כחצות הלילה. כבר כ׳ הרמב״ן דלא בלילה שאחר היום הזה שהוא מדבר. אלא באיזה לילה שיעלה לרצון אבל הדבור היה באותו המעמד של מכת חושך כמה ימים לפני מ״ב :
אני יוצא. אני עובר או אני יורד מיבעי. אלא יש בזה כונה שניה ללמדנו על אופן הנגף דלפי הידוע היה ע״י משחית לחבל. והכי פשוט בלשון חז״ל כיון שניתן רשות למשחית כו׳. וא״כ קשה. שהרי מבואר במש״כ ועברתי בארץ מצרים וגו׳ אני ולא מלאך ולא שרף כידוע. וכבר עמדו הראשונים ז״ל ע״ז. אבל הענין הוא כמו מלך שמרדה בו מדינה וכשכבשה והכניעה והוחלט אצלו להמית המורדים. אולם ידוע שלא מרדו בו פחותי ערך אשר דבר אין להם בהליכות המדינה. ולמה זה ימיתם בחנם. ואם ישלח חילו להרוג המורדים לבד. איך יבחנו מי זה שהיה מתברך למרוד ומי הוא שפל בנפשו ואין לו דעת ע״ז ע״כ התחכם לצוות לאמר. הנה המלך בכבודו יבא אל המדינה ומי זה שר ונגיד יצא לקראתו לכבדו ולכפר פניו. ואז ידעו שרי המלך ואנשי חילו להרוג את כל היוצאים. ומי שאין בלבו התנשאות למרידה אינו חושב ביציאתו לקראת המלך שיהא לכבודו ורצונו וגם א״צ לכפר פניו לכן אינו יוצא נמצא ההורגים המה מחבלים ולא המלך. אבל מה גרם לדבר אור פני מלך בכבודו. ואם היה משלח איזה שר לא היו יוצאים לקראתו אלא גדולי המדינה כערכו ולא מי שגדול ממנו ולא היה נהרג. כך יש לדעת דכמו כל כחות הקדושה מתפעלים וניזונים באור פני מלך מלכי המלכים הקב״ה. כך כל כחות הטומאה אין מקור חיותם בא אלא ממקור עליון ית׳. ולזה ההוראה באו שני שעירי יוה״כ א׳ לשם וא׳ לעזאזל שניהם שוין במצותן. אע״ג שזה לקדושה וזה להיפך. ללמדנו שמקור חיות כל הנברא ממקור אחד יוצאים אלא שזה מתפשט לסטרא דקדושה וזה יורד ומתפשט לסטרא דטומאה. וא״כ בגלוי שכינה במקומם הכל מתפעלים ויוצאים לקראת מלך חיים ית׳. וכאשר עבר ה׳ בא״מ יצאו כל כחות הרוחנים בטומאה למצוא שפע חזון כח הרוחני שלו. וכאשר חל עליהם שפע התגלות ה׳ והם אינם ראוים לכך. ע״כ ניזוקו ע״י מחבלים כטבע הקדושה בשעה שהיא למשא על המורגש משום שאינו ראוי לכך אפילו מי שהוא מסטרא דקדושה כמו משה רבינו בשעה שנפגש מהתגלות כבודו ית׳ והוא לא הכין עצמו לכך כמש״כ לעיל ד׳ כ״ד. וע׳ מש״כ להלן כ״ג י״א בנו״א. כש״כ אנשי מצרים. נמצא העברת ה׳ בעצמו ובכבודו ית׳ שהיה שלא בטבע. הוא הגורם הטבעי שימותו כל הנרגשים בהתגלות זו. ובזה עלה שימותו כל בכורי מצרים וכל ראש שבהם אפילו הוא מאומה אחרת כמש״כ להלן י״ב כ״ט. ואם היה התגלות כבוד קדושת מלאך או שרף לא היה מתפעל לקראתו כל כחות אלא מי שהוא כערכו בכח הטומאה כי זה נגד זה עשה האלהים. הא מיהא נרמז בלשון אני יוצא. כונה כפולה. היינו התגלות כבודו ית׳. ואני היינו ישיות שלי שיש בכל דבר יוצא לקראתי:
בתוך מצרים. באמצע מצרים. ולא בגושן שהוא גבול מצרים ג״כ ובזה תהי שולטת המכה מכל צד בשוה. ובזה.
