הברייתא שהבאתי בסוף פירקין:

4 ד

בין שעשו ועשה עמהם וכו' בגמ' פריך למה ליה למתני כל הני. בשלמא רישא לא זו אף זו קתני לא מיבעיא זו דעשה עמהם דהוי ודאי תולה בב"ד ופטור אלא אף זו נמי דעשה אחריהם הוי תולה בב"ד ופטור. ולא זו בלבד דעשה אחריהם דפטור אלא אף זו דלא עשו ב"ד אפ"ה הוי תולה בב"ד ופטור אלא סיפא איפכא איבעי ליה למיתני כיון דלחיובא הוא ומשני דסיפא זו ואין צריך לומר זו קתני דאפי' היכא דעשה עמהם דלא תלה בב"ד חייב קרבן ואין צריך לומר זו דעשה אחריהם דודאי לא תלה בב"ד וחייב קרבן וכ"ש היכא דלא עשו ועשה דחייב:

5 ה

או תלמיד שראוי להוראה מפרש רבא בגמ' כגון שמעון בן עזאי ושמעון בן זומא שהן הדנים לפני חכמים והיו ראויין להוראה וטעותם היא שחשבו שמצוה לשמוע דברי חכמים אפי' לעשות איסור ובגמ' פריך תרתי למה לי כיון דתנא וידע א' מהן שטעו למה לי תו למתני או תלמיד שראוי להוראה ותירץ רבא דאע"ג דראוי להוראה דקתני מתני' גמיר וסביר ודאי נמי הוא כא' מן הדיינים מ"מ ממשנה יתירה ילפי' דאפי' גמיר ולא סביר או סביר ולא גמיר חייב דאי מרישא ה"א עד דגמר וסביר קמ"ל יתורא דמשנה דאפי' גמיר ולא סביר או סביר ולא גמיר ה"ז חייב וכתיב בתוס' יו"ט ומסיים הרמב"ם ז"ל בפי"ג מהלכות שגגות אבל אם הי' ע"ה ה"ז פטור שאין ידיעתו באיסורין ידיעה ודאית ע"כ. ותימה גדולה שכתב הר"ר יהוסף ז"ל ברוב ספרים גרסי' גם בסיפא מפני שתלה ע"כ:

6 ו

זה הכלל התולה בעצמו לאתויי מי שדרכו להיות מבעט בהוראת ב"ד כדפי' רעז"ל:

7 ז

והתולה בב"ד לאתויי הורו ב"ד וידעו שטעו וחזרו בהם ואע"ג דבהדיא קתני לה בסמוך ר"ש פוטר תנא והדר מפ'. וביד בפי"ב דהלכות שגגות וכולי' פירקין שם פי"ג. ועיין בספר קרבן אהרן דבורא דחטאות פרשה שביעית. ופי' בתוספ' י"ט הורו ב"ד פליגי בסוף פירקין איזה ב"ד:

8 ח

על א' מכל המצות פי' הר"ב שחייבין על זדונה כרת עיין במשנה ג' פ' שני: והלך היחיד וכו' פטור דתניא אם נפש אחת תחטא בשגגה בעשותה הרי אלו מיעוטי העושה מפי עצמו חייב בהוראת ב"ד פטור. ומ"ש הר"ב רוב יושבי א"י גמרא שנאמר ויעש שלמה בעת ההיא את החג וכל ישראל עמו קהל גדול מלבוא חמת עד נחל מצרים וגו' דמלבוא חמת עד נחל מצרים למה לי אלא ש"מ הני הוא דאיקרי קהל אבל הנך דבחו"ל לא איקרי קהל. ומ"ש הר"ב או רוב השבטים וכו' דכתיב ואם כל עדת ישראל ישגו ונעלם דבר דהיינו שהורו ב"ד לעבור הקהל ועשו מעשה תלוי בקהל ורובו ככולו בכל מקום. ומ"ש ואז ב"ד מביאים לא משום דס"ל כר"מ דס"פ אלא צבור מביאין כר' יהודה דהתם ומשום דבשביל הוראת ב"ד מביאין שפיר קאמר ב"ד מביאין וכן הרמב"ם ז"ל ברפי"ב מה' שגגות כתב ב"ד מביאין ואח"כ פסק דצבור מביאין ופי' הכ"מ כמו שכתבתי: