Siman 134קל״ד
1 א

דין שותף. וששאל ראובן ושמעון שהלכו לשוק והתנו ביניהם שכל מה שיעלה ‏שכר לאחד מהם בין בסחורה בין במציאה בין בכל דבר יחלוקו זה לזה ובחזרת האחד ‏לבדו עם פרגמטיא שקנו ונתפס בידי גוים ונתן ממון לפדיון ותבע מחבירו לתת חלקו בפדיון ‏שהרי שותפין הם והיתה ביניהם הסחורה לשמרה כדרך השותפין ועוד שהותנו להיות ‏שותפין בשכר ועכשיו שיש הפסד נשוה בהפסד והלה שמשיב לא היינו שותפים אלא ‏בעודנו בשוק אבל בשעת צאתנו מן השוק נתפרדה חבילתנו ואילו היית משתכר במדינות ‏הרבה לא היית חולק לי וזה מודה בכך ובאו לפניו לדין ופטרתו ויש חולקין בדבר לחייבו ‏טעם החולקין לא פירש לי ואין בידי ראיה מהיכן לחייבו ואף על פי שעדיין כל זמן שלא ‏חלקו פרגמטיא שלהם שותפות והרי לא התנו שכל מה שיפסיד האחד ישלם לו חבירו ‏חלקו ואם מפני ששינו קרוב לשכר ורחוק להפסד רשע ולא נאמין דבר זה אלא בנותן ‏פרגמטיא לחבירו על מנת שאם ישתכר (ל״א א׳) יחלוק עמו ואם יהא מפסיד בפרגמטיא על ‏המקבל להשלים שכל האחריות על המקבל נמצאת פרגמטיא זה עליו מלוה ומה שהנותן ‏נוטל חלק בשכר אינו אלא רבית ושכר בטלות מעותיו עומד ונוטל חצי פרגמטיא שנתפסה ‏אבל אחריות גופו של שותף לא קבל עליו ואף על פי שהיה טורח על חלקו כמו על חלקו ‏אין לך טענה לחייבו לזה שהרי ראיה גדולה הבאה לדבריך שטף נהר את חמורו ואת חמור ‏חבירו וכו׳ וכל שכן זה שהיה בטלן וזה לא אמר לו קום והכנס למקום גדודי חיות ולסטים ‏ועלי פדיונך וכשיבוא דבר המחייבים וראיות שלהם נדעה בינינו מה טוב.‏