Volume I, Genesis, Vayechi חלק א, ספר בראשית, ויחי
1 א

ויחי יעקב. איתא במסכת אבות [פ"ג, מי"ז] אם אין בינה אין דעת. בינה היינו הכללים של ד"ת, היינו טעמי הדברים כמו שנמצא כמה פעמים זה הכלל וע"י הכלל יודע לאדם כמה פרטים, ודעת היינו הפרטים. וזה פי' אם אין בינה אין דעת היינו אם אין האדם יודע הכלל שהוא טעם הדבר אינו יכול לדעת הפרט, כי מפרט אחד לא יודע פרט השני. וכן להפך, אם אין דעת אין בינה היינו אם תמצא לאמר אדע הכלל ולא אצטרך ללמוד הפרט, ע"ז אמרו אם אין דעת היינו שלא יהיו מסודרים אצלך הפרטים, לא תדע שורש הכלל לאמיתו איך יוכל להסתעף. וזהו ויחי היינו שורש החיים והוא הכלל של כל דבר, ויעקב היינו דעת הוא הפרט, כי יעקב מכונה נגד זעיר אנפין היינו שהש"י משגיח על כל פרט על כל דברים הנצרכים לו, אפילו קטן שבקטנים.

2 ב

שכל את ידיו. להיות כי יצחק אבינו היה מדרגתו מדות הגבורה, ולכן רצה לברך את עשו, כי מדת הגבורה מורה על ד"ת (מגילה ל"א:) כך שמע משה מפי הגבורה ולכן אמר יקוב הדין את ההר, ולכך לא היה בכחו לעשות נגד המשפט ורצה לברך את עשו ביען כי היה בכור. אך כי הש"י סומך ידים טהורות כי הידים הם ענפי הלב, ולבו היה טהור ומזוכך וסיבב הדבר שיברך את יעקב בלא דעתו, וע"ז נאמר (תהלים ט"ז,ה') אתה תומיך גורלי, אבל יעקב אבינו היה מסתכל תמיד אל הבינה ולרצון הש"י, ולכן נאמר ידעתי בני ידעתי שכל את ידיו, וישם את אפרים לפני מנשה.

3 ג

ויאמר האלקים אשר התהלכו אבותי לפניו האלקים הרועה אותי מעודי. היינו שיעקב אבינו היה מקטין עצמו נגד אבותיו אברהם ויצחק, ואמר כי להם היה חכמה ובינה גדולה מאד עד כי הרחיבו את רצון הש"י מעצמם, ואף אם פתח להם הש"י פתח קטן, היו מרחיבים ומתפשטים אותו בחכמתם כדי לעשות רצון בוראם, והבינו אף בדבר שלא האיר להם הש"י מפורש, וזה פי' אשר התהלכו היינו שהיו הולכים בכחם. אבל אני, האלקים הרועה אותי מעודי עד היום הזה, היינו בכל פרט מעשה שאני עושה, אני צריך שהש"י יאיר עיני איך הוא רצונו ית', ואף בזה המעשה שראיתי איך הוא רצונו, אם רצונו לשנותה, מ"מ צריך אני לראות גם בפעם השנית איך הוא רצונו ית', ובאמת בזה הענין היה יעקב הגדול שבאבות כי זאת היא מדרגה גדולה שהש"י מנהיג את האדם תמיד, וזאת היתה תפלת דוד המלך ע"ה (תהלים כ"ג,א') ה' רועי לא אחסר, היינו שלא אחסיר השגחת הש"י עלי ורק שיהיה רועה אותי תמיד וגם אני אכיר תמיד שהש"י הוא רועי, כי הש"י בטובו מנהיג כל דבר, אך שהאדם מחזיר פניו ואינו רוצה לצפות ולהתפלל, ובעת שהאדם יתפלל תפלה שלימה אז תיכף יענה, ויראה כי הש"י הוא הרועה וזה פי' לא אחסר היינו שלא אחזיר פני ממנו.

This means that Yaakov made himself smaller in comparison to his forefathers Abraham and Isaac, and said that they had greater wisdom and understanding, until they widened the (underlying) will of G-d from their own abilities. Even though G-d opened up a small opening (that enabled them to do so) they widened it with their wisdom in order to do the will of their creator, and understood things that G-d didn't explicitly reveal to them. This is the meaning of the words "HITHALCHU" - they walked from their own power, but I (Jacob am different) because 'G-d is my shepherd until this day' -i.e. that in every detail of every thing that I do, I need G-d to enlighten me as to his will. Even in this situation where I have seen G-d's will (of my own accord), I still need to see at this time what G-d wants of me. In this light, Jacob is the greatest of the forefathers, because it is a higher level for G-d to constantly be leading him. This was the prayer of David of blessed memory, when he prayed: " G-d is my shepherd I shall not lack", meaning that I should never lack the protection that G-d has over me, and that he should constantly shepherd me, and I should constantly recognise that G-d is my shepherd. Because, G-d, in his goodness leads everything. Even if man turns his head away and doesn't want to expect (something to occur) or to pray, and at a time when a person prays a complete prayer then he is answered, and he will see that G-d is the shepherd. This is the meaning of the words " I will not lack" - that I will not turn my face away from him.

4 ד

ויקרא יעקב אל בניו. במדרש (תנחומא ויחי ח') אקרא לאלקים עליון לאל גומר עלי. הענין בזה כי כאשר רצה יעקב אבינו לברך את בניו, היה מסופק אם צריך לברך אותם מחמת שצערוהו במכירת יוסף וכל ת"ח שאינו נוקם ונוטר וכו' (יומא כ"ב:) לכן נאמר ויקרא לשון צעקה וקוי בלב שהיה תולה עיניו ולבו למרום ואת אשר ישים ה' בפיו אותו יאמר, וזה כוונת המדרש שהזכיר זה הפסוק שבקש מה' שיגמור בעדו. ולא נאמר תחילה לשון ברכה כי עוד לא היה מבורר אצלו מה יאמר להם, אבל משה רבינו ע"ה התחיל תיכף וזאת הברכה כי מילת וזאת מורה ע"ז שהיו כל הדברים מבוררים אצלו מיד כשהתחיל לדבר, וביעקב לא נאמר וזאת רק אחר כל הברכות שרק אז אחר כל הדברים היו אצלו מבוררים שכל ברכותיו המה מהש"י ולא מקודם. והנה תחילה נתן ה' דברים של קנטור בפיו לקנטר הג' שבטים הראשונים, כי ת"ח צריך לנקום ולנטור וכשהגיע לשבט יהודא אז הראהו ה' מן השמים להעביר על מדותיו, כי באותיות יהודא נמצא שם הוי' ית', והד' שבשמו מרמז ע"פ (ישעיה ס"ו,ב') ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וחרד על דברי. היינו שמבין כי אין לו מצד עצמו כלום כדאיתא (בגמ') (זוהר בראשית רמ"ד:) ד' לקיט, ע"כ לא היה בזה מקום לחול שום כעס ורוגז כלל, וכאשר נפתח ביהודא מדות הרחמים נתגבר גם על שאר השבטים ונכללו כלן בברכה.

5 ה

ובדם ענבים סותה. סותה היינו לשון הסתה כי הסתה של שורש יהודא היא אחרי החטא ומכשול שאירע לו יתעורר עוז בנפשו, אין זאת רק שהש"י ירצה להושיעני ביתר שאת, כי ענבים היינו טעות ושכחה, ומשה רבינו אמר (דברים ל"ב,י"ד) ודם ענב תשתה חמר, חמר מורה על עין לא ראתה אלקים זולתך כי אין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי (שבת י"ב:). רק משה מלגאו ויעקב מלבר, כי אצל יעקב נאמר ענבים היינו שני טעותים יברר הש"י על שבט יהודא היינו יצרא דעריות ויצרא דע"ז, ובירר הש"י שהוא נקי בשתיהן, ומשה מלגאו כי מרע"ה ראה כי אין ליהודא שום טעות ביצרא דע"ז כי בזה כבר נתברר שהוא נקי מאד, רק יצרא דעריות צריך עוד להתברר, כדאמר רב (סנהדרין ס"ג:) לא עבדו ישראל את העגל אלא להתיר להם עריות בפרהסיה אבל ביצרא דע"ז כבר הם נקיים והבן.

6 ו

בנימין זאב יטרף. כי בנימין הוא מקבץ כל הטובות מבין האומות ומכניסם לישראל.

7 ז

גד גדוד יגודנו והוא יגד עקב. דהנה בהי"ב שבטי יה נתן הקב"ה אור וחיים שאין אחד דומה לחבירו, ולכך נקראים גבולי אלכסון היינו שאורו של זה הוא היפך משל זה, כי לזה נמשך כח חיותו ממדות האהבה ולזה ממדות היראה וכדומה. ועבור זה נמצא כל הפלוגתות בגמ' אף כי הכל הולך למקום אחד כדי לקיים רצון הש"י, כמו שמצאנו בגמ' (פסחים נ"ג:) בין שאמרו להדליק ובין שאמרו שלא להדליק שניהם לדבר אחד נתכוונו, וכן הוא כל הפלוגתות כי מקורם ממקום אחד ולכן נקראים שבטים מלשון ענפים שמתפשטים לכאן ולכאן. והוא שהניח הש"י בשבט גד מדת יסורין כי זה השבט אומר כי בלתי אפשר שיכנסו ד"ת בלב האדם בלא יסורין, ובדרך עולם מי שהוא בעל יסורין אין לו כ"כ שמחה ואינו כ"כ בצוותא עם בני אדם. ולכן נתברכו שיהיה להם שמחה וצוותא, וברך אותם שיהיה להם התחברות ויהיה בהם גדודים גדודים, ולכן לא נמצא בשום שבט שיכלול כל המספרים היינו מאות ואלפים ועשרות רק בשבט גד מה שאינו בשאר השבטים, והוא יגוד עקב היינו בזמן שיצטרך לקבץ את ישראל אז הוא יאגוד ויקשור את כל ישראל, וממנו יבא כל מיני שמחה לישראל, כי אליהו הוא משבט גד כנזכר במדרש (בראשית רבה פרשה ע"א,י"ב).

8 ח

נפתלי אילה שלוחה הנותן אמרי שפר. היינו כי נמצא בו השגה גדולה בכל עניני עוה"ז לשאול תיכף מי ברא אלה, וזה פי' הנותן אמרי שפר היינו שכיון שהיה מכיר את הש"י בכל דבר היה נותן הודאה אליו, וזה שתרגום אונקלוס יהון מודין ומברכין עליהן.

9 ט

ויאסף רגליו אל המטה. איתא בגמ' (תענית ה':) יעקב אבינו לא מת, הענין בזה כי ענין מיתה הוא השתנות האדם מעוה"ז לעוה"ב, ויעקב כל אותן שנים שהיה במצרים הטעימו הש"י טיפה חיים מעין עוה"ב, ע"כ נאמר עליו לא מת כי לא נשתנה במותו כלום, וע"ז מסמיך תיכף הגמ' כל האומר רחב רחב מיד נקרי ומסיק שם הגמ' ביודעה ומכירה, ולזה היא סמיכות הגמ' להראות כי כמו שנמצא בעניני עוה"ז חמדה שנשאר קבוע בלב האדם, כן היה הטפה חיים שנקבע בלב יעקב אבינו בעת אשר נטף בו הש"י נשאר בו קבוע גם אח"כ, ע"כ לא יתכן להאמר בו לשון מיתה רק כאדם שפושט מלבושיו ולובש בגדים אחרים, וזה ענין הפסוק (ישעיה נ"ח,ח') אז יבקע כשחר אורך, יבקע הם אותיות יעקב וגם אותיות קבוע, והבן.

10 י

ואתם חשבתם עלי רעה אלקים חשבה לטובה. בזה הענין הראה הש"י איך היה באפשר להביא השבטים בגלות מצרים ועיקר היה הפירד שהתחילו להפרד, כי בעת שישראל באחדות לא יוכל לשלוט עליהם שום דבר. והענין בזה היה שפירש יוסף מן השבטים, כי בעוד שיעקב אבינו היה קיים לא היה ניכר ממנו מי הוא הגדול שבשבטים כי לפעמים היה מקרב את זה יותר ולפעמים זה יותר, איזה שהיה ישר בעיניו באותה שעה, אך קודם לפטירתו בשעה שברכם ואמר ליהודא ישתחוו לך בני אביך אז הכירו כלם כי יהודא גבר באחיו, ולכך לא היה יוסף יודע איך להתנהג, באם להושיב את יהודא בראש הלא הוא מלך ואסור לזלזל במלך, ובאם שישב הוא בעצמו בראש הלא יודע בעצמו כי יהודא הוא הראש ע"כ ישב בפני עצמו ולא עם השבטים, והשבטים דנו אותו שעשה זאת מחמת שנאה ולכך נענשו להיות בגלות כי היה להם לדונו לכף זכות, וגם ליוסף נחשב לחטא על אשר הניח להם מקום לטעות בו, כי באמת היה לו להתנהג שהוא ישב בראש מאחר שלעת עתה הוא מלך, אך בלבו היה צריך לידע כי יהודא גדול ממנו. ובאמת מאחר שהשבטים טעו בו היה נמצא בדבר שמץ מנהו לעיני אדם, וע"ז צריך האדם להתפלל תמיד לפני השם יתברך שלא יבוא בדעתו לדון את חבירו לחוב, וגם שחבירו לא ידונו לחוב וע"ז נענשו השבטים שעברו על שהיו צריכים לדונו לכף זכות.