Siman 85פ״ה
1 א

פה. דין הלכות נדה

2 ב

האשה אפילו קטנה בת שלש שנים ויום אחד מתטמאת בבית חיצון אף על פי שלא יצא הדם לחוץ אלא שנעקר מן הרחם ושתת הואיל ויצא מבין השנים והוא מקום שיגיעו אליו בשעת גמר ביאה ובין השנים עצמו כל פנים:

3 ג

ואסור לבא עליה בין כדרכה בין שלא כדרכה ואפילו להיו׳ מערה בה והבא עליה כל ימי נדתה עד שתטבול בכרת:

4 ד

ונדה דאוריתא כך היא כשמתחלת לראות דם אפילו טפת דם כחרדל טמאה ז׳ ימים בין ראתה כל ז׳ ימים בין שלא ראתה אלא יום אחד:

5 ה

וכת׳ הר״ש ז״ל דהא דאמרי דאשה מתטמאה בכל שהוא הוא לענין ראייה אבל לענין כתם הנמצא בבשרה או בבגדיה לא מטמאה עד כגריס. ועוד שאפילו עד כגריס תולה במאכולת ע״כ:

6 ו

ואם פסקה מלראות ביום ז׳ סמוך לערב טובלת בליל שמיני וטהורה לבעלה ואם תראה אחר כן נכנסה לימי זיבה והם י״א יום: זהו משפטן אם ראתה ביום א׳ שהוא יום ראשון בין שראתה בתחלת הלילה בין שראתה בסוף היום אותו היום כולו טמא וכאלו לא פסק הדם מעת שראתה עד ששקעה החמה ומשמרת כל הלילה של יום שני ואם לא ראתה כלום בלילה טובלת ביום אחר הנץ החמה ושומרת כל היום אם לא ראתה כלום הרי יום אחד טהור כנגד יום טמא ומותרת לבעלה ליל יום ג׳. ראתה דם גם ביום השני בלילו או ביומו הרי יום שני טמא ומשמרת יום ג׳ ותהיה מותרת לבעלה ליל יום רביעי אם לא ראתה: ובין הימים האלו נקראת זבה קטנה. ראתה גם בליל שלישי או ביומו הרי היא זבה גדולה וצריכה לספור ז׳ נקיי׳ שיהיו כלם טהורים מבלי ראיה וטובלת ביום ז׳ אחר הנץ החמה ומותרת לבעלה בליל ח׳: ראתה אחר ז׳ נקיים אלו והם י״א יום מתחלת ימי זיבה חוזרת לימי נדתה והם שאמרו רז״ל י״א יום שבין נדה לנדה וטמאה שבעה ימים בין ראתה בין לא ראתה וטובלת בליל ח׳ אם פסקה כמו שבארנו.

7 ז

והיה מנהג הנשים להראות כתמיהן לחכמים לראות אם הוא דם טמא או טהור כי יש כתמי׳ שאין טמאי׳ ואף על פי שיצאו מן המקור שאין כל המשקה היוצא מן המקור טמא אלא הדם בלבד. וה׳ דמים באשה טמאים והשאר טהור. ובימי חכמי התלמוד נסתפק הדבר במראה הכתמים שלא היו בקיאין בו לטהרו או לטמאו ועוד שנתקלקלו הוסתות לפי שלא היה כח בכל הנשים למנות ימי נדה וימי זיבה על כן החמירו חכמי׳ בדבר וגזרו שיהיה כל דם שתראה האשה ספק זיבה שאם ראתה שלשה ימים רצופים שתשב ז׳ ימים נקיים:

8 ח

ובנות ישראל החמירו על עצמן שאפילו רואות דם טפה כחרדל יושבו׳ עליה ז׳ נקיים חוץ מאותו יום שבו פסק הדם שחששו ואמרו שמא טעינו ולא ידענו מתי התחלנו לראות ואולי ראינו זה ג׳ ימי׳ ואנו זבות גמורות וצריכות אנו לישב ז׳ נקיים וכ״ש אם ראו ראייה גדולה שצריכו׳ לחוש לזה אח׳ שהפתח פתוח אבל החומרא היתרה כשאינן רואות רק טפת דם כחרדל שיש לומר לפי מעוטו שעכשיו מתחילות לראות:

9 ט

והר״ש נ״ע כתב וז״ל וליכא למימר דהא אתא לאשמועינן דמדאוריית׳ דם טפה כחרדל לא מטמא והם החמירו דמטמא דהא אפילו מדאוריתא אשה מתטמאה בראיית דם כל שהוא כדתנן בפ׳ יוצא דופן מטמאין בכל שהוא ואפי׳ כעין חרדל ובפחות מכן הלכך לאו אדם טפה כחרדל קא מהדר אלא אראיה אחת דמדאורי׳ זבה כשסופרת ז׳ נקיים אינה סופרת אם לא בג׳ ראיות בג׳ ימים רצופים בתוך י״א יום שבין נדה לנדה והן החמירו על עצמן לעשות כן אפילו בראיה אחת עכ״ל:

10 י

ועוד החמירו חכמים בענין זה שמן התורה אין האשה מתטמאה עד שתרגיש ותראה דם ויצא מבשרה. וחכמים החמירו ואמרו שכל הרואה כתם על בשרה או על חלוקה אפי׳ לא הרגישה ואף על פי שבדקה עצמה ולא מצאה דם לפנים בבשרה שהרי מן המקור בא כתם דם זה ומונה ז׳ נקיים משעה שמצאה הכתם. והבא עליה בזדון מכין אותו מכת מרדות וקלקלה וסתה בכתם זה לפי שלא הרגישה מתי יצא דם זה:

11 יא

והכתם שנמצא בבשרה אין לו שעור. ואם נמצא על חלוקה או על בגדי׳ שמקבלי׳ טומאה שישבה בהן והיה הכתם כגריס טמאה. פחות מכן טהורה שתולין שהוא דם מאכולת.

12 יב

נמצא על דבר שאינו מקבל טומאה כגון שישבה על כלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה וכלי חרס מגבו או על עור הדג או על בגד שאין בו ג׳ אצבעות על ג׳ או שישבה על הקרקע ונמצא במקומה כתם אינה חוששת לו שכל שאינו מקבל טומאה לא גזרו על הכתם שימצא בו:

13 יג

וכתב הר״ף ז״ל ודוקא בשלא הרגישה ע״כ: ואפי׳ במקבל טומאה אם לא היה לבן ולפיכך תקנו חכמים שתלבש האשה בגדי צבעונים כדי שתנצל מדין הכתמים:

14 יד

ולא בכל מקום שימצא הדם על בשרה יטמא משום כתם אלא אם כן ימצא כנגד בית התורף שלה. נמצא על עקבה טמאה שמא נגע עקבה בבית התורף שלה בעת ישיבתה וכן נמצא על שוקה ועל פרסותיה מבפנים והם המקומות הנדבקות זו בזו בעת שתעמוד ותדביק רגל ברגל ושוק בשוק הרי זו טמאה. נמצא על ראש גודל שלה טמאה שמא נטף מן המקור על רגליה בעת הליכתה. וכן כל מקו׳ שאפשר שינתז עליו דם נדתה כשתהלך שנמצא עליו דם טמאה ואם נמצא על ידיה או אפילו על קשרי אצבעות ידיה טמאה שהידים עסקניות הם אבל אם מצא הדם על פרסותיה או על שוקיה מבחוץ או מן הצדדין ואין צריך לומר מן הירכים ולמעלה הרי זו טהורה שאין זה אלא דם הבא ממקום אחר:

15 טו

הכתם שנמצא על בשרה שהיה ארוך כרצועה או עגול או שהיה טפין טפין או שהיה אורך הכתם על רחב ירכה או שהיה נראה כאלו הוא מלמטה למעלה הואיל והוא כנגד תורפה טמאה ואין אומר אלו נטף מן הגוף לא היה כזה שכל הדם הנמצא במקומות אלו מחמירין בו אע״פ שהוא ספק:

16 טז

הכתם הנמצא על החלוק שלה מן החגור ולמט׳ טמאה מן החגור ולמעלה טהורה נמצא על בית יד שלה אם מגיעה כנגד התורף טמאה ואם לאו טהורה:

17 יז

היה פושטתו ומתכסה בו הלילה כל מקו׳ שימצא בו דם טמאה וכן אזור שלה כל מקום שנמצא בו דם טמאה. וכל כתם שהיא טמאה בגללו אם יש לה דבר לתלו׳ בו ולומ׳ שמא כתם זה מדבר פלו׳ אם נמצא על הבגד טהורה. ואם נמצא על בשרה ספקו טמא ואינה תולה בו ואם היה לה לתלות בבשרה יותר מחלוקה אף על בשרה תולה וספקו טהור: כיצד שחטה בהמה חיה או עוף או שנתעסקה בכתמי׳ או שישבה בצד העוסקים בהם או שעברה בשוק של טבחי׳ ונמצא דם על חלוקה טהורה שתולה הכתם בדברים אלו.

18 יח

והר״י ז״ל כתב עיר שיש בה חזירים אמרינן פ׳ הרואה כתם דאין חוששין לכתמים ונראה שכשעברו אצלה מיירי:

19 יט

נמצא הכתם על בשרה בלבד אפילו מחגורתה ולמעלה טמאה היא שאם היה דם זה מאחד מאלה היה נמצא על בגדיה הואיל ונמצא על בשרה ולא בבגדיה טמאה: היתה בה מכה ואף על פי שחיתה אם יכולה להגלע ולהוציא דם ונמצא דם על בשרה תולה במכה וכן כל כיוצא בזה:

20 כ

נמצא הדם על בשרה ובגדיה כאחד תלה בכל מה שיש לה לתלו׳. ותולה במאכולת שמא בעת שישבה נהרגה מאכולת תחתיה והרי זה דם מאכולת ועד כמה עד כגריס היה יתר מכגריס אף על פי שמאכולת רצוצה בכתם אינה תולה במאכולת.

21 כא

וכן תולה בכנה או בבעלה אם היו עסוקין בדם או שהיו ידיהם מלוכלכות בו או שהיתה בהם מכה תולה ואומרת שהם נגעו בה והיא לא ידעה ודם זה מחמתן הוא.

22 כב

ואין מחזיקין דם ממקום למקום לתלות בו כיצד היתה לה מכה בכתפה ונמצא כתם על שוקה אין אומ׳ שמא בידה נגעה במכה ונגעה במקו׳ זה וכן כל כיוצא בזה אין תולין בין בגופה בין בחלוקה.

23 כג

שתי נשים שנתעסקו בצפור אחד ואין בי אלא כסלע דם ונמצא על כל אחת מהן דם כסלע שתיהן טמאות:

24 כד

נתעסקה בדם שאי אפשר שיהיה ממנו כתם אלא כגריס ונמצא עליה כתם כשני גריסין תולה כגריס בדם שנתעסקה בו וכגריס במאכולת ואם נמצא הכתם יותר משני גריסין טמאה.

25 כה

נתעסקה באדום אינה תולה בשחור נתעסקה בעוף שיש בו מיני דם הרבה ונמצא בה מראה אחת מהן תולה בו.

26 כו

היתה לובשת שלש חלוקו׳ אם יכולה לתלות תולה אף בתחתון. ואם אינה יכולה לתלות אינה תולה אף בעליון כיצד עברה בשוק של טבחי׳ אע״פ שנמצא הכתם בתחתון לבדו טהורה לא עברה בשוק של טבחים אע״פ שנמצא הכתם בעליון לבדו טמאה: ספק עברה ספק לא עברה ספק נתעסקה ספק לא נתעסקה אינה תולה:

27 כז

האשה שהשאילה חלוקה לנדה בין גויה בין ישראלית וחזרה ולבשה אותה קודם בדיקה ונמצא עליה כתם תולה בנדה שלבשה אותו:

28 כח

השאילה אותו לנדה בז׳ ימים נקיים וחזרה ולבשה אותו קודם בדיקה ונמצא עליו כתם שניהן מקולקלות שמא מזו הוא שמא מזו: השאילה ליושבת על הכתם אינה תולה בה שאין תולין כתם בכתם בדקה חלוקה ובדקה עצמ׳ ומצאה טהור׳ והשאילה החלוק לחברתה ולבשתו ונמצא עליה כתם כשהחזירתו לה השואלת טמאה ואינה תולה בבעלת החלוק שהרי בדקה אותו קודם שתשאילהו לה.

29 כט

ארוכה שלבשה חלוקה של קצרה ונמצא בו כתם אם נמצא כנגד תורפה שלה טמא׳ ואם לאו טהורה שכתם זה של קצרה הוא: ג׳ נשים שלבשו חלוק אחד זו אחר זו ואחר כך נמצא עליו כתם וכן אם ישנו במטה אחת כאחת ונמצא דם תחת אחת מהן כלן טמאות. ואם בדקה אחת מהן עצמ׳ מיד ומצאה דם היא טמאה והשתים טהורו׳ בדקו כולן ומצאו עצמן טהורות תולה מי שאינה ראויה לראו׳ דם במי שראויה ותהיה שאינה ראויה טהור׳ והראוייה טמאה. כיצד היתה האח׳ מעוברת או מניקה תולה והיא טהורה וכן הבתולה מדמים תולה בשאינה בתולה. היו כלן שאינן ראויות לראות דם כלן טמאות:

30 ל

ג׳ נשים שעלו דרך מרגלות המטה וישנו כלן ונמצא דם תחת האמצעית שלשתן טמאות תחת הפנימי׳ זאת ושבצדה טמאו׳ והאחרת טהורה. ואם לא עלו דרך מרגלות המטה שהרי אין להן סדר ונמצא דם תחת אחת מהן כלן טמאות בד״א כשבדקו כלן עצמן ונמצאו טהורות שלא תוכל האחת לתלות בחברת׳ שלא בדקה ותהיה זאת שלא בדקה בלבד טמאה אבל כשבדקו כלן לא יוכלו לתלות וכלן טמאות.

31 לא

וכל כתם הנמצא על הבגד שלא נודע שהוא דם אינו מטמא ואפילו אין לה במה לתלות: כתב הר״ש יש נשים שנמנעו׳ מלבא בבית הכנסת ואינן צריכות לעשות כן דמה טעם הן עושו׳ אם מפכי שסבורות הן שבית הכנסת הוא מקדש אפילו אח׳ הטבילה למה נכנסות בו והלא מחוסר כפרה שהרי טבל והעריב שמשו בכרת וא״כ לא תכנסו הנשים לעולם עד שתביאו קרבן לעתיד. ואם אינו כמקדש תכנסו ותכנסו ועוד שכלנו טמאי מת ושרץ ובעלי קריין ונכנסי׳ בו. הא למדת שאינו כמקדש ויכולי׳ לבא שם. מ״מ מקום טהרה הוא ויפה הן עושות ע״כ:

32 לב

היולדת טמאה כנדה ואף על פי שלא ראתה דם ואחד היולדת חי או מת אם זכר או נקבה יושבת לזכר או לנקבה והוא שתגמר צורתו ואין צורת הולד נכרת פחות ממ׳ יום אחד הזכר ואחד הנקבה.

33 לג

המפלת בתוך מ׳ יום או ביום מ׳ אינה טמאה לידה. הפילה ביום מ״א אחר התשמיש הרי זה ספק יולדת ותשב לזכר ולנקבה ולנדה.

34 לד

היתה צורת האדם דקה ביותר שאינה נכרת בעליל תשב לזכר ולנקבה. וזהו שנקרא שפיר מרוקם איזהו שפיר מרוקם תחלת בריתו של אדם גופו כעדשה. שני עיניו כשתי טפי זבוב מרוחקות זו מזו. שני חוטמיו כשתי טפי זבוב קרובות זו לזו. פיו פתוח כחוט השערה ואין לו חתוך ידים ורגלים נתבארה צורתו יותר מזה ועדין אינו נכר בין זכר לנקבה אין בודקין אותו במים אלא בשמן שהשמן מצחצחו ומביאין קיסם שראשו חלק ומנענע באותו מקום מלמעלה ולמטה אם מסכסך בידוע שהוא זכר אם נראה באותו מקום כשעורה סדוקה הרי זו נקבה ואינה צריכה בדיקה.

35 לה

ובכל אלה הרקימות של נפלים אין נותנין להם ימי טוהר עד שישעיר הולד.

36 לו

ובאלה הארצות פשט המנהג שאין נותנין לשום יולדת ימי טוהר כלל אבל סופרת ז׳ ימי׳ נקיים בכל עת שתרצה ואחר כך טובלת כמי שילדה בזוב ואפילו ראתה בימי טוהר שלה שהם ל״ג יום לזכר וס״ו ימים לנקבה שמן התורה נקרא כל דם שתראה בהן דם טוהר שאינו מונע האשה מבעלה אלא שטובלת אחר ז׳ נקיים של זכר ואח׳ י״ד של נקבה ומשמשת מטתה אעפ״י שהדם שותת: ובצרפת העמידו המנהג כדין תורה בדם טוהר.

37 לז

והר״י ז״ל כתב אין נותנין לה ימי טוהר עד שישעיר הולד אבל מבן מ׳ יום והלאה נותנין לה ימי טומאה אע״פ שלא תראה דקיימא לן דאי אפשר לפתיחת קבר בלא דם: אבל בכמה ארצו׳ נהגו שלא לבעול על דם טוהר עכ״ל:

38 לח

והרי״ף ז״ל כתב ויולדת נקבה אם לא ראתה בתוך שבעה ללידתה אלא פסק סופרת ז׳ נקיים בתוך השבועים עצמן ועולין לה אף על פי שהיא אסורה לשמש בתוך השבועי׳ מיהו לידי ספירה עולין לה שכך שנו חכמים ימי לדתה שאינה רואה בהן עולין לה לספירת זיבתה וטובלת לאחר שבועים ותשמש לאחר שבועים. אבל אם לא ספרה ז׳ נקיים לעולם לא תשמש דבעינן נסתם הטמא ונפתח הטהור.

39 לט

המפלת חתיכה לבנה אם נקרעה ונמצאת בה עצם הרי זו טמאה לידה. הפילה חתיכה ואפילו היא אדומה אם יש עמה דם טמאה ואם לאו טהורה ואפילו נקרעה החתיכה ונמצאת מלאה דם טהורה שאין זה דם נדה אלא דם החתיכה:

40 מ

הפילה חתיכה קרועה ודם אגוד בתוכה טמאה:

41 מא

הפילה כמין קליפה כמין שעורה כמין עפר כמין יבחושין ומראיהן אדום מטילן בתוך מים פושרין ואם נמוח טמאה שדם הוא שנקפה. וכל הרואה דם יבש טמאה ואם שרו אותו בפושרין מעת לעת ולא נמוח טהורה שדם מכה הוא זה:

42 מב

הוציא העובר את ידו והחזירה אמו טמאה לידה מדבריהם ואין לה ימי טוהר עד שיצא הולד רובו ואם יצא ראשו כלו כאחד הרי זה כיוצא רובו.

43 מג

מי שילדה זכר ונקבה תאומים תשב לנקבה. ילדה טמטום ואנדרוגינוס תשב לזכר ולנקבה. ילדה תאומים אחד זכר ואחד טמטום או אנדרוגינוס תשב לזכר ולנקבה: האחד נקבה והשני טומטום או אנדרוגינוס תשב לנקבה שהטומטום או אנדרוגינוס ספק הן שמא זכר או נקבה.

44 מד

האשה שהוחזקה מעוברת וילדה ואין ידוע מה ילדה כגון שהפילה בבור או בנהר או הפילה וגררתו חיה הרי זו בחזקת שהפילה ותשב לזכר ולנקבה ולנדה:

45 מה

כל מקום שנאמר תשב לזכר ולנקבה דינה שתהא אסורה לבעלה י״ד יום כיולדת נקבה ז׳ ראשוני׳ ודאין וז׳ שניים ספק ואין נותנין לה ימי טוהר אלא מ׳ יום כיולדת זכר. ואם ראתה דם אחר המ׳ יום עד השמנים אינו דם טוהר אלא ספק דם נדה. וכן אם ראתה דם ביום פ״א בלבד הרי זו ספק נדה ותשב ז׳ ימי נדה שמא נקבה ילדה שאין לה וסת נדות עד אחר מלאת ימי טהרה.

46 מו

וכל מקום שנאמר תשב לזכר ולנקבה ולנדה דינה שתהא אסורה לבעלה י״ד יום כיולדת נקבה ואם ראתה ביום פ״א הוי ספק נדה. וכן אם ראתה ביום מ״א אע״פ שראתה ביום לדה הרי זו ספק נדה ואסורה לבעלה עד ליל מ״ח כיולדת זכר ואין נותנין לה ימי טוהר כנדה והרי היא כמי שלא ילדה: וכל דם שתראה מיום שנפלה עד פ׳ יום אם בימי נדתה הרי זו ספק נדה מאחר הז׳ מיום שהפילה ואם בימי זיבת׳ הרי זו ספק זבה שאין וסת כל ימי מלאת: וכן אם ביום פ״א עדיין היא מקולקלת ותהיה ספק נדה אף על פי שלא ראתה אלא יום אחד. וכשיוקבע לה וסת אחר השמנים יסור קלקולה ותחזור להיות נדה ודאי או זבה וכן מיום שהפילה עד ז׳ ימים תהיה בנדתה ודאית אם הפילה בתוך ימי נדתה:

47 מז

יש אשה שיש לה וסת ויש שאין לה וסת אלא לא תרגיש עד שיצא הדם ואין לה יום קבוע לראיתה וזו שיש לה וסת הוא שיש לה יום קבוע מכ׳ יום לכ׳ יום או מכ״ד לכ״ד או פחות או יותר וקודם שיבא הדם תרגיש בעצמה שהיא מפהקת ומעטשת וחוששת פי כרסה ושיפולי מעיה ויסתמר שערת בשרה או יחם בשרה וכיוצא במאורעו׳ אלו ויבאו לה וסתות אלו או אחד מהן בשעה קבועה לה או ביום וסתה.

48 מח

וכל אשה שיש לה וסת בחזקת טהורה לבעלה עד שתאמר לו טמאה אני. או שהוחזקה טמאה בשכנותיה:

49 מט

ומי שהלך בדרך למדינה אחרת והניח אשתו טהורה כשיצא אינו צרי׳ לשאול לה אם היא טהורה ואפילו מצאה ישנה מותר לבא עליה שלא בשעת וסתה שאינו חושש שמא נדה היא ואם הניחה נדה אסורה לו עד שתאמר טהורה אני:

50 נ

האשה שאמרה לבעלה טמאה אני וחזרה ואמרה טהור׳ אני אינה נאמנת אם לא נתנה אמתלא לדבריה מפני מה אמרה טמאה אני: היה משמש מטתו עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי לא יפרוש מיד כשהוא בקשיו שהנאה יש לו ביציאתו כביאתו ואם פירש מיד חייב כמו שבעל נדה אלא כיצד יעשה נועץ צפרני רגליו בקרקע ושוהה עד שימות האבר ונשמט ממנה:

51 נא

ואסור לאדם לשמש עם אשתו סמוך לוסתה שמא תראה דם בשעת התשמיש. עבר וסתה ולא ראתה מותר לשמש אחר שתעבור עונת הוסת כיצד היה דרכה לראות בו׳ שעות ביום אסור לשמש מתחילת היום. עברו ז׳ שעות ולא ראתה אסורה לשמש עד לערב. ואם היה דרכה לראות בו׳ שעות בלילה אסורה לשמש מתחלת הלילה עד שתזרח השמש.

52 נב

וכתב הראב״ד ז״ל אשה שהיא למודה לראות בעונתה ב׳ או ג׳ ימים רצופי׳ כשם שחוששת לראשון עד שתעבור הוסת כמו שביארנו כך חוששת כלן משום דאיכא שפעת או מדלפת שהיא כשופעת מראשון לשני ומב׳ לשלישי שהכל בראיה אחת. ועוד שרוב הנשים משנות וסתן להקדים ג׳ ימים או לאחר ג׳ ימים וחוזרות למקומן ואותן הימים שהם עתה ב׳ כבר היו א׳ ונעשו עקר וסת.

53 נג

ואין הראשון קובע וסת עד שיקבענו ג׳ פעמים ואינה טהורה מן הוסת עד שיעקר ממנה ג׳ פעמים. כיצד היתה דרכה לראות ביום כ׳ ובא יום כ׳ ולא ראתה ובא יום כ״ג וראתה הרי יום כ׳ ויום כ״ג שניהם אסורין וכן אם ראתה פעם שניה ביום כ״ג ולא ביום כ׳ עדיין שניהם אסורין. ראתה פעם ג׳ ביום כ״ג ולא ביום כ׳ יום כ׳ טהור ונקבע וסתה יום כ״ג שהרי נעקר יום כ׳ ג׳ פעמים ונקבע יום כ״ג ג׳ פעמים. ואין צריך עקירה ג׳ פעמים אלא יום שנקבע ג׳ פעמים. ואם נקבע מחמת אונס אפילו כמה פעמים כגון מחמת קפיצה וכיוצא בה אינו וסת וכל יום שראתה בו חוששת לו להבא ואעפ״י שלא נקבע ואם עבר אותו יום ולא ראתה טהור הוא להבא אם לא נקבע ג׳ פעמים. ואין האשה קובעת וסת בתוך ימי נדתה. ראתה בהן כיון שראתה יום אחד אינה קובעת וסת כל השבעה וכן בימי זיבה שהן י״א יום שבין נדה לנדה כמו שבארנו אבל קובעת היא וסת בימי נדותה שלא ראתה בהן. ואם נקבע לה וסת בימי זיבתה חוששת לוסת שאם ראתה דם בוסת זו אפילו יום אחד תשב לנדה מספק ואסורה לשמש אותו היום ואפילו לא ראתה בשאר ימי הוסת ואם ראתה בשאר ג׳ ימים הרי זו זבה. וכל וסת שנקבע בימי זיבה אם נעקר אפילו פעם אחת נעקר ואינה צריכה להעקר ג׳ פעמים שחזרת ימים מסולקין בימים אלו.

54 נד

דרך בנות ישראל ובני ישראל לבדוק עצמן אחר תשמיש כיצד מקנחי׳ עצמן במטלית של פשתן שחוקי׳ ולבני׳ האיש בשלו והאשה בשלה ורואין בהן שמא ראתה דם בשעת תשמיש והבגד הזה שמקנח בו האשה נקרא עד שלה ושמקנח בו האיש נקרא עד שלו וכל הנשים צריכות לעשות זאת אחר תשמיש ואפילו עוברות ומניקות ואפילו זקנה וקטנה. וצריכות שני עדים א׳ שלו וא׳ שלה.

55 נה

ויש לאיש להניח אשתו לבדוק העד שלו ונאמנת על שלו מתוך שנאמנת על שלה. הצנועות לא ישמשו עד שיבדקו עצמן תחלה ואף על פי שאינן צריכות.

56 נו

ואשה שאין לה וסת אסורה לשמש עד שתבדוק לפיכך צריכות שני עדים אחד לפני התשמיש וא׳ לאחר התשמיש.

57 נז

שמשה מטתה וקנחה עצמה ואבד העד לא תשמש פעם שניה עד שתבדוק בעד אחר תחלה שמא היה דם בעד שאבדה.

58 נח

הניחה העד תחת הכר ונמצא עליו דם אם משוך טמאה שחזקתו מן הקנוח ואם עגול טהורה שאין זה אלא דם מאכולת שנהרגה תחת הכר. הניחתו תחת ירכה בין כך ובין כך טמאה ואין חוששין לדם מאכולת ואפילו שחטה אותו בירכה.

59 נט

קנחה עצמה בעד שאינו בדוק לה והיה בו דם קודם לכן ונמצא עליו דם אם היה כגריס טמאה פחו׳ מכאן טהורה שאין זה אלא דם מאכולת.

60 ס

והמשמש מטתו פעמי׳ רבות אינן צריכין לבדוק בעד שלהן בכל ביאה וביאה אלא יקנחו עצמן בכל פעם ופעם ולמחר יבדקו עדים ואם נמצא על אחד מהן דם טמאה.

61 סא

האשה שראתה דם בשעת תשמיש לכשתטהר מותרת לשמש פעם שניה ושלישית. ראתה דם בפעם ג׳ ואין שם דבר לתלות בו כגון שלא שמשה סמוך לוסתה. שאין לתלות בוסת. או שלא היתה שם מכה שאין לתלות במכה אסורה לשמש עם בעל זה לעולם ותתגרש ממנו ותנשא לשני. נשאת לשני וראתה כסדר הזה ג׳ פעמי׳ תצא ממנו ותנשא לשלישי. נשאת לשלישי וראתה כסדר הזה שלשה פעמי׳ תצא ממנו. ואסורה לכל אדם עד שתבריא מחולי זה. וכבר בארו ז״ל כיצד בודקין אותה אם נרפאת אם לאו ונאמנת אשה לומר יש לי מכה במקור שממנה יוצא דם ותהיה מותרת לבעלה אף על פי שהדם יוצא בשעת תשמיש מן המקור.

62 סב

האשה שהשתינה וראתה דם מי הרגלים בין שהשתינ׳ והיא עומדת בין שהשתינה והיא יושבת ואפי׳ הרגישה מגופה ונזדעזעה אינה חוששת והרי היא טהורה שהרגשת מי רגלי׳ היא זאת שאין מי רגלים מן המקור ודם זה דם מכה הוא שיש לה בחלוחלת או בכוליה.

63 סג

וכל הרואה דם מחמת מכה שיש לה במקור אפילו ראתה בשעת וסתה היא טהורה והדם טהור שהוסתות מדבריהם. וכל אשה שמרבה לבדוק עצמה ואעפ״י שיש לה וסת קבוע הרי זו משובחת שאפשר שיבא הדם בלא עת הוסת ואם לא בדקה בין באונס בין ברצון הרי זו בחזקת טהורה עד שתבדוק ותמצא טמאה ואפילו עבר עליה וסתה אם מצאה עצמה טהורה לכשתבדוק הרי היא טמאה ואם נמצאת טמאה מונה משעה שבדקה:

64 סד

הסומא בודקת עצמה ומראה לחברתה אבל חרשת שוטה צריכה פקחת לבדוק אותה ולקבוע לה וסת ואח״כ תהיה מותרת לבעלה:

65 סה

דין דם בתולים. בזמן הזה שאפילו היתה קטנה שלא הגיע זמנה לראות דם ולא ראתה דם מימיה בועל בעילת מצוה ופורש:

66 סו

פירש ר״ש ז״ל ופורש דאמר לא להרחיק ממנה בנדה אלא פורש מן התשמיש וישן הוא בכסותו והיא בכסותה דאינה טמא׳ אלא מדרבנן שהרי דם בתולים טהור הוא. וכל זמן שתראה דם מחמת מכה הרי היא טמאה וסופרת ז׳ נקיי׳ אחר שיפסוק הדם וטובלת:

67 סז

וכתב הראב״ד וזה שאמרו בועל בעילת מצוה ופורש לא פורש מיד הוא דאם כן יציאתו הנאה לו כביאתו אלא ממתין עד שימות האבר ופורש מיד מן המטה או היא פורשת מאצלו ואינו צריך להיות נועץ צפרני רגליו בקרקע שהרי מותר לו לגמור ביאתו אלא עומד עד שימות: ור״י ז״ל כתב ומותר לגמור ביאתו אפילו שפעה דם באמצע הביאה שדם טהור הוא מן התורה:

68 סח

ואח״כ תמתין ז׳ עונות שלמות ואח״כ תתחיל לספו׳ ז׳ נקיים אך י״א שאם רחצה במים חמין היטב אותו מקום מתחלת למנו׳ למחרתו וליתא דאין אנו בקיאין בזה:

69 סט

הרואה דם בתולים מברך כנוסח זה בא״י אמ״ה אשר צג אגוז בגן עדן שושנת העמקים בל ימשול זר במעין חתום על כן אילת אהבי׳ זרע קודש שמרה בטהרה וחק לא הפרה בא״י הבוחר באברהם ובזרעו אחריו ומקדש בני ישראל:

70 ע

וכל אשה שתבעוה לינשא בין גדולה בין קטנה החמירו בה חכמים שצריכה לישב ז׳ נקיים ולא תנשא עד שתספור ותטבול שמא מחמודה ראתה טפת דם ולא הרגישה בה ואם נשאת לתלמיד חכם מותר לינשא מיד ואח״כ תספור ז׳ נקיים ותטבול שתלמיד חכם יודע שאסורה לו מהטעם שבארנו ויהיה נזהר מקרוב אליה עד אחר שתספור ותטבול:

71 עא

וכל הנשים שטובלות אחר ספירתן טובלות בליל ח׳ או ביום במקום שאין הנשים יכולות להגיע ולחזור בלילה מפני הלסטים או מפני הצנה או שנועלין שערי המדינה בלילה או שהיתה חולה. ואם אין שם אחד מכל אלה לא תטבול אלא בלילה ואפילו נתאחרה כמה ימים אחר ז׳ נקיים שלא תבא נדה אחרת לטעות אחריה ותטבול ביום ז׳ שהוא יום ספירתה: עברה וטבלה ביום ח׳ אע״פ שאין לה יראת שום דבר מכל אלו שזכרנו כתב ר״ש בן אדרת ז״ל שעלתה לה טבילה: וכל ז׳ ימים אם טבלה בהן כאלו לא טבלה אבל אם טבלה ביום ז׳ אע״פ שאסור לעשות כן שמא יבא עליה אחר הטבילה והיא אסורה לו כל ז׳ הימים הואיל וטבלה אפילו היתה זבה ודאית עלתה לה טבילה. וכן נמי כתב רשב״א וכתב רב אחא שלא עלתה לה טבילה גזרה שמא תשמש תכף שטבלה.

72 עב

וז׳ נקיים נקראין ימי לבונה לפי שפושטת בגדי נדתה ולובשת לבנים. והמנהג הפשוט שנהגו בנות ישראל כך הוא יום שפוסקת בו מלראות בודקת עצמה לערב ולובשת מבעוד יום חלוק לבן שאם תרא עוד שיהיה נכר ובלילה תשכב בסדינים לבנים מכתם ומתחלת למנות ז׳ נקיים מאחר היום שלבשה חלוק לבן. ואם לא לבשה חלוק לבן מבעוד יום עד הלילה לא תתחיל למנות ז׳ נקיים מכל אותו היום שלבשתו בו.

73 עג

וצריך שינהג עמה בעלה בימי לבונה כמו בימי נדותה לא ישכב עמה במטה אחת ואפילו הוא בכסותו והיא בכסותה ולא יגע באצבע שלה ולא תאכל עמו בקערה אחת ולא תמזוג לו הכוס ותתן בידו ולא כוס בלבד אמרו דאסור לתת זה ביד זה אלא כל דבר כגון מעות או מפתח. אבל מוזגת לו את הכוס ומניחתו על גבי שלחן וכתב הר׳ יצחק ז״ל דלשתו׳ אין קפידה לשתות בכוס אחד אחרי שהן שותין בזה אחר זה. והר״ף ז״ל כתב ונהגו להפסיק באד׳ אחד ע״כ. ואינה אוכלת עמו על שלחן אחד ואנו שיש לנו שלחן גדו׳ אין להקפי׳ רק שלא יאכלו בקערה אחת. ומצעת לו המטה שלא בפניו אבל בפניו לא מפני הרגל עברה. וכל שאר מלאכו׳ נדה עושה לבעלה ובלבד שלא תגע בו מפני הרגל עברה. ומותרת להתקשט בימי נדותה שלא תתגנ׳ על בעלה.

74 עד

וכתב ה״ר יצחק ז״ל וז״ל והלכה למעשה יום שפוסקת בו מלראות תלבש בגדי׳ לבני נקיים מכתמי׳ קודם שתהא לילה ותתחיל לספור למחרתו נקיים וכל ימי ספירתה צריך ליקח בגד פשתן נקי ולבן או מוך ולהכניסו באותו מקום בעומק לחורין ולסדקין ולהוציאו ולראות אם נכר בו שום אדמימו׳ כשעומדת ממטתה ובערבית כשהולכת לבית הכנסת קוד׳ שתהא לילה ואם שכחה ולא בדקה עצמה עד יום ז׳ כמו כן שחרית וערבית מותרת וטובלת בלילה וטהורה. והר״ף ז״ל פירש דסופא אעפ״י שאין תחלתו רק שתדע בודאי שפסקה בטהר׳ קודם יום ראשון של ספירתה. והיכא שלא בדקה רק יום אחד וביום ה׳ רב אמר תחלתו אלפ״י שאין סופו ור׳ חנינא אמר סופו ותחלתו בעינן וכתב בספר המצות יש לנו להחמיר עד שיהא תחלתו וסופו בבדיקה.

75 עה

ובתוך ו׳ עונות שלמות לשמושה אינה יכולה להתחיל לספור ז׳ נקיים. והר״ף ז״ל כתב יום שמשלימו׳ בו הו׳ שעות אינו מן הספירה דז׳ נקיים דכיון דתחלתו תוך ז׳ שעות שוב אינו יכול להיות מן המנין דהא בעינן כלו בטהרה ע״כ.

76 עו

וכן אם ארע שטעתה במנין יום אחד וטבלה ושמשה צריך להמתין ו׳ שעות שלמו׳ וזהו ד׳ ימים ואחר תמנה יום אחד נקי ותטבול אך מתירה שלאחר ז׳ נקיים כגון שלא טבלה כראוי ושמשה הרי זו טובלת בכל עת: