גמרא למה לי למיתני זה אומר כו'. אפשר שידע דאיכא למימר חדא במציאה וחדא במקח וממכר רק הצריכא לא ידע לזה מקשה ליתני חדא ואפשר דמשום זה לא אמר אלא אמר ר"פ מיהו בלא"ה אין דרך הגמרא לומר אלא כשאין אמורא נזכר מקודם כמ"ש התוספות בפ"ק דב"ב:
גמ' ה"א מאי מצאתיה ראיתיה כו' ובראיה בעלמא קני. ולפי"ז היו שנים רוכבין או וכו' קמ"ל דשניהם שוין לענין שיקראו מוחזקין לפני הב"ד כשנים אוחזין בטלית [דאי כדפי' רש"י דשניהם שוין לקנות כו' הא בראיה קני] או היכא דגלי דעתיה דלא ניחא ליה למיקני בראיה כמ"ש התוס' בד"ה בראיה בעלמא קני וקשה מנ"ל לומר [לפי האמת] דקמ"ל דשניהם שוין לקנות בהמה כו' דלמא דוקא לענין מוחזק בפני ב"ד ואפשר שזה תלוי בזה:
גמ' אי תני כולה שלי ה"א כו'. אין להקשות בה"א דראיה קני למה קתני הכא כולה שלי ולא מצאתיה דמ"ש ולא נחית להכי במשנתנו וכולה שלי אפשר במקח וממכר [ואף דהוי מצי למינקט הך דינא במציאה והיה נשמע נמי דבראיה קני ע"ז כתב דלא נחית להכי]:
אזכיר לפניך איזה סברות שחשבתי לי בחילוקי קשה דלמא בהיפך אי קתני אני מצאתיה ה"א דאתא לידיה כלישנא דקרא ומצאתה וראיה לא קני קמ"ל כולה שלי לגלויי ארישא דמצאתיה ראיתיה י"ל דאין זה המכוון כאן להשמיענו דין מציאה ובשלמא אי ראיה לא קני מוכרח לומר שלא תימא מצאתיה ראיתיה ועם כל זה קתני יחלוקי ויהיה הדין שלפנינו דלא כהלכתא [לכך הוצרך למיתני כולה שלי] אך ז"א דהא קאמר אי קתני כולה שלי ה"א בעלמא קניא. מיהו אין זה קישיא דא"כ הול"ל זה אומר ראיתי כו' ב' בבות למה לי:
עוד מאי מקשה והא זה וזה קתני כו' דלמא מצאתיה ראיתיה וראיה קני וקתני כולה שלי דאתא לידי משמע וראיה לא קני והא כיצד ראיה שעשה בה מעשה קטן כמ"ש התוס' בד"ה דבראיה בעלמא כו' וי"ל שאין המכוון לעולם שיורה המשנה כאן דין דמציאה ומאי ענין שמטה אצל הר סיני וה"ק שהמקשה הבין מעיקרא מצאתיה מציאה וכולה שלי ארגתיו וקמ"ל אפילו איכא רמאי או (א) היה סבור דבתרוייהו איכא רמאי כדבסמוך [דאי מציאה היינו הגבהה ודאי איכא רמאי כמ"ש בסמוך] ואף דבתרוייהו איכא רמאי יחלוקו לאפוקי מפירש"י לפי האמת והקשה ליתני חדא ומשני חדא קתני כו' עד ה"א ראיתיה ודוקא היכא דליכא רמאי דסברתו דבמציאה נמי איכא רמאי דהיאך לא ידע אם הגביה קודם או לא אך אם ראיה קונה אינו מוכרח דאיכא רמאי (ב) וק"ל:
ברש"י בד"ה שנים אוחזין כו' שאלו היתה ביד אחד לבדו כו'. וה"ה אם שנים אדוקין בטלית זה נוטל עד מקים שידו מגעת כו' והכא אוחזין מוקמי דתפיסי בכרכשתא:
בסה"ד ואינו נאמן זה ליטול בשבועה. עדיפא מניה הוי ליה לאשמעינן דאינו צריך המוחזק אפילו לשבע כדלקמן זה ניטל עד מקים שידו מגעת כו' והשאר חולקין בשבועה (ג):
ברש"י בד"ה היו שנים רוכבין כו' לאשמועינן אתא דרכוב ומנהיג כו'. והיו שנים רוכבין קמ"ל דלא תימא קמא עדיף שהוא העיקר והב' טפל שכן דרך הנערים לנוח מעט אחרי אדוניהם קמ"ל כ"כ הרא"ש:
ברש"י בד"ה ראיתי קידם שהגבהת אותה. דמודה לחבירו שהגביה אותו קידם רק הוא ראה מקודם שהגביה חבירו וחבירו אומר אני ראיתיה בתחלה אפ"ה קתני יחלוקו דש"מ דראיה קונה אבל אי הוי טעין ראיתיה קודם שראית והיה המובן אפשר שבענין הגבהה אפשר שבהדי הדדי אגבוה ואין מחולקין רק בראיה ודלמא מש"ה קתני יחלוקי ולא ניחא לרש"י למידק דבראיה קני מדקטענו ראיתיה כמ"ש [רש"י] בסמוך בד"ה בראיה קני מדקתני יחלוקו (ד) ומהר"ש יצ"ו הגיה קודם שהגבהתי ואינו נוח לי כלל:
ברש"י בד"ה ומצאתה כו' ואפ"ה אחיך ולא נכרי ולא תימא ה"מ דלא אתאי כו'. כצ"ל:
ברש"י בד"ה במקח וממכר כו' אבל זה אומר אני ארגתיו כו'. הן אמת דאין קושיא למה לא אמר בגמרא חדא בארגתיו משום דצריכא דמורי היתרא לא שייך ביה אך אמתניתין גופיה קשה לאשמעינן חדא בארגתיו לזה אמר כיון דחדא רמאי הוא כו' ואע"פ שהחלוקה יכולה להיות אמת דדלמא הקנה לו החצי מ"מ הטענה היא שקר ואתיא זה לסברת ר' יוסי דבסמוך [ולכך נקיט דינו במו"מ דהוא לכ"ע אף לר"י] אבל לרבנן תלוי הכל בחלוקה יכולה להיות אמת וכמ"ש התוס' ויהיה האי דשנים אדוקין בשטר אתיא כרבנן דאית להו דינא דמתני' אבל משנתנו לית ליה דינא דברייתא אי אתיא כר"י (ה):
בתוס' בד"ה שנים אוחזין כו' ואע"ג כו'. ר"ל ואפילו למ"ד כולהו נזיקין לאו כו' ובתרי מסכתות אין סדר אפ"ה צריכין ליתן טעם כו' דדוקא לענין מחלוקת כו' דיכול להיות דרבי שנה ב"מ קודם ב"ק ושנה הסתם קידם המחלוקת וכ"כ התוס' ריש ב"ב ע"ש ויש מרבין הבל וכן מהר"ם ז"ל בספרו כתב שקשה להתיספות דהו"ל לתנא למיתני מקודם דין מציאה איך ומה נקנית דהיינו פרק אלו מציאות ואח"כ דין חלוקת המציאה לזה אמרי איידי כו' ואע"ג דבתרי כו' וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דהו"ל לשנות דין מציאה בעצמה קודם כו' ע"ש מלבד שאין לשון של וצריך בכל מסכת ליתן טעם סובל זה הפירוש אי אפשר לומר כן דהא במס' אחד לד"ה יש סדר דאל"כ סתם ואח"כ מחלוקת מחלוקת ואח"כ סתם היכי משכחת לה וכששנה רבי בה"א דשנה ב"מ קודם ב"ק ע"כ למד אלו מציאות בתחלה שכן ראוי לדבר בדיני מציאה גופה מקודם דליכא למימר איידי כו' דהא שנה ב"מ קודם ב"ק ואח"כ כשסדרו הפכו ויהיה בחד מסכת גופיה אין סדר אלא ע"כ כמו ששנאו סדרו ועוד דהא בלא קושיא לגמרי הכא מ"מ צריך טעם היאך תליא זה בזה למ"ד חדא מסכת פשיטא קשיא ואף למ"ד לאו חדא מסכת [מ"מ צריך טעם] כשבועות וסוטה:
בא"ד כדדייק כו'. [דא"ל] דקושית הגמ' למ"ד חדא מסכת הוא דאין ר"ל כל סדר נזיקין רק בג' בבות:
בתוס' בד"ה ויחלוקו כו' לכך משני כו' וכן שנים אדוקין כו'. בל"ז בגמרא קשה לקמן [מ"ש מנה שלישי משנים אדוקין] ואפשר לומר בל"ז ה"א ה"מ דבעי חלוקה יכולה להיות אמת היכא דאין אוחזין כגון במנה שלישית אבל היכא דאוחזין כמו בשטר אע"פ דחלוקה אין יכולה להיות אמת מ"מ יחלוקו אך עתה שכתבו דבעי תרוייהו ובארבא אע"ג דחלוקה יכולה להיות אמת מ"מ בעי אוחזין ומנה ג' מקרי אוחזין כיון שהנפקד תופס כו' קשה משטר [וכעין זה במהר"ם] ואני אומר שכוונתם שלא תימא דשאני ארבא דכל דאלים גבר משום דהעובדא היה באופן דודאי איכא רמאי וע"ש בתוספות ב"ב בתירוץ של ריב"א וכ"ת א"כ יהא מונח י"ל שם יש חילוק בין אוחזין [אבל לענין לחלק בין משנתנו להאי דארבא א"צ לחלק בין אוחזין ולזה הוכיחו התוספות בהמשך דבריהם דאין לחלק בהכי דמתני' מיירי אפילו בארגתיו דודאי איכא רמאי וכשיטתם לקמן] ולז"א דאיחזין שאני לכן יחלוקו דחשיב כו' וכן במנה כו' מיקרי אוחזין לכך משני כו' [ור"ל דע"כ אפילו באיכא רמאי יחלוקו דלא כרש"י] דלפירושו הול"ל כאן איכא רמאי כו' ש"מ דלרבנן א"צ סברא וכן עי' באשר"י (ו) וכן שנים אדוקין כו' ולסברת רמאי הא התם ודאי רמאי ובשלמא חלוקה יכולה להיות אמת וא"כ קשה הא בארבא ג"כ החלוקה יכולה להיות אמת אלא צ"ל ע"כ אוחזין שאני: