במשנה. החליצה והמיאונין בשלשה. לא תני גיטין ודוחק לומר דסמיך אכ"ש דמיאונין. ונראה דגיטין בפני עדים וא"צ ב"ד דעדי חתימה כרתי או עדי מסירה. רק מ"ש רש"י במיאונין ובשלשה בעינן דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון [אף דגיטין נמי דאורייתא וסגי בשנים] צ"ל דמדמה מיאון שהוא באמירה אי אפשי בפלוני לחליצה שהיא באמירה לא חפצתי לקחתה:
לא תני סוטה וזקן ממרא שהן בשבעים ואחד כבר התעוררו בזה תוספות פ"ק דסוטה דף ז' ע"ב:
ברש"י בד"ה שאין דמיהן ידועין כו' . שלא בדקדוק דמשנתנו בדיוק נקיט דמיו דנטע רבעי לעולם צריך שומא לפי שצריך לחשוב היציאות כדאיתא פרק ה' דמעשר שני משנה ד' מה שאין כן מעשר שני כדאיתא פרק ד' דמעשר שני משנה ב'. וכן מצאתי אח"כ בתוס' לקמן (סנהדרין דף י"ד ע"ב) בד"ה נטע רבעי. ותמהני שדחקו עצמן לטעם מלבן. והטעם מובן מבואר למעיינין שם במשניות הנזכרין דמעשר שני נישום כשער שבשוק כמות שהחנוני לוקח כו':
ברש"י בד"ה שומע אני כו' שאפילו מיעוט המזכין כו' ר"ל בה"א זאת דלא תהיה אחרי רבים לרעות כלל לא ואפילו מאה ואלף יתרים במחייבים על המזכין אם כן ודאי אי אפשר לומר יוסיפו הדיינים דמה תועלת בהוספה אף שיסכימו עם המחייבין מ"מ זכאי דלא תהיה אחרי רבים לרעות כלל. ובזה מיושב נמי שלא תקשי דלמא אחרי רבים להטות לטובה אתי שלא תימא לילך אפילו אחרי מיעוט המזכין קמ"ל דדוקא אחרי רבים המזכין להטות ואי ליכא רוב יוסיפו. דאי אפשר לומר כן דהא בה"א זה תאמר שאחרי רעות כלל לא דאחרי רבים להטות אטובה דוקא קאי וא"כ קושטא הוא דאזלינן בתר מיעוט המזכין דאי אפשר לומר מוסיפין רק אם נלך אחר הרוב גם לרעות אבל עתה דאחרי רבים להטות קאי ארעות מעתה אמרי' לא כהטייתך כו' הטייתך לטובה ע"פ אחד כו' ואמרינן שפיר יוסיפו כו' דלא תהיה אחרי רבים לרעות אבל לטובה תהיה אחרי רבים [דהיינו אף ע"פ אחד] ואחרי רבים להטות לרעה בשנים. וראיתי רבים משתבשים בהבנת רש"י [עיין במהרש"א ומהר"ם]:
בתוס' בד"ה דיני ממונות בשלשה כו' הא דלא תני כופר כו' דאשלשה בבות קאי שעיקרן בדיני ממונות איירי. דבל"ז עיקר המכוון אדיני נפשות כי כן עיקר מסכת סנהדרין ושמות הפרקים יוכיחו ודיני ממונות נקיט אגב שיטפא לכן מקצר בהן ולכך מתחיל בהן אגב דזוטרי נינהו פסיק ושרי להו [אבל למה שהקדימו אחר ששנה דינים בתלתא בבי כו' הקשו שפיר]:
בסה"ד מיד ליד משא"כ יציאת העבד דזכה בעצמו לצאת לחירות: