Genesis, Noach בראשית, נח
1 א

אלה תולדות נח (בראשית ו, ט). נראה דהנה יש שני מיני צדיקים שעובדים את הבורא, צדיק אחד יש שעובד הבורא ברוך הוא בהתלהבות גדול והוא לעצמו ואינו מקרב הרשעים להיותם גם כן מעובדי הבורא ברוך הוא רק שהוא בפני עצמו לבדו עובד הבורא, ויש צדיק אחד שעובד הבורא ומחזיר הרשעים להיות גם כן מעובדי הבורא כמו אברהם אבינו שהיה מגייר גרים. ואיתא בכתבי האר"י ז"ל שעל זה נענש נח על שלא היה מוכיח הרשעים שבדורו והוצרך לגלגל במשה ומשה היה מתקן שהיה מוכיח תמיד כל ישראל. וזהו הפירוש שאמרו חכמינו ז"ל (קידושין מ.) טוב לשמים וטוב לבריות, כי זה הצדיק שעובד ה' ומקרב את הרשעים גם כן להיות עבדי ה' נקרא טוב לשמים משום שהוא עובד הבורא ברוך הוא וטוב לבריות גם כן בשביל שהוא מקרב הבריות לעבוד ה' אבל נח לא היה מקרב הבריות לעבוד ה' כנ"ל. וידוע מה שאמרו חכמינו ז"ל (סנהדרין יט:) כל המלמד בן חבירו תורה כאילו ילדו, כמו שכתוב אצל אברהם אבינו ואת הנפש אשר עשו בחרן (בראשית יב, ה) נמצא לפי זה אברהם אבינו שהיה מגייר גרים הרבה לכך לא נאמר אצל אברהם אלה תולדות כמו שנאמר אצל נח משום שלא היה לו תולדות רק מה שאמר הכתוב ויולד נח שלשה בנים את שם וכו', ולא יותר כנ"ל (וזהו פירוש הכתוב אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים היה בדורותיו וכו' ויולד נח וכו', רק אלה תולדות נח מה שאמר הכתוב להלן ויולד נח שלשה וכר). והטעם את האלהים התהלך נח, רצה לומר רק את האלהים היה מתהלך נח, נח לבדו היה עובד הבורא ברוך הוא אבל לא היה מתהלך עם הבריות לקרבם להיות מעובדי הבורא ברוך הוא לכן נאמר שוב ויולד נח רק שלשה בנים את שם וכו', ושייך שפיר אלה תולדות נח. וזהו פירוש ונח מצא חן בעיני ה', היה לו לומר ונח היה לו חן בעיני ה', ולפי הנ"ל אתי שפיר, כי ידוע שאנשי דור המבול שטופי זימה היו ונח היה צדיק תמים והיה מעלה אותו החן לקדושה כי דור המבול הביאו אותו חן לקליפה ונח לא היה מוכיח אותם. וזה פירוש ונח מצא חן בעיני ה'. ונח מצא חן, רצה לומר ראה שיש מציאת חן בזה העולם והוא מצא אותו חן בעיני ה', רצה לומר היה מעלה אותו לקדושה אבל לא היה מעלה רק בעיני ה' אבל לא בעיני הבריות כנ"ל:

Genesis 6,9. “these are the generations of Noach;" there are two types of righteous people, both of whom serve the Lord. The first category does so with enthusiasm and profound devotion, but does so as an individual only, not endeavouring to draw other people, admitted sinners, nearer to their Creator.
There is a second category of tzaddik, righteous person, who not only serves the Lord himself, but who also is instrumental in leading sinners back to their Creator. Avraham was a prime example of the latter type of tzaddik. He was busy converting pagans to monotheism.
According to Ari’zal, Noach was even punished for not ‎rebuking the pagans in his time; his punishment consisted of his ‎soul being reincarnated in the body of Moses in order to ‎accomplish then what it had failed to accomplish on its first ‎round inside a human body. Moses made up for the sin of ‎omission of Noach by constantly rebuking the Israelites for their ‎shortcomings. When our sages in Kidddushin 40 discussed the ‎difference between a ‎צדיק‎, “a righteous individual,” and a ‎צדיק טוב‎, ‎‎“a good righteous individual,” they said that the former is ‎righteous vis a vis G’d, whereas the latter is “righteous both vis a ‎vis G’d, and vis a vis his fellow man.” Being “good” to one’s peers ‎involves more than being helpful and charitable; it includes ‎admonishing one’s neighbour when one observes him violating ‎G’d’s commandments. According to Sanhedrin 99, teaching one’s ‎neighbour’s son Torah is one of the most important ways in ‎which to demonstrate one’s concern for him, so much so that a ‎student who has been taught Torah by someone other than his ‎biological father is deemed as having been sired by that teacher. ‎In introducing Avraham to us, the Torah underlines (Genesis ‎‎12:5) that when heading for the land of Israel from Charan, ‎Avraham and Sarah took with them ‎את הנפש אשר עשו בחרן‎, “the ‎souls they had acquired while in Charan”. (the converts to ‎monotheism)‎
When the Torah refers to Avraham, it never wrote the ‎line: ‎אלה תולדות אברהם‎, as opposed to Genesis 6,9-10 where ‎amongst the ‎תולדות‎ of Noach we are told about his three sons; ‎there is no mention or allusion to any converts that Noach had ‎attracted to monotheism other than his own flesh and blood. The ‎word ‎אלה‎, “these,” is almost always used as a limitation, i.e. “these ‎and none other.” In Noach’s case, he had failed to “acquire souls.”‎
When we reflect on this we will understand why the Torah ‎wrote ‎ונח מצא חן בעיני ה'‏‎, instead of ‎ונח היה לו חן בעיני ה'‏‎. The latter ‎formulation would mean that when Noach faced G’d he brought ‎with him much to commend him, i.e. his converts, whereas the ‎formulation the Torah uses implies that G’d had to go looking for ‎Noach; indeed he was a valuable find, a ‎צדיק תמים‎, a perfectly ‎righteous man, but not one that could not be overlooked such as ‎Avraham’s “Chassidim.”‎
When the Torah testifies that ‎את האלוקים התהלך נח‎, “Noach ‎walked with G’d,” this sounds as proof of Noach’s aloofness vis a ‎vis his fellow man [at least during the 120 years prior to the ‎deluge when he was busy building his ark. Ed.] He was in step ‎with G’d, but out of step with his peers. This is why the Torah ‎repeats once more (verse 10) that he sired three sons, although ‎the Torah had informed us of this already at the end of the last ‎chapter (Genesis 5:32).‎
Noach, though aware of the many sexual perversions ‎practiced by the people around him, and being steadfast in not ‎copying their behaviour, is attested to by the Torah describing ‎him as ‎תמים היה בדורותיו‎, “he was perfect in his time.” ‎Nonetheless, his loyalty to the Creator certainly did not endear ‎him to his peers, hence “he walked with G’d”, as there was no one ‎else “with whom to walk.” Sadly, only G’d appreciated his self-‎restraint, his righteousness.‎

2 ב

אך נדקדק בפירוש רש"י ז"ל אף נח מקטני אמנה היה האיך יכול להיות זה כי הכתוב מעיד עליו נח איש צדיק תמים היה בדורותיו. ועוד קשה למה לא היה מתפלל נח לבטל הגזירה. נבוא לבאר, כי יש שני מיני צדיקים שעובדים הבורא יש צדיק שעובד הבורא ואין לו חשק רק להיות עובד הבורא ומאמין שיש לו כח בעליונים להנהיג העולמות כרצונו כמו שאמרו חכמינו ז"ל (מועד קטן טז:) צדיק מושל ביראת אלהים (שמואל ב' כג, ג) מי מושל בי צדיק הקדוש ברוך הוא גוזר וצדיק מבטל הגזירה לטובה ויש צדיק אחד שעובד הבורא ברוך הוא והוא שפל בעיני עצמו מאוד ומאוד וחושב בלבו מי אני שאתפלל לבטל הגזירה לכן אינו מתפלל לבטל. וזהו הדבר פירוש הגמרא (סנהדרין צב:) נבוכדנצר רצה לומר שירות ותשבחות שגינה שירות ותשבחות של דוד המלך עליו השלום מה זה הלשון שגינה, ולפי הנ"ל אתי שפיר כי נבוכדנצר היה רשע והחריב בית המקדש והיה מבחין שהצדיקים יכולין להפוך מדת הדין לרחמים והיה מתירא שמא יהיה צדיק ויתפלל לבנות בית המקדש לכן אמר כמצבייא עביד בחיל שמיא ודיירי ארעא. כמצבייא עבד (דניאל ד, לב) רצה לומר ברצונו עבד בהעולמות ואין הצדיקים יכולים לבטל הגזירה כך היה מחשבת נבוכדנצר. וזה מאמר חכמינו ז"ל ביקש נבוכדנצר לומר שירות ותשבחות שגינה שירות של דוד, כלומר נבוכדנצר רצה לומר שירות שהוא להיפך משל דוד כי דוד אמר (תהלים קמה, יט) רצון יראיו יעשה השם יתברך מנהיג העולמות כרצון הצדיקים והרשע נבוכדנצר היה רצונו להיפך כנ"ל ונח הגם שהיה צדיק גדול ותמים היה קטן בעיניו מאוד ולא היה לו אמונה בעצמו שהוא צדיק מושל ויכול לבטל הגזירה אדרבה היה חשוב בעיניו כשאר הדור והיה חושב אם אני אהיה ניצול בתיבה ואני אין צדיק יותר משאר הדור המה גם כן ינצלו לכן לא היה מתפלל על הדור. וזה שפירש רש"י אף נח מקטני אמנה היה, רצה לומר נח היה קטן בעיניו באמונה שהוא צדיק תמים שיכול לבטל הגזירה שלא היה חשוב בעיני עצמו כלום. וזהו פירוש והנני משחיתם את הארץ, רצה לומר הנני אעשה כרצוני כי לא יש צדיק שמתפלל לבטל הגזירה לכן אני משחיתם את הארץ. ואחר כך אמר ואני הנני מקים את בריתי אתכם, רצה לומר אף על פי שאין הצדיק מתפלל לבטל הגזירה אף על פי כן הנני מקים את בריתי אתכם:

Having said all this, we are faced with the question why ‎according to Rashi, (Genesis 7,7) Noach was of a category ‎described by our sages as ‎קטני אמונה‎, “lacking in adequate faith.” ‎How could a man be described as perfectly righteous, ‎צדיק תמים‎, ‎and at the same time display a lack of faith in the Lord? Another ‎question we must ask is why Noach, if he did not feel that ‎rebuking his peers would help, did not at least pray for his fellow ‎human beings prior to the deluge?‎
We must refer once more to the distinction between the two ‎categories of righteous people. One category has earned the title ‎‎“tzaddik” because he serves only the one and only true G’d, the ‎Creator, and believes that this Creator is all powerful and guides ‎the universe in accordance with His wishes.
Noach, though aware of the many sexual perversions ‎practiced by the people around him, and being steadfast in not ‎copying their behaviour, is attested to by the Torah describing ‎him as ‎תמים היה בדורותיו‎, “he was perfect in his time.” ‎Nonetheless, his loyalty to the Creator certainly did not endear ‎him to his peers, hence “he walked with G’d”, as there was no one ‎else “with whom to walk.” Sadly, only G’d appreciated his self-‎restraint, his righteousness.‎
Having said all this, we are faced with the question why ‎according to Rashi, (Genesis 7,7) Noach was of a category ‎described by our sages as ‎קטני אמונה‎, “lacking in adequate faith.” ‎How could a man be described as perfectly righteous, ‎צדיק תמים‎, ‎and at the same time display a lack of faith in the Lord? Another ‎question we must ask is why Noach, if he did not feel that ‎rebuking his peers would help, did not at least pray for his fellow ‎human beings prior to the deluge?‎
We must refer once more to the distinction between the two ‎categories of righteous people. One category has earned the title ‎‎“tzaddik” because he serves only the one and only true G’d, ‎the Creator, and believes that this Creator is all powerful and ‎guides the universe in accordance with His wishes.
Rabbi Shmuel bar Nachmeni in Moed Katan 16 commenting ‎on Samuel II 23,1 where the prophet introduces King David’s last ‎utterances, (actually a “hymn,”) with the words: ‎נאום דוד בן ישי ‏ונאום הגבר הוקם על‎, ”words of David son of Yishai, and of the ‎strong man who has been elevated and anointed by G’d, etc.” He ‎continues there in verse 3: ‎אמר אלוקי ישראל לי דבר צור ישראל מושל ‏באדם צדיק מושל יראת אלוקים‎, “Israel’s G’d said concerning me: ‘be ‎ruler over mankind, be ruler over awe of G’d.’” According to Rabbi ‎Shmuel bar Nachmeni, the somewhat enigmatic verse must be ‎understood as follows: David, who had raised high the banner of ‎repentance (when he said to the prophet Natan in response to his ‎rebuke that he had been guilty of without ifs or buts in the ‎matter of Bat Sheva) “G’d rules man, whereas the righteous rules ‎G’d.” What is meant by “the righteous rules G’d?” Initially G’d ‎decrees what man’s fate will be; however, the intercession of a ‎‎tzaddik’s prayer” may result in G’d’s decree being cancelled.” ‎The Talmud suggests that when a tzaddik is not only ‎concerned with his own salvation but endeavours to bring sinners ‎closer to G’d, his prayer can influence G’d to the extent that He ‎will cancel a decree of death already promulgated in heaven ‎against certain individuals or groups of people. Noach, alas, did ‎not engage in active attempts to influence people by rebuking ‎them.
‎[No doubt, whenever Noach was asked during the 120 years ‎that he built the ark why he did so, he told his peers that G’d had ‎instructed him to do this in order to escape the deluge that would ‎occur. Ed.]‎
One of the reasons that he did not pray for his fellow man ‎may have been that he felt inadequate to be able to cancel a ‎decree that G’d had told him He had issued. He may have been ‎motivated by considerations we encounter in connection with ‎Neuchadnezzar (Sanhedrin 92). We are told there that when ‎throwing Chananyah, Michael and Azaryah into a fiery furnace ‎from which all three were saved, G’d also commanded Ezekiel to ‎revive the dead bones of the Jews that had been killed by ‎Nevuchadnezzar when he destroyed Jerusalem and burned the ‎Temple. One of the newly revived was instructed to touch ‎Nevuchadnezzar on his forehead and to identify himself as one of ‎the many thousands who had been resurrected. Nevuchadnezzar ‎was so impressed that he began to compose songs of praise ‎extolling the Almighty. Thereupon an angel shut ‎Nevuchadnezzar’s mouth to prevent him from continuing. Had ‎the angel not done so, all the hymns composed by King David ‎would have lost in value when compared to the songs composed ‎by Nevuchadnezzar.
The word used by the Talmud to describe what would have ‎occurred is ‎לגנות‎, “to denigrate, or defame.” When reminding ‎ourselves of the tzaddik’s ability, under certain conditions ‎to reverse a decree that originated from the Attribute of Justice, ‎and to cause it to become a beneficial decree, we can understand ‎why Nevuchadnezzar had begun to sing the Lord’s praises; [after ‎all he had deliberately destroyed G’d’s Temple on earth. Ed.] When ‎he noticed that Ezekiel’s prayers had resulted in an army of ‎people being resurrected, he became afraid that another prayer ‎by the same person, or persons like him, would result in his life’s ‎work, the destruction of the Temple, being reversed also. In order ‎to pre-empt any prayer by any tzaddik being able to achieve ‎this, he tried to pre-empt anyone from offering such a prayer and ‎being granted his request, by extolling G’d’s greatness in even ‎more glowing terms than David had done in the Book of Psalms.‎
Noach, far from being a boastful individual, proclaiming ‎himself as a major deity, was the very opposite, a humble person, ‎to whom it would not have occurred that a prayer of his would ‎influence G’d to reverse a decree which He had certainly not ‎arrived at without first having agonized over it. [He even told ‎Noach that He would delay execution of this decree for up to 120 ‎years, this is why He told Noach when he was 480 years old to ‎start building the ark. Ed.] It was because he did not consider ‎himself as especially righteous, that he reasoned that just as he ‎would be saved, so there must be numerous other people of ‎similar stature who would also be saved. When G’d noticed this, ‎He told Noach (Genesis 6,13) that He would have to proceed with ‎His intention to destroy the human race as there was no one who ‎had tried to intercede on their behalf. Nonetheless, He made plain ‎to Noach, that although he had not interceded on behalf of his ‎fellow humans, He would maintain the existing covenant between ‎G’d and mankind through Noach and his family. (Genesis 6,18).

3 ג

או יאמר, אלה תולדות נח נח וגו', כלומר התענוג של הצדיק שעושה מצות הבורא יתברך מה שהבורא יש לו תענוג ממצות הצדיק וזהו ואלה תולדות נח, זהו העיקר התענוג של הצדיק ממצות הבורא נח מה שהבורא ברוך הוא יש לו תענוג והבן:

An alternate approach to the verse commencing with ‎אלה ‏תולדות נח‎. The word ‎תולדות‎ is a euphemism for the ‎pleasure/satisfaction afforded G’d by the righteous person who ‎observes His commandments. The Torah informs us that the true ‎pleasure the tzaddik enjoys from performing G’d’s ‎commandments is the certainty that he has contributed to His ‎Creator deriving satisfaction from his deeds.‎

4 ד

עוד יבואר, אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים היה בדורותיו את האלהים התהלך נח. נקדים תחלה לבאר פירוש רש"י על פסוק ויבא נח אל התיבה מפני מי המבול, פירוש אף נח מקטני אמנה היה. וצריך להבין זה הפירוש הלא הכתוב מעיד לעיל ויעש נח כאשר צוה ה', ועשה התיבה כמו שפקד ה' עליו משמע שהאמין בה' ואחר כך פירש רש"י אף נח מקטני אמנה היה. אך נבא לבאר בעזרת השם יתברך, כי ידוע כי כל נצוצין הקדושים יש להם תשוקה לעבוד הבורא ברוך הוא כמו המלאכים ושרפי הקודש משתוקקים לעשות רצון הבורא באימה וביראה אך צריך להבין לפעמים יש להצדיק תאות הגשמיות לממון או לשאר תאות עולם הזה מאין בא הדבר הזה להצדיק להיות מתאוה להגשמיות כי צדיק אין לו תאוה רק להיות עובד הבורא מהיכן בא זה להצדיק למחשבת תאוה כזה. אך נבוא לבאר כי הצדיק מחמת שהוא עובד הבורא ומחזיר אחר הרשעים גם כן להיותם מעובדי הבורא ברוך הוא ומוכיח אותם להכניס אותם תחת כנפי השכינה ומכח זה שהם מגביהים את הרשעים לעשות רצון קונם צריך הצדיק ללחום מלחמות מצוה עם החיצונים לברר הנצוצות שנפלו בקליפה עד הנה על ידי מעשה הרשעים שהיו עושים והצדיק מעלה אותם לקדושה ומזה באה להצדיק מחשבת תאות עולם הזה:

Still another facet of the line:‎אלה תולדות נח, נח איש צדיק, תמים ‏היה בדורותיו‎, may be appreciated by the reader after we have ‎‎“digested” Rashi’s commentary on Genesis 7,7 ‎ויבא נח..... אל ‏התבה מפני מי המבול‎, “Noach (and family) entered the ark on ‎account of the waters of the deluge.” Rashi uses this verse ‎to state that Noach was deficient in his faith in G’d. [Rashi based ‎himself on Bereshit Rabbah 32,6 who explains the extraneous ‎words: “on account of the waters of the deluge,” as telling us that ‎Noach did not enter the ark until the rising waters of the flood ‎made this unavoidable.”] This exegesis appears to fly in the face ‎of an explicit verse in Genesis 6,22 according to which Noach ‎carried out every single one of G’d’s instructions without ‎exception. How could the author of the Midrash accuse Noach of ‎being lacking in faith? If someone spent 120 years building an ‎ark, anticipating a deluge, because G’d had told him to do so, how ‎can this be interpreted as “lack of faith?”‎We must bear in mind that all the holy “sparks” are possessed ‎of an urge to serve their Creator, just as do the different ‎categories of angels all of whom vie to fulfill the wishes of their ‎Creator while being in awe of Him. The tzaddik, being a ‎mortal human being and burdened with an evil urge within him, ‎may not always serve his master with a similar degree of single-‎mindedness. He may be sidetracked by thinking of money, or the ‎allure of secular attractions, including good-tasting fruit, etc. One ‎of the causes distracting the tzaddik from serving his ‎Creator with the same degree of single-mindedness as the angels ‎is that in order to bring the sinners closer to G’d, he must first ‎befriend them. The sinners are sinners because the have within ‎them some of the 288 sparks that “fell off” the Shechinah, ‎as we explained on page 21.
[A ‎רשע‎, sinner, who too has been created in the image of G’d, ‎contains within him some of these sparks, though they have ‎become tainted through their close association with the sinner. ‎Ed.]‎‎
In the process of “outreaching,” as it is commonly known in ‎our time, the exposure of the highest ranking type of ‎‎tzaddik to the lure of secularism is such that he may ‎momentarily forget his true calling, feeling drawn to these ‎‎“perks” of olam hazeh, as advertised by Satan in eye-‎catching colors. A tzaddik engaged in such activities may be ‎viewed as being engaged in a ‎מלחמת מצוה‎, “a holy war,” on behalf ‎of his Creator.‎

5 ה

וזה פירוש המשנה (חגיגה פ"ג מ"א) חומר בקודש מבתרומה, רצה לומר המשנה מקשה חומר בקודש מהיכן הוא בא דבר זה חומריות לקודש רצה לומר להצדיק שהוא עובד הבורא ואין לו רק תשוקה להיות עובד הבורא ברוך הוא מהיכן בא להצדיק דבר חומריות. ותירץ מבתרומה, רצה לומר מכח זה שמגביה הרשע להיות עובד הבורא בא להצדיק מחשבה רעה של גשמיות של הרשע שתרומה לשון הגבהה הוא שמטבילין כלי בתוך כלי לתרומה אבל לא לקודש. הכלל הוא, כל דבר שיש בעולם הזה צריך האדם ליקח ממנו דרך לעבודת הבורא, דהיינו כשמתאוה לדבר גשמי כגון לממון או לכבוד אז צריך האדם לישב עצמו מה זה התאוה שאני מתאוה לגשמי זה הגשמי דבר נפסד וכלה הוא אבל עבדות הבורא זה דבר עולמית ושם אצל הבורא יש כל התענוגים כי הוא מקור כל הנבראים. וזה הוא עיקר תכלית כל הנבראים רק לעבוד הבורא ברוך הוא ולעשות תענוג להבורא כמו שאמרו חכמינו ז"ל (אבות ו, ט) כל מה שברא הקדוש ברוך הוא לא ברא אלא לכבודו, לעשות נחת רוח להבורא ברוך הוא:

This idea is alluded to in the wording in Chagigah 3:1. ‎The Mishnah there discussing different degrees of holiness, ‎i.e. that ‎קדשים‎, sacred parts of sacrificial animals, have a higher ‎degree of holiness than t’rumah, the portion of the farmer’s ‎harvest that has to be given to the priest. An example given by ‎the Mishnah illustrating this is that whereas two vessels ‎which require ritual purification through immersion in a ritual ‎bath may be cleansed even when one of them is inside the other, ‎this ruling is not valid when the vessels in question belong to a ‎higher level of holiness known as ‎קדשים‎, vessels used in handling ‎the remains of sacrificial animals, for instance. Apparently, the ‎author of this Mishnah relates the rules pertaining to ‎cleansing vessels that have become ritually impure to their ‎respective origins. In other words: the holier one’s origin, the ‎more stringent the rules for recapturing one’s purity once it had ‎been lost. The wording of the Mishnah, i.e.‎חומר בקודש ‏מבתרומה ‏‎, can be understood allegorically as: “the reason why ‎higher ranking holiness is subject to more stringent steps of ‎purification than lower ranking holy vessels, is because the higher ‎ranking ones had been inside the lower ranking ones.” The word ‎תרומה‎ chosen by the Mishnah, has a double meaning, i.e. it ‎is something in need of being elevated further. Applied to the ‎צדיק‎ in our parable, it means that the tzaddik engaged in ‎‎“outreach,” must be much more on guard against being drawn ‎into the sphere of the sinner than the kind of tzaddik who ‎does not venture to mix with the sinners even in order to bring ‎them closer to G’d. A tzaddik faced with this dilemma will ‎do well to remind himself that the allures of this world are ‎transient, and cannot be compared to the delights in store when ‎the soul rejoins its place in heaven after having successfully ‎discharged its duties while within a mortal body.‎
When our sages in Avot 6,10 stated that everything that ‎G’d created, He created only for the sake of His glory, this is ‎another way of saying that He desires to have satisfaction from ‎the conduct of His creatures.

6 ו

וזה פירוש הכתוב (תהלים קיט, צח) מאויבי תחכמני מצותיך כי לעולם היא לי. מאויבי, רצה לומר מ"ם של מאויבי הוא כמו מן אויבי מאויב שלי דהיינו יצר הרע תחכמני מצותיך, רצה לומר היצר הרע מפתה אותי לתאות גשמי דהיינו תאות אשה או שאר תאות גשמי אזי מזה התאוה הגשמי מיצר הרע תחכמני מצותיך אזי לבי בוער להיות עובד את ה'. כי לעולם היא לי, רצה לומר תאות גשמי הוא דבר נפסד וכלה לא כן כשאהיה עובד הבורא זה הוא לי לעולם כי אני מדבק עצמי בבורא שהוא חי וקים לעולם. וידוע כי אותיות אהבה הם כלי לבהירות הבורא שבתוכו וכשאדם אוהב מעשה גשמיות אזי הוי מעשה גשמיות כמו כלי לאהבת הבורא נמצא כשאדם הולך אחר התאות הגשמיות אז הבהירות הבורא עמנו בכלי בתוך כלי אבל כשאדם אוהב את הבורא ברוך הוא בלב שלם אזי היא בהירות בתוך כלי אחד וכו':

This is also the meaning of psalms ‎‎119,98 ‎מאויבי תחכמני מצותך כי לעולם היא לי‎, “Your commandments ‎made me wiser than my enemies; they always stand by me.” The ‎letter ‎מ‎ in the word ‎מאויבי‎ must be understood in the sense of ‎‎“more than.” When read thus, the word is a reference to the evil ‎urge, which is not only David’s enemy, but the enemy of every ‎human being, implanting within us the powerful desires to taste ‎the gratifications advertised. However, the psalmist, upon ‎reflecting that what is eternal must be far more worthwhile than ‎that which is merely transient, redoubles his resolve to serve only ‎the Creator, rejecting the deceptive allure of physical delights. ‎

7 ז

וזהו פירוש שמטבילין כלי בתוך כלי לתרומה אבל לא לקודש (חגיגה פ"ג מ"א), שמטבילין הוא לשון תערובת שמערבין הבהירות. בכלי תוך כלי לתרומה, רצה לומר שמכניס אהבתו בגשמיות וצדיק צריך להעלותן ולהגביה אהבתם לקדושה וזהו לשון תרומה ואז היא בכלי תוך כלי כנ"ל, כי האהבה היא כלי לבהירות והתאוה הגשמיות הוא כלי לאהבה שעל ידי תאות הגשמיות גופא בא לידי אהבת הבורא כנ"ל בפסוק מאויבי תחכמני וכו'. ונמצא כשאדם הוא בתאות גשמיות הבהירות הוא בשני כלים וזהו כלי בתוך כלי אבל כשאדם באהבת השם יתברך הוא בכלי אחד דהיינו בתוך אותיות אהבה כנ"ל. וזהו אבל לא לקודש, רצה לומר לקודש כשהצדיק מכניס אהבתו להבורא ברוך הוא כנ"ל אזי הוא בכלי אחד:

Applied to the allegory in the Mishnah in Chagigah ‎that we quoted, an addiction to the delights of this transient ‎world, when compared to an addiction to serving the eternal ‎Creator is like placing a tainted vessel inside one that is not ‎tainted, hoping to purify it by immersing only the outer vessel in ‎a ritual bath. Keeping the waters of the ritual bath “at arm’s ‎length,” is simply not good enough to cleanse oneself from the ‎pollutants absorbed through contact with the defilements of the ‎earthly environment. The inner vessel had lost some of the ‎brightness with which it had been endowed as a result of G’d’s ‎original light having shone upon it before it became ‎contaminated through contact with the sinner.‎

8 ח

בפסוק את האלהים התהלך נח (בראשית ו, ט). כלומר נח הלך עם אלהים, דהיינו שלא היה לו כח להפוך מדת הדין לרחמים אבל אצל אברהם ויצחק כתיב (בראשית מח, טו) האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו, כלומר שהם היו לפני מדת הדין כי היה להם כח להפוך מדת הדין לרחמים ובזה הבחינה היו האבות לפני האלהים:

Going back to the line: ‎את האלוקים התהלך נח‎, “Noach ‎walked with G’d;” the emphasis in this line is on the ‎attribute for G’d used, i.e. ‎אלוקים‎, the attribute of Justice. It was ‎beyond Noach’s kind of tzidkut, righteousness, to turn the ‎attribute of Justice into an attribute of Mercy through his ‎lifestyle. In this respect he was different from Avraham and ‎Yitzchok, concerning both of whom the Torah writes that they ‎‎“walked before G’d,” not merely “with G’d.” (Compare Genesis ‎‎17,1 and 48,15) In those verses the Torah wished to alert us to ‎the patriarchs’ ability to persuade G’d to substitute the attribute ‎of Mercy for the attribute of Justice, on occasion.

9 ט

או יאמר, את האלהים התהלך נח, כלומר שפעל זה שהבורא ברוך הוא מתלבש את עצמו כביכול באותיות. וזהו א"ת, היינו הכ"ב אותיות מאלף ועד תי"ו. האלהים התהלך, כלומר נח פעל זה האלהים התהלך. התהלך האלהים א"ת באותיות ומי פעל זה נח:

The words: ‎לפני ‏האלוקים‎, would have to be translated as “formerly the attribute of ‎Justice.”‎

10 י

קינים תעשה את התיבה (בראשית ו, יד). קינים לשון ק"ן ציפור לשון דירה. כלומר שתהיה מדובק ומקושר בתוך התיבה היינו הדיבור כאשר תדבר בעבדות הבורא יתברך בתורה ובתפילה:

‎Genesis 6,14. “you are to construct ‎compartments in the ark.” The word ‎קנים‎ is the plural mode of ‎the word ‎קן‎, “nest,” as in “bird’s nest.” In other words, the ark ‎was to serve as a residence for all the creatures within it. The ‎word ‎תיבה‎ does not only mean “ark,” but also means: “word.” G’d ‎tells Noach that all his activities, would be confined to the inside ‎of the ark, including speech which would be taking place inside ‎it, including prayer.‎

11 יא

או יאמר, קינים תעשה את התיבה, תגרום בדיבורך שהבורא ברוך הוא ישכון על זה העולם וזה קינים כנ"ל תעשה את התיבה, עם התיבה היינו הדיבור:

An alternate meaning to this line when understood in ‎conjunction with the first word of the next verse, i.e. ‎וזה‎: Noach ‎is told to construct the ark in a way that it be fit for the ‎‎Shechinah, presence of the Lord. He may have told Noach ‎that by using the right words, he could construct the ark by ‎merely uttering the correct formula. Using the correct words ‎would also ensure that G’d would “feel at home” inside and ‎around the ark. The dual meaning of the word ‎תיבה‎, would bring ‎home to Noach that he was in effect using words to ensure the ‎survival of man and the earth, i.e. G’d’s handiwork. ‎

12 יב

וזה אשר תעשה אותה (בראישת ו, טו). כי יש צדיק אשר האותיות בעצמם מורים לו ומנהיגים אותו ויש צדיק אשר הדיבור הראשון שהוא אומר אחר זה הוא מנהיג את האותיות. והנה הבחינה הא' הוא בחינת שאר נביאים על זה רמזו רבותינו ז"ל כל הנביאים נתנבאו בכה, כאשר האותיות מורים ומנהיגים אותו כך הוא אומר. והבחינה הב' הוא בחינת משה רבינו שמבואר שהתנבא בזה כיון שהוא מנהיג את הדיבור. וזהו הרמז וזה אשר תעשה, שתהיה בבחינת זה ותיבה הוא הדיבור:

Genesis ‎6,15 “You are to construct it ‎according to this blueprint.” (The author continues with an ‎approach bordering on the mystical, involving the difference ‎between the words ‎זה‎ and ‎כה‎ when they appear in the Torah. He ‎elaborates on this theme also in Parshat Vaeyrah, on Exodus ‎‎7,16)
There are tzaddikim who allow themselves to be guided ‎by letters, i.e. the two letters in the word ‎זה‎ in our instance. ‎Other tzaddikim such as Moses, are far more articulate, and ‎the word ‎זה‎ is merely a prelude for them of the words that follow. ‎‎Sifri, on Mattot, 2, explains this with the following ‎words: although both Moses and other prophets introduced their ‎prophecies or prophetic announcement with the word ‎כה‎, i.e. ‎כה ‏אמר ה'‏‎, “thus said the Lord,” Moses is the only prophet whose ‎pronouncements were sometimes introduced with the word ‎זה‎, ‎i.e. ‎זה הדבר אשר צוה ה'‏‎, “this is the word that the Lord has ‎commanded.” (Numbers 30,2). Moses’ advantage over other ‎prophets, sometimes described as that he received a clearer vision ‎than the other prophets, also consisted in his formulating the ‎prophecy instead of merely repeating what he had seen or heard. ‎In the words of our author, he was ‎מנהיג את הדיבור‎ “formulating ‎the wording.” When G’d said to Noach: ‎זה אשר תעשה אותה‎, “this is ‎how you shall construct it (the ark),” Noach was granted the ‎same level of clear vision as was granted to Moses when we ‎understand the word ‎תיבה‎ as word, ‎דיבור‎ [his reincarnate 800 ‎years later. Ed.]‎‎

13 יג

שלש מאות אמה אורך התיבה חמשים אמה רחבה ושלשים אמה קומתה (בראישת ו, טו). כי כשהאדם מדבר איזה דיבור אזי בתחילה צריך לחשוב רוממות וגדולת הבורא יתברך ואחר כך מגיע לאדם אהבה ויראת שמו יתברך ואחר כך מגיע לעולם התענוג ובזה משפיע שפע על העולמות. ועל אלו השלשה רומז הכתוב קומה היא בהחשב רוממות האל יתברך רוחב אהבה ויראה שמו יתברך והוא מצפון לדרום. אורך, היינו התענוג והשפעה מהבורא על העולמות והוא ממזרח למערב:

Geneis 6:15 “the length of the ark is to be 300 cubits, its ‎width 50 cubits and its height 30 cubits.”[The author ‎continues with the allegorical approach to the data provided by ‎the Torah, presumably because it is clear that the Torah, when ‎providing us with these measurements, intended to convey more ‎than merely the bare facts. Ed.]‎
Whenever a human being makes use of the ability to ‎communicate his thoughts by articulating them, he must first ‎and foremost remember the exalted position of his Creator, the ‎One, Who had endowed him with the power of speech. Having ‎done so, he will likely relate to the Creator with the appropriate ‎amount of awe and love. Subsequent to this, he may appreciate ‎the conveniences G’d’s puts at the disposal of His creatures in this ‎physical universe. The measurements of the ark listed here ‎contain allusions to the three ethical imperatives just mentioned. ‎The measurement given for the height of the ark alludes to G’d’s ‎exalted position G’d occupies in His universe. The width is an ‎allusion to the love and reverence for the Creator due Him; in ‎terrestrial terms this is expressed by the direction north-south; ‎finally, the availability of the various conveniences for man that ‎G’d has provided is alluded to by the description of the length of ‎the ark, i.e. the direction east-west.‎

14 יד

ופתח התיבה בצידה תשים (בראישת ו, טז). הכלל כשהצדיק מדבר דיבור אזי צריך לדבק עצמו במה שכלול בדיבור אם הדיבור הוא מיראה אז צריך לדבק עצמו ביראת השם וכן אם הדיבור הוא מאהבה צריך לדבק עצמו באהבת השם כי במדה שכלול ופתוח לו בהדיבור צריך לדבק עצמו. וזהו ופתח התיבה, לאיזה בחינה שהתיבה הוא הדיבור פתוח כנ"ל. בצידה תשים, צריך אתה לדבק בה:

Genesis ‎6,15. ‎“and you are to place the ‎entrance to the ark on its side.” When a righteous person uses ‎the power of speech, he is expected to adapt a manner ‎appropriate to the feelings in his heart at that time, i.e. whether ‎it is an outpouring of his love for the Creator, or of his awe for ‎Him, etc. This is why the Torah refers specifically to the position ‎of “entrance” of the ark; [something that most of us reading the ‎report after 3700 years could hardly be expected to be very ‎interested in. We must therefore endeavour to find a mussar, ‎ethical instruction, alluded to in every detail of the ark that the ‎Torah provides. Ed.]‎

15 טו

ואתה קח לך מכל מאכל אשר יאכל (בראישת ו, כא). הכלל הוא שמבואר ברמב"ן הקדוש שמפני מה עד נח לא הותר חי לאכול ולנח הותר חי לאכול מפני כי נח החיה אותם בתיבה לכן הותר לו חי לאכול. וזהו נראה לי הרמז קח לשון קנין כמבואר בפסוק (בראשית כג, יג) כסף השדה קח ממני, כלומר על ידי זה יקח קנין חדש שיותר לו לאכול חי:

‎Genesis 6,21. ‎“and you are to take ‎for yourself some of everything that serves as food, etc;” here ‎the Torah alludes to the reason why until the deluge man was ‎forbidden to eat animals, (according to Nachmanides). Noach ‎saved the animals from extinction during the deluge; he ‎therefore- as representative of the human race- became the ‎‎“owner” of the animal kingdom, and as such entitled to use some ‎of the animals, after due preparation without causing pain to ‎the animals, as food for himself. When Avraham, in Genesis 23,13 ‎urged Efron to accept the money he had readied for the purchase ‎of the cave of Machpelah wherein he planned to bury Sarah, the ‎word ‎קח‎ is used as denoting the acquisition of something. ‎Avraham had learned this expression and its meaning from our ‎verse where it is used in this sense for the first time. Noach made ‎an additional acquisition when taking the animal into the ark ‎with him. [He had previously been permitted to use the animals ‎as beasts of burden, etc. Ed.]‎

16 טז

או יאמר, קח לך מכל מאכל, כי לשון מאכל היינו שהוא מאכיל את אחרים ובו יבואר המדרש (בראשית רבה יט) האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל (בראשית ג, יב) אכלתי לא נאמר כו' אכלתי ואוכל עד כאן לשון המדרש. הכלל כי באכילה שאדם מישראל אוכל מתקן הפגם של אדם הראשון שפגם באכילה דהיינו על ידי מצות שישראל עושים באכילה הן בברכה על האכילה הן בשאר מצוה שישראל עושים בהמאכל קודם האכילה בבשר שחיטה ומליחה ובכל מאכל יש מצות מתקן הפגם של אדם הראשון. ובזה מבואר ואוכל אכלתי לא נאמר אלא אכלתי ואוכל עוד, כלומר בזה שאוכל עוד על ידי מצות יתוקן מה שפגמתי נמצא על ידי שפגם אדם הראשון באכילה צריך האדם לאכול ולתקן נמצא האכילה של אדם הראשון נקרא מאכיל כלומר מאכיל לאחרים בשביל האכילה זה צריך האדם לאכול. וזהו הרמז קח לך מכל מאכל, רצה לומר כי על ידי שהכניס נח בתיבה מכל החי הותר לאכול מכל חי כנ"ל. וזהו הרמז ואכלתם אכול (יואל ב, כו) ואכלתם, כלומר מה שאתם אוכלים אכול על ידי האכילה שאכל אדם הראשון אתה אוכל לתקן הפגם של אדם הראשון על ידי האכילה על ידי המצוה אשר באכילה של ישראל:

An alternative explanation of G’d’s directive to take along ‎provisions. [The following is based on the Torah choosing the ‎word ‎מאכל‎ instead of the customary word ‎אוכל‎, for food. Ed.] ‎‎(Compare Genesis 41,35; 41,48; 42,7 et al) By using the causative ‎mode, ‎מאכל‎ as in ‎מאכיל‎, the Torah suggests that G’d made it ‎Noach’s task to feed others, primarily the animals, of course. ‎When understanding the word ‎מאכל‎ in this way, a commentary ‎by Bereshit Rabbah 19,12 becomes clearer. Rabbi Abahu ‎there draws our attention to Adam when challenged by G’d ‎‎(Genesis 3,12) if he came by the knowledge that he was nude ‎because he had eaten from the tree that G’d had forbidden him to ‎eat, having said: ‎האשה אשר נתת עמדי הוא נתנה לי מן העץ ואכל‎, “the ‎woman that You have given me to be my mate, she gave me from ‎the tree vaochel”. Adam used the future tense when describing his ‎having eaten instead of saying ‎אכלתי‎, “I ate.” The author of the ‎‎midrash sees in this Adam’s implied promise to repair ‎whatever damage he had done by eating the forbidden fruit, by in ‎future pronouncing a blessing before partaking of anything that ‎G’d put at man’s disposal in this universe. He hoped to undo any ‎harm his eating from the tree of knowledge had done. When ‎Adam’s eating from the tree is looked at in this light, he had ‎indeed “fed” the human beings that were born after him, by ‎bequeathing them a world that they could call their own. This ‎was confirmed by G’d at the moment when He told Noach ‎קח לך ‏מכל מאכל אשר יאכל‎, “Take for yourself of all the food that is ‎fit to be eaten.” Noach’s taking with him all the animals into the ‎ark set the stage for man’s being permitted to eat the meat of ‎animals after they had died and become fit as food. This is also the ‎allusion contained in Yoel 2,26 ‎ואכלתם אכול‎, “and you will eat ‎your fill (and praise the name of the Lord).” The repetition of the ‎word ‎אכול‎ is the veiled reference to Adam’s having been ‎responsible for all this in a constructive sense. [This editor views ‎this midrash as especially inspiring, as it suggests that ‎Adam himself “invented” the principle of the punishment ‎having to fit the crime. Ed.]‎

17 יז

משנולד אברהם לא ענש הקדוש ברוך הוא לאומה רק את האומה אשר הם עושים רעה לזרעו אבל מה שעושין נגד ה' הוא שומר להם להפרע מהן לעתיד לבוא ולא כן קודם שנולד אברהם שענש הקדוש ברוך הוא לדור המבול ודור הפלגה על שהכעיסו נגד רצונו אבל משבא אברהם ענש את האומה הזאת שמצירים את זרע אברהם:

Once Avraham was born, G’d did not again punish a nation ‎collectively unless the nation in question had deliberately harmed ‎the Jewish nation. Sins committed by the members of other ‎nations against G’d are stored up in His memory to be requited at ‎the time when the birth pangs of the messiah have begun. Prior ‎to Avraham’s birth, G’d’s attribute of Justice punished the ‎generation of Noach and the generation of the Tower collectively ‎for sins committed against Him.‎

18 יח

בפסוק כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה (בראשית ז, א). רצה לומר על פי דמבואר בזוהר הקדוש גבי משה שאמר (שמות לב, לב) מחני נא מספרך, אותיות מחני מי נח שתקן נשמת נח שלא ביקש על דורו ובזה שמסר משה נפשו בשביל ישראל תיקן לנשמה דנח, כי משה היה כלול מכל הנשמות עיין שם, וידוע דמשה נקרא צדיק שמצדיק הכל לפני ה' ללמד זכות על הכל. וידוע מאמר חכמינו זכרונם לברכה כל הנביאים נתנבאו בכה ומשה בזה, וזה כי אותך ראיתי צדיק לפני, רצה לומר אני רואה אותך צדיק לה' להצדיק הבריות ללמוד עליהם זכות אימתי בדור הזה רצה לומר בדור שיהא בו משה שהוא בחינת זה אז נשמתך שיהא במשה דכלול כל הנשמות יתוקן בלימוד זכות על ישראל שנשמתך גם כן ילמוד זכות כיון שמשה כלול מהכל ובלימודו זכות כל הנשמות שבו ילמדו זכות, וזהו צדיק לפני בדור הזה ודו"ק:

‎Genesis 7,1 ‎“For I have seen you ‎being righteous before Me in this generation;” these words ‎must be understood according to the Zohar I, 67. The ‎author of the Zohar contrasts Moses’ reaction to G’d’s ‎threat to annihilate the Jewish people and to substitute him for ‎the Jewish people (Exodus 32,10) with Noach’s silence. Moses, had ‎immediately responded to this threat by saying: “erase me from ‎Your Book, rather than make me the founder of a new Jewish ‎people. Moses was willing to give up his life if he could thereby ‎save his people”. When G’d (7,4) used the same expression ‎ומחיתי ‏את כל היקום‎, “I will erase all breathing living creatures,” He ‎elicited no response from Noach, just as He had not elicited a ‎response from him in 6,13, or in 6,17. Moses, by offering his own ‎life on behalf of his people during the episode of the golden calf, ‎atoned for Noach’s insensitivity at this time. Moses is viewed by ‎the Zohar as possessing a soul composed of all the souls destroyed ‎in the deluge. This is why our prophets refer to the deluge as ‎מי ‏נח‎, “the waters of Noach,” since Noach had not intervened on ‎behalf of his contemporaries. (Isaiah 54,9). The prophet appears ‎to imply that Noach had been remiss by associating the deluge ‎with Noach (himself) instead of with the sinners.‎
It is known that Moses was considered a tzaddik, ‎righteous person. When our sages state that all the prophets’ ‎prophecies began with the word ‎כה‎, whereas Moses’ prophecy on ‎occasion commenced with the word ‎זה‎, “this,” they meant to ‎compare Moses to Noach of whom G’d had said ‎אותך ראיתי צדיק ‏לפני בדור הזה‎, “I have seen you that you are a tzaddik before ‎Me in this generation”. G’d implied that Noach would be restored ‎posthumously to this stature when Moses, a reincarnation of his ‎soul, would make up for his omission at this time. The words ‎בדור ‏הזה‎, are understood as a hint that in Moses’ time another ‎‎tzaddik would compensate for the sin of omission in Noach’s ‎generation. ‎

19 יט

וירח ה' את ריח הניחוח (בראשית ח, כא). איתא בבעל הטורים מסורה ב' וירח הכא ואידך וירח את ריח בגדיו (בראשית כז, כז) עיין שם. נראה על פי שאמר כבוד אדוני אבי מורי ורבי וירח ה' את ריח הניחוח כו', מהיכן בא הריח הניחוח הוא מחמת שאדם יש יצר בו ואף על פי כן כובש את יצרו ועובד את ה' גלל כן ויאמר כו' לא אוסיף עוד כי יצר לב האדם רע מנעוריו, כי על ידי יצר הרע הוא התענוג עד כאן דברי אבי. ועל ידי זה השם יתברך מתלבש בישראל כנאמר (ישעיה מט, ג) ישראל אשר בך אתפאר, דאמר הצדיק ר' בער ז"ל אתפאר, מלשון התלבשות מלשון ויתפרו עלי תאנה (בראשית ג, ז) עד כאן דבריו. ולא במלאכי מעלה כי ההתלבשות מגודל התענוג שיש לו מישראל יותר מכולם כי יש להם יצר הרע ואף על פי כן כובשים אותו וזה וירח ה' את ריח הניחוח כנ"ל שהריח תענוג זה מה שמגיע מעבודת האדם. וזהו גם כן וירח את ריח בגדיו, שהריח שבני אדם הם בגדיו שמתלבש בהם ועל ידי כן ריחם עליהם והבן:

Genesis ‎8,21. ‎“He smelled the pleasing odour, ‎etc;” The Baal Haturim mentions that the expression ‎וירח ‏את ריח הניחוח‎, “he smelled a pleasing odour,” occurs only here and ‎when Yitzchok smelled what he thought were Esau’s garments in ‎Genesis 27,27. On the face of it, the comparison appears strange. ‎The Talmud (Sanhedrin 37), throws light on this by ‎suggesting that instead of reading the word ‎בגדיו‎ in Genesis 27,27 ‎we should read it as ‎בוגדיו‎, “its traitors, deviationists,” and the ‎message is that in the future, even such people will please G’d by ‎their actions. In Esau’s case, the deferential manner in which he ‎addressed his father entitled him to be described in such ‎complimentary terms. Noach’s deference before G’d, (when he ‎could have asked G’d embarrassing questions about finding the ‎earth in ruins) elicited this positive response by G’d. G’d Himself ‎testified to this at the end of this verse (acknowledging the fact ‎that man, having been born with an evil urge, was predisposed to ‎do evil), hence, if he nonetheless decides to follow the path of ‎goodness, thereby defeating the evil urge within him, this is a ‎major moral achievement.
The author, quoting his father (if I understand correctly) ‎traces the source of this pleasing odour, ‎הניחוח‎, to pleasurable ‎experiences by man on earth, (as opposed to spiritual ‎experiences). If man can sublimate these pleasurable experiences ‎to reinforce him in his service of the Lord, then G’d can truly ‎‎“boast” of him as we read in Isaiah 49,3 ‎ישראל אשר בך אתפאר‎, ‎‎“Israel, I can glory in you.” The author continues by quoting ‎Rabbi Dov Baer of Mezeritch, as tracing the word ‎אתפאר‎, to the ‎word ‎תפר‎, describing the first garments Adam and Chavah made ‎themselves from fig leaves to cover their nudity. (Genesis 3,7) “A ‎pleasant smell” originating from appropriate clothing, is ‎therefore the most ancient method of ingratiating oneself with ‎G’d after one has fallen out of favour. Pleasant smells as a source ‎of pleasure are familiar to us all, and describing G’d’s reactions to ‎man’s good deeds in such terms is not at all far-fetched. “Clothes” ‎has long been a simile for the deeds of people wearing them, ‎whether good or evil; it is therefore appropriate that when the ‎Torah describes these clothes in complimentary terms, i.e. as ‎pleasing, the reference is to the good deeds performed by the ‎people so described.‎

20 כ

בפסוק ולא אוסיף עוד להכות כל חי כאשר עשיתי (בראשית ח, כא). כאשר דייקא נראה על פי מאמר הזוהר בשעת בריאה אמרה מדת הדין רבונו של עולם האי בר נש זמין למחטי קמך אמר הקדוש ברוך הוא וכי למגנא אתקריא רחום וחנון. נמצא עיקר בריאת העולם היה על ידי שיתנהג במדת הרחמים וכן אמרו במדרש (בראשית רבה יב) בבריאת העולם שיתף הקדוש ברוך הוא מדת הרחמים. וזהו כאשר עשיתי רצה לומר כאשר עשיתי בבריאת העולם להתנהג במדת הרחמים כן יהיה ואם כן מהאי טעמא לא אוסיף להכות כל חי וזהו לא אוסיף כו' כאשר עשיתי, הגם שמרגיזין קדמי אתנהג במדת רחום וחנון כאשר היה הבריאה על תנאי זה והבן:

Genesis ‎8,21. ‎“and I ‎will not again smite all living creatures in the manner that I ‎have done.” The Zohar II 35 zeroes in on the words ‎כאשר ‏עשיתי‎, by reporting on a conversation between G’d and the Torah ‎together with which together He had created the universe) when ‎He said: ‎נעשה אדם‎, “let Us make Man, etc.” The Torah is reported ‎to have warned G’d that man was liable to be sinful thereby ‎causing G’d to become angry so that unless he were to restrain ‎Himself man could never survive G’d’s anger. G’d responded that ‎this was why He employed the Torah as His assistant, so that ‎people would see that any reference to G’d as the merciful, ‎patient G’d, etc., would not be an empty compliment. In other ‎words, the principal attribute of G’d at work on earth is G’d’s ‎attribute of Mercy. The words of the Zohar are echoed by ‎‎Bereshit Rabbah 12, where the Midrash states that G’d ‎employed the attribute of Mercy as His partner when creating ‎Man. The Midrash quotes the words ‎כאשר עשיתי‎, as the ‎source for its statement. The author of that Midrash ‎understands G’d as saying that just as He had employed the ‎attribute of Mercy when creating the universe, (man) so He will ‎henceforth continue to employ this attribute in large measure. As ‎a result, He will not again bring a deluge of the dimensions ‎experienced in the time of Noach.‎