טַבְיָא m. (= h. צְבִי) deer, gazelle. Targ. Deut. XII, 15; a. fr.—Snh. 95ᵃ. Ḥull. 59ᵇ, v. קֶרֶשׁ II; a. e.—Ib. 59ᵃ בר ט׳ a young deer.—Pl. טָבַיָּא, טַבְיֵי. Targ. II Sam. II, 18; a. e.—Keth. 103ᵇ וצידנא טביא (Rashi: וצדיינא טביי) and I caught deer.—Fem. pl. טָבְיָן, טַבְיַן. Targ. I Kings V, 3. Targ. Y. Deut. XIV, 5.—Y. Snh. VII, end, 25ᵈ.—[Y. Ter. IX, end, 48ᵇ מה טבייה, v. טִיב I ch.]