Ketubot 62a:6כתובות ס״ב א:ו
The William Davidson Talmudתלמוד מהדורת ויליאם דוידסון
Save "Ketubot 62a:6"
Toggle Reader Menu Display Settings
62aס״ב א

אורחא דמילתא כמה אמר רב חדש כאן וחדש בבית שנאמר (דברי הימים א כז, א) לכל דבר המחלקות הבאה והיוצאת חדש בחדש לכל חדשי השנה ור' יוחנן אמר חדש כאן ושנים בביתו שנאמר (מלכים א ה, כח) חדש יהיו בלבנון שנים חדשים בביתו

The Gemara explains its query: Although a man can legally make any agreement with his wife to limit her conjugal rights, how much is an acceptable manner for this matter? Rav said: The husband may spend a month here, in the study hall, and then must spend a month at home. The allusion to this is as it is stated with regard to reserve units serving in King David’s army: “In any matter of the courses, which came in and went out month by month throughout all the months of the year” (I Chronicles 27:1). And Rabbi Yoḥanan said: He may spend one month here, in the study hall, and then two months in his home, as it is stated with regard to workers who worked in the construction of the Temple: “A month they were in Lebanon, and two months at home” (I Kings 5:28).

ורב נמי מ"ט לא אמר מההיא שאני בנין בית המקדש דאפשר ע"י אחרים ור' יוחנן מ"ט לא אמר מההיא שאני התם דאית ליה הרווחה

The Gemara asks: And what is the reason that Rav did not also say a proof from that source that Rabbi Yoḥanan quoted? The Gemara answers: The construction of the Temple is different, since it is possible for this work to be performed by others, as there were many people involved in it, but with regard to Torah study, which cannot be performed by others, he is given permission to spend a month here and a month there. The Gemara further questions: And what is the reason that Rabbi Yoḥanan did not say a proof from that source that Rav quoted? The Gemara answers: There, with regard to King David, it is different, since he gains profit from working for the king; since there is profit involved, his wife might be willing to forgo his staying with her. However, in general a woman wants her husband to spend most of his time at home, so with regard to Torah study, where there is no monetary profit, she will not waive her right for as long.

אמר רב אנחה שוברת חצי גופו של אדם שנאמר (יחזקאל כא, יא) ואתה בן אדם האנח בשברון מתנים ובמרירות תאנח ורבי יוחנן אמר אף כל גופו של אדם שנאמר (יחזקאל כא, יב) והיה כי יאמרו אליך על מה אתה נאנח ואמרת אל שמועה כי באה ונמס כל לב ורפו כל ידים וכהתה כל רוח וכל ברכים תלכנה מים

§ Apropos a dispute between Rav and Rabbi Yoḥanan with regard to the construction of the Temple, the Gemara cites another dispute between them. Rav said: Groaning breaks half of a person’s body, as it is stated: “Groan, therefore, you son of man, with the breaking of your loins, groan so bitterly” (Ezekiel 21:11), which indicates that groaning breaks half of a one’s body, down to his loins. And Rabbi Yoḥanan said that groaning breaks even a person’s entire body, as it is stated: “And it shall be, when they say to you: Why are you groaning? That you shall say: Due to the tiding, for it comes, and every heart shall melt, and all hands shall be slack, and every spirit shall be faint, and all knees shall drip with water” (Ezekiel 21:12).

ורבי יוחנן נמי הכתיב בשברון מתנים ההיא דכי מתחלא ממתנים מתחלא ורב נמי הכתי' ונמס כל לב ורפו כל ידים וכהתה כל רוח שאני שמועה דבית המקדש דתקיפא טובא

The Gemara asks: And why doesn’t Rabbi Yoḥanan also say that it breaks half of one’s body? Isn’t it written: “With the breaking of your loins,” implying that it does not break the entire body? The Gemara answers: This does not mean that the breakage only reaches the loins, but rather that when the sigh begins to affect a person, it begins from his loins. The Gemara asks: And why doesn’t Rav also say that it breaks the entire body? Isn’t it written: “And every heart shall melt, and all hands shall be slack, and every spirit shall be faint,” which indicates that groaning causes the entire body to break? The Gemara answers: The news with regard to the destruction of the Temple is different, as it is extremely crushing and causes great anguish, but in general a sigh causes only half of the body to break.

ההוא ישראל ועובד כוכבים דהוו קאזלי באורחא בהדי הדדי לא אימצי עובד כוכבים לסגויי בהדי ישראל אדכריה חורבן בית המקדש נגיד ואיתנח ואפ"ה לא אימצי עובד כוכבים לסגויי בהדיה א"ל לאו אמריתו אנחה שוברת חצי גופו של אדם א"ל ה"מ מילתא חדתי אבל הא דשנן בה לא דאמרי אינשי דמלפי תכלי לא בהתה:

It is related that a certain Jew and a gentile were walking along the road together. The gentile could not keep up with the Jew, who was walking faster, and he therefore reminded him of the destruction of the Temple in order to make the Jew feel sorrowful and slow down. The Jew sighed and groaned, but even so the gentile could not keep up with him, as the Jew was still walking faster. The gentile said to him: Don’t you say that groaning breaks half of a person’s body? Why didn’t it affect you? He said to him: This applies only with regard to a new sorrowful affair, but this, from which we have suffered repeatedly and to which we have become accustomed, does not affect us as much, as people say: One who is used to being bereaved of her children does not panic [bahata] when one of them dies, and similarly, one who is used to a tragedy is not as devastated when being reminded of it.

הטיילין בכל יום: מאי טיילין אמר רבא בני פירקי א"ל אביי מאן דכתיב בהו (תהלים קכז, ב) שוא לכם משכימי קום מאחרי שבת אוכלי לחם העצבים כן יתן לידידו שנא ואמר רב יצחק אלו נשותיהן של ת"ח שמנדדות שינה מעיניהם בעוה"ז ובאות לחיי העוה"ב ואת אמרת בני פירקי

§ The mishna said that men of leisure must engage in marital relations with their wives every day. The Gemara asks: What is meant by the term men of leisure? Rava said: These are students of Torah who go daily to review their lectures at a local study hall and return home each evening. Abaye said to him: Wives of Torah scholars are those about whom it is written: “It is vain for you to rise early and sit up late, you that eat the bread of toil, so He gives to His beloved in sleep” (Psalms 127:2), and Rabbi Yitzḥak said in explanation of this verse: These are the wives of Torah scholars who deprive their eyes of sleep in this world and reach the life of the World-to-Come. This indicates that Torah scholars exert themselves greatly in their studies and are not home in the evenings, and you say that the students reviewing their lectures are men of leisure, whose wives have conjugal rights for every night?

אלא אמר אביי כדרב דאמר רב כגון רב שמואל בר שילת דאכיל מדידיה ושתי מדידיה וגני בטולא דאפדניה ולא חליף פריסתקא דמלכא אבביה כי אתא רבין אמר כגון מפנקי דמערבא

Rather, Abaye said: The mishna should be explained in accordance with the opinion of Rav, as Rav said: This is referring to a man such as Rabbi Shmuel bar Sheilat, who ate his own food, drank his own drinks, slept in the shade of his own house, and the king’s tax collector [peristaka] did not pass by his door, as they did not know that he was a man of means. A man like this, who has a steady income and no worries, is called a man of leisure. When Ravin came from Eretz Yisrael he said: For example, the wealthy, pampered men in the West, Eretz Yisrael, are called men of leisure. Due to the time they have available and the richness of their diet, they have the ability to satisfy their wives every night.

ר' אבהו הוה קאי בי באני הוו סמכי ליה תרי עבדי איפחית בי באני מתותיה איתרמי לי' עמודא סליק ואסקינהו ר' יוחנן הוה קסליק בדרגא הוו סמכי ליה רב אמי ורב אסי איפחתא דרגא תותיה סליק ואסקינהו אמרי ליה רבנן וכי מאחר דהכי למה ליה למיסמכיה אמר להו א"כ מה אניח לעת זקנה:

To illustrate this point, the Gemara relates two incidents demonstrating the health and strength of the inhabitants of Eretz Yisrael: Rabbi Abbahu was once standing in the bathhouse and two slaves were supporting his walking. The bathhouse collapsed under him and was destroyed. He found a pillar, stood on it and got out, and pulled them both up with him. Similarly, Rabbi Yoḥanan was once going up stairs, and Rav Ami and Rav Asi were supporting him. The stair collapsed under him, but he went up and pulled them both up with him. The Sages said to him: Since it is clear that you are so strong, why do you need people to support you? He said to them: If so, if I were to expend all my strength now, what will I leave for myself in my old age?

והפועלים שתים בשבת: והתניא הפועלים אחת בשבת א"ר יוסי ברבי חנינא לא קשיא כאן בעושין מלאכה בעירן כאן בעושין מלאכה בעיר אחרת תניא נמי הכי הפועלים שתים בשבת במה דברים אמורים בעושין מלאכה בעירן אבל בעושין מלאכה בעיר אחרת אחת בשבת:

§ The mishna said: The set interval for laborers to fulfill their conjugal obligations to their wives is twice a week. The Gemara asks: Isn’t it taught in a baraita: For laborers, once a week? Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, said: This is not difficult: Here, the case is where they work in their own city. There, the case is where they work in another city. This is also taught in the Tosefta (5:6): For laborers, twice a week. In what case is this statement said? It is when they work in their own city, but when they work in another city, the set interval for their conjugal obligations is once a week.

החמרים אחת בשבת: אמר ליה רבה בר רב חנן לאביי איכפל תנא לאשמועינן טייל ופועל אמר ליה לא

§ The mishna said: The set interval for donkey drivers is once a week, and for other professions it is even less frequent. Rabba bar Rav Ḥanan said to Abaye: Did the tanna go to all that trouble just to teach us the halakha for a man of leisure and for a laborer? According to the set intervals given for conjugal obligations, it seems that the halakha that one who vowed to prohibit his wife from conjugal relations for longer than a week must divorce her is referring only to a man of leisure or a laborer, whose set interval for conjugal relations is less than that period. However, for other people, whose set interval is once a month or even less frequent, there should be no need to divorce the wife, since the vow does not deprive her of conjugal rights for longer than she would have been deprived anyway. He said to him: No,

Shita Mekubetzet on Ketubot 62a:9שיטה מקובצת על כתובות ס״ב א:ט
The William Davidson Talmudתלמוד מהדורת ויליאם דוידסון
Save "Shita Mekubetzet on Ketubot 62a:9"
Toggle Reader Menu Display Settings
62aס״ב א

אורחא דמילתא כמה פרש"י שלא ישא עליו חטא וא"ת אם כן היאך שהה רבי עקיבא י"ב שנה ברשות. ויש מתרצין דהכא אפועלים קיימי' אבל בתלמידים כל שנתנה לו רשות אין כאן נשיאות חטא ואחרים תירצו דאפילו לת"ת יש נשיאות חטא וכדפרש"י ז"ל לקמן שאני התם דאיכא ריוח ביתא מה שאין כן ליוצא לתלמוד תורה דליכא ריוח ביתא וההיא דר' עקיבא שניא היא שפסק כן עמה בשעת קדושין וזה יותר נכון. ואחרים פירשו אורחא דמלתא כמה אם נתנה לו רשות סתם בלא קביעות זמן כמה יהא סתמו וגם זה נכון. הריטב"א ז"ל:
וז"ל הרשב"א ז"ל ואי קשיא לך הני רבנן דלקמן דפסק י"ב שנים איכא למימר דהנהו רבנן שאני דתורתן אומנותן ואינו מחוור דהא ר' פסק על בנו וי"ל דקודם כניסה שאני דעל ידי תנאי נשאו ונתרצו בכך ויש עוד לפרש דלא אמרו כן אלא למלאכה אבל לתלמוד כל כמה דיכול לפתותה וזה נכון ע"כ.

וז"ל הר' יהוסף הלוי ן' מיגש ז"ל והתלמידים היוצאין שלא ברשות וכו'. כלומר יש להן רשות לישב חוץ לביתו כדי ללמוד תורה ל' יום שלא על דעת אשתו ואע"פ שהיא מתרעמת עליו אינו משגיח עליה ואיבעיא לן בגמרא ברשות כמה כלומר אם נתנה לו אשתו רשות כמה דיתיב כמה יתיב ומתמהינן כמה יתיב כמה דיהב' ליה איהי רשותא אלא אורח ארעא דלית לה על בעלה תרעומת כמה אמר רב חדש כאן בבי רב וחדש בביתא ורבי יוחנן אמר חדש בבי רב ושני חדשים בביתו נמצא עכשו לדעת רב שכשיושב שלשים יום בתלמוד תורה ואינו יושב שלשים יום אחרים בביתו ולאו אורח ארעא שאשתו אינה רוצה בכך ואינה מתפייסת אלא מתרעמת עליו אף על פי כן אינו משגיח לתרעומת שלה אלא שיש לו רשות לישב בתלמוד תורה שלשים יום ואע"פ שלא ישב עמה שלשים יום ואם הוא מחליף ויושב שלשים יום בביתו ושלשים יום בתלמוד תורה אורח ארעא שהאשה מתפייסת בכך ורוצה בו ואין דרכה להתרעם עליו. ע"כ:

לכל דבר המחלקות הבאה והיוצאת חדש בחדש. בדברי הימים במחלקות שהיו עובדים את דוד כל מחלקות חדש דמשמעות הענין משמע דלא היה חוץ מביתו אלא חדש אחד בשנה ואין ללמוד משם אלא חדש כאן ואחד עשר בביתו אלא דמקרא יתירא דהבאה והיוצאת דריש דהוה ליה למכתב והמשרתים את המלך לכל דבר המחלקות חדשי השנה וכתב דבר המחלקות הבאה והיוצאת חדש בחדש לכל חדשי השנה משמע שהיו שם שתי מחלקות נציבים ומשרתים (עוד) שמשרתים עם שאר המחלקות זו ששה חדשים בדלוג זו באה וזו יוצאת מידי חדש בחדשו הרי חדש בבית המלך וחדש בביתם אף כאן חדש בבית רבו וחדש בביתו לכל דבר המחלקות הבאה והיוצאת שהיו משמרות חלוקות לעבדות המלך משמרה לחדש אלמא בדרך ארץ יכול לצאת חוץ לביתו שלא ברשות. רש"י במהדורא קמא וכן כתב במהדורא בתרא:
וז"ל הריטב"א ז"ל לכל דבר המחלקות הבאה והיוצאת חדש בחדש לכל חדשי השנה פי' דאע"ג דענינא דקרא בשנים עשר נציבים שהעמיד שלמה ולפום פשטיה לא היה אחד מהם חוץ לביתו אלא חדש בשנה הכא לישנא יתירא דייקי' דלא היה צריך למכתב אלא המשרתים את המלך לכל דבר המחלקות לכל חדשי השנה אלא ודאי מדקאמר הבאה והיוצאת חדש בחדש משמע שהיה חוזר ובא לסוף חדש וזהו כי הי"ב נציבים העמידו תחתיהם שני אנשים לפרנס את המלך זה חדש וזה חדש. ע"כ:

וכן כתב הרא"ה ז"ל וז"ל שנאמר הבאה והיוצאת חדש בחדש כו'. שהיו הממונים לפרנס את המלך י"ב (חדשים) ששה מפרנסין אותו בימות החמה וששה בימות הגשמים וכלם מנו במקומם שנים והם מפרנסין אותו כסדר הזה שהיו חדש אחד בביתם וחדש עם המלך ודריש ליה מדכתיב הבאה והיוצאת. ע"כ:

חדש יהיו בלבנון שנים חדשים בביתו ואיכא למידק דילמא קרא ה"ק שהיו עובדים למלך לעולם חדש היו עובדים בלבנון ושנים חדשים היו עובדים בביתו פירוש בביתו של המלך והיינו דכתיב בביתו ולא כתיב בביתם וי"ל דהא ודאי ליתא דהא המס היה שלשים אלף והיו מתחלקים לעשרה אלפים ומתחלפים כל עשרה אלפים בחדש ואי קרא נמי בעי למימר שהיו אלו העשרה שבאו מהלבנון עובדים בבית המלך תקשי אמאי היה להם לנוח אלו העשרה והעשרה שנשארו שלא הלכו אל הלבנון היה להם לעבוד בבית המלך ואמאי מטרחינן כולי האי עלייהו דהני עשרה שבאו יגעים מהלבנון ואי כל העשרים אלף שנמצאים בבית המלך עובדים יחד בבית המלך הא ודאי ליתא דהא לא כתיב אלא וישלחם לבנונה עשרת אלפים בחדש חליפות גו' אלא ודאי משמע דקרא לא משתעי אלא בעבודת הלבנון והא דכתיב שנים חדשים בביתו פירוש האיש בביתו וכן פרש"י להדיא ודוק דקא מפרש ז"ל שהרי שלשים אלף איש וכו'. וקשה דאמאי אצטריך הרב לאורוכי כולי האי ולאתויי ראיה אמאי דכתיב בקרא להדיא כנ"ל:

דאפשר על ידי אחרים לפיכך עומדים ב' חדשים בביתם. דאית להו רווחא שמתפרנס בעלה מבית המלך לפיכך יכול לצאת חדש לעבודת המלך אבל בדוכתא אחריתי ליכא למשמע מהכא דליהוי חדש חוץ מביתו ולית ליה הא דאמרן לקמן רוצה אשה בקב ותפלות כו'. רש"י במהדורא קמא. ובמהדורא בתרא כתב שאני התם דאית ליה הרווחא. שהיו נהנים מבית המלך ואיכא רווח ביתא לפיכך מקבלת עליה שיהיה בבית המלך חדש אחד משני חדשים שכיון שיש לו שכר יש לה מזונות מרווחים ותכשיטים אבל תלמוד תורה מצוה דיליה הוא ע"כ.

ומשמע לי דבהכי תירץ תירוץ מרווח דליכא לאקשויי מההיא דלקמן דרוצה אשה בקב וכו'. דההיא דלקמן מיירי שלא ברשותה כגון נשאת לו כשהוא חמר ובעי ליעשות גמל שלא ברשות והכא מיירי בשכבר נתנה רשות אי איכא נשיאות חטא עליה אי לא הילכך איכא למימר דמשום הרווחה כיון דכבר נתנה רשות דלבה נכון עמה ומקבלת עליה בשמחה ואין כאן נשיאות חטא כלל. ועוד יש לומר דהכא ליכא אפילו קב דתלמוד תורה מצוה דיליה הוא אבל ההיא דלקמן בין חמר לגמל הא איכא קב מיהא ורוצה היא בקב ותפלות כו'. ותירוץ ראשון הוא נכון יותר וברור דייק לה רש"י ז"ל הכא ולקמן גבי חמר ונעשה גמל דוק ותשכח כנ"ל. והתוס' תירצו לחלק בין עבודת המלך לשאר הרווחות דעבודת המלך איכא רווחא טפי ודוחק. ומה שכתבתי הוא יותר נכון וברור:

חצי גופו חצי כחו מתנים באמצע גופו עומד טבורו של אדם. לא מצי גוי לסגויי בהדיה לא היה יכול ללכת יפה ולהשיג את ישראל. רש"י במהדורא קמא:
והטיילין אין לפרש מלשון טיול דהא בני פרקי לא מטיילי ורב שמואל בר שילת לא הוה מטייל אלא טורח ויגע עם התלמידים אלא על שם דדרים בטולא דאפדנייהו וכדאמרינן גבי רב שמואל בר שילת. כך פירשו בתוספות:
ובמהדורא קמא כתב רש"י ז"ל וז"ל בני פירקי תלמידים הלומדים פירקן בעירן ולפני רבן ואינן יוצאין חוץ לעירם ולשון טיילין על שם שלומדים בהנחתן בעירן בלא עמל אלא דרך בדיחות ושחוק. ע"כ:

שוא לכם משכימי קום מאחרי שבת אוכלי לחם העצבים כן יתן לידידו שנא. שוא לכם בעלי אומנות דמשכימים קום ומאחרים שבת בלילה במלאכתן ואוכלין בעצב ובטורח כן יתן הקב"ה מזון למנדד שינה מעיניו בעבורו בלא טורח. לידידו למנדד בשבילו. שנא כמו שנה בה"א אל"ף מתחלפת בה"א דכתיב והאיש משתאה לה כמו משתהה והיינו דמתרגמינן וגברא שהי. שמנדדות שינה מעיניהן ממתינות את בעליהן כששוהין ללמוד תורה ואת אמרת דבני פירקי משמשין מטותן בכל לילה מפני עגון נשותיהם נשי בה"ג הרי ודאי לא איכפת להו בהכי מפני בטול תורה. רש"י ז"ל במהדורא קמא:
כגון רב שמואל בר שילת שילת שם אמו ולמה מייחסו לאמו מפני שהיא גדולה ביחוס מאביו שהיא אחותו של רבי חייא דאמר מר איבו וחנא ושילת ומרתה ורבי חייא כולהו בני אבא בר אחא סלא מכברי. רבינו האי גאון ז"ל:
רב שמואל בר שילת מלמד תינוקות היה כדגרסינן בפ"ב דבבא בתרא ובפרק נערה שנתפתתה נמי דאמר ליה רב בר שית קביל ואוכל ושותה משכר טורחו בבית ולא היה צריך לצאת חוץ לסחורה ונזון בלא יגיעה. פריסתקא שליח שלא היה שלוחו של מלך נכנס בביתו לתבוע מפרקמטיא שלו. רש"י במהדורא קמא:

וכתבו תלמידי רבינו יונה ז"ל וז"ל כגון רב שמואל בר שילת דאכיל מדידיה כו'. יש אומרים שאוכל שכר טרחו ועמלו ועומד לבטח בבית ומתפרנס משכר הלומדים נמי והוא ישן בביתו בלילה שאין התינוקות לומדים בלילה. ומאי דאמרינן עונת תלמידי חכמים מערב שבת לערב שבת היינו בתלמידים דלומדים תורה לפני רבן שלומדים בלילות וטורחין יותר. וכן כתב ה"ר יהונתן הכהן.

ואין זה נראה שאם היה צריך לטרוח בתינוקות מתורת שכירות איך יעלה על דעת שום חכם שזה יקרא טייל. שזה צער ויגיעה הוא אלא שלא היה מלמד אותם בשכר והיה אוכל ושותה מממונו והיה סובר רב דמתוך ההנאה גדולה שהיתה לו מפני שהיה מתעסק במצוה רבה כזאת בלא שכר לא היה מרגיש ביגיעה כל כך ולא היה לו צער והיה אומר דכל מי שלומד בדרך הנאה כמו זה דין טייל יהבינן ליה וכן כל אדם שאוכל ושותה משלו בלא צער ויגיעה טייל הוי אף על פי שלא יהיה מעונג במלאכתו יותר משאר בני אדם. וגאני בטולא כלומר היה ישן בצל היכלו שלא היה צריך לטרוח ולצאת לשום דבר מלשון ויטע אהלי אפדנו. ולא חליף פריסתקא דמלכא אבביה כלומר לא היה עובר נוגש המלך אצל פתחו לבקש ממנו מס דת"ח שתורתן אומנותן פטורין מן המס כדאיתא בפ"ק דבבא בתרא.
ובגמרא אמרין כי אתא רבין אמר כגון מפנקי דמערבא כלומר מאי דקתני במתניתין הטיילין בכל יום לא נאמר אלא באנשים מעונגים ומפונקים ביותר שאינם טורחים בשום דבר ויש בהם כח לקיים מצות עונה בכל יום. ותימה הוא על הרי"ף ז"ל איך סומך על דברי רב ולא הביא דברי רבין דבמסקנא דגמרא הכי איתא. וכן כתב רבינו ז"ל. וכן הדעת נוטה דודאי ת"ח אף על גב דאכיל מדיליה ושתי מדיליה ומלמד בחנם אין כחו חזק כל כך והעונה שלו אינה אלא מע"ש לע"ש שהתורה מייגעת אותו כמו שאמרו במדרש למה נקרא שמה תושיה שמתשת כחו של אדם ואין לנו לחלק בין התלמידים בזה כמו שהיה סובר רב. עכ"ל תלמידי רבינו יונה בפירושן על ההלכות:

בי בני כעין אשתיבא והיתה קרקעיתה של נסרים כעין של כו'. ותחת הנסרים חלל שהמים יורדין וזוחלין שם. איתרמי ליה עמודא סליק ואסקינהו עמד על העמוד וסלק את עבדיו עמו שלא יפלו בחלל המרחץ שתחת הנסרים ומאחר דהכי שיש בו כח כל כך ל"ל למסמכיה. מה אניח לעת זקנה אם אכלה עתה כחי בטורח תשמיש. רש"י ז"ל במהדורא קמא:

והתניא הפועלים אחת בשבת. ואם תאמר מתני' גופיה תקשי ליה דתני הפועלים שבת אחת. ויש לומר דממתני' ליכא למפרך דפשיטא דאיירי בעושה מלאכה בעיר אחרת דקאי אתלמידים יוצאין כן נמי פועלין יוצאין אבל ברייתא לא איירי בעושה מלאכה בעיר אחרת דאם כן הוה ליה למתני שבת אחת כאן כמו מתניתין דהוה משמע שבת אחת יוצאין לעשות מלאכתן אבל אחת בשבת משמע בעושה מלאכה בעירן ומשני ברייתא בעושה מלאכה בעיר אחרת ולנין בלילה בעירן ומחמת טורח הדרך אינן יכולין לסבול טורח תשמיש וסיפא דמתני' בעושין מלאכה בעירן דיכולין לסבול טורח תשמיש שתים בשבת ורישא דמתני' דעונתן אחת לח' ימים בעושין מלאכה בעיר אחרת ואינם חוזרין לביתם עד יום ח' והשתא יש לומר שלש מדות בפועלין כך פי' מר"י בר ברוך. הרא"ש ז"ל:
ומיהו אכתי דוחק קצת דמכל מקום הוה ליה לאקשויי מרישא דאף את"ל דפשיטא ליה דאיירי בעושה מלאכה בעיר אחרת דומיא דברייתא מכל מקום תקשי אברייתא דבמתני' קתני יוצאין שבת אחת אלמא דעונתן אחת לשמונה ובברייתא קתני אחת בשבת אלמא אחת לז' ולמאי דפריש ר"י ז"ל דרישא לא בדין עונה איירי וכדכתבינן לעיל במתניתין דאדרבה אשמועינן רישא דשרי לשנות ולבטל עונה ממה שהיה מנהגו תחלה לא תיקשי ולא מידי מרישא דמתניתין כלל לא אסיפא דמתניתין ולא אברייתא כלל. ואין להקשות אכתי דילמא ברייתא מיירי נמי במשנה ממנהג ולא בדין עונה ומעתה לא תקשי אסיפא דמתני' אלא ארישא דמתניתין והילכך הוה ליה לאתויי רישא דמתני' כדי לאקשויי אברייתא ממה נפשך או מרישא דמתניתין או מסיפא דהא ודאי ליתא דמדקתני בברייתא אחת בשבת ולא קתני שבת [אחת] ש"מ דבדין עונה האמורה בתורה איירי ולא ביציאה שלא ברשות. ואם תאמר בשלמא לשיטת ר"י בר ברוך משני שפיר דמעיקרא קס"ד דברייתא מיירי בעושה מלאכה בעירן ומשני ליה דברייתא מיירי בעושה מלאכה בעיר אחרת אבל לשיטת ר"י דשפיר הוה ידע דאיכא לחלק בין עושה מלאכה בעירן לעושין בעיר אחרת וכדקתני רישא דמתניתין אלא דהוה ס"ד דברייתא בדין עונה מיירי ולא שלא ברשות וכדקתני רישא דמתניתין מעתה מאי משני דמיירי ברייתא בעושין מלאכה בעיר אחרת. והרי אכתי תקשי דממתניתין משמע דאין כאן עונה האמורה בתורה אלא שתים בשבת ובברייתא קתני אחת בשבת ועיקר התירוץ חסר מן הספר. ויש לתרץ בדוחק דכי קא משני בעושין מלאכה בעיר אחרת פירושו שהיה דרכם ומנהגם בכך. ואם תאמר אכתי מאי משני דא"כ תקשי מאי אתא לאשמועינן בברייתא במאי דקתני אחת בשבת דמאי איריא כשמנהגם כך. והרי כתב ר"י ז"ל לעיל דהתלמידים יוצאין לעולם שלשים יום ויחזור לביתו יום אחד וחוזר לצאת אפילו בו ביום וכן לעולם וה"ה נמי מפועלים והילכך אפילו לשנות יכולין שבת אחת ומאי אריא כשמנהגם כך. ותירצו בתוס' דלהכי קתני בברייתא הפועלים אחת בשבת לאשמועינן דוקא אחת בשבת ולא יותר אף על פי דמנהגם כך לעשות מלאכה בעיר אחרת אם רוצים לשנות ולשהות יותר אין הרשות בידם.
ואם תשאל אכתי תקשי דע"כ אנו מתירין שלא ברשות לשהות יותר מז' ימים מהברייתא דהעונה אחת לשבעה וברישא דמתני' קתני דהפועלין יוצאין שלא ברשות שבת אחת ועונתן לשמנה. תשובתך לא מצינו מי שחילק כן אלא ר"י בר ברוך דהיה אומר ג' מדות בפועלים. ומיהו ר"י לא פירש אלא שתי מדות ולא בעי לאפלוגי בהכי כלל דכי קתני ברישא דמתני' שבת אחת פירושו דבכל שבת עושין עונה אחת דהיינו אחת לשבעה ואין כאן אלא שתי מדות שתים בשבת ואחת בשבת תדע דר"י בר ברוך הוצרך לחדש דג' מדות הן אלמא דמן הסתם אין לנו אלא ב' מדות ודוק שכתבו התוספות ור"י בר ברוך היה אומר דג' מדות בפועלים וכו' אבל ר"י לא פירש אלא ב' מדות וכו' כנ"ל:
וז"ל הריטב"א ז"ל ואם תאמר ותקשי ליה מרישא דמתני' דקתני והפועלים אחת בשבת. ויש לומר דההיא לא קשיא דהא באקראי בעלמא כשיצא פעם שלא ברשות אבל בעודו בעיר עונתו שתים בשבת להכי אקשינן מברייתא וזה ברור. ע"כ:

כאן בעושין מלאכה בעירן. לכאורה משמע דה"ק כשעושין מלאכה בעירן פי' דדרכן לעשות בעירן שתים בשבת והא ודאי ליתא דאפילו כשדרכן לעשות בעירן אי בעו משנין עונתן לאחת בשבת וכדקתני רישא דמתניתין הפועלים שבת אחת אלא ודאי ה"ק דבעירן פי' כל עוד שהן בעירן עונתן שתים בשבת ואפשר דלהכי כתב רש"י בעירם. שתים בשבת. ודוק כנ"ל:
איכפל תנא דקאמרינן במתניתין שבת אחת טייל ופועל וחמר שיש להם תשמיש המטה בכל שבת ושבת לא יהבי אלא שבת אחת לסתם מדיר דהא הנך אחריני גמל וספן ותלמידים ליתנהו בהאי שיעורא דבלא נדר נמי אינן משמשין אלא אחת לשלשים יום או לששה חדשים חמר לא כתוב בספרים דבכלל פועל הוא אכולהו משוו ב"ה האי שיעורא ואגמל וספן והא ששה חדשים קתני מזמן גדול פריך אלמא דבלא נדר נמי אין ששה חדשים לספן דלא משמש. רש"י במהדורא קמא.
ובמהדורא בתרא כתב וז"ל אכולהו. נמי קאמר דעל ידי נדר יתר משבת אחת לא. והא. בלא נדר ששה חדשים קאמר בספנים. ע"כ. פי' לפירושו ולכאורה משמע דמעיקרא קא מהדר אכולהו בלא טעם כלל. ומעתה תקשי אמאי לא פריך אלא מששה חדשים לבד והא הכי נמי הוה מצי למפרך מתלמידים ומגמלין לכך פרש"י ז"ל דמעיקרא נמי כי קא משני אכולהו דבר בטעמו דעל ידי נדר אין לשהות יותר משבת דאינו דומה מי שבידו לעשות הדבר למי שאין בידו והקשה מששה חדשים דמרחק טובא ולא סגי האי טעמא למי שזמנו ששה חדשים לומר דעל ידי נדר יותר משבת אחת לא ומשני דאפילו הכי אינו דומה כו' פרש"י ז"ל אינו דומה. לענין תענית מי שיש לו כו' פירוש דקיימא לן כל תענית שלא קבל אותו מבעוד יום לא שמה תענית והיינו טעמא משום דאינו דומה מי שיש לו פת בסלו כו' כנ"ל:

ובליקוטי הגאונים ז"ל כתוב וז"ל איכפל תנא ותנא המדיר כו'. עד הטייל ופועל פירוש שנדרו מתשמיש המטה שהרי אי אתה מוצא מי שמחוייב בעונה בתוך שבת כדי שתמחול עליה אשתו אלא הטייל והפועל. ואם תאמר חמר נמי הרי הוא חייב בעונה בתוך השבת ויתכן שתהיה משנתנו ואפילו על החמר שנדר את אשתו מתשמיש המטה שתמתין עליו שבת אחת ותמחול לו על אותה בעילה שהוא חייב לה באותו השבת. תשובתך חמר כיון שאינו חייב אלא פעם אחת בשבת אם באותה שבת תמתין עליו אינה מפסדת כלום לפי שבועל אותה לאחר יציאת השבת ואין עליה בכך הפסד דמה לי בעל אותה זו הלילה או לילה אחרת הילכך אי אתה מוצא מי שמפסדת בעילה בשבת אחת אלא טייל או פועל אבל אשתו של חמר אינה מפסדת בשבת אחת בעילה שהרי לאחר תשלום השבת נבעלת אותה בעילה באותה הלילה. ע"כ:

וז"ל תלמידי רבינו יונה איכפל תנא ותנא כו'. קס"ד דמאי דקתני במתניתין המדיר כו' ב"ש [אומרים] שתי שבתות כו' לא נאמר אלא באדם שהגיע זמן חיוב עונתו בתוך זה הזמן כגון טייל ופועל אבל אם היה חמר או גמל כו' כיון שזמן עונתה נמשכת יותר מזה הזמן לא נחייב אותו להוציא וליתן כתובה אלא אם כן נדר לזמן ארוך יותר מן הזמן שחייבין בעונה ולפיכך היה מקשה וכי טרח התנא להשמיענו דין טייל ופועל לבד. ומתרץ יותר לא אכולהו קתני כלומר כי מאי דקתני במתניתין ב"ש [אומרים] שתי שבתות וכו' אפילו בחמר גמל ספן קאמרי ואף על גב דזמן עונתן יותר מזה כיון שהדירה מיד היא מקפדת כלומר דאינו דומה מי שיש לו פת בסלו כו' ע"כ.
ואין לתרץ דמתני' בכולהו מיירי וה"ק המדיר את אשתו יותר מהזמן הקצוב לו כל חד וחד כדאיתיה ב"ש אומרים שתי שבתות וכו' פירוש יותר על הזמן הקצוב לו דהיינו שתי שבתות על הששה חדשים דספן וכן בגמלים וחמרים ותלמידים דהא ודאי ליתא דאם כן לקתה מדת הדין דאמאי השוו חכמים מדותם שמי שזמנו ארוך כגון הספנין יהיה כמי שזמנו קצר כגון החמרים והוה לו למיהב קצבה לכל חד וחד כפי אריכות זמנו לכך תירץ תלמודא דלעולם אין לנו אלא שתי שבתות לב"ש ושבת אחת לב"ה דאינו דומה מי שיש לו פת בסלו כו' כנ"ל: