Chapter 23:11כ״ג:י״א
1 א

והשביעית תשמטנה בעבודתה. ונטשתה באכילתה. אין לי אלא פירות,(עשבים) מנין – תלמוד לומר ונטשתה מכל מקום. דבר אחר והשביעית וגו' [שלא תאמר] מפני מה אמרה תורה לא שיאכלו אותה עניים, הרי אני מכניסה ומחלקה לענים. תלמוד לומר והשביעית, מגיד שפורץ בה פרצות. אלא שגדרו חכמים מפני תקון העולם.

(Exodus 23:11) "And the seventh year it shall lie fallow" — with respect to working it; "and you shall leave it" — with respect to eating from it. This tells me only of fruits. Whence do I derive the same for herbs? From "and you shall leave it" — in all respects. Variantly: "And the seventh … and you shall leave it": So that you not say: Why did the Torah institute this? Is it not so that the poor shall eat it? I shall gather it in and distribute it to the poor! It is, therefore, written "And the seventh … and you shall leave it," whereby we are taught that he (must "leave it" even to the extent of) allowing breaches in the fence; but the sages allowed repairs to be made for the general good.

2 ב

ואכלו אביוני עמך כתוב אחד אומר ואכלו אביוני עמך, וכתוב אחד אומר לך ולעבדך ולאמתך (ויקרא לב), כיצד יתקיימו שני מקראות הללו. כשהפירות מרובין הכל אוכלים, נשהפירות מעוטין לך ולעבדך ולאמתך. רבי יהודרה בן בתירא אומר, עד שלא הגיע שעת הבעור היו הכל (מבערין) אותה, עניים ועשירים. הגיעה שעת הבעור (מבערין) אותה עגים ולא עשירים.

"and the poor of your people shall eat it." And elsewhere it is written (Leviticus 25:6) "for you and your man-servant and your maid-servant." How are these verses to be reconciled? When the fruits are many, all eat. When they are few, "for you and your man-servant and your maid-servant," (your life taking precedence). R. Yehudah b. Betheira says: Before the time of removal arrived, all ate of it, the poor and the rich. Once the time of removal arrived only the poor ate of it and not the rich.

3 ג

ויתרם תאכל חית השדה למה נאמר. לפי שהוא אומר, עשר תעשר. שומע אני אף פירות שביעית. כשהוא אומר לך ולעבדך ולאמתך, הקיש אדם לבהמה. מה בהמה אוכלת מהראוי לה בשביעית, שלא מעושר. אף אדם אוכל מן הראוי לו בשביעית שלא מעושר. אתה אומר לכך בא, או לא בא אלא להקיש בהמה לאדם. מה אדם אינו אוכל אלא מן המעושר כך בהמה לא תאכל אלא מן המעושר. תלמוד לומר ויתרם תאכל חית השדה. אחר שלמדת שחיה אוכלת מן הראוי לה בשביעית שאינו מעושר, אף אדם אוכל מן הראוי לו בשביעית שאינו מעושר. הא מה תלמוד לומר כן תעשה לכרמך לזיתך, כענין שאמרנו.

"and what they leave shall be eaten by the animals of the field": What is the intent of this? From (Devarim 14:22) "Tithe shall you tithe," I would understand even the fruits of shevi'ith, (but) (Leviticus 25:6) "for you and your man-servant and your maid-servant … (7) and for your beast" likens man to beast. Just as a beast eats what is fit for it, untithed, on shevi'ith, so, a man. You say it comes to tell us this; but perhaps it comes to liken beast to man, viz.: Just as a man eats only of what is tithed, so, a beast! It is, therefore, written "and what they leave shall be eaten by the animals of the field." Just as an animal eats what is fit for it, untithed, on shevi'ith, so, a man.