Part II, Torah 44:1 תנינא, מ״ד:א׳
1 א

הָאֱמוּנָה תּוֹלָה בְּפֶה שֶׁל אָדָם, בִּבְחִינַת: אוֹדִיעַ אֱמוּנָתְךָ בְּפִי (תהלים פט).

Faith is dependent upon a person’s mouth, as in “I will make known Your faithfulness with my mouth” (Psalms 89:2).

2 ב

הַיְנוּ עַל־יְדֵי שֶׁמְּדַבְּרִין הָאֱמוּנָה בַּפֶּה, זֶהוּ בְּעַצְמוֹ אֱמוּנָה, וְגַם עַל־יְדֵי־זֶה בָּאִים לֶאֱמוּנָה. וּמֵחֲמַת זֶה צָרִיךְ לִזָּהֵר מְאֹד מִדִּבּוּרִים שֶׁל כְּפִירָה וְאֶפִּיקוֹרְסוּת, אַף־עַל־פִּי שֶׁאֵינוֹ אוֹמְרָם מִלִּבּוֹ, הַיְנוּ שֶׁהוּא בְּעַצְמוֹ מַאֲמִין וְאֵינוֹ כּוֹפֵר, חַס וְשָׁלוֹם, רַק שֶׁהוּא חוֹזֵר וְאוֹמֵר דִבְרֵי אֶפִּיקוֹרְסוּת שֶׁשָּׁמַע בְּשֵׁם אֲחֵרִים, שֶׁהֵם אֶפִּיקוֹרְסִים, וְהוּא מִתְלוֹצֵץ מֵהֶם, אַף־עַל־פִּי־כֵן גַּם מִזֶּה צָרִיךְ לִזָּהֵר מְאֹד, כִּי הַדִּבּוּר הַזֶּה שֶׁל כְּפִירָה מַזִּיק לָאֱמוּנָה. גַּם הוּא אִסּוּר גָּמוּר, כִּי עַל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, בָּרוּךְ הוּא, אָסוּר לוֹמַר דִּבְרֵי הֲלָצוֹת, אֲפִלּוּ בְּדֶרֶךְ שְׂחוֹק.

In other words, the mouth speaking about faith is itself faith! It also brings to faith. On account of this, one must be extremely careful not to speak words of Godlessness and heresy, even if he is not saying them from the heart—i.e., he himself is a believer and not a heretic, God forbid. Rather, he is repeating the atheistic words which he heard in the name of others, who are heretics, and he is mocking them. Even so, he has to be extremely careful about this as well, because these heretical words are damaging to faith. It is also an absolute prohibition, because concerning the Blessed One, it is forbidden to speak derisively, even in jest.

3 ג

וּכְבָר מְבֹאָר בִּסְפָרִים וּבִדְבָרֵינוּ בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת, לְהַרְחִיק עַצְמוֹ מְאֹד מְאֹד לִבְלִי לְעַיֵּן כְּלָל בְּסִפְרֵי הַמְחַקְרִים הַפִילוֹסוֹפְיָא, וַאֲפִלּוּ מִסְּפָרִים שֶׁל חַקִירָה שֶׁחִבְּרוּ גְּדוֹלִים מֵאַחֵינוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, גַּם מֵהֶם צָרִיךְ לְהַרְחִיק מְאֹד, כִּי הֵם מַזִּיקִים מְאֹד לָאֱמוּנָה, כִּי דַּי לָנוּ בֶּאֱמוּנָתֵנוּ שֶׁקִּבַּלְנוּ מֵאֲבוֹתֵינוּ הַקְּדוֹשִׁים. וְזֶה כְּלָל גָּדוֹל וִיסוֹד וְעִקָּר בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם – לִהְיוֹת תָּם וְיָשָׁר וְכוּ', לַעֲבֹד אוֹתוֹ יִתְבָּרַךְ בִּתְמִימוּת, בְּלִי שׁוּם חָכְמוֹת וַחֲקִירוֹת כְּלָל כְּלָל לֹא.

Now, it has already been explained in holy books, and in various places in our teachings, that one has to stay very far away from any study of the works of the philosophers. One has to greatly distance oneself even from the philosophical works authored by leading figures among our Jewish brethren. Such works are very damaging to faith. For our faith, which we received from our holy ancestors, is enough for us. This is a major rule and a fundament and the essence of serving God: To be simple and upright…, to serve God with simplicity, without any cleverness or philosophical speculation—none at all.

4 ד

גַּם מֵחָכְמוֹת שֶׁיֵּשׁ בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם בְּעַצְמוֹ צָרִיךְ לְהַרְחִיק מְאֹד. כִּי כָל אֵלּוּ הַחָכְמוֹת שֶׁל הָעוֹלָם, שֶׁיֵּשׁ לְהַנִּכְנָסִין וּמַתְחִילִין קְצָת בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, אֵינָם חָכְמוֹת כְּלָל, וְהֵם רַק דִּמְיוֹנוֹת וּשְׁטוּתִים וּבִלְבּוּלִים גְּדוֹלִים. וְאֵלּוּ הַחָכְמוֹת מַפִּילִין מְאֹד אֶת הָאָדָם מֵעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, דְּהַיְנוּ מַה שֶׁחוֹשֵׁב וְחוֹקֵר וּמְדַקְדֵּק בְּיוֹתֵר, אִם הוּא יוֹצֵא כָּרָאוּי בַּמֶּה שֶׁעוֹשֶׂה. כִּי בָּשָׂר־וָדָם אִי אֶפְשָׁר לוֹ שֶׁיֵּצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ בִּשְׁלֵמוּת, וְאֵין הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא בָּא בִּטְרוּנְיָא וְכוּ' (ע"ז ג.), וְלֹא נִתְּנָה תּוֹרָה לְמַלְאֲכֵי־הַשָּׁרֵת (קדושין נד).

And one has to also greatly distance oneself from the cleverness associated with the service of God itself. This is because all the cleverness of those people who are just entering into and beginning in the service of God is not cleverness at all. It is nothing but great illusion, foolishness and befuddlement. Such cleverness greatly undermines a person’s service of God—i.e., that he wonders, examines and over-scrutinizes whether what he does is satisfactory. Because he is human, it is impossible for him to perfectly fulfill his religious duty, and the Holy One, Blessed be He, does not purposely seek fault… (Avodah Zarah 3a). Nor was the Torah given to ministering angels (Kiddushin 54a).

5 ה

וְעַל אֵלּוּ הַמְדַקְדְּקִים וּמַחְמִירִים בְּחֻמְרוֹת יְתֵרוֹת, עֲלֵיהֶם נֶאֱמַר (ויקרא י״ח:ה׳): וְחַי בָּהֶם, וְלֹא שֶׁיָּמוּת בָּהֶם, (יומא פה:) כִּי אֵין לָהֶם שׁוּם חִיּוּת כְּלָל, וְתָמִיד הֵם בְּמָרָה שְׁחֹרָה, מֵחֲמַת שֶׁנִּדְמֶה לָהֶם שֶׁאֵינָם יוֹצְאִים יְדֵי חוֹבָתָם בְּהַמִּצְווֹת שֶׁעוֹשִׂין, וְאֵין לָהֶם שׁוּם חִיּוּת מִשּׁוּם מִצְוָה מֵחֲמַת הַדִּקְדּוּקִים וְהַמָּרָה שְׁחֹרוֹת שֶׁלָּהֶם (וְהוּא בְּעַצְמוֹ אֵינוֹ מַחְמִיר שׁוּם חֻמְרָא כְּלָל):

Moreover, concerning those who are exacting and unnecessarily strict it is said: “and live through them” (Leviticus 18:5), and not to die by them (Yoma 85b). For they have no vitality whatsoever and are always depressed, because it seems to them that they fail to meet their religious duties with the mitzvot they perform. And on account of their exactitude and depression they have no vitality from any mitzvah {whereas [the Rebbe] himself did not practice any stringency}.

6 ו

וּבֶאֱמֶת, אַחַר כָּל הַחָכְמוֹת, אֲפִלּוּ מִי שֶׁיּוֹדֵעַ חָכְמוֹת בֶּאֱמֶת, אַחַר כָּל הַחָכְמוֹת צָרִיךְ לְהַשְׁלִיךְ כָּל הַחָכְמוֹת וְלַעֲבֹד אֶת ה' בִּתְמִימוּת בִּפְשִׁיטוּת גָּמוּר בְּלִי שׁוּם חָכְמוֹת. וְזֶה הִיא הַחָכְמָה הַגְּדוֹלָה שֶׁבְּכָל הַחָכְמוֹת, לִבְלִי לִהְיוֹת חָכָם כְּלָל. כִּי בֶּאֱמֶת אֵין חָכָם בָּעוֹלָם כְּלָל, וְאֵין חָכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה נֶגְדּוֹ יִתְבָּרַךְ. וְהָעִקָּר הוּא, כִּי רַחֲמָנָא לִבָּא בָּעֵי (סנהדרין קו: זוהר תצא דף רפא:):

And in fact, ensuant of all the cleverness, even someone who is genuinely wise must, after all the cleverness, discard all the cleverness and serve God with absolute simplicity and straightforwardness, without any cleverness at all. This itself is the greatest cleverness of all: Not to be at all clever. For, in fact, there is no one at all in the world who is clever, and ‘There is neither wisdom nor understanding… against God’ (cf. Proverbs 21:30). The main thing is this: The Compassionate One desires the heart (Zohar III, 281b).