Pirkei Avot, Chapter 5:20 פרקי אבות, ה׳:כ׳
1 א

יהודה בן תימא אומר הוי עז כנמר וקל כבנשר ורץ כצבי וגיבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים:

2 ב

עז כנמר. אנגריש ב'. כדאמר בביצה. שלשה עזין. ישר' באומות. הוי בעל זרוע לעסוק בתורה בכל כחך. וקל כנשר. שהוא חש לאכול ומגביה לטוס מכל העופות. וגבור כארי. ולשון המקרא הוא. כמו שאמר דוד בשאול ויהונתן. מנשרים קלו מאריות גברו:

3 ג

חסלת מסכת אבות:

4 ד

שמואל הקטן אומר בן חמש שנים למקרא, בן עשר למשנה, בן שלש עשרה למצות, בן חמש עשרה לתלמוד, בן שמונה עשרה לחופה, בן עשרים לרדוף, בן שלשים לכח, בן ארבעים לבינה, בן חמשים לעצה, בן ששים לזקנה' בן שבעים לשיבה. בן שמונים לגבורה' בן תשעים לשוח, בן מאה כאילו מת, עבר ובטל מן העולם:

5 ה

ברוב המחזורים שנינו ההיא דשמואל הקטן אומר בנפול אויביך אל תשמח. בסוף בי' מאמרות. ואעפ"י ששנויה למעלה בפ' בן זומא. כדי לסמוך עליה הוא היה אומר בן חמש שנים למקרא. ויש שאין כת' למעלה לדשמואל הקטן וכת' הכא: בן ה' שנים למקרא. שכן מצינו בערלה. שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל לאסור אף בהנאה כדמוכח בכל שעה. אבל ברביעית מותר על ידי (פרייה) [פדייה]. דכתיב ובשנה הרביעת יהיה כל פריו קדש הלולים לי"י. אל תיקרי הלולים אלא חילולים. אחליה לקדושה והדר אכליה. ובשנה החמישת תאכלו את פריו. וכן התינוק בשנה שלישית יגמל. משעברו עליו שתי שנים. שכן דרך לתינוק להניק כ"ד חדש. ומשמואל נפקא לן. וממניין לא תבש"ל. חוץ מיום שמת בו. ומיום שנתארסה בו. גבי מניקה שמת בעלה. בכתובות. וברביעית יעמידוהו על הספר. או ילמדוהו קצת על פה תורה צוה לנו. כדי להשגירו בפיו. ושנת חמש יחזיקוהו על המקרא. וכן מצינו בויקרא רבה. ובמדרש ר' תנחומא: בן עשר למשנה. שכך מצינו בלוים. שכת' אחד אומר זאת אשר ללוים מבן חמש ועשרים שנה ומעלה יבוא לצבא צבא בעבודת וגומ'. וכת' אחד אומר מבן שלשים שנה ומעלה ועד בן חמשים שנה. ופירשו חכמים בהכל שוחטין. הא כיצד בן כ"ה להתלמד. בן שלשים לעבודה. שאפי' הוא לוי שלא למד מעולם יכול הוא ללמוד טכסיסי לויה בחמש שנים הוא זמן לימוד המקרא. והוא מחמש ועד עשר. ואחר שלמד והוא בן עשר. חוזר ומתחיל לעסוק במשנה. ועוסק מי' ועד ט"ו. וכשהגיע לט"ו שלמד כבר המשנה קבועה בה' שנים שהוא הגמרא של תנאים חוזר ולומד התלמוד שלנו. שאנו קורין גמרא. שהוא גמרא של אמוראים. וכי הא דר' מאיר אתא לקמיה דר' ישמעאל וגמר גמרא. הדר אתא לקמיה דר' עקיבא וסבר סברא. וגמר גמרא. היא גירסת המשנה בלא פירוש הטעמים. וסבר סברא. הוא פירוש המשנה וטעמיה. הוא גמרא שלנו. אלא שהתנאים שהיו מארץ ישר' שהיו מספרים בלשון עברי קורין אותה משנה. ואמוראים שעמדו אחריהם שהיו עומדין שם בבל. שהיו מספרין בלשון ארמית יסדו התלמוד בבלי פירוש וטעם למשנה. ובלשון ארמית וכן התלמוד ירושלמי: ולעסק התלמוד אין שיעור. לפי שנאמר דדיה ירוך בכל עת. שבכל עת אדם מוצא טעם בדברי תורה. כדפרי' לעיל: בן שלש עשרה למצות. דמבן י"ג הוא מביא שערות בזקן התחתון. ונקרא איש. כמו שפירשו רבותי, במסכת נדה. ואף במקרא מצינו שבן י"ג נקרא איש. בלוי בן יעקב שנקרא איש במעשה שכם. ולא היה באותה שעה אלא בן י"ג שנה. ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי אחי דינה איש חרבו. צא וחשוב בן כמה שנים היה באותו מעשה ותמצא שהיה בן י"ג. כיצד. לאחר שנשא יעקב את לאה עבד את לבן ז' שנים ברחל. שכן כת' מלא שבע זאת. השלם שבוע של חופת לאה. ואחרי כן אתן לך את רחל בשבוע שנייה בעבודה אשר תעבוד עמדי. וגו'. משתשאנה. ושש שנים עבד בצאנו. ובבואו מפדן ארם כת' ויעקב נסע סכתה. שעמד שם ו' חדשים של קיץ שדרים בני אדם בסוכות. ויבן לו בית. הן חודשי החורף. שבני אדם עושין להם בית מפני הצינה והגשמים. ולמקנהו עשה סכות. שעשה שם ו' חדשים בקייץ. הרי י"ח חדשים. כמו שמצינו בסוף מגילה נקראת. ובסדר עולם הלך לסוכות ועשה שם שנה ומחצה. הרי לך י"ד שנים וחצי. וששה חדשים נשתהה בדרך. הרי לך ט"ו שנים. צא מהן שנה ומחצה. או שתי שנים לג' עיבורים של ראובן. שמעון ולוי. שנולדו לשבעה חדשים. ויולדת לשבעה יולדת למקוטעין לדברי הכל. הרי שהיה לוי בן י"ג כשבא מסוכות לשכם וקראו הכת' איש: אבל אינו לא בכרת ולא במיתה בידי שמים אלא מעשרים שנה ואילך. כמו שמצינו במעשה מרגלים שהוא כרת בידי שמים ולא נגזרה גזרה על פחות מעשרים. דכת' וכל פקדיכם לכל מספרכם מבן עשרים שנה ומעלה. וזהו בן עשרים לרדוף. שמרדפין אותו מן השמים. ומענישין אותו. כך קיבלתי. ולבי מהסס. ולולא לא נגזרה גזירה אף על יותר מבן ס'. ויש לפרש שלדבר זה שוין פחות בן כ' ויותר מבן ס'. לעיניין עונש מיתה. שכשם שאין מיתה הבאה לאדם בפחות מכ' שנה אינו משום עונש מיתה בידי שמים וכרת. שכן פירשו חכמים בסוף ואילו מגלחין כמו כן מס' שנה ואילך מיתת זיקנה היא זו. שנאמר תבא בכלח. ודוק התם ותשכח הכי. בן שמונה עשרה לחופה. י"ח פעמים כת' אדם בספר בראשית עד שנזדווגה לו חוה. ואף דרך ארץ כן הוא. ומידה שוה היא זו. כדאמר רב חסדא בפ"א דקידושין האי דעדיפנא מחבריא משום דנסיבי בר שיתסר ואילו נסיבי בר ארבסר. הוה אמינא לסטנא גירא בעיניה. ואע"ג דאמר בלולב הגזול לא לימא איניש לסטן גירא בעיניה דילמא אתי לאיגרויי ביה. לפי' הקונט' לא קשי מידי דפ"א דקידושין דשטן דהתם הוא יצר הרע. ואף למפר' שטן ממש ה"פ יכילנא למימר אע"ג דלא עבידנא. ואעפ"כ אין זו דרך ארץ שהרי ממהר לישא אשה יותר מדאי. שכן ריחים בצוארו ואי איפשר לו לעסוק בתורה. אלא יעסוק ג' שנים ואחר כך ישא אשה. כמו שפירשו חכמים בהכל שוחטין. שאין עסק פחות מג' שנים קרוי עסק. ואפי' בדבר קל. כדכתיב ולגדלם שנים שלש וללמדם ספר ולשון כשדים. ולהמתין עד עשרים שנה אי איפשר. דאמר רב הונא. כיון שעמד אדם עשרים ולא נשא אשה כל ימיו בעבירה: בן עשרים לרדוף. אני מקובל לרדוף אחר מזונות אשתו ובניו. שהרי נשא בי"ח ויש לו בנים ממנה. ולי נראה לרדוף אחר המלחמת ארץ ישר'. דבן י"ח נשא אשה וצריך להיות נקי עם ביתו שנת י"ט. שנאמר נקי יהיה לביתו וגו'. ובשנת כ' ירדוף אחר המלחמה ולא יהיה עוד נקי. וכן מוכיח בריש ספר וידבר. מכן עשרים שנה ומעלה כל יצא צבא. מגיד שאין יוצא פחות מעשרים. ובד"א במלחמת הרשות. אבל במלחמת מצוה יצא חתן מחדרו וכלה מחופתה. פ"א לרדוף. שמרדפין אותו מן השמים ומענישין אותו. כדאמ' בפ' האשה נקנית. כיון שהגיע אדם לעשרים ולא נשא אשה א' הק' תיפח עצמותיו כו' בן שלשים לכח. שכן מצינו בלוים שנכנסין לעבודה מבן ל' שנה ומעלה. שנאמר כי עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו. בן ארבעים לבינה. דכתיב ולא נתן ה' לכם לב לדעת וגומ'. עד היום הזה. והיא היתה שנת מ' ליציאת מצרים ולמתן תורה. ואף שאמר להם שכינה לישר' בשעת מתן תורה מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אתי. לא הרגיש בו משה עד מ' שנה. שהיה אומר משה לישר' שמשעת מתן תורה ואילך לא הספיקו ללמוד ולעמוד על דעתו של משה עד שנת מ'. ומשה לא הודיעם כי טוב בעיני ה' שיבינו מדעתם ויאמרו מעצמם ולא על ידי משה רבם. מיכן לתלמיד שאינו עומד על סוף דעתו של רבו מ' שנה. והיינו דא"ל חסדא חסדא צריכת לי עד ארבעין שנין: בן חמשים לעצה. שכן הכת' אומר ומבן שנה ישוב. וגומ'. ושרת את אחיו. שמשיאו עצה ההוגנת להם לכל צרכי העבודה ושאר הדברים: בן ששים לזקנה. פירשו חכמים תבא בכלח עלי קבר. בכל"ח בגימטריא ס' הוו. בן ע' לשיבה. שכן כת' במלכים בן שלשים שנה דוד במלכו ארבעים שנה מלך. ובמיתתו של דוד כת' בדברי הימים. וימת (דוד) בשיבה טובה שבע ימים עשר וכבוד: בן שמונים לגבורה. שנא' ואם בגבורות שמונים שנה. שהגביר והעצים להחיות יותר מדאי מכדי הראוי. לגבורה. לזמן הקרוי גבורה. ויש מפרשין גבורה גדולה היא זו. אם הגיע לשמונים שהרי אין בו כח לאכול ולשתות ובגבורתו של הק' הוא חי. ולא מחמת כח שבו. כמו שמצינו בברזילי הגלערי בספר שמואל בן שמונים שנה אנכי היום האדע בין טוב לרע אם יטעם עבדך את אשר אכל. ואי משום דכלב אמר ליהושע הנה אנכי היום בן חמש ושמונים שנה עודני היום חזק כאשר ביום שלח אותי משה ככוחי אז וככוחי עתה למלחמה ולצאת ולבא. שאני בלב דרב גובריה: בן תשעים לשוח. שהיה שחוח וכפוף. ויש אומ' לשוחה. לקבורה. ושוב אינו יכול לצאת ולבא. בן מאה. כאילו מת. שהרי כהו עיניו ונשתנו פניו. ומעיין החכמה פסק ממנו והוא משתטה והולך:

6 ו

תניא ר' נתן אומר עז פנים לגיהנם ובוש פנים לגן עדן, עז פנים ר' אליעזר אומ' ממזר' ר' יהושע אומ' בן הנדה, ר' עקיבא אומ' ממזר ובן הנדה, אף לא עמדו אבותיו על הר סיני, ועל כולם אליהו כותב והק' חותם. אוי לו לפוסל את זרעו ולפוגם את משפחתו ולנושא אשה שאינה הוגנת לו, שכל הנושא אשה שאינה הוגנת לו אליהו כופתו והק' רוצעו, וכל הפוסל פסול, ואמ' שמואל במומו פוסל: סוף אדם למות, וסוף בהמה לשחיטה הכל למיתה הן עומדין: ר' אבא אומר אשרי מי שגדל בתורה, ועמלו בתורה, ועושה נחת רוח ליוצרו, וגדל בשם טוב ונפטר בשם טוב מן העולם, ועליו אמר שלמה בחכמתו טוב שם משמן טוב ויום המות מיום הולדו: למוד תורה הרבה כדי שיתנו לך שכר הרבה, ודע שמתן שכרן של צדיקים לעתיד לבא: ר' חנניא בן עקשיא כו':

7 ז

תניא ר' נתן אומר. ברייתא ואף הוא נהג לאומרו בסוף בעשרה מאמרות. וקמפריש ואזיל עז פנים מהו. ולי הכותב נר' לגרוס ר' יהודא הנשיא. דכך היא שנוייה במסכת כלה. ועלה דר' יהודה הנשיא קיימי הנך תנאי ר' אליעזר ור' יהושע ור' עקיבא. שנחלקו על תלמיד אחד שהלך ועמד עליהם בקומה זקופה. ר' אליעזר אומר ממזר הוא זה. ר' יהושע אומר בן הנדה. ר' עקיבה אומר ממזר ובן הנדה. אמרו לו היאך תנוח דעתך לעמוד על דברי חביריך. הלך ר' עקיבא אצל אמו. ואמר אם תגלה לי הדבר הזה אני מביאך לחיי העולם הבא. אמרה לו השבע לי. והיה ר' עקיבא נשבע בשפתיו ומבטל בלבו. שאל לה מה טיבו של עובר זה. אמרה לו כשנכנסתי לחופה פירשתי נדה ופירש ממני בעלי ובא עלי שושביני. קראו עליו סוד ה' ליריאיו: מיכן ועד סוף הבבא בי' יוחסין: הפוסל את זרעו. שנושא ממזרת או שפחה שהן פסולות לו מן התורה. ונושא אשה שאינה הוגנת לו. שאינה כדיי לבא בקהל. ופוגם את משפחתו. כגון אלמנה לכהן גדול. גרושה וחלוצה לכהן הדיוט. דפסול ודאי לא הוי אלא פגום הוא שנתחלל מזרע כהונת עולם. ונושא אשה שאינה הוגנת לו. אע"פ שאינה פגומה. כגון חבר לבת עם הארץ. כדאמרי' לעולם ימכור אדם כל אשר לו וישא בת תלמיד חכם. לא מצא כו'. ואל ישא בת עם הארץ. מפני שהן שקץ ובנותיהן שרץ. ועל בנותיהן הוא אומר. ארור שוכב עם כל בהמה: כופתו. לשון בעבד כפות. כפתיה ואודיה. עוקד ידיו ורגליו כיצחק בן אברהם. רוצעו מכהו ברצועה. כופתו על העמוד ומלקהו. ומשל הוא זה. כלומר ייסורין באים עליו. מכות גדולות ונאמנות. וחלאים רעים ונאמנים: ועל פי אליהו שכותב ייחוסן של ישר' כדכת' והשיב לב אבות על בנים: וכל הפוסל פסול. אדם הרגיל ודרכו בכך לומר לכל אדם שהן פסולים ומחרפם ומגדפם. ומשיאם שם רע של פסול בידוע שהוא פסול. לפיכך אינו מדבר בשבחם לעולם. אינו יכול לדבר בשבח של שום אדם לעולם. שברצונו הוא שיהו הכל פסולין כמוהו. אמר שמואל במומו פוסל. במום שהוא פוסל לאחרים מן הסתם. שלפי שמכיר בעצמו שהוא פסול. באותו פסול הוא רוצה לעשות את הכל פסולין כיוצא בו: הכל למיתה הן עומדין. מיכן א"ר אבא (א)גליון כת"י: מאחר שלמית' הן עומדין. אשרי מי שגדל בתורה. כי אדם שגדל. ועמל. ועושה וגדל. נפטר בשם טוב. ומה טיבו עולה על כולן. כאמור לעיל. כשמן שהוא טוב על כל המשקין. שכל המשקין מתערבין האחד עם חבירו. אבל שמן כשנתערבו עם כל המשקין שבעולם הולך ובא למעלה, כן השם הטוב עולה על גביהן: ודע מתן שכרן של צדיקים. ותן לבך לדעת כמה גדול שכרן של צדיקים לעתיד לבא כדי שיקחך לבך לעסוק בתורה: ולעיל פי' ס"פ ר' אומר: ע"א ודע שמתן שכרן של צדיקים לעתיד לבא כלומר אל ישיאך לבך לבלתי עסוק בתורה מפני שאתה רואה שאותם שאינם עוסקין מלאים כל טוב. אל תאמר כך כי מתן שכרן של צדיקים אינו אלא לעתיד לבא. ופירות אוכלין בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא: