16:15ט״ז:ט״ו
1 א

תחג לה׳ אלהיך. קבלת חז״ל שזה אינו אלא להשלמה אבל מכ״מ אין מקרא יוצא מ״פ ג״כ דבכלל לשון תחוג משמע שמחה הבאה בריקודים ומחולות כמש״כ בס׳ שמות ה׳ ג׳ בלשון ויחגו לי. דמשמעו שמחת ריקודים לפני ה׳ היינו וגילו ברעדת קודש. וה״נ משמעות תחוג לה׳ אלהיך וכדאי׳ בחגיגה ד״י ב׳ דחגו חגא הוא. וזהו דאי׳ ברבה פ׳ אמור פ״ל עה״פ שובע שמחות את פניך דבסוכות יש שבע שמחות סוכה וד׳ מינים וחגיגה ושמחה. ומקשה אם שמחה למה חגיגה ואם חגיגה למה שמחה. ומשני א׳ ר׳ אבין משל לשנים שנכנסו אצל הדין וליה אנן ידעין מאן נצח אלא מאן דנסיב בעיין בידיה אנן ידעין דהוא נצוחיא. כך ישראל ועובדי כוכבים היו באין ומקטרגין לפני הקב״ה בר״ה ולית אנן ידעין מאן נצח אלא במה שישראל יוצאין מלפני הקב״ה ולולבין ואתרוגין בידיהן אנו יודעין דישראל אינון נצוחיא. ופי׳ המפרשים חגיגה היינו קרבן חגיגה. ונתקשו בפי׳ הקושיא אם חגיגה למה שמחה כו׳ וגם בפי׳ הישוב. ולי נראה שאין הפי׳ קרבן חגיגה דא״כ אמאי לא חשיב ראיה ג״כ. אלא פי׳ חגיגה היינו ריקודים. וזהו דמקשה למאי נצטוינו על שמחה וחגיגה הרי היינו הך. ומשני דהוא אות על הניצוח כמו לולב שמורה על הניצוח. ומעתה ניחא דכתיב תרי מ״ע. דמצות ריקוד אינו מצד שמחה כדרך השמחה שמביאה לידי ריקוד. אלא ריקוד הוא לאות על הניצוח. וא״כ אפשר דאפילו אינו שמח בלב מכ״מ מצוה לרקד:

2 ב

כי יברכך וגו׳ והיית אך שמח. הוא טעם על מצות התורה לחוג ולשמוח במקום אשר יבחר ה׳. באשר שאז זמן אסיפה בשפע ברכה ומטבע האדם להיות שמחתו יוצאת בפעולה ואחריתה תוגה כדרך שמחה של הוללות. וכדאי׳ בקדושין דפ״א סקבא דשתא ריגלא. ע״כ צוה ה׳ לבא ולשמוח במקום אשר יבחר ה׳. ושם יהי׳ נזהר עפ״י מורא מקדש וזהו דבר הכתוב כי יברכך וגו׳ והיית אך שמח בלי שום תערובת מצוה ומורא ה׳ ומי יודע מה שיהי׳ יוצא מזה ע״כ אני מצוה שתחוג לה׳ במקום אשר יבחר ה׳. ולפי דברינו לעיל בפי׳ המדרש יש לפרש עוד דהוא טעם על הצווי במקום אשר יבחר ה׳ דאי תחוג במדינה ובאה שמחת החג מחמת ברכת האסיף. והיית אך שמח פי׳ בלי ריקודין. כמו השמח בפני עצמו על טובו. ואין אחר עמו. מש״ה צוה הקב״ה להיות במקום אשר יבחר ה׳. ושם תהיה שמחה כללית מכל ישראל וישמחו על הניצוח בקיום האומה והליכותיה בקודש. ובזה יבא לריקודים ג״כ. והדרש על והיית אך שמח זה שמ״ע. ומתפרש ג״כ כמש״כ דבסוכות דיש לכל ישראל מצות סוכה וידוע בסוטה די״ד דמצוה בעידן דעסיק בה מיהא אגוני ומצלי ואין לחוש כ״כ להוללות. משא״כ ש״ע שאין בו מעשה המצוה מש״ה יש להזהר בשמחתו: