Torah 2:6 ב׳:ו׳
1 א

ו וְצָרִיךְ כָּל אֶחָד לְכַוֵּן בִּתְפִלָּתוֹ, שֶׁיְּקַשֵּׁר עַצְמוֹ לַצַּדִּיקִים שֶׁבַּדּוֹר, כִּי כָּל צַדִּיק שֶׁבַּדּוֹר הוּא בְּחִינַת מֹשֶׁה מָשִׁיחַ, כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ שֶׁהַצַּדִּיקִים קוֹרִין זֶה לָזֶה מֹשֶׁה, כְּמוֹ: מֹשֶׁה שַׁפִּיר קָאֲמַרְתְּ. וּמֹשֶׁה זֶה בְּחִינַת מָשִׁיחַ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (בראשית מט): עַד כִּי יָבֹא שִׁילֹה, דָא מֹשֶׁה מָשִׁיחַ.

6. <Therefore, before praying> it is necessary for each individual to <attach himself to the true> tzaddikim of the generation. For each <true> tzaddik is an aspect <of Mashiach, an aspect of Moshe>. Thus we find the tzaddikim addressing each other as Moshe (Shabbat 101b): “Moshe, you said it well.” Also, Moshe is identified with Mashiach, as in (Genesis 49:10), “until Shiloh will come”—this is Moshe, <as they have the same numerical value> (Zohar I, 25b).

2 ב

וְכָל תְּפִלָּה וּתְפִלָּה שֶׁכָּל אֶחָד מִתְפַּלֵּל, הוּא בְּחִינַת אֵיבָר מֵהַשְּׁכִינָה, שֶׁהֵם אֵיבְרֵי הַמִּשְׁכָּן, שֶׁאֵין שׁוּם אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל יָכוֹל לְאַעֲלָא שְׁיָפָא בִּשְׁיָפָא כָּל חַד לְדוּכְתֵהּ אֶלָּא מֹשֶׁה בִּלְחוּד. בִּשְׁבִיל זֶה צָרִיךְ לְהָבִיא וּלְקַשֵּׁר כָּל הַתְּפִלּוֹת לְצַדִּיק הַדּוֹר, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שמות ל״ט:ל״ג): וַיָּבִיאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן אֶל מֹשֶׁה, וְהוּא יוֹדֵעַ לְאַעֲלָא שְׁיָפָא בִּשְׁיָפָא וְלַעֲשׂוֹת אוֹתָהּ קוֹמָה שְׁלֵמָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שם מ): וַיָּקֶם מֹשֶׁה אֶת הַמִּשְׁכָּן:

And every single prayer that each person prays is a <separate> component of the Shekhinah (Divine Presence). They correspond to the components of the Tabernacle. There was no one in Israel who was able to place all the various parts in their proper positions, just Moshe alone. For this reason it is necessary to bring and bind all prayers to the <tzaddikim> of the generation, as is written (Exodus 39:33), “They brought the Tabernacle to Moshe.” He is the one who understands how to connect one part to the next and so erect the complete structure, as in (ibid. 40:18), “Moshe erected the Tabernacle.”