Shorashim 8 שורשים ח׳
1 א

העיקר השמיני שאין ראוי שימנה השלילות עם המניעה, ביאר הרב ז"ל העיקר הזה ענין השלילות שנשלול נשוא ממונח ואין בו מענין הצווי כלום, ואמר וכבר העידו עליהם השלום כל זה הענין במחלוקת שנפלה ביניהם בלאו מן הלאוין וזהו באמרו בחטאת העוף ומלק את ראשו ממול ערפו ולא יבדיל שדרש תנא דידן שאם הבדיל פסול ולדעתו היא מניעה ודרש רבי אלעזר בר ר' שמעון שאין צריך להבדיל. והנה לדעתו הוא שלילות לא מניעה וכל אלו דברים ברורים לא נעלמים מכל מבין עם תלמיד אבל נצטרך בהם עוד להתנות כי לדעת רבותינו אין בתורה דבר נאמר בלשון לאו או בלשון עשה שיהא שלילות מצוה כלומר רשות ולא שלילות דין מן הדינים אלא א"כ היה (מן) הכתוב צריך לשלילות ההוא וכך הזכירו באותן המחלוקות לדעת זה החכם הרואה בלא יבדיל שהוא שלילות אמרו (זבחים ס"ו) מכדי כתיב והקריבו חלק הכתוב בין חטאת העוף לעולת העוף לא יבדיל למה לי ש"מ אין צריך להבדיל. והמשל עוד בזה מאמרם בגמ' סוטה (דף ג') וקנא את אשתו רשות דברי ר' ישמעאל ר' עקיבא אומר חובה, לה יטמא רשות רבי עקיבא אומר חובה, לעולם בהם תעבודו רשות רבי עקיבא אומר חובה. ושאלו על זה לימא רבי ישמעאל ור"ע בכל התורה כולה הכי פליגי דמר אמר חובה ומר אמר רשות ופירשו בקראי פליגי כלומר במדרשי הכתובים מ"ט דרבי ישמעאל כדתניא לפי שאמרה תורה לא תשנא את אחיך בלבבך יכול כגון זו תלמוד לומר ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו ורבי עקיבא קנוי אחרינא כתיב, הרי ביארו כשיהיה להם דבר שהיה מן הסתם בכלל חובה וצריך לשלול ממנו את החיוב יודו בו שהוא רשות, וכן אמרו בלה יטמא רשות מ"ט דרבי ישמעאל איידי דכתיב אמור אל הכהנים בני אהרן לנפש לא יטמא אימא כללא איצטריך למכתב לה יטמא ורבי עקיבא מכי אם לשארו נפקא, וכן דרש בלעולם בהם תעבודו למשרי אחד מן האומות שבא על שפחה כנענית ור' עקיבא ממהם תקנו נפקא, הרי כלם מודים בשלילות במקום שצורך הכתוב לשלילות קיימא, כלומר שצריך להתיר לנו דבר ולתת לנו רשות בו, וכשאינו צריך להרשות לנו בו כלל יגזרו שהיא מצות עשה או לאו ואפילו יבום אשת אח היה להם כן אמרו (יבמות כ"ז:) לפי שהיתה בכלל איסור והותרה יכול תחזור להיתרה הראשון ת"ל יבמה יבא עליה מצוה, וכיון שהענין כן ראוי לומר בלא תצא כצאת העבדים שהיא מניעה לא שנשלול ממנה הדין הנאמר בעבד כנעני לפי שלא היה הכתוב צריך לשלילה ההיא שאין העברי נלמד מן הכנעני בדין. וזה שאמר הרב שמא יעלה בדעתנו ונאמר אם עבד כנעני יוצא בהם אמה העבריה לא כ"ש ולפיכך יצטרך לשלול ממנה זה הדין ואמר לא תצא כצאת העבדים. אינו נכון לפי שיציאת עבד כנעני בראשי איברים קנס הוא כמו שהחכמים מזכירים בכל מקום ואין למדים מן הקנסות לומר אם קנסו הכתוב בכנעני כ"ש שנקנוס בעברי שאין דנין בקנס בשום מקום זולתי במקומות שקנסה בהם התורה וזה ידוע בתלמוד וכ"ת נילף מקנסא ממונא מקנסא לא ילפינן. ועוד אמרו(כתובות ל"ו:) חדוש הוא שחדשה תורה בקנס דאע"ג דמיקטל משלם, ואמר בגמרא מכות (דף ד':) מה למוציא שם רע שכן בקנס והיא פרכא שלא נלמוד ממנו דבר אפי' דין שאינו קנס בו וכ"ש שלא נאמר כיון שקנסה תורה במקום פלוני כ"ש שתקנוס במקום אחר, וזו סברתו של בה"ג שלא הוצרך לנו הכתוב הזה לשלילות דין ראשי איברים מן העבריה אלא לעשותו מצות לא תעשה, והענין המצווה בזה לפי שהקונה אמה העבריה מצווה עליה ביעוד עצמו או בנו או שתגרע פדיונה ותצא או שתצא בסימנין וחייב במזונותיה עד הזמן ההוא ואם הפיל שינה או סימא עינה ובא לסלק מעליו חיוב זה ורצה להוציאה מביתו בכך ולגזול ממנה דמי העין שהוא יותר מכל הפדיון שלה ורצה להוציאה מביתו בכך כדין הנהוג בעבדים מנעו הכתוב מזה כמו שצוה עליה בשארה כסותה ועונתה לא יגרע, ויתחייב לשלם לה דמי העין ולזון אותה עד הזמן וכ"ש שלא יוציאנה משם מעצמו לומר לה לכי לבית אביך, ולפי שפרט הכתוב בכאן אמה העבריה שמא נאמר אם כן העברי יהא יוצא בראשי איברים ודרשו בו (קדושין י"ד:) הקיש עברי לעבריה, וזה הוא ענין הלאו הזה שמנאו בה"ג בכלל המצות. ויתכן שיהא נכלל בו ענין אחר שמנע הכתוב מן האב שלא יאנס אותה ויגזלה מבית האדון בהפלת ראשי איברים לפי שהאב ובני המשפחה בראותם הקטנה בצרה גדולה עם האדון דרכם לעשות בענין כזה מריבה גדולה ולהוציאה מביתו ומנעם הכתוב מזה אבל ישלם מה שעליו ותשאר אצלו למצות ייעוד, ובסיוע לזה שיהיה לאו זה מניעה שהכתוב האחר הבא בענין זה לא ימשול למכרה בבגדו בה בזה ראוי להתפרש בשלילות לומר שאין האב רשאי בבתו למכרה לשפחות אחר שפחות. ומצינו במכילתא הרי זו אזהרה לב"ד שלא ימכרוה לנכרי וגם זה אזהרה שלא נניח להם להוציאה בראשי איברים אבל תעמוד על דינה להתיעד או להפדות. וקרוב אני לחתוך הדין בזה ולפסוק שכך הוא באמת לדון בו שלילות כמאמר הרב לא מן הטעם שאמר הוא אלא מטעם אחר, והוא שפרשת ראשי איברים נאמרה סתם וכי יכה איש את עין עבדו או את עין אמתו ושמא יעלה על לבנו לומר שתהא כוללת כל העבדים או שידבר הכתוב בעברים לבדם שראויים יותר לחמלה לפיכך הוצרך לומר כאן לא תצא שאין העברים בדין הזה אלא הכנענים לבדם. אמנם מצינו במכילתא מדרש בוכי יכה איש את עין עבדו ר"א אומר בכנעני הכתוב מדבר או אינו אלא בעברי ת"ל מהם תקנו עבד ואמה, וא"כ תהיה פרשת ראשי איברים מפורשת בכנעני כמדרשו של ר"א לא מדרש חכמים, ולפי ששם במכילתא בפרשת וכי יכה איש את עבדו או את אמתו בשבט דרש כן ר"י אומר בכנעני הכתוב מדבר או אינו מדבר אלא בעבד עברי ת"ל לא יוקם כי כספו הוא מה כספו שקנוי קנין עולם ורשותו גמורה לו יצא עברי וכו'. הרי לדברי החכם צריך תלמוד אחר בפרשת ראשי איברים ונאמר שנלמוד אותו מלא תצא כצאת העבדים שמיעט העבריה מהם והעברי שהוקש לה וישאר הכתוב ההוא לכנעני לבדו וזה צריך עיון ודקדוק ואין בו הסכמה לעשותו שלילות או מניעה או שיהיה בו מחלוקת במדרשו שהזכרנו:

2 ב

אבל הכתוב האחד שתפס הרב עליו בו ולא יהיה כקרח וכעדתו ואמר שבארו החכמים שהיא שלילה ופירשו ענינו ואמרו שהוא ית' הודיענו שכל מי שיקום על הכהונה לא יקרהו מה שקרה לקרח כלומר שיבלע וישרף אבל יהיה ענשו כאשר דבר ה' ביד משה לו כלומר הצרעת והוא אמרו יתברך הבא נא ידך בחיקך. וזה ודאי אינו פשטיה דקרא ולא מדרש עיקר לרבותינו אבל פשט הכתוב עיקרו שצוה ברקוע פחים צפוי למזבח זכרון לבני ישראל בשני דברים, שלא יקרב איש זר להקטיר ולהקריב קרבן ושלא יחלוק ג"כ שום אדם על כהונת אהרן לאמר כי לא היתה מאת ה', ושני אלה עם היותם אמורים כדרך הזכרון הם מניעות, כדרך על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה, וכדרך אשר לא יעבד בו ולא יזרע, ולא ימנה לא יקרב איש זר בעבור היות בו לאו אחר מפורש בכל עבודות שבמקדש שנאמר וזר לא יקרב אליכם וימנה ולא יהיה כקרח וכעדתו כמו שבארנו. אבל מה שאמר מענין הצרעת והוא במדרש תנחומא הוא על דרך התוכחה והדרש באגדות נסמך על מלת ביד משה לו ואינו פשטיה דקרא ולא עיקר מדרשו שהרי ביד משה לשון תורה ברוב המקומות, ובגמרא סנהדרין (דף ק"י) כך אמרו ראוי להצטרע כתיב הכא ביד משה וכתיב התם הבא נא ידך בחיקך ואם כן אינו אלא אסמכתא. ובדרך הזה להם בתלמוד אמר בפרק בתרא של מועד קטן (דף כ"ד) אבל שלא פרע ולא פרם חייב מיתה דרשו בו שלילות לומר אתם לא יהיה עליכם חיוב מיתה בהמנעכם מזה כשאר אבלים המתחייבים כשלא יהיו פורמים וזה כולו אסמכתא שהכתוב הוא מניעה וחיוב מיתה להם ורשות ופטור לאחרים על דרך מנהג לחכמים לומר בדרך אגדה ואסמכתא. ואמת כי מה שאמרו בגמרא סנהדרין כל המחזיק במחלוקת עובר בלא תעשה שנאמר ולא יהיה כקרח על דרך תוכחה הוא אבל עיקר הכתוב במחלוקת הכהונה בלבד והם ז"ל סמכו לו שאר המחלקות להזהיר מהם. וענין השלילות צריך דקדוק ולא יתפשט כאשר הרב מרחיב בו, כי ראוי לפי דבריו שנאמר בלא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו וגו' שהוא שלילה לומר שאין אדם מתחייב מיתה בעדות הקרובים לשלול מהן דין על פי שנים עדים או שלשה עדים יומת המת כאשר נאמר בלא יומתו כי לא חופשה שאינם חייבים מיתה בעבור העבדות וכן בלא יקום עד אחד באיש והרב מונה את שניהם מניעות וכן הדבר, אבל אין שלילות בתורה בלאו הנאמר בפני עצמו אלא בכגון אלו שמפרש כי לא יומתו כי לא חופשה, לא יסגירנו כי טמא הוא, וכן לדעתי ולנערה לא תעשה דבר שלילות הוא לומר שהיא פטורה, כי הוא מפרש שאין לנערה חטא מות כי כאשר יקום איש על רעהו וגו' ואין לנו למנות מניעה שנאמר שיש גם בזה ייתור הכתוב אחרי אמרו ומת האיש אשר שכב עמה לבדו לפי שהוא נדרש כולו מלה מלה בגמרא סנהדרין (דף ע"ג) וממנו לכל אותן שמצילין אותן בנפשן ואותן שאין מצילין. ובספרי אמרו ולנערה לא תעשה דבר מלמד שפטרה הכתוב מן המיתה מנין אף מן הקרבן תלמוד לומר חטא מנין אף מן המכות תלמוד לומר חטא מות שכל אנוסים פטורין ומצילין אותן בנפשם אין לי אלא זה מנין וכו' הנה לימדו שאין הכתוב הזה אלא פטור וכן אומר תמיד (נדרים כ"ז) אנוס רחמנא פטריה דכתיב ולנערה לא תעשה דבר ולא הזכירו בו אזהרה לומר רחמנא אזהר עליה וכן ראוי לומר כי למה הזהיר הכתוב בפטורין מן המיתה שלא יומתו וכבר הוזהרו על שפיכת דמים ולפי הענין שאמרנו נראה בלא תצא כצאת העבדים שהיא מניעה. והלאו בכל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה מות יומת לדברי הדורש בו (כתובות דף ל"ז:) לא תשקול מיניה ממונא ותקטליניה הוא באמת מניעה, אבל לדברי האומר מנין ליוצא ליהרג ואמר ערכי עלי שלא אמר כלום שהוא שלילות אמר שאינו פדיון כי מות ימות ואין לו דמים וערך כלל:

3 ג

אבל מה שכתב הרב כשנצטוינו בתורה שנשלול מנפשותינו המעשה הפלוני והפלוני שימנה המעשה ההוא בכלל מצות לא תעשה ואע"פ שלאו הבא בדבר ההוא שלילות לא מניעה כגון הכתוב לא אכלתי באוני ממנו ולא בערתי ממנו בטמא וגו', גם בה"ג הורה כן ואני לא באתי לידי המדה הזאת כי מן הנראה מדברי רבותינו בתלמוד אין מניעה בתורה שלוקין עליה באה מן הכלל אבל אלו וכיוצא בהן לאו הבא מכלל הן שנצטוינו אנחנו החיים לאכלו בטהרה לפני ה' ובשמחה ולא באנינות ולא בטומאה ולא לתת ממנו למת, והראיה בזה כי השלילות בלא בערתי ממנו בטמא נכנס בו שלא הסיקו תחת תבשילו בהיות המעשר טמא כמו שאמר בגמרא הערל (דף ע"ג:) ואסור לבער המעשר ובכורים בטומאה מה שאין כן בתרומה מנא לן אמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן דאמר קרא לא בערתי ממנו בטמא ממנו אי אתה מבעיר אבל אתה מבעיר שמן של תרומה שנטמא, ואם היה השלילות מחייב להיות מניעה בלאו יהיה המדליק שמן של מעשר שני שנטמא לוקה, וזה לא עלה על הדעת מעולם והרב עצמו אינו אומר כן, ועוד אמר שם ר"ש אומר לא בערתי ממנו בטמא בין שאני טמא והוא טהור בין שהוא טמא ואני טהור, והיכן מוזהר על אכילתו איני יודע, טומאת הגוף בהדיא כתיב ביה נפש אשר תגע בו וטמאה עד הערב ולא יאכל מן הקדשים טומאת עצמו מנין ת"ל לא תוכל לאכול בשעריך בשעריך תאכלנו. הרי לנו בביאור מזה שאף על פי שהשלילות בזה לא בערתי ממנו בטמא יש במשמעו כל אכילה בטומאה בין בטומאת הגוף בין בטומאת בשר בקשו אזהרה במקום אחר שתהיה מניעת לאו להלקותו עליה, וכך אמרו עוד בגמרא מכות (דף י"ט:) רישא דקתני מעשר שני שלא נפדה באלו הן הלוקין במעשר שני טמא וגברא טהור וקא אכיל ליה בירושלים ומנ"ל דמיחייב עליה דתניא רבי שמעון אומר וכו' ולמדנו שאין בשלילות הזה מעצמו מלקות עד שיביאו בו אזהרה מלאו גמור. ומה שנכלל בו עוד ביאור, כגון הסקה תחת תבשיל שלא באה בו אזהרה ממקום אחר אינו לוקה עליו. וכן כתב רש"י ז"ל בפרק כל שעה דאיתמר התם גמר ממעשר ומה מעשר הקל אמרה תורה לא בערתי ממנו בטמא קדש חמור לא כ"ש, ופירש הרב ואע"ג דוידוי בעלמא הוא ואינו לאו הא נפקא לן ביה באיסור לאו בפ' הערל וכן בשלילות לא אכלתי באוני ממנו ולא נתתי ממנו למת אין בהן מלקות ולא אמרו מעולם בלוקח כסות וכלים בין לחי בין למת בכסף מעשר שני אלא יאכל כנגדן, ואם כבר אכלו פטור, וכן דרשו בזה שלילות אחר אמרו (ברכות מ':) ולא שכחתי מלהזכיר שמך עליו, והדבר ידוע שאם הפריש ולא בירך אינו לוקה ואינו עובר בלאו אע"פ ששולל עצמו מזה.