וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר זה הדבר אשר צוה ה'. ראוי לתת לב על אמרו זה הדבר אשר צוה ה' הכי יעלה על הדעת שמשה אמרה מפי עצמו ח"ו ועיין ברש"י ואמנם הרבה פנים לתורה. ונראה לי בדרך פשוט כי הנה מצאנו הרבה מצות מתורתינו הקדושה שתלויות במעשים דווקא כסוכה ולולב ותפילין וכדומה יש כמה וכמה מצות התלוים בדיבור פה כי הדיבור הגם שנראה להמון העם שהוא דבר קל אעפי"כ כוחו גדול עד למאד כידוע מספרים הקדושים והנה במצורע מצאנו שתלוים טומאתו וטהרתו בדיבורו של כהן אם אומר טמא הוא טמא ואם אומר טהור הוא טהור אבל קודם הזדקקו לכהן אינו עדיין טמא ולאח"כ ג"כ כל זמן שלא אומר לו הכהן טהור אינו כלום. והנה בכאן בהתרת נדרים הן גבי איש שהוא ביד החכם או ג' הדיוטות והן גבי אשה שתלוי' באביה או בעלה הגם שנתנהו להם בידם הדבר שאסרו על עצמם ולא מועיל כלום רק דייקא צריכין שיאמרו להם בפירוש בדיבור או החכם מותר לך או האב ובעל מוכר לך. ואז מותרים בדבר ההוא שאסרו להם מקודם הרי כי המצוה ההיא תלוי' בדיבור דייקא. לפי"ז אתי שפיר וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר זה הדבר דייקא פי' בדיבור תלי' מלתא אשר צוה ה' והגם שהחכם וג הדיוטות או האב ובעל יתנם בפיהם הדבר הנאסר להם בנדר ושבועה אינו מועיל כלום רק דייקא בדיבור תלי' התרה שיאמרו בפירוש מותר לך או מופר לך כנ"ל.
א"י וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר זה הדבר אשר צוה ה' יש לדקדק אמאי אמר דווקא לראשי המטות. ונראה בזה דאיתא במדרש על פסוק את ה' אלהיך תירא ואותו תעבוד ובו תדבק ובשמו תשבע. אם יש בך כל המדות הללו אז בשמו תשבע ואם לאו אי אתה רשאי לשבע. עוד שם אם יש בך יראה כאברהם שנאמר בו עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה וכיוסף שנאמר בו את האלהים אני ירא. כאיוב שנאמר בו כי ירא אלהים וסר מרע. ואותו תעבוד שאין לך עבודה אחרת אלא זו אז בשמו תשבע אתה רשאי לשבע בשמו ואם לאו אין אתה רשאי לשבע ואדם כזה שיהיו בו כל המדות הנ"ל אין בנמצא כי אם יחידי סגולה וראש נשיאי ישראל ובפרשה זו משמיענו דיני נדרים ושבועות. אכן לא אמר פרשה זו כי אם לראשי המטות שהן יראים וחרדים להשם יתב' יראות רוממות ודבוקים בו יתברך להם הי' צריך להזהיר לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה. אבל אנשים שאין בהם כל המדות הנ"ל אינם רשאין לשבע אפילו באמת לכן כתיב וידבר משה אל ראשי המטות שבא להשמיענו שאפילו באמת לא ישבע שום אדם כי אם יחידי סגולה שיש בהם כל המדות הנזכר במדרש הנ"ל.
עוד וידבר משה אל ראשי המטות וכו' קשה למה לא כתיב וידבר ה' אל משה כמו שמצינו בכל התורה כולה ואם נאמר מפני שלא אמר פרשה זו כי אם לראשי המטות הלא מצינו כשלא נצטוה אלא לאהרן נאמר וידבר ה' אל משה דבר אל אהרן אף כאן נכתוב וידבר ה' אל משה דבר אל ראשי המטות ונראה בזה ובהקדם נבין מה דאיתא בגמרא היתר נדרים פורחות באויר שאין להם מקרא מפורש מן התורה וקשה הלא קל וחומר היא מה האב והבעל יכולין להפר הנדר בלי שום טעם רק שאמר אי אפשי בו הוא מופר מכל שכן יחיד מומחה שיכול להתיר הנדר בפתח חרטה. ועוד מה הוא הלשון פורחות באויר ונראה בזה ע"פ מה דאיתא במדרש ויחל משה אמר ר' ברכיה בשם ר' מלבו בשם ר' יצחק שהותר נדרו של יוצרו שאמר לו הקב"ה נשבעתי זובח לאלהים יחרם וכו' מיד ישב משה כזקן והותר נדרו ומסתמא הי' הקב"ה מדבר אז עם משה בהעולם העליון בעולם שאין בו השגה אשר אין שם שום מלאך יכול להשיג אותו ועולם שאין בו השגה נקראת אויר כמו שאין השגה באויר. וזהו פי' הגמרא היתר נדרים פורחות באויר שאין להם מקרא מפורש פירש היתר נדרים ביחיד מומחה למד משה מהקב"ה בהעולם העליון שאין בו השגה לכן אין צריך להיות מקרא מפורש ובזה נתיישב מפני מה לא נאמר וידבר ה אל משה מפני שלא אמר לו הקב"ה אלא משה למד מהקב"ה שהוא יתברך עשה כן בעצמו. וזהו ביאור הכתוב וידבר משה אל ראשי המטות וכו' זה הדבר שלמדתי ממנו יתברך צוה ה' שיחיד מומחה יכול להתיר נדרים ודו"ק.
א"י וידבר משה אל ראשי המטות וכו' פרש"י חלק כבוד לנשיאים וכו' מה ראה לאמרה כאן למד שהפרת נדרים ביחיד מומחה וכו' זה הדבר וכו' מוסיף עליהם משה שנתנבא בלשון זה הדבר וכו'. קשה האיך נלמד מכאן שיוכל החכם להתיר הנדר והלימוד על זה הוא רק כדאמרינן היתר נדרים פורחין באויר גם קשה האיך נלמוד בכאן שהפרת נדרים ביחיד מומחה דלמא צריך דווקא שלשה מומחין עוד קשה מפני מה נשתנה מצוה זו מכל מצות שבתורה שכתיב אצל ציוו המצוה ויאמר ה' אל משה דבר אל בני ישראל גם בכאן היה צריך לכתוב ויאמר ה' אל משה דבר אל ראשי המטות כנ"ל גם קשה מפני מה פירש בכאן רש"י על לשון זה הדבר שמשה הוסיף ולא פי' במקום אחר שהי' גם כן אמר בלשון זה הדבר כדמצינו כמה פעמים בתורה שאמר בלשון זה הדבר ולבאר הענין צריכי' להבין מפני מה יותר הנדר על ידי פתח חרטה הא בשעה שנודר הי' בדעתו שהנדר יתקיים ומפני מה ע"י פתח חרטה יותר הנדר אך הענין הוא כך כי מצינו שישראל נודרים בעת צרתם כי כאשר בא על איזה אדם צרה ר"ל הוא ע"י שפגם בחטאיו ויש עליו קטרוג מסטרא דדינא ובא עליו צרה וצוקה ח"ו והוא צריך להשיב בתשובה שלימה שינחם ה' על הרעה אך בעת צרה אי אפשר לעשות תשובה שלימה כי הקטרוג עליו רב גם אינו בישוב הדעת לעשות תשובה שלימה כראוי ע"כ הוא נודר נדרים להקל מעליו הדינים קשים אך ע"י הנדר עדיין אין הדינים מתבטלים רק ע"י תשובה שלימה ושב ורפא לו אך הנדר הוא רק שיהיו הדינים תלוים ועומדים ולא יחולו עליו עד דישוב בתשובה שלימה אך אין כל אדם זוכה לבוא לעשות תשובה שלימה כראוי ובפרט שאין חבוש מתיר עצמו וכאשר בא אל הצדיק הוא מבין חטאו בשרשו גם התשובה שצריך לחטאו אזי מלהיב בלבו יראת ה' ומביא אותו לתשובה שלימה אותו תשובה שראוי לחטאיו ויודע ישוב ונחם ה' על הרעה ומבטל ממנו הדינים הגזור עליו וזהו הפתח חרטה אשר יותר הנדר על ידו כי כאשר בא ושב בתשובה שלימה אזי הוא ממתיק הדינים והגבורות בשרשם למפרע וממילא אין מקום לנדר לחול וזאת אי אפשר רק ע"י הצדיק כנ"ל ואמרינן בברכות דף ל"ב ויחל משה שהפר לו נדרו וכו' היינו שהי' כעת דינים קשים על בני ישראל ובתפלתו בטל מהם הדינים והמתיק הדינים והגבורות בשרשם ממילא הביא להש"י כביכול לחרטה וממילא בטל הנדר ע"י משה רבינו גם אמר עכשיו שנשבעתי מי מפר לי אבל אחרים מוחלין לו וכו'. ומעתה נבוא לביאור הפסוקים כי זאת למד משה מעצמו שהתרת נדרים ביחיד מומחא שהוא ג"כ הי' ביחיד והיתר לו נדרו ע"י פתח שפתח לו הקב"ה שאמר ועתה הניחה לי וכו' ע"כ לא נאמר ויאמר ה' אל משה כי התרת נדרים הבין זאת מדעתו שנצטוה מהש"י ע"כ לא נאמר ג"כ זה הדבר אשר צוה ה' לאמר כדרך שנכתוב אצל כל המצות פי זאת למד מעצמו שנצטוה כיון שראה שהותר הנדר ע"כ פי' בכאן רש"י ז"ל זה הדבר שהוסיף משה וכו' כי מצוה זאת נתנבא משה כאלו נאמרה לו בפירוש מפי הש"י ע"כ אמר זה הדבר שזה דבר עצמו ראה שנצטוה ממילא מכח שראה שהתיר הנדר והבן.
א"י וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר זה הדבר אשר צוה ה' איש כי ידור נדר לה' או השבע וכו' לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה ופירש רש"י אל ראשו המטות חלוק כבוד לנשיאים וכו' ומה ראה לאומרה כאן למד שהפרת נדרים ביחוד מומחה ואם אין היחיד מומחה מפר בג' הדיוטות הדיקדוק הוא שבתחילה למד רש"י מראשי המטות שחלק כבוד לנשיאים ואח"כ אמר שאומרה ללמוד מזה היתר נדרים ביחיד מומחה אם כן לא נשמע שחלק כבוד לנשיאים שהוצרך לומר אליהם ללמוד מזה היתר נדרים ליחיד מומחה גם קשה שמילת לאמר נראה כמיותר גם ככל היוצא מפיו יעשה נראה כמיותר עוד קשה הדיקדוק הנ"ל מפני מה לא נאמר כאן וידבר ה' אל משה כמו בכל התורה כולה ונקדים המשנה היתר נדרים פורחין באויר והענין הוא כי צריך להבין היתר נדרים שיהי' כח ביד האדם לבטל דברי חבירו והנראה בזה כי כשהאדם מוציא דיבר מפיו עושה רושם למעלה ואפי' המחשבה של אדם פורחות לעילא ועושה רושם לכן אם בדר על איזה ענין לא יוכל לבטל את דבריו כי מבטל הרושם שלמעלה שלאותו הדיבר ויוכל ח"ו לבא לידי היזק אך הצדיק שהדיבור שלו הוא למעלה אפי' ממחשבה של פשוטי עם הוא מושל על הדיבור של פחות ערכו לבטלו והא ראיי' שכתוב אח"ז נדרי אשה שהיא ברשות אבי' או ברשות בעלה הם מפירין לה נדרים וזה מפני שהיא ברשותן והן למעלה ממנה הן מושלין על הדיבר שלה לבטלו אפילו בהפרה בעלמא ומזה מובן מי שהוא למעלה מחבירו יוכל לבטל דברי חבירו ומפני זה לא הי' מן הצורך לכתוב בפירוש התר נדרי איש שמובן מנדרי אשה ולא נכתב היתר נדרים ביחיד מומחה אלא ברמז לכן יש כח ביד הצדיק לבטל גזירות רעות כמו שאי' הקב"ה גוזר והצדיק מבטלה מפני שהדינין יוצאין מעולם הדבור שעליהם נאמר בדבר ה' שמים נעשו והצדיק הוא דבוק בא"ס ב"ה שאפילו מחשבה אסור בו לכן יוכל למשול על הדיבור לבטל גזירות רעות שכן מצינו במשה רבע"ה דאיתא במדרש ויחל משה מלמד שהתיר נדרו של יוצרו שאמר לו הקב"ה מה אעשה לשבועה שנשבעתי אמר לפניו רבש"ע אני אתיר את נדרך מיד וכו' ומפני זה הי' יכול לבטל גזירות המקום כי הגזירה יצאה כביכול מעולם הדיבור ומשה הי' דבוק בא"ס ב"ה לכן הי' מושל לבטל דיבורו של מקום כביכול ומזה הבין משה מי שמדריגתו למעלה מחבירו יוכל לבטל דברי חבירו ולהתיר את נדרו. וזה פי' המשנה היתר נדרים פורחין באויר ר"ל שהיתר נדרים למד משה מעולם העליון ממה שהתיר נדרו של יוצרו מזה הבין מי שהוא למעלה ממדריגות חבירו יוכל לשלוט על דיבור של חבירו לבטל נדרו ואם אין יחיד מומחה שהוא למעלה ממדריגת הנודר מפר בג' הדיוטות מפני שכח ב"ד יפה להפקיר ממונו של אדם כ"ש לבטל דיבורו ולכן לא נאמר כאן וידבר ה' אל משה כי לא נאמר לו בפירוש שהיתר נדרים ביחיד רק הוא הבין כן כנ"ל. ונבוא לביאור הכתוב וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר ובמלת לאמר רמז להן שיש כח באדם לאמר דבר ולבטל דברי אחרים הפחותים ממנו ופירש"י אל ראשי המטות חלק כבוד לנשיאים ללמדם תחילה כו' ומה ראה לאומרה כאן בנדרים למד שהיתר נדרים ביחיד מומחה. ר"ל בזו הפרשה נרמז היתר נדרים שהוא ביחיד מומחה ור"ל מי שהוא באמת גדול מחבירו בבחינתו יכול לבטל דברי חבירו ומוכח מלא יחל דברו אבל אחרים מוחלין לו ואין הדבר תלוי בנשיא או ברב אלא אם הוא בבחינה זו שדיבורו הוא למעלה מדיבור של חבירו יכול לבטל דברי חבירו ולהתיר לו נדרו ואם לאו אינו יכול להתיר נדרו ובא להשמיענו אף שבכאן חלק כבוד לנשיאים ללמדם תחילה כמו בכל הדברות מ"מ לא חס על כבודם בגוף הענין למסור הדבר של היתר נדרים לנשיא שהוא יתיר ביחיד אלא אם באמת בחינתו למעלה מחבירו יוכל להתיר ביחיד אפילו אם הוא אינו נשיא ואם לאו צריך להצטרף עמו עוד שנים שכח ב"ד יפה להפקיר ממונו של חבירו וכ"ש לבטל דיבורו וגמר אומר איש כי ידור נדר לה וגו' לא יחל דברו. וכאן נרמז הוא לא יתל אבל אחרים מוחלין לו ומי הוא אשר יוכל לבטל דברו ולהתיר את נדרו אמר הכתוב ככל היוצא מפיו יעשה ר"ל איש אשר גם למעלה מקשיבים לקולו ככל היוצא מפיו כן יעשה וכן יקום ופי' שיוכל לבטל בדיבור היוצא מפיו הרושם שעשה חבירו למעלה ע"י הדיבור שהוציא מפיו הוא יכול להתיר נדרו ביחיד.
זה הדבר אשר צוה ה' פירש"י ז"ל משה נתנבא בכה אמר ה' והנביאים נתנבאו בכה אמר ה' מוסף עליהם משה שנתנבא בלשון זה הדבר להבין זה ע"פ מאמר חז"ל שנסתכל משה באספקלריא המאירה וכל הנביאים נתנבאו באספקלריא שאינה מאירה ואיתא פי' בספרי הקודש כי משה נסתכל באספקלריא המאירה דהיינו מספירות הת"ת שהיא נקראת אספקלריא המאירה וכל הנביאים התנבאו ממדריגה העשירי הוא מלכותא קדישא והיא נקראת ה"י תתאה וזה אספקלריא שאינה מאירה שאינה מאירה בעצמה רק מה שמקבלת מספירות שעליו דרך יסוד כידוע מספרים קדושים שהוא כלי לקבל האור דרך מעבר היסוד קדישא ספירות שעליו ואז מאירה לפי המשכה שנמשך עליו ולפי היחוד כידוע וזה שפירש"י ז"ל משה נתנבא בכה והנביאים נתנבאו בכה וזה ידוע מספרים הקדושים כי מלכותא קדישא נקראת כ"ה מוסף עליהם משה שנתנבא בזה הדבר נ"ל לרמז כי ז"ה ר"ת זיי"ן זכר ה"י ר"ת ה"י הי"א תתאה שהוא מלכותא קדישא שנתנבא מת"ת כשהוא ביחוד עם מלכותא קדישא כידוע ליודעים וזה שנתנבא בז"ה הדבר שהוא אספקלריא המאירה כנ"ל.
איש כי ידור נדר לה' או השבע שבועה לאסר אסר על נפשו לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה. ויש להתבונן מאי הלשון לא יחל דברו הול"ל לא יעבור על דברו גם למה נכפל ידור נדר השבע שבועה הול"ל ידור לה' או השבע לאסר וכו' גם ככל היוצא מפיו יעשה מיותר. ונראה כי הנה השורש העיקרי הוא לאדם לאחת בתשובה כי הוא מדריגה גדולה כמאמרם ז"ל מקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד שם ובפרט בדורות הללו כולם נקראים בעלי תשובה כי כן שמעתי מצדיק אחד ראש הדור זצק"ל ובפרט כי מקרא כתוב כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא ואם האדם עושה תשובה באמת ואוחז בשורש התשובה בתשובה עילאה כמו שמצינו בספרי הקודש הוא במדריגת ותגזור אומר ויקם לך הקב"ה גוזר והוא מבטל בדבורו אפילו בלא תפלה רק מה שמוציא מפיו כן יקום והנה בבע"ת שאמרנו יש מדריגות מדריגות יש מהם שמקשרים א"ע בכל נו"ן שערי תשובה ויש מהם שמקשרים רק במ"ט שערי תשובה הצד השוה שבהם שיש בהם כח בדבורים הקדושים היוצא מפיהם כן יקום ויתקיים כדמצינו כמה מעשיות בספרים הקדושים וכאשר שמענומצדיקי הדור זצוק"ל וזה איש כי ידור נדר לה' נד"ר הוא לשון נו"ן דר פי' שמקשר א"ע בנו"ן שערי תשובה או השבע שבוע פי' לשון שבעה פעמים שבעה שהוא מ"ט ר"ל מ"ט שערי תשובה לאסר איסר על נפשו פי' שמקשר את נפשו בנו"ן ש" תאו במ"ט שערי תשובה ואומר הכתוב לא יחל דברו פי' איש כזה לא יתפלל בדברו בדרך חפילה ותחנונים אם צריך לאיזה דבר יחל הוא לשון ויחל משה שהיא לשון תפילה רק ככל היוצא מפיו יעשה פי' כאשר יאמר ויגזור בפיו כן יתקיים וכמדומה שכן הוא בספר נועם אלימלך או לא יחל דברו פירש לשון המתנה ומתון (כמו גבי נח ויחל עוד שבעת ימים) שהוא לשון מתון כי יש בתפילות שמעכבין אותם למעלה הגם שכבר פעל צדיק בתפלתו בעולמות העליונים עדיין מעוכב השפע מלרדת מעולמות העליונים למטה כי דנים אותו בעולמות התחתונים אם ראוי לאותו שפע לרדת למטה ויש מקטריגים על התפילה עדיין כמו שמצינו בספרי הקודש לאפוקי כשבעל תשובה כזה שאמרנו למעלה שאוחז בכל נו"ן שערי תשובה או אפילו במ"ט שערי תשובה זה יש לו כח גדול שנענה בתפילתו תיכף ומיד ואינו צריך להמתין עד שתעשה בקשתו רק תיכף ומיד נענה בתפילתו וזה לא יחל דברו פי' שאינו צריך להמתין על דברו שהתפלל או גזור אומר על איזה דבר אלא ככל היוצא מפיו יעשה פי' שיתקיים תיכף כנ"ל.
ואשה כי תדור נדר לה' ואסרה אסר בבית אביה בנעוריה. ושמע אביה את נדרה ואסרה אשר אסרה על נפשה והחריש לה אביה וקמו כל נדריה וכו' ואם הניא אביה אותה ביום שמעו כל נדריה ואסריה אשר אסרה על נפשה לא יקום וה' יסלח לה וכו' וצריך להבין מפני מה אין משמיע לנו הכתוב דין נדרי איש אשר הוא עדיין ברשות האב גם יש לדקדק על הלשון וקמו כל נדריה הלא אין כאן אלא נדר זה שהחריש לה אביה ולשון כל נדריה משמע כל הנדרים שנדרה מקטנותה ועד זקנותה. ונראה לבאר דהנה נדרים הם שני מינים לפעמים אדם עושה איזה נדר ומודר הנאה מאיזה מאכל ומשקה או מאיזה מלבוש ותכשיטים ואם שאר דברים מחמת כעס ח"ו וכעם בא מגיאות כי כשאדם נכנע אינו כועס כלל וזהו נדרי רשעים ועל זה אמרו בגמרא הנודר כאילו בונה במה והמקיימו כאילו הקריב עליו קרבן וראיתי פשט על הגמרא כי רובא דרובא הנדרים באים מחמת כעס הוא קופץ ונודר וכעם בא מגיאות כי כשאדם נכנע אינו כועס כלל וזה פי' הגמרא הנודר כאילו בונה במה כי מסתמא הנדר בא מגיאות והוא מלשון כל אחד בונה במה לעצמו והמקיימו פי' שאינו מתחרט על הכעס ועל הגיאות ההוא ועל הנדר זה שבא מחמתו רק עדיין עומד במרדו ומקיימו כאלו הקריב עליו קרבן כאלו הקריב קדשים בחוץ ולפעמים אדם נודר בהשכל ודעת כדי לעשות לעצמו סיג וגדר לעבדות ה' הוא אוסר עליו אף מן הדבר המותר ואדם אשר יבחר בנדר כזה הוא הקדוש והיינו אמר ר' שמעון הצדיק מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא אלא אחד פעם אחת בא אדם אחד נזיר מן הדרום וראיתי שהוא יפה עינים וטוב רואי וכו' אמרתי לו בני מה ראית להשחית את שערך זה נאה אמר לי רואה הייתי לאבא בעירי וכו' ופחז יצרו עלי אמרתי לו רשע למה אתה מתגאה כעולם שאינו שלך וכו' העבודה שאגלחך לשמים מיד עמדתי ונשקתיו על ראשו אמרתי כמותך ירבו בישראל נוזרי נזירות וכו' לכן אכל אשם נזיר זה מפני שראה שכוונתו הי' לשמים לעשות סייג וגדר מחמת שרוב המון עם נודרים נדרים מחמת כעס לכן מוטל על כל אחד ואחד מישראל להדריך בניו תיכף בקטנותם שעדיין אינם ניתנם בו יצר טוב והוא לפתח חטאת רובץ וכל עשיותיו הן מעשה יצר הרע לכן צריך להדריכם להשגיח עליהם שלא יהי' קשה עורף וכעסן רק שיהי' מתון וכשאין רוצה לאכול איזה דבר על האב לכופו שיאכל דווקא כדי להניעותו ממדותיו הגרוע הזאת ואם החריש לו האב פעם אחת ושתים אזי הוא מרגיל א"ע במדה זו ובכל יום מתגבר והולך בו ונשאר בו כל ימיו כעסן וגיאה. וזו היא מה שאמר בגמרא המקדש את האשה על מנת שאין עלי' נדרים ונמצא עלי' נדרים אינה מקודשת לפי שיכול לומר אי אפשי באשה נדרנית. לכאורה אינו מובן מה בכך שהיא נדרנית מאיזה מאכל או מאיזה משקה או מאיזה תכשיט ומה חסרון יש בזה ולפי מאמרינו נתיישב כי מסתמא שנמצא עלי' נדרים היא כעסנית מקטנותה בלתי אפשר עוד להניעותה ממדתה מחמת שהיא נשרשת במדה גרוע הזאת לכן על האב להשגיח על בניו כשהם קטנים ואם יש לו בן זכר מסתמא הולך לבית הספר ורבו מדריך אותו בדרך הישר ואין צריך הכתוב להזהיר את האב עליו אבל בנותיו צריך הכתוב להזהיר את האב כי אם לא ישגיח עליהם בקל ישארו בקילקולם חלילה וזה פי' הפסוק ואשה כי תדור נדר לה' ואסרה איסר בבית אביה בנעוריה ומסתמא עשתה זאת מחמת כעס וגיאות כי עדיין אינו יצר הטוב בקרבה והוא לפתח חטאת רובץ. והחריש לה אביה היינו שלא יכוף אותה שתעבור דווקא על דיבורה רק וקמו כל נדריה פי' לעולם היא נשארת בקילקולה שבגדלות קשה לשבר את הכעס וגיאות ואמר הכתוב ואם הניא אביה אותה ביום שמעו כל נדריה וכו' לא יקים פי' לא יתקיים בה המדה הגרועה הזאת כי הניא אביה אותה פירש תיכף כששמע הניא אותה פעם ושתים עד שנטה אותה לדרך טוב וישר וק"ל.
ויקצוף משה על פקודי החיל שרי האלפים ושרי המאות הבאים מצבא המלחמה ויאמר אליהם משה החייתם כל נקבה הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם כו' ויקרבו אל משה הפקודים אשר לא לפי הצבא שרי האלפים והמאות ויאמרו אל משה עבדיך נשאו את ראש כו' ונקרב את קרבן ה' וגומ' לכפר על נפשותינו לפני ה' כו' ראוי לשים לב על ככה מה ראו לשטות זה שלא הרגו תיכף במלחמה את נשי מדין שנכשלו בהם בני ישראל ובפרט צדיקים גדולים כמו שרי האלפים והמאות יטעו בדבר גדול כזה גם יש לדקדק מדכתיב אחר הרמת מכס ויקרבו אל משה שרי האלפים וגומ' משמע שלא הביאו את קרבנם עד שהרים משה את המכס כפי הכתוב בפרשה קשה למס לא נתעוררו להביא אתקרבנם לכפר עליהם על הרהור הלב תיכף כשבאו מהמלחמה ונקדים מה דאיתא במדרש על פסק ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה וישבות ביום השביעי וכו' שנתעסק הקב"ה להבראות את השדין וברא את רוחן ובא להבראות גופן וקידש השבת והמדרש הזה אין לו פורש ואגב נבאר מה דאיתא בגמרא פסיעה גסה נוטלת אחד מחמש מאותממאור עיניו של אדם ומהדרה לי' בקדושא דבי' שמשא וצריך להבין מאין יצא זאת לחז"ל שהפסיעה גסה נוטלת אחד מת"ק ממאור עיניו של אדם והרפואה לזה הוא קדושה דבי' שמשא והנראה בזה דהנה הקב"ה ברא כל העולמות כדי להטיב לברואיו ולא ברא את העולם אלא בשביל ישראל עם קדושו שהם יקבלו הטוב ההוא כנאמר בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית שהיה גלוי וידוע לפניו ית"ש שמכל אומה ולשון לא יקבל שום תענוג אלא מעם ה' הישראלי שהם יעשו רצונו אף שהם בעולם הגשמיי' וקשה עליהם מלחמות היצ"הר ושיעבוד מלכיות אעפי"כ הן מתחזקין בכל עוז ואמיץ כח לעשות נחת רוח ליוצרם ולקבל עליהם עול מלכותו ית"ש ומזה הוא ית"ש מקבל תענוג ושעשועין יותר מכל העולמות לכן צימצם אלהותו ית"ש מעילה לעלול עד עולם העשי' שיש מקום לטעות ח"ו שיהיה הבחירה חפשית כדי שיקבל תענוג מעמו ישראל ע"י שימאסו ברע ויבחרו בטוב ואילמלא היה צימצם יותר מעט לא היה באפשרי להתעורר לחזור לעלות לשרשו מפני שכ"כ היה נתגשם כמו שהובא במדרש שהעולמות היו מותחין והולכין עד שאמר להם הקב"ה די וזהו שם שדי שאמר לעולמו די ואיתא בזו"הק שהעולמות היו מותחין והולכין היינו שנתגשמו העולמות ע"י צימצומים ואלמלא שאמר להם די היו מתגשמים יותר עד שלא היה באפשרי להתעורר ולהשתוקק לחזור לעלות לשרשו למקום שנחצב משם ולהבין זאת הוא כי כל הענין הקליפיות והחיצוניות המטים את האדם מדרך הטובה להפכו נקראים בשם ש"ד והיו העולמות מותחים והולכין דהיינו שנתרבה הקליפיות בעולם שהן הש"ד ואלמלא נתרבה עוד יותר לא היה העולם יכול לעמוד והופיע הקב"ה אור קדושתו על העולם שהוא היו"ד ונצטרף היו"ד עם הש"ד ונעשה שם שדי ובזה נתבסם העולם שלא יתגשם עוד יותר וזהו שהמילוי של שם שדי בגימ' ת"ק ומן הארץ לרקיע ת"ק שנה וכן עוביו של רקיע וכן מרקיע עד לרקיע מרני שהיו"ד שהיא נקודה עליונה היא דבוקה בה' עלאה והאירה היו"ד בה' עלאה ונתרבה לעשיריות וה' פעמים יו"ד עולה חמישים ואח"כ נתרבה למאות וה' פעמים מאה עולה ת"ק ומה' עילאה יצאו העולמות ת"ק על ת"ק וזהו פי' המדרש שנתעסק הקב"ה בבריאות השדין ר"ל שנתרבו הקליפיות ע"י הצימצומים המטעין את האדם ואלמלא עוד רגע שהיו מותחין והילכין היה העולם נתגשם יותר עד שנברא להם גופים והיו יכולים להטעות את האדם כ"כ עד שלא היה באפשרי להתעורר לחזור להעלות לשרשו מיד קידש את השבת ר"ל שהופיע הקב"ה אור קדושתו שהוא היו"ד והיא קדושת שבת ובשבת היא ביטל החיצוניות ונתבסם העולם לכן נשארו הן בלא גופים כי בשבת הוא ביטל החיצוניות ועפ"י דברינו אלה מובן בגמרא פסיעה גסה נוטלת אחד מת"ק ממאור מיניו של אדם ר"ל מי שרודף אחר הבלי הזמן וזהו פסיעה גסה (כמאמר חז"ל אני רץ והם רצים שר"ל שרצים ורודפים אחר הבלי העולם) ואותה הריצה מתוארת בשם פסיעה גסה והיא נוטלת אחד מת"ק ר"ל שגורם חלילה פגם בשם שדי שמילואו עולה ת"ק וע"י מרוצתו בהבלי העולם כל אחד לפי ערכו הוא נוטל חלק מה ופוגם בשם זה וממעטו כביכול וזהו ממאור עיניו של אדם ר"ל שהשם הזה שעולה מילואו ת"ק הוא מאיר עיניו של אדם לעבודתו ית' לבל יטריד עצמו בהבלי העולם ויתעורר לחזור לשרשו ובמה שהוא רודף ומסתבך בהבלי הזמן מתגבר עליו היצ"הר ונעשה לו מסך ומבדיל שלא יוכל חלילה להתעורר לעבודתו י"ש וכשנוטל חלק מה ח"ו מהמילוי של שם שדי העולה ת"ק מתגברין הקליפות שהן ש"ר שהן מסיכים ומבדילים לבל יופיע עליו אור קדושתו י"ש להאיר עיניו בעבודתו י"ש ומהדרה בקדושה דבי' שמשא ר"ל בשבת קודש שמופיע לכל העולמות אור קדושה העליונה שהיא היו"ד אז היא ביטל החיצוניות ואז כל אחד ואחד לפי בחינתו נתבטל ממנו המסך המבדיל ומשתוקק לקדושת אלהי עולם ומתחרט על שרדף כל ימי השבוע אחר הבלי הזמן וזהו עליות העולמות בשבת שאיתא בספרים הקדושים. ומזה נבוא לביאור דהנה כשבא העם למלחמות מדין וראו את נשי מדין אף שמידי מעשי יצאו מידי הרהור לא יצאו וע"י שנתפסו שבאו לידי הרהור נתגבר עליהם החיצוניות ונעשה להם מסך ומבדיל לעבודתו י"ש לכן באו לידי טעות ולא הרגו את נשי מדין לכן קצף עליהם משם החיתם כל נקבה והגם שפשפשו במעשיהם לא הבינו מאין בא להם טעות זה ולא זכרו מזה כלל שפגמו במלחמה קצת בהרהור עד שאמר הקב"ה למשה וחצית את המלקוח ולהרים את המכס מתופי מלחמה נפש אחד מחמש מאות ובזה רמז להם שצריכים לתקן החלק אחד שניטל מהמילו של שם שדי העול' ת"ק ומן העם צוה להרים מכס אחד מחמישים שהם התפללו על יוצאי לצבא המלחמה ומסתמא הי' בתפלתם איזה פני' שאם הי' תפילתם זכה וברורה על נכון לא הגיע לתופשי המלחמה שום מכשול לכן צוה להם להרים מכס אחד מחמישים ורמז להם שצריכים לעשות תשובה על שלא היתה תפלתם זכה וברורה על נכון וזהו אחד אחוז מן החמישי' ר"ל שער אחד מנו"ן שערי בינה שהוא עולם התשובה וכשראו שרי האלפים הרמת המכס הזכירו א"ע שפגמו בהרהור כשהיו במלחמה ועי"ז באו לידי טעות שהחיו את נשי מדין מיד קרבו לפני משה שיקח מידם קרבן לכפר על הרהור הלב שלא יצאו ידי חובתו.
ויקרבו אל משה הפקודים אשר לאלפי הצבא וכו' ויקח משה ואלעזר הכהן את הזהב מאתם כל כלי מעשה ויהי' כל הזהב התרומה וכו' אנשי הצבא בזזו איש לו וכו' קשה מהו הלשון בזזו איש לו וגם נראה כמיותר כי נשמע מפסוק יתר הבז כפרש"י לעיל אף כי הוא שלא במקומו ומקומו לעיל בחלוקות המלקוח גם קשה שאלפי הצבא היו מביאים קרבנות הללו על הרהור הלב ומתכפרים כנאמר מאת שרי האלפים ושאר העם במה נתכפרו על הרהור לבם גם מבואר במדרש שבפירק נזמיהם ושאר כלי זהב היו שנים מהלכים אחד הי' מפחם פניהם ואחד הי' מפרק א"כ אף הרהור לא הי' בכאן אך הענין כך הוא כי הרהורי' רעים החלים בב"א היא רק באותו איש שיש לו גבהות לב ועי"ז נמשכו כל הרהורים ומעשים רעים ואיש אשר לו נפש דכא ורוח נמוכה ושפלה ניצול מהרהורים רעים ואנשי הצבא אף שהיו שנים אחד מפחם פניהם וכו' ולא הי' להם הרהור בראית העין כי הי' חשך משחור תארם על ידי שהיו מפחם פניהם אף על פי כן בהפרק הכלי זהב נתגלה המקום אשר תעד התכשיטים ובראיה כל דהו על אותן המקומית שנתגלו לא יצאו ידי חובת הרהור והיו צריכים האלפי הצבא להביא הקרבנות על הרהור והביאו אותם הכלים עצמה היינו אצעדה וצמיד שהמה הכלי מעשה שעל ידיהם באו למעשי הרהר ואנשי הצבא היו ג"כ צדיקים כמו שמפורש שניך כעדר הרחלים כו' ועשו פעילה להציל נפשם מהרהר הלב אמר הכתיב אנשי הצבא בזזו איש לו ר"ל בזזו שבזו את נפשם בעיני עצמם והי' להם רוח נמוכה ונפש שפלה ועי"ז ניצלו מהרהר הלב והאלפי הצבא היו צדיקים יותר ורצו לצאת אף מהרהור כל דהו ע"כ הביאו הקרבנות לכפר עליהם ודו"ק.
א"י ויקרבו אל משה הפקודים אשר לאלפי הצבא שרי האלפים ושרי המאות ויאמרו אל משה עבדיך נשאו את ראש אנשי המלחמה אשר בידינו ולא נפקד ממנו איש. ונקרב את קרבן ה' איש אשר מצא כלי זהב אצעדה וצמיד טבעת עגיל וכומז לכפר על נפשותינו לפני ה'. ויש לדקדק בזה מה הוא הלשון עבדיך נשאו את ראש מה הוא לשון נשיאת ראש אצל מלחמה ומה הוא אשר בידינו. וגם קשה שהקריבו קרבן לכפר עליהם וכי משום שהצליחו במלחמתן שלא נהרג מהם איש צריכים כפרה וזה תמי'. ואף שדרשו חז"ל שאמרו מידי מעשה יצאנו מידי הרהור לא יצאנו האיך שייך לתלות הבאת הקרבן משום שלא נפקד ממנו איש עוד קשה מה הוא הלשון כל כלי מעשה גם הפסוק אנשי הצבא בזזו איש לו נראה כמיותר לכאורה מה משמיענו הכתוב בזה שכבר נשמע מפסוק שלמעלה יתר הבז וכו'. ונראה בזה דהנה הקב"ה צוה לנקום נקמת בני ישראל מאת המדינים וכן עשה משה ושלח מהם אלף למטה והיו שרי האלפים ושרי המאות יראו לנפשם פן יכשלו בם פשוטי העם חלילה כמו בראשונה ואיתא במדרש שהיו מקשיטים הזונות שלהם במלחמה שני' יותר מבראשונה ועל עצמם היו בטוחים שלא יקלקלו ח"ו רק יראו לנפשם על שאר העם. ואיתא במדרש שראשי העם היו הולכים אל הזונות שנים שנים והי' אחד מהם מפחם פניהם ואחד מהם היה מסיר התכשיטים מעליהם כדי שתהא נמאסת והעיקר לשבר תאות היצר למאס הדבר ההוא בכל מיני מיאוס ויכול האדם למאס הדבר עד שיקיא מחמת מיאוס והאור המאיר כתב בשם הרב הקדוש ר' בער ז"ל פי על מה דאיתא בגמרא ר' עקיבא כשראה אשת טורנוסרפוס בכה ושחק ורקק וכתב שרקק שהי' ממאס בעצמו את הדבר הגשמיי עד שהי' נמאס בעיניו מאד עד שהוצרך להקיא. לכן היו ראשי אנשי המלחמה מפחמים פני הזונות כדי שיהיו נמאסים מאד. וגם יתר העם היו בעצמם יראים לנפשותם לכן חוץ ממה שעשו שרי האלפים והמאות היו בעצמם מבזים בלבם את הדבר הגשמיי בכל מיני ביזה ומיאוס. והנה כשחזרו מן המלחמה כתיב ויצאו משה ואלעזר וכו' ויקצוף משה על פקודי החיל שרי האלפים ושרי המאות וכו' ויאמר אליהם החייתם כל נקבה הן הנה היו בדבר בלעם וכן והי' משה חושד אותם פן קלקלו חלילה לכן החיו את הנקבות והיו צריכים שרי האלפים והמאות לנקות את עצמם לפני משה רבינו והיו מתנצלים לפני משה שאל יחשד אותם חלילה ואמרו לו אדרבה היינו מנשאים את ראשי עם בני ישראל למעלה למעלה ולא נכשל מהם אפילו אחד בעבירה חלילה ובמה היינו מנשאים אותם במה שהיינו עושים בידינו והא ראי' שאנו רוצים להקריב קרבן את כל התכשיטין על הרהור שמא אחד מהם בא לידי הרהור כמדרש חז"ל אם מידי מעשה יצאנו מידי הרהור לא יצאנו ואם אנו רוצים להקריב התכשיטין על ההרהור ראי' גמורה שלא נכשל אפילו אחד ממנו בעבירה חלילה. וזה ביאור הכתוב ויקרבו אל משה הפקודים אשר לאלפי הצבא שרי האלפים ושרי המאות ויאמרו אל משה פי' שאמרו לו אל יחשד רבינו משה שחלילה נכשל אחד ממנו בעבירה מחמת שלא הרגנו את הנקבות אדרבה עבדיך נשאו את ראש אנשי המלחמה פי' שהיינו מנשאים אותם למעלה שלא חטא אפילו אחד מהם ובמה היינו מנשאים אותם אמר הכתוב אשר בידינו פי' אשר היינו עושים בידינו היינו שאחד מהם הי' מפחם פניהם ואחד מהם הי' מפרק תכשיטין והא ראי' וגמר אומר הכתוב ונקרב את קרבן ה' וכו' לכפר על נפשותינו. ואם אנו מקריבין כל התכשיטים עלינו על ההרהור היא ראיי' ברורה שלא נכשל ממנו אפילו אחד ואמר הכתוב ויקח משה ואלעזר הכהן את הזהב מאתם כל כלי מעשה פי' כל כלי שמביא לידי מעשה ח"ו הכל נתנו לכפר עליהם על ההרהור. ואמר עוד הכתיב אנשי הצבא בזזו איש לו פי' אע"פ שראו ששרי האלפים והמאות מפחמים פני הזונות ומסירים התכשיטין מעליהם כדי למאסם אעפי"כ לא הי' די להם במה שעשו שרי האלפים והמאות רק הם בעצמם היו מבזים בלבם את הדבר הגשמיי בתכלית הביזה מאד מאד. וזהו אנשי הצבא בזזו איש לו פי' שהיו מבזים בלבם כל אחד ואחד את הדבר ההוא בתכלית הביזה.
ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד עצום מאד ויראו את ארץ יעזר כו' והנה המקום מקום מקנה ויבואו בני גד ובני ראובן ויאמרו אל משה כו' הארץ אשר הכה ה' לפני עדת ישראל ארץ מקנה היא ולעבדיך מקנה ויאמרו אם מצאנו חן בעיניך יותן את הארץ הזאת לעבדיך לאחוזה אל תעבירנו את הירדן והנה יש להבין מה היה כוונתם של בני ראובן ובני גד צדיקים וקדושים כאלו שהיו מעדה השלימה מבאי הארץ מאותן הכתוב עליהם חיים כולכם היום יחפצו לשבת בחוץ לארץ שהיא ארץ סיחון ועוג ולא ירצו לעלות לארץ הקדושה לטול שם נחלה בא"י ונראה כי ידוע כי הארץ אשר הנחיל השם לאבותינו היא קדושה במאד ואברהם אבינו ע"ה השתוקק במאד אחר א"י כדאיתא בזו"הק באריכות ומשה רבינו ע"ה השתוקק מאד לבא שמה כי אין תורה כתורת א"י ואוירה מחכים כידוע ושם אין הקליפות שולטים כנמצא בספרים הקדושים וכל הדר בא"י יש לו אלהי וכל הדר בחוץ לארץ וכר כדכתיב לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלהים וזה היתה הכוונה בנתינות א"י לישראל להיות להם לאלהים אלא שחוץ לזה ישן שם עוה"ז עד אין שיעור ואין תכלית והיא מעולה מכל הארצות שבעולם כידוע והנה גבי מלחמות סיחון ועוג היתה המלחמה רק לשם שמים לפי שלא היתה כוונתם לדור שם ולאחוז בה לאחוזה רק שהיו מחריבין אותה כדכתיב החרם כל עיר כו' לקיים מצות לא תחיה כל נשמה שהם האמורים מז' אומות שנאמר עליהם לא תחיה כל נשמה רק שארצם נחשבת מחוצה לארץ כמו שנאמר זאת הארץ אשר תפול לכם בנחלה ארץ כנען לגבולותיה ושם נכתב כל גבולי א"י מארבע הרוחות אבל ארץ סיחון ועוג היא מחוץ לארץ ע"כ היתה מלחמות סיחון ועוג לגמרי רק לש"ש. לא כן מלחמות לכבוש הגם שהיא מלחמות מצוה אעפ"י כן יש שם איזה פני ג"כ ואחיזה ליצ"הר ג"כ לבלבל המחשבה שהי' הכוונה ג"כ במלחמה כדי לירש א"י שהיא ארץ זבת חלב ודבש והוא מעולה מכל הארצות שבעולם בשביל תענוגי העולם הזה והנה בני גד ובני ראובן זאת היתה כוונתם להיות שמלחמה זאת היתה רק לש"ש ולא לשום פני' אחרת אבל שם במלחמות א"י יראים שלא יהי' להם שם שום פני' מצד היצ"הר בשביל תענוגי העו"הז ע"כ חפצים להשאר וליטול נחלה בארץ סיחון ועוג ולילך אח"כ בראש במלחמות ארץ כנען. ובוודאי יהי' כוונתם ג"כ רק לש"ש כיון שלא יטלו שם שום נחלה בא"י לא יכוונו בשביל תענוגי עו"הז רק לשם שמים וזה שאמרו הארץ אשר הכה ה' לפני עדת ישראל ארץ מקנה היא ר"ל שהכה ה' לפני עדת ישראל לפי שכוונתם הי' רק לש"ש ולא לשם אחוזת נחלה כי היא רק ארץ מקנה ולא לאחוזת נחלה. ולזה ויאמרו אם מצאנו חן כו' יותן את הארץ הזאת לעבדיך לאחוזה אל תעבירנו את הירדן כדי שיהי' כוונתם רק לש"ש כנ"ל והנה משה רבינו ע"ה לא הבין כוונתם והוכיחם בתוכחות גדולים כה עשו אבותיכם בשלחי אותם מקדש ברנע כו' והנה קמתם תחת אבותיכם וכו'. ולזה ויגשו אליו ויאמרו ופירשו שכוונתם יהי' רק לש"ש בחון ככסף וזהב בלי שום סיג ופסולת ופני כלל רק לש"ש לנקום נקמת ה' ועמו לקיים מצות לא תחיה כל נשמה וזה לא נשוב אל בתינו עד התנחל בני ישראל איש נחלתו. ולכך כתיב ביהושע והחלוץ עובר לפניהם דקאי על ראובן ובני גד לפי שהי' כוונתם רק לש"ש לכך הלכו בראש המלחמה וכששמע משה רבינו ע"ה דבריהם הוטב בעיניו ויאמר להם משה אם תעשון את הדבר הזה וכו' ועבר לכם כל חלוץ את הירדן לפני ה' כנ"ל דייקא שכוונתם לש"ש ואז והייתם נקיים מה' ומישראל והיתה הארץ הזאת לכם לאחוזה לפני ה' וכנ"ל דייקא שכוונתם לפני ה' היינו רק לש"ש וק"ל.
ויבאו בני גד ובני ראובן ויאמרו אל משה ואל אלעזר הכהן ואל נשיאי העדה לאמר עטרות ודיבק ויעזר ונמרה וחשבון ואלעלה ושבם ונבו ובען הארץ אשר הכה ה' לפני עדת ישראל ארץ מקנה היא ולעבדיך מקנה יש לדקדק בזה מה ראו בני גד ובני ראובן ליטל חלקם בארץ הזאת הלא בבואי הארץ כתיב ואתם הדביקים בה' אלהיכם כו' וכי אפשר לומר בצדיקים גדולים כמוהם שיחבבו את הארץ הזאת מפני שהיא ארץ מקנה ולא יחבבו את ארץ ישראל שהיא ארץ הקדושה ועוד יש לדקדק מה משמיע לנו הכתוב בחשבי שמות הערים ולכאורה המה מיותרים והיה די לנו באמרו הארץ אשר הכה ה' וכו' ארץ מקנה וכו' ויש לרמוז בזה עפ"י מה דאיתא בגמרא אמר ר' הונא ברי דרב יהודא א"ר אמי לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הציבור שנים מקרא ואחד תרגום ואפילו עטרות ודיבון ופי' רש"י ז"ל שאין בו תרגום וצריך לקרותו ג"פ בעברי ולכאורה קשה על פירש"י אם הוא קורא עטרות ודיבון ג פעמים בעברי האיך שייך לומר בעטרות ודיבון שנים מקרא וא"ת ובתוס' הקשה אמאי נקט עטרות ודיבון שיש לו מ"מ תרגום ירושלמי היה לו לומר ראובן ושמעין או פסוקי אחרינא שאין להם תרגום כלל ויש לומר משום הכי נקט עטרות ודיבון אע"ג שאין בו תרגום ידוע אלא תרגום ירושלמי וצריך לקרותו ג' פעמים בעברי מ"מ יותר טוב לקרות פעם שלישית בתרגום וצריך להבין הלא כתיב בת"ח שלפנינו על עטרות ודיבון מכלילתא ומלבשתא ואם נאמר שמעתק מתרגום ירושלמי מפני מה לא כתיב אצל ויבנו התרגום הנ"ל ונראה לרמוז בכל זה דהנה כתיב נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים וכו' וידבר משה אל העם וכו' אלף למטה אלף למטה לכל מטות ישראל וכו' וצריך להבין מפני מה צוה משה להיות דווקא אלף למטה ונראה דאיתא בספרי קודש שכ"ב אותיות התורה יש לכל אות ואות צירופים מכל כ"ב אותיות התורה ועינינו הרואות דהנה האלף נכתב ע"י צירוף וכן כולם וכולם נכללים בשם הויה ב"ה לכן שם הוי' מצטרף בכל צירופי אותיות הן בא"ב והן בא"ת ב"ש ואיתא בספר יצירה שהם שלש אמית ושבע כפולות וי"ב פשיטות והי"ב פשוטות הן י"ב שבטי יה ויש לכל שבט ושבט שלו צירוף אחד בהאלף בית שבו הולך לעבודת ה' וכשהיו ישראל על מעמדם היה לכל שבט ושבט נוסח תפילה עפ"י צירוף שלו בהאלף בית ונכלל בשם הוי' ב"ה והנה אומם המדינים היה קליפה עצומה יותר מסיחון ועוג כי המחטיאו יותר מן המהרגין והנה ידוע שזה לעומת זה עשה אלהים כמו שיש בסטרא דקדושא עשר קדושות כמו כן כנגדם בסט"א יש עשר טומאות בכללם וזהו מה שאמרו בגמרא דבלעם היה נביא כמשה פי' כמו שמשה הי' יונק נביאתו ממקום גבוה בסטרא דקדושא כן היה בלעם יונק בסט"א ובני ישראל היו צריכין לתת נקמת ה' במדין להכניע קליפה שלהם שהיא מקור הטומאה שלא יכשלו בם עוד עם בני ישראל ועיקר הוא להכניע מקור שלהם שהם כנגד כתר חכמה בינה ואז ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתר והם מבולבלים ממש ואינם יכולים לעשות שום דבר בכשופיהם וממילא יהיו בטלים ומבוטלים כל כוחות הטומאה ע"כ היה משה רבינו בוחר מכל שבטי ישראל אלף למטה היינו שבחר מכל שבט ושבט אנשים צדיקים שיודעים הצירוף הא"ב שלו כדי שכל שבע ושבט יכניע הקליפות עפ"י צירף אלף בית שלו מכל וכל והנה שמות הערים הן ט' כוחית הטומאה ועטרות ודיבון הם כנגד כתר חכמה ובינה לכן תרגום המתרגם על עטרות מכלילתא שהיא מלשון כלילא היינו כתר ועל ודיבון שהיא כנגד חכמה בינה תרגום המתרגם מלבשתא שחכמה בינה הם חיות של כל העולמות וכל העולמות הם לבושים לחכמה בינה לכן תרגום המתרגם מלבשתא היינו חכמה בינה שהם מלובש בהעולמות וזהו פי' הגמרא אמר ר' הונא ברי' דר' יהודא אמר ר' אמי לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הציבור שמו"ת הטעם כי התורה היא הפנימיות והתרגום היא בחינת אחורים ויש שם אחיזת החיצונים לכן צריך האדם לקרות פעם ג' תרגום כדי ליתן חיות לסט"א שיהיה יונק מעט מסטרא דקדושא שלא יקטרג ח"ו וקאמר הגמרא אפילו עטרות ודיבון אל יאמר האדם איך אקרא כאן התרגום ואתן כח להקליפה הקשה חלילה שהיא כנגד כח"ב אעפי"כ טוב יותר לומר פעם ג' התרגום וזה היה ג"כ כוונת בני גד ובני ראובן להכניע הקליפה הקשה שלהם לאבד חכמתם ולעקר שרשיהם לבל יכלו עוד להרע לבני ישראל לבלתי יחטאו ועל זה שמו מגמת פניהם ומסרו נפשם על קדושת השם מפני שהיה זאת בכוחם שגד רומז למזל עליון וראובן רומז לבינה כי ראובן היה ראש לכל בעלי תשובה ותשובה עילאה נקראת בינה וחכמה בינה הם אחד וזהו ביאור הכתובים ויבאו בני גד ובני ראובן וכו' וחשבו ט' שמות הערים שהם ט' כוחות הטומאה והיו"ד לא היה מן הצורך לפרטו שאם הט' כוחות יהיו נבטלין העשירי ממילא יהי' בטל יזה פי' הפסוק עטרות ודיבון וכו' הארץ אשר הכה ה' לפני עדת ישראל ארץ מקנה פי' שהיא ארץ גשמיות המחטיא את האדם ולעבדיך מקנה שי' שיש כח בידינו להכניע הקליפות האלה כי עטרות ודיבון הם כנגד כח"ב ובני גד ובני ראובן רומזים לזה כי גד רומז למזל עליון וראובן לבינה וחכמה בינה הם אחד כנ"ל ויש כח בידינו להכניע את עטרות ודיבון דהייני לאבד את חכמתם ופת בינתם ויהיו מבולבלים ממש ולא יכלו עוד להרע לבני ישראל בכשפיהם וממילא יהיו כל הכוחות הטומאה בטל וזהו לכן יותן את הארץ הזאת לעבדיך לאחוזה לכן כשהיו בונים אותם כבר היו מכניעים את הקליפות ונסרח חכמתם ונטרדו לכן אצל ויבנו בני גד את דיבון ואת עטרות אין מתרגם המתרגם מכלילתא ומלבשתא כמו שמתרגם כאן לפי שאז כבר נאבדה חכמתם ונסתר בינתם והיו מבולבלים ממש כנ"ל.
ואנחנו נחלץ חושים לפני בני ישראל וכו' ויאמר אליהם משה וכו' אם תחלצו לפני ה' למלחמה וכו' קשה מה הוא הלשון נחלץ חושים גם קשה מה שאמר משה אם תחלצו לפני ה' למלחמה מה לפני ה'. ולבאר הדבר שיש כמה חושים באדם חוש הראיה וחוש השמיעה והמישוש וכאשר מתבודד האדם ומקשר עצמו בהשי"ת אזי כל החושים הנ"ל יבטלו ממנו ויוכללו בהמוח ובל רואה ובלתי יודע מה שנעשה לפניו כי כל החושים יוכללו בהמוח מחמת השתוקקת להש"ית ומדבק עצמו במוחות עליונים ומקשר עצמו בא"ס ב"ה ובני גד ובני ראובן אמדו למשה גדרות צאן נבנה למקנינו פה וערים לטפינו ר"ל שעול משא מטפינו ונשינו ומקנינו נשליך מעצמינו שלא לבלות ימינו בגשמיות רק נתבודד עצמינו בעבודת הש"ית לקשר עצמינו בהש"ית בפרט בעת צאת למלחה צריכים קדושה וטהרה מאד ולקשר עצמם בהש"ית ואמרו ואנחנו נחלץ חושים ר"ל מלשון ולא נמצא חולץ מהם לשון המשכה ר"ל שיומשכו כל חושינו במוחין עלאין לדבק עצמינו בהש"ית בהשתוקקת גדול שיתבטלו כל חושינו ולקשר עצמינו באין סוף ב"ה והיינו דאמרו עד אשר אם הביאונם אל מקומם ר"ל לדבק חושינו במקום עליון בא"ס ב"ה לפיכך אמר אליהם משה אם כך כוונתכם הטובה אם תחלצו לפני ה' ר"ל לקשר עצמיכם בא"ס ב"ה הסכים לדבריהם וק"ל.