Exodus, Ki Tisa שמות, כי תשא
1 א

כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם ונתנו איש כופר נפשו לה' בפקוד אותם (שמות ל, יב). הנה מאהבת ה' את עמו ישראל ובכל צרתם לו צר ונותן להם עצה להמלט נפשם מיד שונא. והנה חיות כל העולמות הנאצלים והנבראים והיצורים והנעשים וכל צבאם הארץ וכל אשר בה הכל הוא מבהירות הבורא יתברך אשר נתצמצם בכל העולמות ומחיה אותם ומקרא מלא הוא (נחמיה ט, ו) ואתה מחיה את כולם. וביותר לבני ישראל עם קרובו, כי יעקב בחר לו יה ישראל לסגולתו (תהלים קלה, ד) ובהם מאיר בהירות הארה נפלאה וכמאמר הכתוב (ישעיה ב, ה) בית יעקב לכו ונלכה באור ה'. נמצא כשחס ושלום עת צרה היא ליעקב החלק אלקות המחיה אותם יש לו גם כן צער כביכול, וכבר כתבנו במקום אחר ששורש הרע הוא טובה והתגלות אלהותו. וזהו פירוש הפסוק כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם , מלשון לא נפקד ממנו איש, כלומר כי תרצה להנשא ראש בני ישראל מחסרונם, רצה לומר מצרתם. ונתנו איש כופר נפשו, כלומר שיתפללו אל ה' שיפדם מיד שונא ויגאלם מיד אויב וממצוקותיהם יוציאם. לה' בפקוד אותם, רצה לומר חסרונם הוא חסרונו כביכול וזאת שתהא עיקר תפלתם בשביל ה' כנ"ל:

Exodus 30,12. “when you take a census of the Children ‎of Israel according to their numbers, each shall pay the Lord ‎a ransom for his person when being counted.”
Seeing ‎that G’d so loves the Jewish people that He feels personally ‎oppressed by their troubles, He gives them an advice on how to ‎save their lives/souls from the attacks of the evil urge.
It is a ‎fact that the “life”, i.e. continued existence of all phenomena in ‎the universe, however exalted they may appear, is due only to the ‎brightness that emanated from the Creator Who had to restrain ‎Himself by garbing Himself in various veils of appropriate ‎thickness in order to prevent His brightness from fatally harming ‎the creatures He exposed to it, and He has to provide them with ‎nourishment to enable them to remain alive.‎
We have an explicit Biblical verse in Nechemyah 9,6 spelling ‎this out; we read there: ‎ואתה מחיה את כולם‎, “and You keep them ‎all alive,” [by providing appropriate sustenance. ‎Ed.] If this applies to the universe’s creatures generally, ‎how much more so does it apply to G’d’s favorite nation, the ‎Jewish people. (Compare psalms 135,4-“for the Lord has chosen ‎Yaakov for Himself.” The Jewish people are a means through ‎which G’d illuminates the universe, as we know from Isaiah 2,5: ‎בית יעקב לכו ונלכה באור ה'‏‎, “House of Yaakov, let us walk by the ‎light of the Lord.”) From internalizing the meaning of these ‎verses we come to the conclusion that when we pass through a ‎period of distress and troubles, one that has been brought about ‎by G’d’s having to discipline us, He Himself is also experiencing ‎part of this pain. We have already mentioned elsewhere that the ‎root of evil befalling the Jewish people is actually one manner in ‎which G’d reveals that He is –“G’d.”
Our verse commencing with: ‎כי תשא את ראש בני ישראל וגו' ‏לפקודיהם‎, reminds us of the meaning of the root, as we find it in ‎Numbers 31,49 ‎לא נפקד ממנו איש‎, ”not a single one of our number ‎is missing.” [After the 12000 men who took part in the ‎punitive campaign against Midian had returned. Ed.] G’d ‎tells Moses that if he is interested in raising the status of the ‎Jewish people from their depressed state, (after the sin of the ‎golden calf), he is to see to it that each of the men between 20 ‎and 60 pray to the Lord to redeem them from the attacks of the ‎perennial antagonist, Satan who is always at work trying to ‎seduce them into transgressing His commandments. ‎‎[Contribution of a half shekel to the Temple treasury is ‎merely a symbolic gesture of atoning for the guilt stemming from ‎their involvement in that sin. Ed.]

2 ב

או יבואר, כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם ונתנו איש כופר נפשו לה' בפקוד אותם ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם זה יתנו כו' מחצית השקל בשקל הקודש וכו'. הנה סוד רמיזת שקל הקודש ומה ענינו להתכפר בה מפני הנגף ומפני מה נצטווינו על מחציתו ולא יותר. כולם אפרש בעזרת השם וקודם אבאר לך סוד של ארבע פרשיות. שקלים, זכור, ופרה, וחודש. הנה הם מרומזים כנגד ארבע אותיות הוי"ה בצירוף כזה, הוה"י בסוד ארבע פרצופין נוקבא דכר אימא אבא, היינו שקלים הוא נגד ה"א אחרונה לכך היו השקלים לאדני כסף, כי אדני הוא סוד ה' אחרונה. וזכור הוא נגד הוא"ו שהוא בחינות זכור כנודע. ופרה הוא נגד בינה שהוא אימא עילאה, היינו ה"א ראשונה. וחודש הוא נגד היו"ד שהוא חכמה שבזה נתחדש העולם. ולכך חכמה נקרא בחינת אבא שהוא המוליד העולמות, כי בחכמה ברא את הכל ולכך בין שלישי לרביעי לא יפסיק, כי שלישי ורביעי מרומזים על אבא ואימא שהם תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין. והארבע כוסות של פסח הם גם כן כנגד הארבע פרשיות הללו ולכך בין כוס שלישי לרביעי לא ישתה, כי הם בסוד אכלו ריעים ונקראים יין המשומר דלית ביה מגע לחיצונים. ונגד ארבעה פרצופין הללו יש לנו השגה, כי בהם הוא יתברך מנהיג עולמו. אבל יש פרצוף חמישי שהוא נקרא אריך אנפין בסוד קוצו של יו"ד והוא מרומזת באל"ף דאחד. לזאת אמרו ובלבד שלא יאריך באל"ף, כי הוא סוד אפס המוחלט אשר לית מחשבה תפיסה ביה כלל אך המחשבה הוא המשוטטת שם בסוד מטי ולא מטי, מלמעלה למטה בלי מנוחה בכדי שלא יאריך שם. והענין הזאת הוא בחינת שקלא וטריא המחשבה כשמגיע למעלה הוא נקרא שקלא שהוא טריא, כי טריא הוא לשון רפואה בלשון ארמי. ושקלא, שהוא אריך אנפין הוא גם כן לשון רפואה לשון מעלה ארוכה. וזהו שקל הקודש, והוא נקרא מעיין החכמה שמשם נובע חיים למטה למחצית השני של המחשבה המשוטטת למטה שהוא בחינת גופא נגד החצי מחשבה דלעילא. ועל זה אמר אליהו ז"ל האי נביעו איהו כנשמתא לגופא דאיהו חיים לגופא. נמצא היוצא לנו מזה, שהמחשבה המשוטטת למעלה נקרא מחצית השקל, כי הוא שם בחינת מטי ולא מטי. ואותו מחצית השקל הוא מגין על המחשבה דלמטה להיות נובע משם שפע חיים. וזהו סוד זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל בשקל הקודש. וכל זה שלא יהיה בהם נגף. וזהו סוד עשרים גרה השקל, היינו שקל הוא סוד כתר שהוא כ' ומשם בא השפע בבחינות גרה, לשון זיבה שמשם נמשך השפע למטה ודו"ק:

‎Another approach to the legislation introduced in our ‎portion with the words: “when you take the sum of the ‎Children of Israel according to their number then they shall, ‎give each man a ransom for his soul unto the Lord when you ‎number them, that there be no plague among them. This ‎they shall give: ‘every one that passes among them that are ‎numbered, half a shekel of the shekel destined for the ‎Sanctuary, etc.’”
We must try to understand the mystical significance of the ‎שקל הקודש‎, “the shekel representing something holy,” and how it ‎can help atone and protect against a plague; the second matter ‎we need to understand is why only a half shekel was the ‎instrument used for this purpose. Before explaining all this I ‎must explain the mystical significance of the four special readings ‎that are read at the end of the regular portions of the Torah ‎reading each Sabbath prior to Passover, commencing with the ‎section known as ‎פרשת שקלים‎, which is taken from this week’s ‎portion and generally read on the Sabbath preceding the ‎commencement of the month of Adar. This is followed by a similar ‎reading called ‎פרשת זכור‎ on the Sabbath before Purim, the end of ‎what we read on Parshat ‎כי תצא‎ in the regular reading; on ‎the following Sabbath or second Sabbath thereafter, a section ‎beginning with the beginning of ‎פרשת חוקת‎, known as ‎פרשת פרה‎, ‎dealing with the rites of purification when one has been ritually ‎contaminated by contact with a dead body is read. Lastly, either ‎the week before the month of Nissan commences, or on ‎‎Rosh Chodesh Nissan, if it occurs on a Sabbath, most of ‎chapter 12 in Exodus is read at the end of the regular reading. ‎This section is known as ‎פרשת החודש‎, and deals with the ‎regulations governing the Passover sacrifice, etc. ‎
We view these four mini-readings as representing the four ‎letters in the holy name of G’d, the tetragram. The combination ‎of the letters in the tetragram for this purpose is perceived as ‎occurring in the order of ‎ה-ו-ה-י‎. They symbolize the respective ‎‎“countenances, ‎פרצופים‎, of female, male, mother, father, ‎נוקבא, ‏דכר, אימא ,אבא‎. The reading about the “shekalim” parallels ‎the final letter ‎א‎ in the word ‎אבא‎, as the silver sockets, ‎אדנים‎, ‎were constructed from the silver coins contributed by the 600000 ‎Israelites participating in the census. The word ‎אדנים‎, when read ‎in the construct mode, yields ‎א-ד-נ-י‎, which alludes to the mystical ‎aspect of the last letter ‎ה‎ in the tetragram. The reading known as ‎זכור‎ corresponds to the letter ‎ו‎ in the tetragram, a reference to ‎the masculine element in the holy name of G’d. The reading about ‎the ‎פרה‎ symbolizes the emanation ‎בינה‎, itself reminiscent of the ‎concept of ‎אימא‎ mother, mother of all mothers, hence it ‎represents the first letter ‎ה‎ in the tetragram. Finally, the reading ‎on ‎פרשת החודש‎, represents the letter ‎י‎ in the tetragram ‎corresponding to the emanation ‎חכמה‎, the highest emanation ‎accessible to the person striving for the highest rung of that ‎ladder, the one called ‎כתר‎, crown. The reason that ‎חכמה‎ is also ‎called ‎אבא‎ in kabbalistic parlance, is because from this emanation ‎‎“downwards,” towards the “lower world,” in which tangible ‎matters appear as the “real matters,” this process develops. In ‎other words, the emanation ‎חכמה‎ is the “father” of the part of ‎the universe we live in. It was the instrument G’d used to build ‎this whole world in which we mortals spend our lives ‎accumulating merits so that we can share G’d’s eternity after the ‎death of our bodies. This is also the reason why there is no ‎intervening Sabbath during the weeks when the extra readings ‎occur to separate the Sabbath on which ‎פרשת פרה‎ is read and the ‎Sabbath on which ‎פרשת החודש‎ is read. [In other words ‎‎“father “is not separated from “mother.” The two belong ‎together, inseparably. Ed.]
The 4 cups we drink during the Seder night also ‎symbolize the same concepts as the 4 extra readings on the ‎Sabbaths leading up to Pessach, commencing with our ‎getting ready for the month of Adar. This is the reason why, ‎according to halachah, it is forbidden to drink another cup ‎of wine in between, as these last two cups of wine are to ‎symbolize the companionship that exists between father and ‎mother. Traditionally, these cups of wine are referred to as ‎יין ‏המשומר‎, “wine that has been carefully protected, guarded,” ‎against being touched by any potentially harmful contact with ‎חיצוניות‎, secular influences.
Corresponding to these four ‎פרצופים‎, facets, there is a fifth ‎one known as ‎אריך אנפין‎, literally: “long face,” as it contains a total ‎of ten “facets,” and is viewed as the “bottom” of the highest of ‎the emanations ‎כתר‎, forming a bridge between it and the lower ‎ranking emanations in the 10 “sefirot,” the world known as ‎the ‎עולם האצילות‎, regions containing progressively more or fewer ‎tangible components, depending on whether they are looked at ‎from the bottom or the top. This is known as the ‎קוצו של יוד‎, “the ‎tip of the letter ‎י‎,” i.e. the minutest part of the smallest letter in ‎the alphabet, signifying the ultimate root of anything tangible, or ‎where the concept of ‎אחד‎, the totally disembodied Creator begins ‎emanating phenomena which will in stages produce the material, ‎tangible parts of the universe.‎
According to the Zohar II 162, where the subject of ‎ה' ‏אחד ושמו אחד‎, is discussed, [the problem being how there ‎can be more than one unique G’d, Ed.] the point is made ‎that the letter ‎א‎ in the word ‎אחד‎ is to be understood as the point ‎where absolute ‎אפס‎, absence of anything tangible, crosses over to ‎a world that progressively contains more tangible components. ‎This is understood as the reason why the Talmud absolutely ‎forbids us to draw out the letter ‎א‎ when we recite the word ‎אחד‎ ‎when reciting the k’riyat sh’ma. Seeing that this letter ‎represents a concept that is beyond our understanding, dwelling ‎on it by drawing it out would be close to blasphemous. ‎‎[My choice of word. Ed.] The position of that ‎letter ‎א‎ in the kabbalistic scheme of things is described as ‎מטי ולא ‏מטי‎, perhaps best translated as “in a state of inanimate ‎suspension, never at rest and never actually moving.”‎
The author compares this state of ‎מטי ולא מטי‎ to what is ‎known in Talmudic parlance as ‎שקלא וטריא‎, the discussion of, i.e. ‎weighing of pros and cons of different facets of a halachic ‎problem, before arriving at a conclusion. The word ‎שקלא‎ when ‎referring to ‎מחשבה‎, thought, idea, when dealing with lofty ‎concepts, is also similar to the ‎אריך אנפין‎, which we earlier ‎described as a “long face,” seeing it contains within it almost all ‎the ten emanations, is also used as a description of a medicine ‎meaning the same as the Hebrew ‎מעלה ארוכה‎, familiar to all the ‎readers who pray according to the Sefardic tradition. The word ‎טריא‎ is supposed to be a term for healing, therapy, in Aramaic. ‎We could appropriately translate the expression ‎שקל הקודש‎, as the ‎fountain of all wisdom, as all life as understood on earth; the ‎latter has its origin at that point, developing in stages in the ‎direction of a different more physically oriented type of ‎מחשבה‎, ‎thoughts focusing not so much on the Divine origin of the ‎universe as on the day to day maintenance of the individual ‎entertaining these thoughts.‎
Concerning these kinds of thoughts, Eliyahu, in Tikkuney ‎Hazohar 1, describes the bursting forth of what became the ‎physical part of the universe to the irrigating of a tree and its ‎result which is similar to the soul infusing the body with “life.” ‎What we derive from all this is that the kind of thoughts that ‎revolve around spiritual matters are called by the Torah here as ‎מחצית השקל‎, the “holy” part of the two entities each of which are ‎called ‎מחשבה‎, thought processes, as they are, after all, both ‎intangible, and neither is an integral part of our bodies. The ‎source of these lofty thoughts is the region we described earlier as ‎מטי ולא מטי‎, as being in “inanimate suspension.” The function of ‎these “thoughts” is to protect the people harbouring less lofty ‎thoughts, down on earth, so that the process of creating life on ‎earth will not be aborted by other influences.‎
This then is the meaning of the verse telling us ‎‏ זה יתנו כל ‏העובר על הפקודים מחצית השקל בשקל בקודש ןלא יהיה בהם נגף‎, “this is ‎what every one who will be counted shall give; a half shekel, i.e. ‎half of the holy shekel so that no plague may come upon them ‎due to their being numbered.”‎
The mystical aspect of the “shekel” consisting of twenty ‎‎geyrah, is connected to the emanation ‎כתר‎, the highest of ‎the ten emanations, the letter ‎כ‎ in the word ‎כתר‎ being an allusion ‎to the word ‎עשרים‎, “twenty,” in our verse.
[At this point the author claims that the word ‎גרה‎ also ‎means ‎זיבה‎, flow, speculating that in our context it is an allusion ‎to G’d’s largesse “flowing” to the people who have appreciated ‎the lesson of the ‎מחצית השקל הקודש‎. Since the author did not cite ‎a text in which the word ‎גרה‎ appears in such a context, and I have ‎not been able to find it either, I have decided to ignore this ‎comment. Ed.] ‎ ‎

3 ג

או יבואר, כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם ונתנו איש כופר נפשו לה'. הכלל, כמו שמבואר בזוהר הקדוש ומשה עלה אל האלהים ויקרא אליו ה' כו' (שמות יט, ג) כי כל העליות של אדם יהיה הכל לה' להמליך עליו את הבורא. וזהו הרמז כי תשא את ראש בני ישראל להיות להם לפקודיהם, פקודה לשון מלכות מלשון ויפקד המלך וכו' (אסתר ב, ג) ונתנו איש כופר נפשו לה', יהיה להם עליות רק אל ה':

Another approach to the verse: ‎כי תשא את ראש בני ישראל ‏לפקודיהם ונתנו איש כופר נפשו וגו'‏‎, we have a rule that we ‎learned from the Zohar on Exodus 19,3 ‎ומשה עלה אל האלוקים ‏ויקרא אליו ה' מן ההר‎, “and Moses had ascended towards G’d, and ‎‎Hashem called out to him from the Mountain, etc,” that ”all ‎spiritual ascents of man must be oriented toward his declaring ‎the Creator as his King.” This idea has also been alluded to in our ‎verse when the Torah speaks about elevating the Children of ‎Israel, i.e.‎כי תשא את בני ישראל‎. The root ‎פקד‎ occurs already in ‎Esther 2,3 where we are told that the king appointed officials by ‎writing: ‎ויפקד המלך פקידים‎, “the king appointed officials etc.” The ‎half shekel that the Israelites were to pay as ransom for their ‎souls, were intended to insure that they would progress towards ‎their task of appointing G’d as their King. This is the reason why ‎the Torah added the word ‎לה'‏‎, i.e. “for Hashem.” after the ‎word ‎נפשו‎.‎

4 ד

או יבואר, לפקודיהם, לשון חסרון. הכלל שיראה אדם את עצמו כאשר הוא באמת עדיין לא התחיל לעבוד את ה' ואז הוא באיזה מדריגה אבל כשעולה חס ושלום על דעת האדם שהוא עובד את ה' אז בוודאי אינו משיג כלל שום בחינה מעבדות הבורא ברוך הוא. וזו הרמז בפסוק כי תשא את ראש בני ישראל, להעלות אותם על איזה מדריגה. אז העיקר הוא לפקודיהם, לשון חסרון מלשון ויפקד מקום דוד (שמואל א' כ, כה) שידעו באמת הפקדון שלהם שהוא החסרון שעדיין לא השיגו כלל בעבודת הבורא ברוך הוא. וזהו הרמז בפסוק ונתנו איש כופר נפשו לה', כופר לשון דביקות מלשון (בראשית ו, ד) וכפרת אותו מבית ומחוץ בכופר אימתי הוא דבוק בה' בפקוד אותם, כשיודע האדם החסרון שלו אז הוא דבוק בה':

Another approach to understanding the opening verse of our ‎portion is based on the fact that the root ‎פקד‎ frequently is used ‎to describe something that is missing or lacking. Sometimes a ‎person feels he is on the way to becoming a tzaddik, or has ‎already become one.‎
Such exaggerated self-esteem is not proof of a spiritual ‎accomplishment, but, on the contrary, indicates at least ‎immaturity if not arrogance. Anyone thinking of himself in such ‎terms has not even begun his career as a servant of the Lord. This ‎is hinted at in the words: ‎כי תשא את ראש בני ישראל‎, the Torah ‎teaches that “when you want to elevate the spiritual level of the ‎Children of Israel to a higher spiritual plateau”, then ‎לפקודיהם‎, ‎‎“you have to point out to them the areas in which their ‎personalities are still below par, still miss a basic ingredient, ‎humility.” One of the well known verses in which the root ‎פקד‎ ‎describes the absence of someone, something important being ‎missing, is in Samuel I 20,25 when David’s absence at the festive ‎meal given by the King on New Moon, is described with the words ‎ויפקד מקום דוד‎, “David’s seat had remained empty.” When ‎considering the dual nature of the meaning of this root, we may ‎translate this word in our verse as “their contribution consisted ‎primarily in their awareness that they still lacked many good ‎qualities and had to work on acquiring them.”
The word ‎כופר‎ in our verse, translated as “ransom,” also ‎appears in different meanings, one that is familiar being in ‎Genesis 6,14 where Noach receives G’d’s instructions in how to ‎ensure that the ark he is building will be waterproof. The Torah ‎writes: ‎וכפרת אותו מבית ומחוץ בכופר‎; “smear it from the inside and ‎the outside with ‎כופר‎, i.e. the awareness that you need ‎atonement.” An appropriate translation, based on our ‎understanding of the word ‎פקד‎ as something lacking, would be ‎that “when is man truly attached, ‘glued to’ G’d, when he is truly ‎aware of his shortcomings.”‎ ‎

5 ה

או יבואר, כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם ונתנו איש כופר נפשו לה'. הכלל, כי אדם הרוצה להתפלל על ישראל בעת צרתם אזי צריך להעלות את ישראל, דהיינו שיאמר שזה אינו נוגע לישראל כי אם לה' כי הוא אבינו וכמבואר בגמרא (חגיגה טו:) בזמן שאדם בצער שכינה כו', ונמצא מעלה הכל לה' ובזה הם נצולים מצרתם. וזהו הרמז כי תשא את ראש בני ישראל, כלומר להעלות אותם, כי מלת תשא לשון עליה. לפקודיהם, לשון חסרון על שם הפסוק ויפקד מקום דוד, כשישראל הם חסרים מטובות הבורא אזי מעלה אותם. ומפרש הפסוק איך מעלה אותם ונתנו איש כופר נפשו לה', דהיינו הנפש אדם והוא לה' של ה':

Yet another interpretation of the opening verse in our ‎portion. We have a rule that when someone prays on behalf of a ‎Jew or Israel, which is in trouble, it is important that he prefaces ‎his prayer by pointing out Israel’s virtues first, i.e. that such a ‎virtuous nation surely does not deserve the troubles that have ‎come upon it. He must also point out that when any troubles ‎befall a member of the Jewish people, the real target is G’d ‎Himself seeing that He is our father. This is what the Talmud ‎‎Chagigah 15 means when it quotes Rabbi Meir saying: ‎‎“when a person is in difficulties, the Shechinah reacts to this ‎by saying: “My head hurts, My arm hurts.” In other words, G’d ‎feels personally hurt by whatever hurts a member of His favourite ‎people. It is therefore reasonable to remind G’d of this before ‎pleading for the individual Israelite on whose behalf one offers a ‎prayer to Hashem. This is the allusion in the words ‎כי תשא ‏את ראש בני ישראל‎, “when you point out what ails the head of the ‎Jewish people, etc.” The word ‎פקודיהם‎, is used to describe ‎shortcomings of the Jewish people, their needs, in the sense it is ‎used in the verse we quoted from Samuel I 20,25. The words ‎ונתנו ‏איש כופר נפשו לה'‏‎, refer to man reminding G’d how his soul is ‎inextricably linked to G’d.‎

6 ו

זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל בשקל הקודש כו' (שמות ל, יג). בו יבואר הפירוש על הפסוק הן גאלתי אתכם אחרית כראשית, כי הנה כל מה שברא הקדוש ברוך הוא לכבודו ברא. וזאת גם כן ידוע שעיקר אשר עלה במחשבה לברוא כל העולמות הוא רק בשביל ישראל עם קדושו כדי שיעבדו אותו ולעשות נחת רוח לפניו. והנה דעיקר החיות בא על כל העולמות רק בשביל עבודתו כדי לעבדו, כי באמת עיקר בריאת העולמות לא היה רק כדי לעבוד אותו. והנה קושיא עצומה על מה גם לאלו אשר אינם עושים רצון הבורא יתברך גם כן יש להם חיות הוא על דרך משל למלך אשר בנה פלטרין גדולים בשביל בניו ואל המלך בעצמו אין צורך לזה הבנין רק בנה זאת בשביל בניו, והנה אחר כך כשיגמור כל הבנין ורוצה לישב בתוכו השונא לבניו של מלך. והנה כשהמלך מסתכל בשורש המחשבה על מה עלה במחשבה זאת לבנות הבנין הזה, כי המלך בעצמו אינו צריך לזה, רק העיקר אשר במחשבתו לבנות הבנין זה היה רק בשביל בניו וכשהמלך מסתכל במחשבה הזאת בוודאי המלך לא יניח כלל לישב בתוכו שום שונא של בניו ולא אדם אחר רק יעשה כפי אשר עלה עיקר במחשבתו ולא יניח לישב בתוכו רק בניו. וכשהמלך חס ושלום אינו מסתכל בשורש המחשבה הקדומה אשר היא עיקר אשר עלה במחשבה לבנות הבנין הזה רק בשביל בניו אז חס ושלום גם אחר ישב בתוכו. ועל דרך זה גם כן בהבורא יתברך, כי הנה עיקר אשר עלה במחשבה הקדומה לברוא כל העולמות הוא רק בשביל נשמות ישראל וכשהבורא כביכול מסתכל במחשבה הקדומה אז לא יושפע השפע רק לישראל ולכל העולמות העושים רצונו וכשחס ושלום הבורא יתברך אינו מסתכל כביכול במחשבה הקדומה אז חס ושלום גם אלו אשר אינם עושים רצון הבורא גם כן יקבלו להם חיות ובבחינה הזאת הוא עשיית נס לישראל עם קדושו וכל הניסים יעשה על הבחינה הזאת כביכול כשהבורא יתברך מסתכל במחשבה הקדומה הזאת ובמחשבה הקדומה הזאת היה העיקר ישראל, כי בשביל נשמות ישראל עלה במחשבה לברוא כל העולמות על ידי זה יושפע לנו כל הטובות ויעשה לנו כל הניסים ובבחינה הזאת יהיה אם ירצה השם בקרוב גאולתינו כביכול כשהבורא יתברך יסתכל במחשבה הקדומה ובמחשבה הזאת העיקר ישראל על ידי זה יהיה גאולתינו בקרוב. וזה הרמז הן גאלתי אתכם אחרית כראשית הן גאלתי אתכם, כלומר עיקר הגאולה יהיה על בחינה הזאת. אחרית כראשית, כלומר כמו שדבר הזה שעיקר בריאת כל העולמות הוא רק בשביל נשמת ישראל מגולה בראשית המחשבה במחשבה הקדומה כשיתגלה זאת לעיני כל הארה הזאת שעיקר בריאת כל העולמות היה רק בשביל ישראל כמו שמגולה בראשית המחשבה במחשבה הקדומה על ידי זה יהיה בקרוב גאולתינו בזמן קרוב ועל בחינה הזאת שראשית המחשבה מתגלה ויעשה לנו הניסים. וזהו הרמז דאנו מברכין בפורים על מקרא מגילה, הרמז מגלה יו"ד, כי המחשבה הקדומה נקרא יו"ד הרמז על ידי התגלות היו"ד הוא המחשבה היה לנו הנס הגאולה הזה:

Exodus 30,13. “this is what all those to be numbered are ‎to give: half a shekel of the coin known as the “holy ‎shekel.”
By means of this verse the meaning of the line ‎in the kedushah of mussaph on the Sabbaths and ‎festivals (only in the “sefardi” editions of the siddur) ‎which reads: ‎הן גאלתי אתכם אחרית וראשית‎, “behold I have redeemed ‎you in the latter period just as I have redeemed you in the earlier ‎period,” may become intelligible. [In versions of the ‎‎siddur with translations, even reputable ones such as that ‎by Philip Birnbaum, the translator ignores the fact that the word ‎גאלתי‎ means “I have redeemed,” not “I will redeem,” so that the ‎reader does not notice the problem with this line. Ed.]
According to Avot at the end of the sixth chapter, ‎‎“everything that G’d has created, He created in His honour.” At ‎the same time, we know from various sources that already before ‎G’d set about to create the universe, He did so only with the ‎Jewish people in mind. This means that G’d expected that this ‎people would serve Him in the manner that is appropriate for the ‎Creator of the universe to be served. We have pointed out that ‎‎“serving” the Lord, means to please Him, to afford Him a reason ‎for feeling satisfied with the results of His endeavours. There ‎seems to be a contradiction between these two statements. Why ‎would G’d have given life to creatures that He knew would not ‎serve Him in the manner in which we defined that service?‎
Perhaps we can resolve this contradiction by means of a ‎parable. A King built a number of great palaces for his children, ‎although the king himself did not have any need for any of these ‎palaces. It happened that when he had completed building all ‎these palaces for his children, and wanted to take up residence in ‎one of them, he had a falling out with all of them and as a result ‎he hated them. When the king reflected on what had been his ‎original plan, and he realized that he had undertaken projects for ‎which he, personally, had not had any need at all, he must have ‎also realized that he would never have allowed anyone who hated ‎his children to reside in any of the palaces he had built for these ‎children. Seeing that he hated his own children now, this meant ‎that he could not take up residence in any of these palaces. If this ‎same king were to ignore the original purpose of why he had built ‎these palaces, there would be no reason for his feeling that people ‎other than his children could not reside in them.‎
When we use this parable to illustrate the purpose of G’d’s ‎creating the universe, and how the universe developed after ‎having been created and having been left to its own devices, i.e. ‎that it had only been created for the sake of the Jewish souls, if ‎we assume that the Creator had not allowed Himself to disregard ‎His original intention of the universe being only for the sake of ‎the Jewish people, He certainly would not provide from His ‎largesse for the other nations of the world. However, if due to His ‎displeasure with the Jewish people He had allowed Himself to ‎disregard His original intention, He would not have any reason ‎not to dispense of His largesse also to the other nations of the ‎world.
When G’d performed miracles for the Jewish people from time ‎to time in order to safeguard their continued existence, these ‎miracles had become necessary only because due to the Jewish ‎people’s inadequacies, He had taken recourse to ignoring His ‎original plan so as not to have to watch them perish as a result of ‎their inadequacies. The miracles then reflect moments when G’d ‎had allowed Himself to remember His original plan before He had ‎created the universe. We hope and pray that when the ‎redemption will come, hopefully soon in our days, it will reflect ‎the fact that G’d is remembering His original reason for creating ‎the universe.
This thought is reflected in the author of the ‎prayer saying quoting G’d, ‎גאלתי אתכם אחרית כראשית‎, “when I ‎redeemed you it was as a result of My having remembered, ‎אחרית‎, ‎in the end, My original purpose in creating you in the first place, ‎i.e. ‎ראשית‎. At that time this clarification that the whole purpose ‎of the creation of the universe had been for the sake of the Jewish ‎people will become clear to all.
When, on Purim, we recite a ‎benediction before reading the scroll of Esther which concludes ‎with the words ‎על מקרא מגילה‎, “concerning the reading of the ‎scroll,” the letter ‎י‎ in the word ‎מגילה‎, which normally means ‎‎“revealed,” from the root ‎גלה‎, alludes to this original thought of ‎G’d at the time He considered the creation of the universe. ‎‎[It is important to remember that the word ‎מגלה‎, meaning ‎scroll, occurs no fewer than 20 times in the Bible, but is never ‎spelled with the letter ‎י‎ as here. Ed.] The redemption of ‎the Jewish people from certain death, at the time of Haman, is an ‎example of the approach we have just outlined, as expressed in ‎the words: ‎הן גאלתי אתכם אחרית כראשית‎.‎ ‎

7 ז

ועל דרך הבחינה הזאת נבאר הפסוק זה יתנו כל העובר כו' מחצית השקל. והנה יש כמה דקדוקים בפרשה זו. אחד, למה דווקא מחצית השקל ולא שקל שלם. ב', בן עשרים מחויב והפחות מבן עשרים אינו מחויב ממה נפשך אם הוא מצות עשה יחויב בה אפילו בן י"ג שנים. ג', על מה תלה הנתינה הזה היוצא למלחמה דווקא כדכתיב כל היוצא למלחמה לצבא. ונבאר על דרך משל לאחד שעושה כל עסקיו בלתי ישוב הדעת לפעמים יעשה גם כן היפוך הסדר, דהיינו לאלו אשר אינם שומעים לקול דבריו גם כן יעשה להם טובה. אבל מי שעושה עסקיו בישוב הדעת ובשקול הדעת שוקל דעתו איך לעשות ובוודאי יעשה כסדר לאוהב יעשה טוב ולשונאו לא יעשה טוב. ועל דרך הזה הוא הבחינה כשישראל חס ושלום אינם ראוים וזוכים במעשיהם להוריד שפע לכל העולמות ואז הבורא יתברך אינו משפיע רק מחמת גודל חסדיו עם ברואיו ועל ידי זה חס ושלום גם החיצונים יקבלו שפע כיון שהבורא ברוך הוא מחמת גודל זכות ישראל אינו משפיע רק מחמת גודל חסדיו ואז כביכול אינו שוקל בדעתו לזה להשפיע ולזה לא להשפיע כיון שאין שום זכות לפניו שישפיע מחמת זה הזכות ונמצא הכל שוין בזה לקבל שפע ובחינה הזאת נקרא כביכול העשיה בלא ישוב הדעת אבל כשישראל זוכין בגודל מעשיהם הטובים שעל ידם יבא השפע לכל העולמות ואז הבורא ברוך הוא כביכול שוקל לעושי רצונו אלו ישראל עם קדושו ישפיע ולאלו שאינם עושים רצונו לא ישפיע כיון שיש לפניו זכות ישראל. והנה זה הבחינה שעושה הכל בשיקול הדעת נראה דעתו כחולק לשנים לעושים רצונו להשפיע ולאלו שאינם עושין רצונו לא ישפיע. והנה כשישראל עם קדושו רוצים לעשות נקמה בשונאיהם ולכבוש מלחמתם אז צריכין לעורר מדה הזאת שהבורא יתברך כביכול ישקול בדעתו לזה להשפיע ולזה לא ישפיע ובזה לא יבא השפע רק לישראל וממילא יהיה המפלה לשונאיהם כיון שלא יבא השפע רק לישראל ולא להם. וזהו הרמז במחצית השקל ושלא היה מחויב בו רק מבן עשרים היוצא למלחמה לצבא דצריך לעורר הבחינה של שיקול הדעת כביכול ישקול איך להשפיע ולמי להשפיע ובודאי לא יבא השפע רק לישראל עם קדושו ובזה ינצחו מלחמתם. והנה הבחינה הזאת של שיקול הדעת אשר בארנו שנראה כביכול חלוקת מחשבה לשנים הוא שני יודין יו"ד מכאן ויו"ד מכאן וא"ו באמצע הוא המכריע. ובזה נקרא הבחינה של שיקול הדעת אל"ף שני יודי"ן וגם וא"ו והוא צורת אל"ף וגם שני יודין גימטריא ך' וזהו עשרים גרה השקל:

What we have just explained will help us to understand the ‎verse commencing with: ‎זה יתנו כל העובר וגו'‏‎.
There are a ‎number of anomalies in this portion which deserve our ‎attention.
1) Why was the amount of “half” a shekel (either a ‎coin or its equivalent weight in silver) chosen by the Torah, ‎instead of either a whole shekel or a coin that was a generally ‎accepted coin of full value. In other words, what is the ‎significance of the word ‎מחצית‎ which the Torah clearly stresses? ‎‎
2) Why were only males above the age of 20 obligated to take ‎part in this census? If all the males that were legally of age and ‎bound to perform the Torah’s commandments were meant, then ‎every male above the age of 13 should have been counted?
3) ‎What were the criteria which determined who had to give this ‎half shekel? Did only the males who actually went out to war ‎have to pay this ransom, i.e. ‎כל היוצא למלחמה לצבא‎, [there ‎is no such verse.]?
We will explain the verse by means of a parable. Assume that ‎we are dealing with someone who conducts his business in a ‎cavalier manner, not paying attention to the details without ‎which success is most unlikely. This “business man,” does not ‎follow a well thought out plan, and sometimes acts completely ‎contrary to the accepted norms, such as rewarding even people ‎who had consistently acted against his instructions. On the other ‎hand, a person who acts after carefully weighing the likely result ‎of his actions, will most certainly reward those who have been ‎instrumental in helping him to succeed, whereas he will definitely ‎not reward those who had displayed their hatred of him by ‎constantly ignoring the owner’s instructions.‎
The Jewish people sometimes act like the undisciplined and ‎disoriented business man, whereas on other occasions they ‎display enormous good sense. When they act in the former ‎fashion, they do not attract G’d’s largesse either for themselves or ‎the various other parts of the universe. If at times like that the ‎Creator nonetheless continues to dispense His largesse, this is ‎only because He loves His creatures and has mercy on them. The ‎by-product of this mercy by the Creator is the wellbeing of the ‎totally undeserving people. His largesse is distributed ‎indiscriminately, apparently without any discernible pattern. ‎When sane and fair-minded people on earth who try to ‎understand the workings of G’d’s ‎השגחה‎, providence, observe this, ‎they gain the impression that G’d is, G’d forbid, not clear in His ‎mind, otherwise how could He allow such things to happen?‎
On the other hand, at times when the Jewish people ‎accumulate merits and are deserving of G’d’s largesse, G’d directs ‎His largesse exclusively to the Jewish people whereas withholding ‎it from those who do not deserve it on account of their actions.‎
When the Jewish people wish to avenge themselves on their ‎enemies, then in order to be successful in their endeavours they ‎have to “awaken” the appropriate Divine “attribute” so that it ‎will come to their assistance. When receiving this “call” from the ‎Israelites, G’d will have to weigh in His mind if to respond ‎positively by channeling His largesse only to the Jewish people ‎and withholding it from the other nations. If He decides on the ‎latter strategy, the enemies of the Jewish people will collapse as ‎they no longer enjoy their divine life support.‎
This is hinted at when the Torah speaks of the ‎מחצית השקל‎, ‎i.e. only the over twenty year olds being charged with the task of ‎‎“awakening” these considerations in G’d’s mind, i.e. “they have to ‎go out to war” arousing G’d to decide in favour of His favourite ‎nation, the Jewish people. If successful, the Israelites will be ‎victorious in their battles. G’d’s having to weigh to which side to ‎give the advantage is expressed by the two letters ‎י‎ in the letter ‎צ‎ ‎‎(at the top) in the word ‎מחצית‎.‎

8 ח

ויאמר ה' אל משה ואתה תדבר אל כו' את שבתותי תשמורו כי אות הוא ביני כו' לדעת כי אני ה' מקדשכם (שמות לג, יב-יג). והנה חכמינו זכרונם לברכה (שבת י:) למדו מכאן דהנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו אמר הקדוש ברוך הוא לישראל מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה. דבוודאי שבת הוא מתנה טובה, רצה לומר האור והקדושה הבא מלמעלה לתוך לבות בני אדם רוח קדושה ושכל חדש וחיות רוחניות הבא מעולם עליון הנקרא ערבות אשר שם תענוג וחיות שבו גנזי חיים. והנה באמת יש לאדם לצפות כל ימי החול על המתנות שבת על קדושה וחיות זו הבאה לאדם ובוודאי בעי הכנה רבה כל ששת ימי המעשה על שבת וכפי אשר יעשה הכנתו כן תהיה השגתו. והכתוב אומר (שמות טז, ה) והכינו את אשר יביאו, שאדם צריך להטריח את עצמו בחול שיהא לו בשבת ומי שטרח כו'. ואף על פי שאדם מכין את עצמו מכל מקום מתנה טובה הוא, כי אף אם יכין אדם את עצמו בכל מיני הכנות שונים אינו ראוי לקדושה ושום שפע לו מהשם יתברך ביום השבת ובוודאי היא מתנת חנם. אך דהכנה צריך להיות להכין את עצמו האדם להיות לו בית קבול וכח לקבל. והנה יש שתי בחינות בשמירת שבת זכור, ושמור. דזכור, הוא לדכורא. ושמירה, לנוקבא. ורצה לומר, דיש אדם ששומר שבת בשביל תענוג השם יתברך שעל ידי יום השבת הוא מדביק נשמתו בקשר עליון ויכול לעבוד את שמו יתברך בשכל גדול ולהשפיע למעלה בכל העולמות וזהו בחינת זכור. אבל יש אדם שעובד בשביל טובתו. דהנה אמרו חכמינו זכרונם לברכה (שבת קיח:) אפילו עובד עבודה זרה כדור אנוש אם שומר שבת כהלכתו מוחלין לו. והטעם הוא, דעל ידי עבירה שאדם עושה הוא נפרד משורש החיים ומביא פגם בנשמתו אבל כשבא קדושת שבת אז הקדוש ברוך הוא מאיר לאדם הארה גדולה מעולמות הגנוזים ומאיר נשמת האדם ועל ידי זה יכולה הנשמה לחזור לשורשה. וזהו מתנה טובה, שעל ידי ששומר שבת כהלכתו אז בא לו מחילה לכל עונותיו אם כן מי שמכוין לשמור שבת בשביל זה גם כן טוב. אך לא זה דרך נכון, כי אם יכוון אדם בעשיית מצות אלהינו עבור טובת עצמו שיגיע לו שכר אף גם שהוא שכר רוחני עם כל זה הוא בבחינות נוקבא שרוצה לקבל מן השם יתברך ועיקר עבודת האדם צריך להיות להשפיע על ידי מעשיו כנאמר (תהלים סח, לה) תנו עוז לאלהים:

Exodus 31,12.Hashem said to Moses, to say: but ‎you are to observe My Sabbath days for the Sabbath is a sign ‎between Me and you, etc;” our sages in the Talmud ‎‎Beytzah 16 learned from this verse that when one gives a ‎gift to one’s fellow man one needs to inform him of this fact; they ‎quote the fact that G’d gave the Jewish people the gift of the ‎Sabbath, but made a point of informing them beforehand. In the ‎parlance of our sages, G’d told the people that He had kept a ‎valuable gift hidden in His treasure chamber, a gift called Sabbath. ‎What did G’d mean by referring to the Sabbath as a valuable gift? ‎He referred to the light and the holiness that emanates from the ‎celestial regions and supplies people with something we loosely ‎refer to as ‎רוח הקודש‎, holy spirit, also known as ‎ערבות‎, a name for ‎pleasurable sensations as experienced in the celestial regions.‎
Actually, we are meant to be looking forward to the special ‎gifts experienced on the Sabbath throughout the six working ‎days, and therefore we should concern ourselves with the ‎preparations for the Sabbath not only on the Sabbath but every ‎day. The degree in which we experience the gift of holy spirit just ‎described on the Sabbath reflects the efforts we have made during ‎the week to welcome the Sabbath when it comes.
When we read in Exodus 16,5 –concerning the first Sabbath ‎the Israelites experienced in the desert when the manna did not ‎fall but they received an extra portion of the preceding day- ‎והכינו ‏את אשר יביאו‎, ”they are to prepare what they are going to bring ‎home on that day,” this is an instruction to prepare oneself for ‎the Sabbath on the weekday. Our sages have coined a famous ‎phrase when they said ‎מי שאינו טרח בערב שבת מהיכן יאכל בשבת?‏‎, “if ‎someone did not make the necessary effort on the Sabbath eve, ‎how he is going to have something to eat on the Sabbath?”‎
In spite of the fact that we human beings made an effort to ‎provide for our needs, the Sabbath is still considered a valuable ‎gift. The reason is that all man’s efforts notwithstanding, he is ‎not entitled to an automatic gift of holiness nor is he entitled to ‎be the recipient of outpourings of G’d’s largesse. If G’d’s gift of ‎the Sabbath is entirely gratuitous, why do we need to put in so ‎much effort into preparing for the Sabbath? The reason is that ‎G’d’s gift of the Sabbath is in danger of being wasted unless the ‎recipient has provided a receptacle that ensures that it can be put ‎to good use. [If someone receives a bouquet of flowers but ‎does not have a vase to put these flowers in to fill it with water to ‎preserve them, the gift is wasted. Ed.]
Observance of the Sabbath consists of two separate aspects, ‎called by the Torah: ‎זכור ושמור‎ “to remember,” and “to keep,” in ‎the two versions of the Ten Commandments. (Exodus 20 and ‎Deuteronomy 5 respectively) In kabbalistic parlance the ‎זכור‎ ‎aspect refers to the masculine side of the table of emanations, ‎whereas the ‎שמור‎ aspect belongs to the feminine side. [The ‎‎“masculine” aspect refers to the spiritual aspect, whereas the ‎‎“feminine” aspect refers to the materialistic aspect. Ed.] ‎Some people observe the Sabbath primarily on account of the ‎physical pleasures it affords, i.e. a rest from back-breaking labour ‎in the field during the weekdays, consuming more and tastier ‎food, spending “quality” time with one’s family, etc. Others view ‎the Sabbath as a day that affords them an opportunity to provide ‎their Creator with pleasure and satisfaction for having created ‎him.‎
The most revealing comment about the value of honouring ‎the Sabbath by sanctifying it through reciting Kiddush and ‎not violating any of its negative commandments, is found in the ‎Talmud (Shabbat 118) where the sages say that anyone ‎doing this will have all his previous sins forgiven even if he had ‎been the type of idolater that was current in the generation of ‎Enosh (Adam’s grandson). The reason why observance of the ‎Sabbath is such a powerful means of man rehabilitating himself in ‎the eyes of the Lord through observing its laws, is that each ‎transgression he commits, is an act of distancing himself from his ‎holy origins, his roots, leaving a stain on his soul. Observing the ‎laws of the Sabbath is an act of returning to one’s roots thereby ‎removing stains on his soul. The additional spiritual light that G’d ‎bestows on us on the Sabbath also acts as therapy for a soul that ‎has been injured. This then is the ‎מתנה טובה‎, “the valuable gift” ‎G’d bestows upon us every Sabbath. If someone observes the ‎Sabbath exclusively in order to take advantage of the “window” ‎for immediate forgiveness for his sins this is “good,” but it is a far ‎cry from observing the Sabbath optimally. Hence his observance ‎is called “observing the feminine aspect of the Sabbath.”
Clearly, when someone observes the Sabbath for such ‎considerations it is a good thing, but even if he observes the ‎Sabbath for the sake of receiving spiritual rewards this is not yet ‎the “optimal” manner in which to observe the Sabbath, it is still ‎part of the aspect of the Sabbath we have called the “feminine” ‎aspect. We have mentioned a number of times that serving G’d, ‎i.e. including through Sabbath observance, that the highest level ‎of such service must always revolve around his “giving” ‎something to His Creator not around his “receiving” something ‎from Him. This “giving” must not be confused with presenting ‎sacrifices on the altar. It need not be a tangible gift; in fact it ‎cannot be a tangible gift seeing that G’d has no use for tangible ‎gifts, seeing everything in the universe is His by definition? ‎Sabbath observance, just as any other form of service, including ‎prayer, must be designed to please the Lord and give Him ‎satisfaction in order to qualify as keeping the “masculine, ‎זכור‎ ‎aspect of the Sabbath.” When David said in psalms 68,35 ‎תנו עוז ‏לאלוקים‎, “give might to G’d!,” he emphasized the need for man to ‎give something to G’d that will confirm and reinforce His power ‎as being actual not only potential through His creatures ‎responding to Him and seeking His nearness. This may be done ‎through performance of commandments physically.‎ ‎

9 ט

וזה שאמר הכתוב אך את שבתותי תשמורו, רצה לומר אכין ורקין הוא מיעוטין, רצה לומר המיעוט והמדריגה פחותה על כל פנים תראו את שבתותי תשמורו להיות בבחינות שמור כי אות הוא כו'. לדעת כי אני ה' מקדשכם, רצה לומר שעל ידי קדושת שבת אני מפריש מכם כל פגעים ומאיר ומקדש נשמתכם ומוחל לעונותיכם ומי שיכול לבא לבחינת זכור בוודאי מה טוב. או יש לומר, דרמז לן הכתוב ענין אחר והוא, בוודאי אם כל ישראל היו יכולין לקיים שמירת שבת מה טוב אך אף על פי שאנחנו חלילה הרבה אינם מקיימים כראוי הבטיח לנו הכתוב שעל ידי הצדיקים שבדור אשר הם שומרים שבת כראוי והם עושין תענוג להבורא והצדיק נקרא שבת כנודע. וזה שכתוב אך, רצה לומר אף אם יהיו מקיימי שבת בדרך מיעוט את שבתותי תשמורו, רצה לומר על ידי הצדיקים הנקראים שבת. תשמורו, כל זרע ישראל יהיה לכם שמירה מכל דבר רע ובזכות שמירת הצדיקים יהיה גנון והציל על שארית ישראל. כי אות הוא ביני ביניכם, דהצדיק נקרא אות דהוא אות ורושם בין כנסת ישראל להבורא. לדעת כי אני ה' מקדשכם, רצה לומר דעל ידי הצדיק נתפרסם קדושתו יתברך שהוא המושך דיעה לעולם ומודיע קדושת אלהים לבני אדם ועל ידי אות הצדיק ישמור את ישראל מכל דבר רע ומעלה אותם ומעלה השם יתברך עליהם כאלו שמרו כולם:

When the Torah wrote above: ‎אך את שבתותי תשמורו‎, you only ‎have to observe My Sabbath days,” it addressed the Israelites on ‎the lower spiritual levels, as the use of the word ‎אך‎ and ‎רק‎ in the ‎Torah always refer to something at the lower end of the scale. ‎Observance of the Torah in its aspect of ‎שמירה‎ will already lead to ‎spiritual uplifts, as the Sabbath is a symbol, ‎אות‎ that I the Lord ‎grant you holiness, i.e. ‎כי אני ה' מקדשכם‎. The sanctity of the ‎Sabbath separates you from potential harm and illuminates and ‎sanctifies your souls as a result of which your sins will be ‎forgiven. If one succeeds in observing the Sabbath on the level of ‎זכור‎, the masculine side of the emanations, so much the better.‎
A different way of looking at our verse about the dual nature ‎of observing the Sabbath. In the first instance the Torah ‎addresses the entire nation of Israel. [I presume that the ‎reason why the author has offered this interpretation is that it is ‎addressed to the Jewish people in the plural mode, not like the ‎‎kriyat sh’ma, and other laws in the singular mode. ‎Ed.]
If for a variety of reasons the meticulous observance of the ‎Sabbath by the whole nation proves to be impossible, the Torah ‎assures us that the observance of the Sabbath by the righteous in ‎each generation by means of which they cause G’d to experience ‎pleasure and a feeling of satisfaction, this too is of great value. ‎The Tzaddik, by the way, is also called ‎שבת‎.‎
If the Torah writes: ‎אך‎, “but, however,” when commanding us ‎to keep the Sabbath, the word ‎אך‎ indicates that even if the people ‎observe the Sabbath only as a commandment for which they ‎expect to receive a reward, seeing that every natural born Jew is ‎called Sabbath, they will be protected by this, and the ‎‎tzaddikim among them who observe the Sabbath on a ‎higher spiritual level, will become the cause that all the Jews will ‎be protected seeing that the Sabbath is in a special category ‎compared to most other commandments, having been called ‎אות‎, ‎a reference to the tzaddik who is called ‎אות‎. He is called by ‎that name as it is the actions of the tzaddikim among His ‎people that bring to G’d’s attention the superiority of a nation ‎who have produced such outstanding G’d-loving and G’d-fearing ‎personalities. It is not surprising therefore that our sages view ‎the tzaddik as the means through which G’d’s reputation ‎and His holiness have become known throughout the world. If ‎G’d protects the entire Jewish nation it is because the ‎‎tzaddik symbolizes his whole people through his devotion to ‎his Creator. In other words, he is the cause of the whole nation ‎being protected by G’d.‎

10 י

או יבואר, דהנה הקדוש ברוך הוא רצה לזכות את ישראל בעולם הבא לכך נתן להם תורה ומצות. והנה הקדוש ברוך הוא רצה להטעים לזרע ישראל שכר עולם הבא הרוחני ולכך נתן להם את יום השבת דהוא תענוג מעין עולם הבא. ובשבת כל אדם יכול להבחין התענוג הרוחני. אך כיון דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא, והיאך יהנה אותם בתענוג שבת לכך התחכם השם יתברך ונתן להם בתורת מתנה. ושכר גופיה של המצות ליכא בהאי עלמא, אבל יכול השם יתברך ליתן במתנה אף בעולם השפל הזה להטעים לעושי רצונו ושומרי שבת מעין תענוג עולם הבא. וזה שכתוב אך את שבתותי תשמורו, ועל ידי שישמרו שבת בזה תטעימו תענוג הרוחני וזה יהיה אות לכם על שכר עולם הבא. וזה שכתוב כי אות כו' לדעת כי אני ה' מקדשכם, רצה לומר שעל ידי שמירת שבת תבואו לידע שאני השם אשר מקדש אתכם לעולם הנצחי לעולם שכולו שבת. וזהו שהשם יתברך צוה למשה להודיע לישראל זה המתנה טובה אשר ישיגו בשבת ולא המצות, דהא כל המצות הודיע להם משה אך בכאן הודיע להם היתרון אשר ישיגו על ידי מצוה זו כדי שיבינו השכר הצפון להם דבלאו שבת אי אפשר להודיע בהאי עלמא דהא לא עבידא לגלויי בעולם הזה. מה שאין כן משה השיג בעולם הזה וראה עולמו בחיים ואין זה שכר שבת, כי השבת גופא הוא השכר כמאמר חכמינו זכרונם לברכה (אבות ד, ב) שכר מצוה מצוה, זהו התענוג של שמירת שבת זהו גופא הוא השכר אבל לאומות לא הודיע השם יתברך זה המתן שכר, רצה לומר זה המתנה אשר משיגים זרע ישראל בשבת ואל יתערב זר בשמחתם:

Another way of explaining the wording of our verse is based ‎on the realization that G’d in His love for the Jewish people gave ‎them commandments by means of which they would establish ‎their claim to eternal life after their bodies had died. (Makkot, 3 ‎Mishnah 16) The Sabbath features especially largely in that ‎context, as by observing it we experience a foretaste of the ‎afterlife. On that day, as part of its observance, every Jew can ‎experience the meaning of a truly spiritual experience and the ‎satisfaction it brings to the person enjoying it.‎
However, seeing that we have a rule that reward for ‎performance of the commandments of the Torah is not given in ‎this world, i.e. during a person’s lifetime on earth, (compare ‎‎Kidushin 39), and therefore his enjoyment of the spiritual ‎pleasure on the Sabbath, G’d has arranged for this “foretaste” of ‎what to expect in the afterlife, the principal reward being ‎preserved for when the person’s soul returns to its celestial ‎origins.
[The concept discussed here is part of one of the ‎Sabbath songs sung at the Jew’s table on Friday nights, the last ‎part of which commences with the words: ‎‏ מעין עולם הבא יום שבת ‏מנוחה‎, “the Sabbath rest is a foretaste of the world to come.” ‎Ed.] When a Jew experiences that as a result of observing ‎the Sabbath he enjoys an additional dimension of spiritual and ‎physical well being, he does not need to be an intellectual in order ‎to fantasize about how much more of this he will experience in ‎the world to come where he has been assured that the principal ‎reward for Sabbath observance as well as mitzvah ‎observance generally will be shared out. It is clear therefore why ‎our sages understood the manner in which the Torah refers to ‎the observance of the Sabbath in our paragraph as an ‎announcement of a valuable gift that G’d was given to the Jewish ‎people. The point the Torah made was that observance of the ‎commandment of keeping the Sabbath results in additional ‎advantages for the Jews doing so, over and above the reward that ‎G’d had promised the people for observing the legislation spelled ‎out in the Torah generally.‎
Not only that, were it not for the foretaste the Jew ‎experiences of the world to come whenever he observes the ‎Sabbath, he would have no such foretaste by observing any of the ‎other commandments, so that observing the law to observe the ‎Sabbath is an encouragement to observe all the other ‎commandments with equal zeal. This may be at the core of the ‎sages in Avot 4,2 having made a somewhat puzzling ‎statement when they said: ‎שכר מצוה מצוה‎, usually translated as: ‎‎“the reward for fulfilling a commandment is the commandment ‎itself.” A more appropriate translation, interpreting this saying as ‎referring specifically to the commandment of observing the ‎Sabbath, would be: “the reward for observing the commandment ‎of observing the Sabbath is that one will also observe the other ‎commandments.” The revelation of this aspect of the reward for ‎Sabbath observance is something that was not revealed to the ‎gentile nations. By not revealing it to them, G’d made certain that ‎the gentiles would not want to socialize with Jews observing the ‎Sabbath and benefit by such socializing.‎
At this point the author comments on part of the Sabbath ‎morning prayers, between ‎ברכו‎ and ‎קריאת שמע‎, which goes as ‎follows: [the Ashkenazi versions is slightly, but ‎insignificantly different, Ed.] ‎אין ערוך לך ואין זולתך אפס ‏בלתך ומי דומה לך אין ערוך לך ה' אלוקינו בעולם הזה ואין זולתך מלכנו ‏בעולם הבא אפס בלתך גואלנו לימות המשיח ואין דומה לך מושיענו לתחיית ‏המתים‎ “There is none to be compared to You, and none beside ‎You; there is nothing without You and who is like You? There is ‎none to compare to You O G’d our G’d in this world, there is none ‎beside You; O our King for life in the world to come, there is ‎nothing without You O our Redeemer in the days of the messiah ‎and none is like You our Saviour in the revival of the dead.”‎ ‎

11 יא

ונבאר על הא דאמרינן בתפילת שבת אין ערוך לך כו', דהנה לא זו בלבד דאם אדם עובד את השם יתברך על מנת לקבל פרס אף דאין זה גורע כל כך כמו שכתוב (שבת סג.) אורך ימים בימינה (משלי ג, טז) למיימינים בה ובשמאלה עושר וכבוד, אם כן הוא דבר שמאלית, אך אין זה עיקר העבודה ועיקר העבדות צריך להיות שלא ירצה האדם העובד שום דבר ולא יבקש רק את שמו יתברך וזהו גופא יהיה שכרו מה שעובד השם. וזהו שאומרים אין ערוך לך ה' אלהינו בעולם הזה, רצה לומר שאין אני רוצה שום תענוג עולם הזה. ואם תאמר אעבוד את ה' על מנת שאזכה לחיי עולם הבא תענוג הרוחני גם זה לאו עבודה לשמה, רק שם בעולם הנשמות יש שמבקשים תענוג רוחני. ויש צדיקים שאינם מבקשים אפילו שם בעולם האמת זולת השגת חכמת אלהות כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (ברכות סד.) צדיקים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא. וזהו שאומרים אין ערוך לך בו' ואין זולתך מלכנו לחיי עולם הבא, אפילו שם אין רצוני זולת אמיתות אלהותך ואם תאמר אעבוד את השם בשביל ימות המשיח אשר יסיר החשכות מעמנו ויתרבה האור והשכל והשגה וישיגו בני אדם מדריגות גדולים שיהא להם חומר זך ובהיר גם זה אין עיקר העבודה זולת גם לימות המשיח אין מבוקשתנו אפס בלתך זולתך הכל אפס ולא זו לימות המשיח אלא אפילו התענוג שישיגו בני אדם לתחיית המתים גם כן אינו דומה שום תענוג לבקשת אלהות, רק זולת עבודתך להיות עובד לשמו יתברך בלי שום קווי לתועלת עצמו:

The Talmud in Shabbat 63 interprets the words of ‎Solomon, speaking of the Torah in Proverbs 3,16 by describing it ‎as follows: ‎ארך ימים בימינה בשמאלה עשר וכבוד‎, “lengthy days is her ‎right hand; in her left hand riches and honour,“ anyone reading ‎this forms the impression that Solomon assures people keeping ‎the Torah of worldly rewards, and at least when the reward hoped ‎for is material, i.e. worldly riches etc., it is considered as belonging ‎to the left side of the emanations, i.e. is a negative. This would ‎contradict our statement that even though one keeps the ‎Sabbath for such reasons, it is a positive accomplishment, though ‎of a lower order, i.e. is not the kind of service that the Creator ‎would prefer from His creatures, and that optimally, G’d prefers ‎for His creatures not to serve Him for physical material rewards. ‎Some righteous people completely eschew any recognition of ‎their service to G’d as long as they have attained a more profound ‎understanding of the essence of G’d while on this earth. Some go ‎so far as to renounce the claim to a “name” in the world to come ‎so as not to appear as looking for personal recognition of their ‎accomplishments. This is what the Talmud in B’rachot 64 ‎and in Moed Katan 29 had in mind when it stated that the ‎Torah scholars have no “rest”, ‎מנוחה‎, either in this world or in the ‎world to come, but they keep progressing spiritually from one ‎level to another. [“Rest” in this context is clearly ‎considered as a negative, instead of as a positive quality as in ‎connection with the Sabbath rest. Ed.] According to the ‎way our author understands the prayer quoted, the repeated ‎insistence that in all sections of the universe there is no One that ‎has a name bar the Creator, reflects his view that the perfect ‎‎tzaddik feels that being singled out (by a name) would ‎detract from his selfless service of the Lord. When the author ‎refers to the world to come in that prayer, he means that he does ‎not desire “to rest on his laurels,” even after he (his soul) has ‎been admitted to the celestial regions. The author of that prayer ‎continues by stating that even if one serves G’d with the objective ‎of experiencing the arrival of the messiah and the additional ‎insights we will all be granted concerning the nature of G’d at ‎that time, this too is not the ultimate optimal kind of service of ‎the Lord.
[I must confess that I have difficulty in understanding ‎the above prayer as anything but having G’d as its subject, not ‎the author himself or his yearnings for a ‎דבקות ה'‏‎ at the expense ‎of any individuality of his personality. Surely, G’d does not wish ‎to be worshipped anonymously, but wishes to point out to us ‎lesser mortals how great men such as Avraham, Yitzchok, ‎Yaakov, etc, whose names matter, can serve as models for us. ‎Ed.]‎‎

12 יב

ושמרו בני ישראל את השבת כו' (שמות לא, טז). בו יבואר הגמרא (שבת קיח:) אלמלא שמרו ישראל שתי שבתות כו'. כי הנה כשאדם שומר שבת כראוי ונכון אז מזה השבת יש לו חיות ושפע על כל השבוע בכדי לעבוד את ה' כל השבוע וכשאדם עובד את ה' כל השבוע אז בשבת הבאה קל בידו לשמור כראוי וכן לעולם יתנהג כך. ועל פי זה יתורץ הקושיא שבמקום אחד אמרו (ירושלמי תענית א, א) אלו שמרו ישראל שבת אחד וכאן אמר שתי שבתות, כי העיקר הוא שבת אחד וכששומר שבת אחד אז עובד את ה' בלב טהור כל השבוע ומחמת זה קל לו לשמור שבת שני כראוי ונמצא העיקר הוא שבת אחד, כי על ידי שבת אחד ישמור שבת שני בקל וכן לעולם. וזהו הרמז בפסוק ושמרו בני ישראל, שישמרו שבת אחד. לעשות את השבת, זה שבת שני, ששמירת שבת שני יבוא לו בקל. וזהו ושמרו בני ישראל את השבת, לעשות את השבת:

Exodus 31,16. “the Children of Israel are to observe the ‎Sabbath, etc.;” this verse helps us understand a statement ‎by the Talmud in Shabbat< 118 according to which “if the ‎Jewish people were only to observe two Sabbaths the Messiah ‎would already have come.” When an Israelite observes the ‎Sabbath properly, the spiritual uplift derived from that ‎experience will leave its mark during the six weekdays following, ‎so that in effect he has observed two Sabbaths, i.e. on the day ‎that G’d had sanctified at the end of His creative activity, and the ‎one to which His creatures, have given sanctity during the days ‎following. Not only that; if one has served G’d during the six ‎working days, “observing” the negative commandments of the ‎Sabbath on the following Sabbath becomes very much easier. As a ‎result, he will almost automatically observe every Sabbath in the ‎future also and be looking forward to it.‎
When we keep these considerations in mind we will also have ‎less difficulty in answering a question posed in the Jerusalem ‎Talmud Taanit 1,1 that even the observance by the Jewish ‎people of a single Sabbath is sufficient to usher in the messianic ‎age. [The question raised by the reader of this statement is ‎if the Jerusalem Talmud disagrees with the Babylonian Talmud in ‎‎Shabbat 118 that we quoted previously. Ed.] What ‎the Jerusalem Talmud means is simply that once the first ‎Sabbath has been observed optimally, observing the next Sabbath ‎is so easy that it represents no additional achievement in terms of ‎overcoming Satan’s attempts to deflect us from our purpose. At ‎any rate, essentially it is the collective observance by the Jewish ‎people of a single Sabbath which will result in the messiah ‎coming shortly thereafter. This is the meaning of the words: ‎ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת‎, “the Children of Israel ‎are to observe the Sabbath to ‘“make it into a Sabbath.’”‎

13 יג

וראית את אחורי ופני לא יראו (שמות לג, כג). הנה כתיב (משלי טו, כ) בן חכם ישמח אב. וכתיב (איוב כח, יב) החכמה מאין תמצא. עיקר החכמה הוא כשאדם מסתכל באין ויודע שמעצמותו אין בו ממש, רק עיקר חיותו הוא האי"ן ומדבק עצמו בשורשו במקור החיים וזה שחיותו מתדבק עצמו בהבורא יתברך הבחינה הזאת נקרא אצל הבורא יתברך כביכול בחינת לבוש. וזהו הרמז בפסוק ולמכסה עתיק יומין. וזהו הרמז בגמרא ישראל מפרנסין לאביהן שבשמים, כי לבוש הוא פרנסה לכך נקרא חכמה בכל מקום אור החוזר, כי על ידי חכמה חוזר ומדבק עצמו בשורשו. וזהו הרמז (איוב לג, לג) ואאלפך חכמה, אל"ף אותיות פל"א, כי באמת כל חיותו כשמדבק עצמו בשורשו שם הוא פלא בלתי השגה והבחינה הזאת נקרא תנועה כביכול עושה תנועה בתיבה בנתינות הטעם ב"ה ועל זה הרמז ואאלפ"ך חכמה, והבחינה הזה נקרא קמ"ץ, כי החכמה נקרא פת"ח והנקודה אשר תחתיה אשר על ידי הנקודה הזאת הוא נשתנה לקרוא קמ"ץ היא האי"ן ועל זה הבחינה נקרא אל"ף, כי באל"ף יש שני קמצי"ן, כי האל"ף הוא פתח ושני נקודות ויש בה קמ"ץ להיפוך, דהיינו נקודה למעלה ופת"ח למטה ויש בה קמ"ץ כסדר נקודה למטה ופת"ח למעלה והיא על בחינה הזאת כאשר מסתכל באי"ן ומסתלק חיותו ממנו ומדבק עצמו בשורשו זהו קמ"ץ להיפך הנקודה הוא האי"ן מקור לכל חי למעלה ופת"ח למטה וזה שחוזר לעצמותו ומקבל תוספות בהירות וכביכול האי"ן עושה בו רושם הוא קמ"ץ כסדר היינו פת"ח למעלה ונקודה למטה. וזהו הרמז וראית את אחורי כו', כי המסתכל באי"ן הוא בטל במציאות ואיך יסתכל בעין הרואה כשהוא בטל במציאות. ולזה אמר וראית את אחורי, הוא אשר על ידו תהיה על המדריגה הזאת להסתכל באי"ן זאת תראה. והנה האי"ן אשר כל המסתכל בו הוא בטל במציאות נקרא הוי"ה הבחינה הזאת אשר על ידו ישיג להסתכל באי"ן נקרא אהי"ה וישראל היו במצרים ולא השיגו עדיין להסתכל באי"ן, רק המדה אשר על ידו ישיג להסתכל באי"ן. וזהו הרמז אהי"ה שלחני אליכם (שמות ג, יד) אבל אבות הקדושים השיגו להסתכל באי"ן. וזהו ה' אלהי אבותיכם, שם הוי"ה ברוך הוא וברוך שמו:

Exodus 33,23. “You will see My back, but My face is not ‎visible (to any creature).” In addition to the fact that of ‎course, G’d’s “back” is also invisible, as He is not corporeal, the ‎author quotes two verses from Job and Proverbs respectively, ‎which require further clarification. We read in Proverbs 15,20: ‎בן ‏חכם ישמח אב‎, ”a wise son causes joy to the father.” We also read in ‎Job 28,14: ‎והחכמה מאין תמצא‎ “but where does wisdom come ‎from?“ We know that the most important ingredient of wisdom is ‎acquired by man when he looks (with his mental eye) at the ‎concept of ‎אין‎, i.e. the “nothingness” from which the ‎‎(perceptible) phenomena of the universe came into existence, ‎emanated. When man trains himself to cleave ever more to the ‎roots of his life, i.e. to the Creator, this aspect is known as ‎אצל ‏הבורא‎, being next to the Creator, Who Himself is garbed in a ‎‎“garment,” i.e. a protective shield that prevents the powerful ‎rays of light emanating from Him from harming those exposed to ‎this. The prophet Isaiah 23,18 alludes to this when he said: ‎ולמכסה עתיק (יומין)‏‎ “dressed in primeval (of prehistoric origin) ‎garments” (compare Talmud Pessachim 119) This is also the ‎meaning of the allusion in the Talmud Chagigah 7 that ‎Israel provides G’d with His “parnassah,” livelihood, basing ‎itself on the word ‎לבוש‎ being used in that context, so that ‎חכמה‎, ‎‎“wisdom” in many instances refers to the ‎אור חוזר‎, the “reflected ‎light,” emanating from Israel in response to G’d’s largesse, as it ‎requires ‎חכמה‎, “wisdom or ingenuity,” for the original light ‎beamed at His creatures by G’d to be aimed back accurately at its ‎source. This is also referred to by way of allusion in Job 33,32, ‎ואאלפך חכמה‎ “I shall teach you wisdom.” The letters ‎א-ל-פ‎ when ‎reversed spell ‎פלא‎, miracle, something supernatural, as in the ‎word ‎נפלאות‎, and hint at the fact that the ability to reattach ‎oneself to the original source that has given one life is something ‎beyond man’s innate ability, and cannot be achieved without ‎direct Divine intervention. The process by which this is achieved ‎is known as ‎תנועה‎, normally translated as “motion,” meaning in ‎this context that G’d sets in motion some part of the word ‎תנועה‎.‎
[I confess that from this point on I have not ‎understood the author’s allusions on this subject based on the ‎meaning of the vowels underneath the consonants. Ed.]

14 יד

ויעבור ה' על פניו ויקרא כו' (שמות לד, ו). עיין ברש"י מלמד שנתעטף הקדוש ברוך הוא כשליח צבור. הנה אמר אדוני מורי ורבי מורינו הרב ר' דוב בער, כי שלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן אחת הם עם הי"ג מדות אלו, ומדת קל וחומר הוא מדת אל, ומדת רחום הוא גזירה שוה, כי הכלל כאשר העשיר מרחם על העני אז צריך העשיר להשוות עצמו ולדבק עצמו בצער העני ובדחקות העני כדי לרחם על העני על ידי זה שמשוה עצמו לעני ובזה הוא רחמנות מן העשיר על העני ונמצא אז העשיר והעני הוא בשוה. וכן הוא כביכול אצל הבורא יתברך כנאמר (תהלים צא, טו) עמו אנכי בצרה, וזהו רחום גזירה שוה כנ"ל:

Exodus 34,6. Hashem passed before him and ‎proclaimed:” A look at Rashi’s commentary on these ‎words shows us that G’d wrapped Himself in a tallit, prayer ‎shawl, just like the reader in the synagogue. [This is not ‎taken from Rashi’s commentary on the Torah, but from the ‎Talmud’s allegorical interpretation of this verse in Rosh ‎Hashanah 17. Ed.]
Concerning the above, my late and revered teacher Rabbi Dov ‎Baer said that the 13 attributes the Torah mentions here are the ‎spiritual equivalent of the 13 principles of Rabbi Yishmael that ‎are considered as legitimate tools of exegesis of the written Torah. ‎For instance, the principle known as ‎קל וחומר‎, using logical ‎conclusions, is the counterpart of the attribute ‎א-ל‎, whereas the ‎principle known as ‎גזרה שוה‎, replicas of the same word used for ‎apparently divergent subjects, is the equivalent of the Divine ‎attribute ‎רחום‎.‎
When a wealthy person takes pity on a poor, destitute ‎person, he automatically begins to understand the pain and near ‎despair experienced by the poor so that he lowers himself ‎mentally to that level. He experiences the pain endured by the ‎poor and his feelings of being hemmed in from all sides. When ‎this happens, the wealthy person, -parallel to G’d-, extends pity ‎and mercy to the poor so that the poor and the rich have reached ‎the same level. A similar process occurs when G’d looks with ‎mercy on the Jewish people in distress. This is what Moses ‎referred to when he said in psalms 91,15: ‎עמו אנכי בצרה‎, “I am ‎with him in distress;” this is what is meant by “equating” the ‎Divine attribute of mercy to the exegetical tool known as ‎גזרה ‏שוה‎, “establishing common ground based on identical words used ‎in texts speaking of different subjects.”‎

15 טו

או יבואר, ויעבור ה' על פניו ויקרא כו'. ודרשו (ראש השנה יז:) מלמד שנתעטף הקדוש ברוך הוא כשליח צבור ואמר אם אתם עושים לפני כסדר הזה אני מוחל ומכפר להם. והענין הוא, בוודאי אין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו וישראל הם העיקר כמו שכתוב (בראשית רבה א) בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית. ואם היה השם יתברך דן לפי רוממות מדריגתם בעולמות העליונים וודאי אי אפשר שיתקיימו אפילו שעה אחד בעולם, כי בוודאי שורש נשמתם מחויב להיות מקודשים וטהורים מאד בכל מיני טהרה אך כי אין צדיק כו', ובפרט אם היה רוצה לדון לפי מדותיו הקדושים העליונים ולפי קדושתו הגדולה אשר הם צריכים לדמות צורה ליוצרה שנקראו בנים למקום ובן של מלך צריך להתנהג בנימוסי אביו אך על ידי שמרחם הבורא יתברך על ברואיו שמדת רחום היא גזירה שוה שמשתלשל מחשבתו להעולמות עליונים ומסתכל בהם ודן אותם כפי עולמות החומרים, כי רחום אותיות חומר ואז בודאי מעורר רחמים עליהם כמו העשיר מסתכל בשפלות העני וצערו ומשתלשל מחשבתו בו להסתכל בו אז מרחם עליו ונותן לו כל צרכו. כך בהבורא יתברך שמו מתלבש מחשבתו בתוך הלבושים בעולמות התחתונים ומרחם עלינו:

An alternative explanation of the line: ‎ויעבור ה' על פניו ‏ויקרא וגו'‏‎, “Hashem passed before him and proclaimed, ‎etc.;” also based on the statement in Rosh Hashanah 17 that ‎G’d wrapped Himself in a prayer shawl similar to the one worn by ‎the reader leading the congregation in prayer.‎
G’d is advising Moses that if, when praying for forgiveness, ‎the Jewish people will emulate the example set for them by ‎‎Hashem, He will forgive their sins and they will have ‎atonement. We need to understand this statement of the Talmud ‎on a less simplistic level, of course. The Talmud Avodah ‎Zarah 3 provides the key to a more mature understanding of ‎this statement in the Talmud. The Talmud there explains that G’d ‎does not deal with the Jewish people in the manner that a despot ‎deals with his subjects when they have been guilty of violating his ‎decrees. The reason for this is that after all, the Jewish people ‎were the principal reason why G’d created the universe in the ‎first place as stated explicitly in Yalkut Shimoni 1,2 that the ‎world was created on account of Israel which is called ‎ראשית‎ ‎‎(Jeremiah 2,3). If G’d were to apply the yardstick to Israel that ‎befits its lofty standing in the celestial regions, it would not have ‎a chance to survive for a single hour as the burden imposed upon ‎them of having to serve as a model for other creatures would ‎have been too overwhelming.
[Compare when Moses said to Aaron that his sons died ‎not because they were so undeserving to live, objectively, but on ‎account of the principle of ‎בקרובי אקדש ‏‎, that G’d is especially ‎strict with people who have become intimates of His, so that He ‎would not be accused of favoritism. (Leviticus 10,3) Ed.]
G’d is aware that not withstanding the fact that since man’s ‎source of life is rooted in the holy and Divine root of the Creator ‎Himself, and he could therefore be expected to emulate his ‎Creator and be almost equally pure and holy, the fact remains, as ‎our sages have stated: ‎אין צדיק ולא יחטא‎, “there has not yet been a ‎righteous human being who has not committed a sin on at least ‎one occasion.” While it is true that a king’s son is expected to lead ‎a life that reflects his aristocratic background, nonetheless the ‎king will not disown his son if now and again he stepped out of ‎line. The Jewish people too, are called G’d’s Children, so G’d will ‎not turn His back on them because they have sometimes sinned, ‎inadvertently, in most cases. G’d promises Moses in our verse that ‎He will adopt the less stringent yardsticks for judging man, a ‎yardstick that is compatible with conditions on earth, an ‎environment that is fraught with a multitude of temptations. ‎When a rich man, comes face to face with a poor man, he is ‎aware that only by the grace of G’d does he enjoy so much more ‎material wealth than his less fortunate peer, and reflecting on ‎this fact he will supply the poor man with what he needs to ‎augment his livelihood.

16 טז

וזהו הרמז ויעבור, שעובר כביכול מפנימיות קדושתו והשתלשל מחשבתו כביכול בתוך המדות המצומצמות בתוך העולמות ולבושים שלנו אז ויקרא ה' ה' שנתמלא רחמים וחמלה וחנינה. וזהו הרמז ברבותינו זכרונם לברכה שנתעטף הקדוש ברוך הוא, דהיינו כנ"ל במדות ולבושים שלנו. וזהו ויעבור ה' על פניו, דפניו היינו עצם התפשטות בהירתו בלי לבוש רק כל זה הוא מדה כנגד מדה אם אנו עם קדוש רוצים להעלות מחשבותינו מתוך הלבושים רק לדבק בשורשו עילת העילות ואם אנו חס ושלום הולכין ממדות שלנו אז השם יתברך גם כן הולך ממדות שלו כביכול. וזהו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה אם אתם עושים לפני כסדר הזה כמו שאני עושה וזהו לפני אזי אני גם כן אלך ממדות שלי לשלכם. וזהו גם כן הרמז אני לדודי ודודי לי, ומובן מאליו ודו"ק:

The word ‎ויעבור‎ at the beginning of the ‎list of 13 attributes of G’d that may be invoked when needed, ‎hints at the fact that G’d, in that instance, will “pass,” i.e. cross ‎over the line separating the attribute of Justice from the attribute ‎of Mercy. Instead of G’d facing the repentant sinner without a ‎לבוש‎, some garment, designed to tone down the enormity of ‎having to face the Creator in His unadorned essence, ‎פניו‎, “face,” ‎He will display a more forgiving posture in recognition of the ‎sinner having sought Him out to confess and to ask forgiveness, ‎i.e. another chance to make a new beginning. We must ‎remember however, that if we expect G’d to display the attribute ‎of Mercy toward us, we must first show Him that we on pour part ‎have departed from our standards of demanding strict compliance ‎with the demands of justice by having demonstrated that we too ‎can forego something that we felt we were entitled to. The line ‎אני לדודי ודודי לי‎ in Song of Songs 6,3 may also be understood in a ‎similar sense, as “when I relate appropriately to my beloved, my ‎beloved in turn will reciprocate.”

17 יז

שלש עשרה מדות אל כו'. הם שלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן. אל הוא קל וחומר. וזו שרמזו רבותינו ז"ל (ב"ק כה.) בתפלת משה רבינו ע"ה (במדבר יב, יג) אל נא רפא נא לה ואביה ירוק כו', קל וחומר לשכינה כו', כי מדת אל הוא קל וחומר וכן רפואה מן ה' הוא קל וחומר כמאמר חכמינו ז"ל (סנהדרין צא.) מה דלא הוה הוה מה דהוה לא כל שכן. ויבואר זה, כי השם יתברך מהותו אינו מושג לשום נברא בעולם וזה שאנו אומרים האל הגדול הגבור והנורא הוא מחמת שאנו רואין בנבראים גדולה וגבורה נוראות אנו דנין קל וחומר הלא כל הנבראים הוא ברא אותם ויש בעולמות מדות הנ"ל, מכל שכן שהם אצל הבורא יתברך ובאמת זה שיש בעולם אלו המדות הבורא ברוך הוא ברא אותם בעולם ואצל הבורא ברוך הוא הם עד אין סוף ולזה אנו אומרים לה' יתברך האל הגדול כו'. ובאמת הבורא יתברך שמו צמצם עצמו לברוא בעולמות אלו המדות, כי הבורא יתברך שמו הוא אין סוף ומדותיו הם אין סוף ואיזה הוא הדרך שיהא בעולמות אלו המדות אלא שצמצם כו'. והנה צמצום הוא בחינת לבוש ולבוש הוא בחינת שערות. וזהו רמזו רבותינו ז"ל תקונא דיקנא. וכאשר המדות מתפשטין עד רב חסד אז מתפשט יותר בכדי לעשות חסד לישראל. וזהו מן המצר כו' (תהלים קיח, ה) עד רב חסד שם הוא רחב:

‎שלש עשרה מדות א-ל‎ “13 Divine attributes;” let us come ‎back to Rabbi Dov Baer’s comparison of G’d’s 13 attributes of ‎Mercy in their various nuances and the 13 categories of valid ‎Torah interpretations of Rabbi Yishmael, and the statement that ‎the category of ‎קל וחומר‎, logical deductions, such as inferences ‎from a minor to a major, corresponds to the Divine attribute ‎א-ל‎ ‎in our verse. This may become clearer when we recall a statement ‎by our sages in the Talmud Baba kamma 25. The Talmud ‎there deals with Moses’ prayer in Numbers 12,13 after his sister ‎Miriam had been struck with tzoraat, (a punitive skin ‎eczema). He said: ‎א-ל נא רפא נא לה‎, usually translated as: “please O ‎G’d heal her!” G’d’s answer includes the reminder that if one has ‎behaved so badly that one’s own father has spat in one’s face, ‎does one not deserve at least a week during which one will be ‎ostracized from society? It follows that one deserves at least the ‎same level of punishment when one is guilty of such behaviour ‎against the Creator! G’d thereupon decrees seven days of ‎exclusion of Miriam from the main body of the people. This is a ‎classic example of the logic called ‎קל וחומר‎, and it was used by ‎G’d’s attribute ‎א-ל‎ to which Moses had appealed at that time.‎
We may expand on this theme by citing the Talmud ‎‎Sanhedrin 91 where we are told that when a cure occurs as ‎overt intervention by heaven this is comparable to the ‎application of the exegetical tool called ‎קל וחומר‎, “logic.” When ‎someone doubted G’d’s ability to resurrect man, the doubter who ‎admitted believing that G’d had created man, was told that if G’d ‎had created man out of nothing, how much easier is it for Him to ‎restore the dead to life seeing that they had already been alive ‎once. This is another example of how the attribute of ‎א-ל‎ is linked ‎to the exegetical tool called ‎קל וחומר‎.‎
Seeing that we have stated repeatedly that it is impossible for ‎a creature, including the most spiritually oriented one such as ‎Moses, to truly understand the essence of the Creator, the ‎question of how the authors of the prayers could make ‎statements about G’d’s attributes, etc.; is obvious. The answer is ‎equally obvious. The sages who composed the liturgy observed ‎attributes possessed by man, i.e. G’d’s creature, and concluded ‎that these attributes must reflect similar attributes possessed by ‎the Creator, else where did they originate? In other words, the ‎attributes of G’d are closely related to the use of the ‎קל וחומר‎, the ‎exegetical tool known as “logic.” It is “logical” therefore to speak ‎of ‎הא-ל הגדול‎, etc., “the great Divine power,” in our prayers, the ‎introductory words of the ‎עמידה‎, the central prayer on all three ‎occasions that we pray communally each day. When continuing ‎to list specific attributes of G’d, this is in the nature of describing ‎how the Creator has practiced ‎צמצום‎, “self-restraint,” for the sake ‎of His creatures. Expressed allegorically, this “self restraint” of G’d ‎may be compared to the hair on one’s body, a ‎לבוש‎, “garment,” ‎designed to tone down the overwhelming light emanating from ‎G’d’s essence, something that man cannot endure, and the reason ‎why the Israelites at Mount Sinai asked G’d to make Moses their ‎intermediary. When acquainting Moses with 13 of His attributes ‎in our portion, our sages have described the grand total of these ‎attributes mentioned here as ‎תקונא דיוקנא‎, “the beard and ‎‎peyot, sideburns,” of the Creator.‎
Seeing that the list of these attributes extends [i.e. ‎beyond the word ‎א-ל‎], all the way until the words ‎רב חסד‎, ‎‎“abundant in the dispensation of loving kindness,” (to His people ‎Israel) David alludes to this when he said in psalms 118,5 ‎מן המצר ‏קראתי י-ה ענני במרחב י-ה‎, “When I called upon G’d out of my ‎distress, He answered me in the most expansive manner.”‎

18 יח

או יאמר, שלש עשרה מדות התחלה מן אל לדעת האר"י ז"ל. והי"ג מדות אלו הם נגד י"ג מדות שהתורה נדרשת בהן. נמצא השם א"ל הוא קל וחומר, כי הכלל השם יתברך ברוך הוא לית מחשבה תפיסהכו', אך מה שהאדם רואה בהברואים מדת גדולה וכן מדת גבורה כו', וכן מדת מלכות מה שהאדם רואה בהברואים מזה ידע אם בהברואים הם מדות אלו מכל שכן אצל הבורא ברוך הוא. והנה אמר אדמו"ר ועשית שנים כרובים זהב (שמות כה, יח) ואמרו רבותינו ז"ל (סוכה ה:) כרביא, דהיינו שהרב לומד עם תלמידו ובאמת שכל הרב הוא גדול יותר משכל התלמיד (עד אין סוף) וצריך הרב לצמצם שכלו להשוות בשוה לשכל התלמיד בכדי שהתלמיד יבין שכל הרב ונמצא יש כאן שני שכליות שוים שכל התלמיד עצמו ושכל הרב אף על פי שהוא גדול אף על פי כן השוה שכלו בשוה לשכל התלמיד ושניהם הם שכל קטנות. וזהו שנים כרובים, כרביה. וזהו שאמרו רבותינו ז"ל דיו לבא מן הדין להיות כנדון. והיכא אמרינן דיו היכא דלא מיפרך קל וחומר, דהיינו שהשם יתברך מצמצם עצמו לשכל ישראל איך שיוכלו ישראל לקבל השפעתו ומצמצם עצמו במדת ישראל ושמא תאמר שהשם יתברך ח"ו מצמצם עצמו לשכל שאר האומות ובמדת חוטא חס ושלום לא כן רק במדת ישראל העושים רצונו אף על פי שהם למטה עשייתם הוא למעלה וזהו נקרא קרבן עולה ויורד. וכן נקרא בתיקונים זרק"א וכן פז"ר, שהתנועה הוא מלמטה למעלה. אבל מדת שאר האומות אינו עולה למעלה להיות השם יתברך דבוק בהם. וזהו שרמזו רבותינו ז"ל היכא דמפרך קל וחומר לא אמרינן דיו, דהיינו לדבק עצמו במדת שאר אומות. והיכא דלא מפרך קל וחומר, דהיינו במדת ישראל השם יתברך מצמצם עצמו. והנה כאשר האדם מעמיק ביראת ה' אז הוא בטל במציאות ואז חיות שלו דבוק במקור העליון. וזהו והחיות רצוא ושוב (יחזקאל א, יד) רצוא אשר בטל במציאות ואז הוא דבוק למדת א"ל וזה היה מדריגת הנבואה:

Another approach to the thirteen nuances of the attributes ‎of Love that G’d displays, listed here. According to the Ari ‎z’al, the reason why this list commences (is headed by) with ‎the name of the Lord, ‎א-ל‎, and that these 13 “nuances” ‎correspond to the thirteen exegetical tools of Torah ‎interpretation listed by Rabbi Yishmael, and that the first such ‎tool in Rabbi Yishmael’s list is the ‎קל וחומר‎, “logic,” is the very ‎fact that the essence of the Creator is beyond any creature’s ‎ability to comprehend. In other words, it is beyond “logic.” ‎‎(Compare Tikkuney Hazohar7 and 1) All that man can observe ‎when trying to obtain a composite mental image of G’d, is that He ‎possesses the attributes of “greatness,” “strength, heroism,” etc., ‎etc.
My great and revered teacher phrased it thus when he ‎explained the meaning of the Talmud in Sukkah 5 which ‎discusses Exodus 25,18, the figures on the lid of the Holy Ark. The ‎Torah commands: ‎ועשית שנים כרובים זהב‎, “you are to fashion two ‎cherubs made of gold.” The cryptic comment on this verse by the ‎Talmud is that the word ‎כרובים‎ is the plural mode of the Aramaic ‎כ-רביא‎, “like a young innocent child.” Rabbi Dov Baer, the ‎author’s teacher, clearly did not understand the Talmud quite in ‎that sense, but saw in the word ‎רביא‎ a reference to the ‎relationship between teacher and pupil. The teacher’s knowledge ‎and understanding is obviously far above that of the student, and ‎in order for the student to understand what the teacher is saying, ‎the teacher must address him in words that are familiar to the ‎student, i.e. he must be ‎מצמם את עצמו‎, impose restraints upon ‎himself in order for his message to become effective. As a result of ‎the teacher’s restraining himself there will be two intellectually ‎equal people studying. This is the message of the ‎שנים כרובים‎, the ‎two cherubs mounted on top of the ‎כפורת‎, the lid of the Holy ‎Ark. The moral lesson of this is that instead of both the minds of ‎teacher and pupil being portrayed as adults in the Torah, they are ‎portrayed as “small children.” The comparison to the exegetical ‎tool known as ‎קל וחומר‎ is even more striking when we consider ‎that one of the limitations of this method of exegesis is that it ‎must never be employed to establish a new halachic ‎parameter. It must content itself with stating that the result of ‎the comparison of the ‎קל‎ to the ‎חומר‎ is that the “heavy” is ‎definitely at least equal to the “light,” but not necessarily ‎superior. To illustrate: if as a result of insulting one’s father the ‎child is banished from his presence for seven days, it is logical ‎that insulting “G’d,” cannot be atoned for by a lesser penalty, as ‎‎“G’d” is the “heavy” in this comparison. If we were to conclude ‎that the penalty for insulting G’d must logically be greater, this ‎would be beyond the boundaries of the ‎קל וחומר‎ as a legitimate ‎exegetical tool. (Compare Talmud Baba kamma 24.)‎
The Talmud discusses also if there is ever an exception to this ‎rule, and if so what are the criteria for when it may be breached? ‎Answer: if by applying the rule that a ‎קל וחומר‎ must not result in ‎‎halachic conclusions beyond the parameters from which we ‎have set out, the entire ‎קל וחומר‎ could no longer be applied, then ‎that rule is ignored. If G’d were to exercise so much self restraint ‎that He would make Himself truly equal to us His creatures, how ‎could He serve for us as a role model or authority?
The ‎author limits the parable to the Jewish people, i.e. the concept ‎that G’d would similarly “restrains Himself,” in order to descend ‎to the level of the gentile nations is quite erroneous. The reason ‎why the Jewish people are afforded this advantage is that they ‎have accepted His rule in spite of the many difficulties that have ‎to be faced by living in our part of the universe in order to fulfill ‎His commandments. Since the gentile nations never accepted ‎these challenges, they are hardly in a position to request G’d’s ‎help in overcoming them.
[The author refers to the ‎‎Tikunney Hazohar interpreting the tone signs on the letters ‎in the Torah suggesting that the one known as zarka, and ‎the one known as pazer, both striving upwards as an ‎allusion to the heavenly orientation of the Jewish people that ‎entitle them to G’d’s help. I have not found this section of the ‎‎Tikkunim. Ed.]

19 יט

או יבואר י"ג מדות. הכלל הוא, כי יש שלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן וכנגדן יש שלשה עשר מדות שאמר משה רבינו עליו השלום בתורה. ובנין אב מורה על החן שיש לנו חן אצל הבורא ברוך הוא. ויבואר על דרך משל, אם התינוק מדבר איזה דבר חכמה אז האב יש לו תענוג ושעשועים מהדיבור של התינוק אפילו אם האב יודע שזה הדיבור אינו שלו רק מה שלמדתו אמו אף על פי כן האב משוה עצמו ומצמצם שכלו הזך והנקי אשר אין להשיג בשכל הקטן של התינוק ואפ"ה מתענג האב בו ומשתעשע עמו ונמצא האב משוה שכלו לשכל התינוק בכדי להשתעשע בו והכל הוא מחמת שהבן יש לו חן אצל אביו מצמצם שכלו בשכל הבן. כן הבורא ברוך הוא וברוך שמו כביכול מצמצם כו', ועל הכוונה הזאת מרמז מדת בנין אב נגד מדת חן, כי מחמת החן שיש לנו אצל הבורא ברוך הוא מצמצם עצמו בישראל עם קדושו. ועתה נראה כי מדת כלל ופרט, נגד מדת ארך. ומדת כלל ופרט וכלל, הוא נגד מדת אפים. ויבואר על דרך משל, כי האב מחמת גודל האהבה שיש לו לבנו אף על פי שהבן אין לו כלל שכלו אף על פי כן אוהב אותו תמיד והוא דבוק תמיד בבנו כן הבורא ברוך הוא כביכול וכו'. ויש עוד בחינה אחרת, האב מחמת גודל האהבה שלו לתינוק הוא מלמדו שכל תמיד ומעלה אותו מעלה מעלה להשיג שכליות תמיד והבחינה הזאת נקרא כלל ופרט וכלל. ועתה נבאר, כי מדת ארך הוא מה שבורא ברוך הוא אוהב אותנו תמיד אף על פי שאין לנו שכל גדול ליראה מפניו ולאהוב אותו אף על פי כן אינו מסיר אהבתו מאתנו ונמצא מדת ארך כנ"ל הוא נגד מדת כלל ופרט. ולזה אמרינן (ב"ק סד.) כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט, אף על פי שאין בנו שכל ליראה מפניו ולאהוב אותו אף על פי כן אוהב אותנו. ומדת אפים הוא מה שהבורא ברוך הוא לאהבת ישראל מלמד אותנו שכל איך לעבוד אותו ולירא מפניו ולאהוב אותו ונמצא מדת אפים הוא נגד מדת כלל ופרט וכלל. ולזה אמרינן בגמרא כלל ופרט וכלל נעשה הכלל מוסף על הפרט:

An alternative explanation to the 13 attributes of G’s listed by ‎the Torah in our portion. It is an accepted rule that the written ‎Torah may be studied and understood better by using the 13 ‎principles of Rabbi Yishmael that we recite in our prayers every ‎morning. The 13 attributes of G’d that Moses lists in our portion ‎may be understood as corresponding to this. The exegetical tool ‎described as ‎בנין אב‎ in Rabbi Yishmael’s list (# 3 in that list) is ‎none other than ‎חן‎, “grace.” We, the Jewish people, enjoy grace in ‎the eyes of the Lord. Let us clarify this by means of a parable. If a ‎young child says something clever, the father is pleased to hear ‎this and he enjoys this even if he is aware that the clever saying ‎had not originated in the mind of the child itself, but reflects ‎something that his mother had taught him. The father, in spite ‎of his intellectual superiority to his child, “lowers” himself to the ‎child’s level in order to enjoy his child’s achievement. The reason ‎he does so is because there exists a bond between a father and ‎child called ‎חן‎, “grace or charm.” When G’d “restrains Himself,” as ‎we pointed out repeatedly, one of the reasons is also that He ‎relates to His Children of Israel like a father, and this bond of ‎חן‎ ‎exists between them. The reason why the third of the 3 categories ‎of valid exegetical tools in Rabbi Yishmael’s list is called ‎בנין אב‎, ‎‎“basic rule,” is that it parallels this “given” (rather than acquired) ‎relationship between a Creator and His derivative, i.e. His child, in ‎this case His brainchild.‎
Let us now look at Rabbi Yishmael’s fourth category of ‎legitimate exegetical tools, the one known as ‎כלל ופרט‎, ‎generalities and specifics (or the reverse.) This principle ‎corresponds to the Divine attributes of ‎ארך‎ and ‎אפים‎, respectively. ‎In order to understand this, we will again resort to a parable. A ‎father, regardless of his son’s intelligence, loves him loyally as his ‎flesh and blood. A similar relationship exists between G’d and His ‎‎“children,” [seeing He is a partner in any human being, ‎having supplied one third of its components by contributing the ‎soul. Ed.] There is another aspect to this love of father ‎for son; because he loves him he constantly tries to teach him so ‎that he will become more intelligent and more mature mentally. ‎This aspect of parental love is known as ‎כלל ופרט וכלל‎.
Let us know explain the Divine attribute of ‎ארך‎, i.e. that G’d ‎loves us regardless of whether we are intelligent enough to realize ‎that we ought to revere Him and to love Him, He does not ‎withdraw His love from us. It follows that the attribute of ‎ארך‎ ‎corresponds to the exegetical tool of Torah exegesis known as ‎‏ כלל ‏ופרט‎, relating collective terms to specific terms.
The Divine ‎attribute of ‎אפים‎, is how G’d, out of His love for us, teaches us ‎how to serve Him, so that the combined attributes ‎ארך אפים‎, ‎correspond to Rabbi Yishmael’s exegetical tool known as ‎כלל ופרט ‏וכלל‎, establishing harmony between collective terms and specifics, ‎so that they do not contradict one another. This is why the ‎Talmud in Baba kamma 54 describes the latter ‎כלל ‏‎, as ‎adding an additional element.‎[I have not understood the Talmud there in that way. ‎Ed.]‎‎ ‎

20 כ

הנה נאמר בדברי חכמינו ז"ל (שבת קלג:) הדבק במדותיו מה הוא רחום כו' אף אתה כו'. והנה בהמדות יש מדת אל, והאיך אפשר לאדם להתדבק במדת אל. והנה אמרו רבותינו ז"ל אל הוא תקיף ובעל יכולת. וכמו כן הצדיק הוא תקיף אצל השם יתברך לעשות רצון הצדיקים. וזהו שאמרו רבותינו ז"ל (מגילה יח.) מנין שהקדוש ברוך הוא קרא ליעקב אל. והנה הכל הוא על ידי התורה. ולזה רמזו רבותינו ז"ל (כתובות קיא.) השבעתי אתכם בנות ירושלים (שיה"ש ב, ז) שלשה שבועות כו', ושלא ידחקו את הקץ כיון שבעת הקץ נאמר (ישעיה נא, ד) ותורה חדשה מאתי תצא, אשר עדיין אינו מושג כלל ונקרא לעילא מן הכל ותחות הכל וכיון שאין עדיין מושג כלל איך אפשר לדחוק את הקץ, כלומר כיון שכל המדות שישראל דבקים בהקדוש ברוך הוא הוא הכל על ידי התורה ועל ידי התורה שנתן קרא הקדוש ברוך הוא ליעקב אל. וכמו כן לצדיקים שבכל דור ודור להיות להם מדות אל תקיף אצל השם יתברך כו', אבל לדחוק את הקץ כיון שבעת ההוא נאמר ותורה וכו' והאיך אפשר להיות תקיף ולדחוק על זה כיון שעדיין אינו מושג. והנה זה נקרא לעילא מן כל ותחות הכל ונוקב כל האורות. וזהו השבעתי אתכם בנות ירושלים כו', הנה זה עומד אחר כתלנו, כלומר אף על פי שהוא לעילא מן כל הוא גם כן תחות הכל. וזה אחר כתלנו משגיח מן החלונות (שיה"ש ז-ט) היינו נוקב כל האורות:

The Talmud in Shabbat 133 urges each one of us to ‎‎“attach” ourselves to the virtues manifested by Hashem, by ‎emulating them whenever possible, giving as an example: “just as ‎He is merciful, you are to be merciful also.”‎
The problem with this “moral imperative” posited by the ‎Talmud is that one of the attributes G’d has revealed to Moses in ‎our portion is called ‎א-ל‎, usually understood as a reference to G’d ‎being omnipotent, ‎תקיף‎; (compare Shulchan Aruch Orach Chayim ‎‎ 5) how are we to emulate such an attribute? We need to ‎understand this slightly differently, i.e. that G’d has given the ‎‎tzaddik the power to “compel” Him to carry out the ‎‎tzaddik’s wishes. This is what the Talmud in Megillah ‎‎18 had in mind when it posed the rhetorical question of “how do ‎we know that G’d called Yaakov by the attribute ‎א-ל‎?” What ‎possible “omnipotence” did Yaakov possess, seeing that all he ‎could do was to abide by rules established in the Torah? Our sages ‎in the Talmud in Ketuvot 111 alluded to this problem when ‎they taught us that G’d made the Jewish people swear three oaths ‎at the time of the destruction of the Temple. One of them was: ‎‎“do not pressure Me to postpone the date of the coming of the ‎messiah.” [Our author prefers an alternate version of that ‎oath with the word ‎ירחקו‎ being replaced by the word ‎ידחקו‎, i.e. ‎pressuring G’d to advance the date of the coming of the messiah. ‎Ed.] The root ‎דחק‎ is well known as referring to someone ‎‎“hastening an event,” the best known example being the saying ‎in B’rachot 64: ‎כל הדוחק את השעה השעה דוחק אותו‎, “whosoever ‎tries to advance the timetable for events destined to occur later, ‎will find that it proves to have been counterproductive.”
Concerning the appropriate time for the coming of the ‎messiah, the prophet Isaiah had predicted in Isaiah 51,4 ‎כי תורה ‏מאתי תצא ‏‎, “for a teaching will come forth from Me, etc.” The ‎prophet refers to a teaching which prior to that era could not ‎have been understood at all by man, [as his spiritual ‎horizons had not been sufficiently expanded. Ed.] This ‎‎“Torah” will be called superior to all.
Besides, how is it possible to hasten the end of the exile, ‎seeing that if all of Israel‘s virtues are the result of emulating ‎G’d’s attributes, it follows that everything the Israelites do is ‎pattered on the Torah, so how could they possibly be able to ‎influence G’d’s timetable for the coming of the Messiah then? The ‎answer is that by conferring on Yaakov the title ‎א-ל‎, (Genesis ‎‎35,10, 33,20), He had conferred on him (and subsequent ‎‎tzaddikim) some of His powers so that He had to warn them ‎not to abuse these powers by making them take an oath. This ‎complimentary title that G’d bestowed on Yaakov and other ‎‎zaddikim after him was conditioned on his regarding the ‎Torah and its laws inviolate. G’d had decided on His timetable for ‎the coming of the messiah either at the same time as when He ‎bestowed the title ‎א-ל‎ on Yaakov, or even earlier, so that his ‎‎“powers” did not extend to overriding this. How could man then ‎interfere with G’d’s decree? If man, i.e. the tzaddik could ‎not interfere, why would the ‎בנות ישראל‎, “chronologically later ‎generations of Israelites,” have to swear an oath concerning ‎something that was beyond their power to do anyways?‎
The apparent contradiction is resolved by an interesting ‎commentary on Song of Songs 2,10, (a few verses after the verse ‎in which G’d beseeches the “daughters of Jerusalem” to swear the ‎abovementioned oath); we read there, concerning G’d: ‎הנה זה עומד ‏אחר כתלנו משגיח מן החלונות מציץ מחרקים‎, “here He is standing ‎behind our walls looking down through the windows, peering ‎through the blinds.” This verse describes G’d, Who, on the one ‎hand is ‎לעילא מן כל‎, “towering high above all,” as also on occasion ‎retreating so far into the background that He only peers through ‎the lattices. The verse alludes to the varying degrees of light that ‎emanates from Him, tailored to what the situation requires. On ‎occasion, if warranted, the tzaddik can override G’d’s plan; ‎seeing that this is so, G’d had to protect His ultimate program for ‎mankind by making the ‎בנות ירושלים‎ swear that they would not ‎interfere with certain of His plans. ‎ ‎ ‎

21 כא

הכלל. כי רחום הוא נגד גזירה שוה, דהיינו רחום. וחנון הוא נגד בנין אב. הכלל, כי רחום הוא מה שהקדוש ברוך הוא מרחם עצמו על האדם נמצא הוא מדת גזרה שוה, כי כשעשיר מרחם עצמו על עני אזי צריך לצמצם עצמו בצער העני כדי שירחם עליו ונמצא הוא משוה עצמו בזה הרגע לעני. וזהו רחום הוא נגד גזירה שוה כנ"ל, וחנון הוא בנין אב. הוא מה שישראל יש להם חן בעיני הקדוש ברוך הוא והקדוש ברוך הוא ברא עולמו בגין דיתקרי רחום וחנון כו', כמבואר בזוהר הקדוש. ובאמת מדות רחום וחנון היו קודם בריאת העולם מחמת שהוא חנון ורחום צמצם הבהירות שלו לברוא העולם אבל מדת ארך אפים הוא אחר הבריאה כשאדם חס ושלום חוטא לפני הקדוש ברוך הוא מאריך לו אפו ועל זה הבחינה נקרא רחום וחנון בזוהר הקדוש אורחא דעל פומא ומדת ארך אפים נקרא בזוהר הקדוש אורחא דלמטה מפומא על הרמז הנ"ל, כי אלו המדות היו קודם בריאת העולם וזאת המדה היא אחר הבריאה. והנה מדת ארך אפים הוא נגד כלל ופרט וכלל, כי הכלל הקדוש ברוך הוא מאריך אף בין לצדיקים בין לרשעים כמבואר ברש"י ז"ל. והנה כשהקדוש ברוך הוא מאריך אף לצדיקים כשהצדיק לפעמים חוטא לפניו. ובאמת הצדיק בוודאי עושה תשובה על זה כמאמר חכמינו ז"ל (ברכות יט.) אם ראית תלמיד חכם שעובר עבירה כו', וודאי עשה תשובה. נמצא כשהקדוש ברוך הוא מאריך אף לצדיקים בודאי הצדיק עשה תשובה. וזה הרמז כלל ופרט ]פרט וכלל[ ונעשה כלל מוסף על הפרט, כי הקדוש ברוך הוא הוא הכלל שהוא כולל הכל והעולמות נקראים פרט שהם מקבלים תמיד שפע על כל דבר. ובאמת כשהקדוש ברוך הוא מאריך אף לצדיק זו הבחינה נקרא כלל ופרט ]פרט וכלל[ נעשה כלל מוסף על הפרט, כי כיון שהצדיק בוודאי עשה תשובה אז כביכול ניתוסף אבל כשהקדוש ברוך הוא מאריך אף לרשעים והרשעים אינם עושים תשובה אז אין שם שום דבר שיתוסף על זה הרמז פרט וכלל ]כלל ופרט[ אין בכלל אלא מה שבפרט. והנה מדת רחום וחנון הוא צריך להתחתונים, דהיינו רחום מה שהקדוש ברוך הוא מרחם עצמו על האדם. וכן מדת חנון שישראל יש להם חן בעיני הקדוש ברוך הוא. נמצא אלו המדות צריכים לתחתונים אבל מדת ארך אפים הוא מה שהקדוש ברוך הוא מאריך אף לאדם וכן רב חסד מה שהקדוש ברוך הוא עושה חסד. וכן שאר המדות אלו הם אינם צריכין כלל לשום דבר זולתם, כי הקדוש ברוך הוא מעצמו מאריך אף וכן מעצמו עושה חסד וכן שאר המדות. ולכך מדות רחום וחנון הוא משני פסוקים אבל כלל ופרט וכן פרט וכלל הוא בפסוק אחד לרמז על הנ"ל:

The word ‎כלל‎ in the list of exegetical tools of Rabbi Yishmael, ‎corresponds to the Divine attribute of ‎רחום‎, “the Merciful One,” ‎which the author had previously described as corresponding to ‎the exegetical tool of ‎גזרה שוה‎, whereas the Divine attribute of ‎חנון‎, “tireless,” corresponds to the exegetical tool known as ‎בנין ‏אב‎, the original verse in the Torah formulating a law, may be ‎understood as follows.‎
The concept that G’d’s relates to man with Mercy may be ‎compared to the exegetical tool of ‎גזרה שוה‎ which involves using ‎textural parallels that are not supported by contextual ‎similarities nonetheless being equated halachically, i.e. being used ‎as a guideline. G’d’s “lowering Himself,” to the level of human ‎beings is something parallel, i.e. He equates Himself to us ‎although basically, how can a Creator compare Himself to His ‎creature?‎
The Zohar 257 on Pinchas points out that ‎attributes of G’d such as ‎רחום חנון דיין‎, “The merciful One, the ‎patient One, the Judge,” were totally meaningless before He ‎created the universe, as who was there to judge, or to practice ‎mercy on? It follows that these attributes reflect His relations ‎with His creatures after these had been created. In other words, ‎all of the attributes are figures of speech taking into ‎considerations that G’d had first “restrained Himself,” manifested ‎Himself in far less than all His glory, as His creatures could not ‎have survived “looking” at Him in all His glory. Hence, an ‎attribute such as ‎ארך אפים‎, “being able to put up with man’s sins ‎patiently”, resulted in His being “accorded” the attribute of ‎רחום ‏וחנון‎, merciful and extremely patient, i.e. not withdrawing His ‎grace, ‎חן‎ from people although they had sinned against Him.‎
Actually, although the Zohar is correct in principle, the ‎attributes ‎רחום וחנון‎ were appropriate attributes for G’d even ‎before He created the universe, as unless He had been prepared ‎to be ‎מצמצם את עצמו‎, “tone down, understate” His essence, as we ‎explained repeatedly, He would have risked destroying all the ‎creatures He was about to create at the moment these creatures ‎‎“set eyes” on their “father in heaven.” The attribute of ‎ארך אפים‎, ‎however, most certainly became necessary only after creation, ‎seeing that as long as there were no free-willed creatures, i.e. ‎man, there was no sin that G’d had to apply this attribute to.‎<br.the attributes="" ‎רחום="" וחנון‎="" may="" be="" understood="" as="" applying="" ‎before="" the="" creation,="" whereas="" the="" attribute="" ‎ארך="" אפים‎="" is="" the="" name="" ‎used="" after="" the="" creation,="" when="" due="" to="" man’s="" sins="" g’d="" adjusted="" the="" ‎manner="" in="" which="" he="" dealt="" with="" man.‎<br="">There is a difference in the way G’d makes allowances for sins ‎committed by a community, and those committed by an ‎individual. What appears like G’d’s leniency will be seen far more ‎often in His dealings with multitudes, whereas individuals will not ‎find Him as accommodating.‎
[This does not mean that looked at objectively the ‎individual sinner is worse off; as lenience may result in the ones ‎who are the beneficiaries of leniency misinterpreting this, thus ‎continuing in their wicked ways, whereas the individual, because ‎of G’d’s strictness will improve his ways thus benefiting in the ‎long run. Ed.]
The Talmud in B’rachot, 19 cites examples of ‎‎tzaddikim who had committed sins but were not ‎immediately punished, explaining that a tzaddik, when he ‎does sin, can be expected to repent immediately, so that this act ‎of “leniency” worked in his favour, whereas a similar act of ‎leniency if applied to a habitual sinner would only result in that ‎sinner becoming more deeply enmeshed in his sinful ways. This is ‎hinted at by Rabbi Yishmael’s category of exegesis known as ‎כלל ‏ופרט וכלל‎, referring to the community, followed by referring to ‎the individual and thereby ultimately bringing that individual ‎around so that he is a member of the community in good ‎standing again.‎
According to our author, the word ‎כלל‎ is a simile for the ‎Creator, as He combines within Himself aspects of the entire ‎universe, i.e. the “entirety, the whole.” The word ‎פרט‎ on the ‎other hand, refers to the individual worlds, each of which is being ‎treated as “individuals,” as G’d deals with each one of them on the ‎basis of the conditions that prevailed when they were created. To ‎summarize: the wicked as a group, once they have departed from ‎the righteous community will not be likely to return to it, ‎whereas the individual sinner who has sinned not by design but ‎through carelessness, will use any delay in punishment as a ‎reason to do penitence immediately. The second word ‎כלל‎ in the ‎exegetical tool known as ‎כלל ופרט וכלל‎ alludes to the “additional” ‎time G’d allowed the “righteous” sinner to rehabilitate himself, it ‎being understood that a righteous person even when he did sin ‎will repent as soon as he has become is ware of his error.‎
Concerning the exegetical tool in the list of Rabbi Yishmael ‎known as ‎פרט וכלל‎, a specific detail appearing in the Torah prior ‎to a generalization, that the generalization must conform to ‎points mentioned in that detailed example, this is a simile for the ‎Divine attribute of ‎ארך אפים‎, as the process of finding grace is ‎combined of the grace Israel has found originally in the eyes of ‎the Lord, and the virtues practiced by the Israelites in order to ‎warrant maintaining their state of grace. This is also the reason ‎why the attribute ‎רחום‎ and ‎חנון‎ require two separate verses in ‎the Torah, whereas even a “complicated” exegetical tool such as ‎כלל ופרט וכלל‎ is derived from a single verse.‎

22 כב

בחריש ובקציר תשבות (שמות לד, כא). הכלל, הקדוש ברוך הוא משפיע שפע טובה וברכה על העולמות. וידוע שהקדוש ברוך הוא משפיע שפעו הטוב מהאי"ן ואלישע שאמר (מלכים ב' ד, ב) מה יש לכי בבית, כי הכלי צריך האדם לעשות והוא שצריך לעשות אותיות והאותיות הם משפיעים עליו. וזהו דוגמא כזריעה וקצירה. זריעה, דוגמא לעשות אותיות. וקצירה, הוא השפע הבא עליו מלמעלה. וידוע בשבת בא השפע מהאי"ן ואין צריך לעשות שום אותיות אשר זהו הרמז בפסוק וברכתיך בכל אשר תעשה. ובשבת אין צריך לעשות אותיות כדוגמת הזריעה וקצירה. וזהו הרמז בחריש ובקציר תשבות:

Exodus 34,21. “you shall observe the Sabbath rest ‎regardless of whether it is the season of planting or ‎harvesting.” It is a rule that G’d shares out His largesse to ‎the various parts of His universes and it is also known that the ‎origin of that largesse is in the spiritual region known as ‎אין סוף‎, ‎the Infinite. It was the prophet Elisha who said (Kings II 4,2) ‎מה ‏יש לכי בבית‎, “what (containers) do you have in the house?” This ‎shows us that in order to take advantage of G’d’s largesse man has ‎to furnish the receptacle. He does so by providing the various ‎letters in the alphabet. Both the act of sowing and harvesting are ‎perceived as a manner of creating, When the largesse is provided ‎from the celestial regions directly, i.e. from the eyn sof, ‎there is no need for the human being to supply a ‎כלי‎, receptacle ‎Seeing that it is forbidden to write on the Sabbath, i.e. to put ‎together letters, on that day, no receptacle is required to receive ‎G’d’s largesse. This is hinted at in Deuteronomy 15,15 when the ‎Torah writes:‎וברכתיך בכל אשר תעשה ‏‎, “I will bless you in all your ‎undertakings. By writing that you are to rest (on the Sabbath) ‎both in the season of planting and the during season of ‎harvesting, the Torah explains that the Sabbath rest does not ‎only not interfere with our receiving G’d’s largesse, but, on the ‎contrary, it facilitates the process, i.e.‎בחריש ובקציר תשבות ‏‎ ‎