Part 3, Chapter 23 חלק ג', כ״ג
1 א

כאשר הונח זה הענין של איוב תחילת מה שארע היה הענין המוסכם עליו מן החמישה - רצוני לומר איוב וחבריו - שכל מה שחל באיוב ידוע אצלו ית' ושהאלוה הביא עליו אלו המכות. וכולם מסכימים גם כן שהוא - אין לפניו עולה ולא ייוחס לו חמס. תמצא אלו הענינים גם כן בדברי איוב הרבה. וכשתתבונן בדברי החמישה בענין מחלוקתם - כמעט שתמצא הדברים שאמרם האחד מהם אמרום כולם. ונכפלו הענינים ונתערבו. ונכנס בתוכם ספור איוב חוזק מכאובו וצרותיו עם רוב ישרו וסיפור צדקתו ונדיבות טבעיו וטוב פעליו. וכן נכנס בדברי חבריו לו הערה על הסבל ונחמות ודבריו לשכח צערו וכי ראוי לו לשתוק ושלא ישלח רסן לשונו כאיש שיריב עם איש אבל יכנע למשפטי האלוה וישתוק. והוא אומר שחוזק המכאובים מנעהו לסבול ולהתישב ולומר מה שראוי. וחבריו כולם גם כן הסכימו שכל עושה רע יענש וכשתראה רשע ואיש מרי בהצלחה - דע כי באחריתו יהפך עליו הענין וימות הוא ויחולו בו ובביתו ובזרעו צרות וכשתראה עובד האלוה ברעה - אי אפשר מבלתי שירפא האלוה מחץ מכתו. זה הענין תמצאהו נכפל בדכרי אליפז ובלדד וצופר ושלשתם מסכימים על זה הדעת. ואין זה המכוון בזה הענין כולו אבל המכוון - במה שנבדל בו כל אחד מהם וידיעת דעתו בזה הענין - והוא חול הגדול שבמכאובים והחזק שבהם בתם שבאנשים ובישר שבהם בתכלית היושר: והיה דעת איוב בו שזה הענין ראיה על השוות הצדיק והרשע אצלו ית' על דרך בזיון במין האדם - והוא אמרו בכלל דבריו "אחת היא על כן אמרתי תם ורשע הוא מכלה; אם שוט ימית פתאום - למיסת נקיים ילעג" - יאמר כי כשיבוא השוט פתאום וימית כל מי שיפגוש וישאהו - למיסת נקיים ילעג. ואחר כן חיזק זה הדעת באמרו "זה ימות בעצם תומו כולו שלאנן ושלו עטיניו מלאו חלב וגו' וזה ימות בנפש מרה ולא אכל בטובה - יחד על עפר ישכבו ורימה תכסה עליהם". וכן התחיל להביא ראיה בטוב עניני אנשי הרשע והצלחתם והרחיב המאמר בזה מאד ואמר "ואם זכרתי ונבהלתי ואחז בשרי פלצות מדוע רשעים יחיו עתקו גם גברו חיל זרעם נכון לפניהם וגו'". ואחר ספרו זאת ההצלחה התחיל לומר לחולקים עליו אם הענין הוא כמו שתחשבו שבני זה הכופר המצליח ימותון אחריו וימחה זכרם - מה יזיק לזה המצליח מה שיחול באנשי ביתו אחריו? - אמר "כי מה חפצו בביתו אחריו ומספר חדשיו חוצצו?". ואחר כן התחיל לבאר שאין תקוה אחר המות - אם כן לא נשארה תוחלת אלא שזה - עזיבה ושכחה. והתחיל להפלא איך לא עזב עיקר בריאת בן אדם וברא אותו ועזב הנהגתו? - ואמר "הלא כחלב תתיכני וכגבינה תקפיאני וגו'" - זאת היא אחת מן הדעות הנאמרות בהשגחה ואשר האמינוה קצת המעיינים. וכבר ידעת מאמר ה'חכמים' שזה הדעת של איוב הוא בתכלית הרע - אמרו "עפרא בפומיה דאיוב" ואמרו "ביקש איוב להפוך את הקערה על פיה" ואמרו גם כן עליו "התחיל מחרף ומגדף". אבל אמרו ית' לאליפז ורעיו "כי לא דברתם אלי נכונה כעבדי איוב" - אמרו ה'חכמים' בהתנצלות מן הדברים ההם "אין אדם נתפש על צערו" - רצונו לומר שלא נחשב חטאו לחוזק מכאוביו. וזה המין מן הדברים אינו מענין זה המשל. ואמנם סיבת זה - מה שאבאר לך עתה והוא שובו מזה הדעת אשר הוא בתכלית הטעות והביאו מופת על טעותו בו. ואמנם שזהו העולה על הדעת והנראה ממנו תחילה וכל שכן למי שיחולו עליו המכות ויודע בעצמו שלא חטא - זה מה שאין מחלוקת בו; ולזה יוחס זה הדעת לאיוב. אלא שהוא אמר כל מה שאמר כל עוד שלא היתה לו חכמה ולא ידע האלוה אלא בקבלה כמו שידעוהו המון אנשי התורות. אבל כשידע האלוה ידיעה אמיתית הודה שההצלחה האמיתית אשר היא ידיעת האלוה היא מוכנת בלא ספק לכל מי שידעהו - ולא תערבבה על האדם צרה מאלו הצרות כולם. ואמנם היה איוב מדמה שאלו שיחשבו הצלוות הם התכלית - כבריאות והעושר והבנים - כל עוד שהיה יודע האלוה על דרך העיון; ומפני זה היה במבוכות ההם ואמר המאמרים ההם. וזהו ענין אמרו "לשמע אוזן שמעתיך ועתה עיני ראתך על כן אמאס וניחמתי על עפר ואפר" - כונת הדברים כפי הענין על כן אמאס כל אשר הייתי מתאוה ונחמתי על היותי בתוך עפר ואפר' - כמו שהוצע ענינו "והוא יושב בתוך האפר". ומפני זה המאמר האחרון המורה על ההשגה האמיתית נאמר בו אחר כן 'כי לא דברתם אלי נכונה כעבדי איוב':

ASSUMING the first part of the history of Job as having actually taken place, the five, viz., Job and his friends, agreed that the misfortune of Job was known to God, and that it was God that caused Job's suffering. They further agree that God does no wrong, and that no injustice can be ascribed to Him. You will find these ideas frequently repeated in the words of Job. When you consider the words of the five who take part in the discussion, you will easily notice that things said by one of them are also uttered by the rest. The arguments are repeated, mixed up, and interrupted by Job's description of his acute pain and troubles, which had come upon him in spite of his strict righteousness, and by an account of his charity, humane disposition, and good acts. The replies of the friends to Job are likewise interrupted by exhortations to patience, by words of comfort, and other speeches tending to make him forget his grief. He is told by them to be silent; that he ought not to let loose the bridle of his tongue, as if he were in dispute with another man; that he ought silently to submit to the judgments of God. Job replies that the intensity of his pains did not permit him to bear patiently, to collect his thoughts and to say what he ought to say. The friends, on the other hand, contend that those who act well receive reward, and those who act wickedly are punished. When a wicked and rebellious person is seen in prosperity, it may be assumed for certain that a change will take place; he will die, or troubles will afflict him and his house. When we find a worshipper of God in misfortune, we may be certain that God will heal the stroke of his wound. This idea is frequently repeated in the words of the three friends, Eliphaz, Bildad, and Zofar, who agree in this opinion. It is, however, not the object of this chapter to describe in what they agree, but to define the distinguishing characteristic of each of them, and to elucidate the opinion of each as regards the question why the most simple and upright man is afflicted with the greatest and acutest pain. Job found in this fact a proof that the righteous and the wicked are equal before God, who holds all mankind in contempt. Job therefore says (ix. 22, 23): "This is one thing, therefore I said it, He destroyeth the perfect and the wicked. If the scourge slay suddenly, he will laugh at the trial of the innocent." He thus declares that when a scourge comes suddenly, killing and destroying all it meets, God laughs at the trial of the innocent. He further confirms this view in the following passage: "One dieth in his full strength, being wholly at case and quiet. His vessels are full of milk, etc. And another dieth in the bitterness of his soul, and never eateth with pleasure. They shall lie down alike in the dust, and the worms shall cover them" (ibid. 21:23-26). In a similar manner he shows the good condition and prosperity of wicked people; and is even very explicit on this point. He speaks thus: "Even when I remember I am afraid, and trembling taketh hold on my flesh. Wherefore do the wicked live, become old, yea, are mighty in power? Their seed is established in their sight with them," etc. (ibid. 6-8). Having thus described their prosperity he addresses his opponents, and says to them: "Granted that as you think, the children of this prosperous atheist will perish after his death, and their memory will be blotted out, what harm will the fate of his family cause him after his death? For what pleasure hath he in his house after him, when the number of his months is cut off in the midst?" (ibid. 21). Job then explains that there is no hope after death, so that the cause [of the misfortune of the righteous man] is nothing else but entire neglect on the part of God. He is therefore surprised that God has not abandoned the creation of man altogether; and that after having created him, He does not take any notice of him. He says in his surprise: "Hast thou not poured me out as milk, and curdled me like cheese?" etc. (ibid. 10:10, seq.). This is one of the different views held by some thinkers on Providence. Our Sages (B. T. Baba B. 16a) condemned this view of Job as mischievous, and expressed their feeling in words like the following: "dust should have filled the mouth of Job"; "Job wished to upset the dish"; "Job denied the resurrection of the dead"; "He commenced to blaspheme." When, however, God said to Eliphaz and his colleagues, "You have not spoken of me the thing that is right, as my servant Job hath" (xlii. 7), our Sages assume as the cause of this rebuke, the maxim "Man is not punished for that which he utters in his pain"; and that God ignored the sin of Job [in his utterances], because of the acuteness of his suffering. But this explanation does not agree with the object of the whole allegory. The words of God are justified, as I will show, by the fact that Job abandoned his first very erroneous opinion, and himself proved that it was an error. It is the opinion which suggests itself as plausible at first thought, especially in the minds of those who meet with mishaps, well knowing that they have not merited them through sins. This is admitted by all, and therefore this opinion was assigned to Job. But he is represented to hold this view only so long as he was without wisdom, and knew God only by tradition, in the same manner as religious people generally know Him. As soon as he had acquired a true knowledge of God, he confessed that there is undoubtedly true felicity in the knowledge of God; it is attained by all who acquire that knowledge, and no earthly trouble can disturb it. So long as Job's knowledge of God was based on tradition and communication, and not on research, he believed that such imaginary good as is possessed in health, riches, and children, was the utmost that men can attain: this was the reason why he was in perplexity, and why he uttered the above-mentioned opinions, and this is also the meaning of his words: "I have heard of thee by the hearing of the ear; but now mine eye seeth thee. Wherefore I abhor myself, and repent because of dust and ashes" (xlii. 5, 6); that is to say he abhorred all that he had desired before, and that he was sorry that he had been in dust and ashes; comp. "and he sat down among the ashes" (ii. 8). On account of this last utterance, which implies true perception, it is said afterwards in reference to him, "for you have not spoken of me the thing that is right, as my servant Job hath."

2 ב

ואמנם דעת אליפז בזה המאורע הוא גם כן אחת מן הדעות הנאמרות בהשגחה וזה שהוא אמר שכל מה שחל באיוב היה חולו על צד הדין כי היו לו חטאים היה ראוי בגללם למה שחל בו - והוא אמרו לאיוב "הלא רעתך רבה ואין קץ לעונותיך". אחר כן התחיל לומר לאיוב שזה שאתה חושב אותו ונשען עליו מיושר הפעולות וללכת בדרכים המעולים - אינו ענין מחיב שתהיה שלם אצל האלוה עד שלא תענש "הן בעבדיו לא יאמין ובמלאכיו ישים תהלה אף שוכני בתי חומר אשר בעפר יסודם". ולא סר אליפז מלכת בזה הדרך - רצוני לומר האמינו כל מה שישיג האדם שהוא במשפט וחסרונותינו כולם אשר נתחיב בעבורם העונש תעלם ממנו השגתם ואפני התחיבנו העונש בעבורם:

The opinion set forth by Eliphaz in reference to Job's suffering is likewise one of the current views on Providence. He holds that the fate of Job was in accordance with strict justice. Job was guilty of sins for which he deserved his fate. Eliphaz therefore says to Job: "Is not thy wickedness great, and thine iniquities infinite?" (xxii. 5). He then points out to him that his upright actions and his good ways, on which he relies, need not be so perfect in the eyes of God that no punishment should be inflicted on him. "Behold, he putteth no trust in his servants: and his angels he chargeth with folly: how much less in them that dwell in houses of clay," etc. (iv. 17-18). Eliphaz never abandoned his belief that the fate of man is the result of justice, that we do not know all our shortcomings for which we are punished, nor the way how we incur the punishment through them.

3 ג

אבל דעת בלדד השוחי בזאת השאלה היא - אמונת התמורה והגמול. וזה - שהוא אמר לאיוב שאלו הקורות העצומות אם אתה נקי ואין לך חטא סבתם - הגדיל הגמול ושתומר לך הטובה שבתמורות וזה כולו - טוב לך לרבות הטובה אשר תשיג אליה בעולם הבא - והוא אמרו לאיוב "אם זך וישר אתה - כי עתה יעיר עליך ושילם נות צדקך והיה ראשיתך מצער ואחריתך ישגה מאד". וכבר ידעת גם כן פרסום זה הדעת בענין ההשגחה. וכבר בארנוהו:

Bildad the Shuhite defends in this question the theory of reward and compensation. He therefore tells Job that if he is innocent and without sin, his terrible misfortunes will be the source of great reward, will be followed by the best compensation, and will prove a boon to him as the cause of great bliss in the future world. This idea is expressed in the words: "If thou be pure and upright, surely now he will awake for thee, and make the habitation of thy righteousness prosperous. Though thy beginning was small, yet thy latter end will greatly increase" (viii. 6-8). This opinion concerning, Providence is widespread, and we have already explained it.

4 ד

ואמנם דעת צופר הנעמתי הוא דעת מי שרואה שהכל נמשך לרצון לבד ולא יבוקש לפעולותיו סיבה כלל ולא יאמר למה עשה זה? ומפני זה לא יבוקש דרך היושר ולא גזרת חכמה בכל מה שיעשהו האלוה שעצמתו ואמיתתו מחיבים שיעשה מה שירצה ויד שכלנו תקצר מתעלומות חכמתו אשר מדינה וממשפטה יעשה מה שירצה לא לסיבה אחרת - והוא אמרו לאיוב "מי יתן אלוה דבר ויפתח שפתיו עמך ויגד לך תעלומות חכמה כי כפלים לתושיה החקר אלוה תמצא אם עד תכלית שדי תמצא?":

Zofar the Naamathite holds that the Divine Will is the source of everything that happens: no further cause can be sought for His actions, and it cannot be asked why He has done this and why He has not done that. That which God does can therefore not be explained by the way of justice or the result of wisdom. His true Essence demands that He does what He wills; we are unable to fathom the depth of His wisdom, and it is the law and rule of this wisdom that whatever He does is done because it is His will and for no other cause. Zofar therefore says to Job: "But oh that God would speak, and open his lips against thee; and that he would show thee the secrets of wisdom, for wisdom hath two portions I Know, therefore, that God exacteth of thee less than thine iniquity deserveth. Canst thou by searching find out God? canst thou find out the Almighty unto perfection?" (xi. 6-7).

5 ה

ועתה ראה והתבונן איך הוצע הענין אשר בלבל בני אדם והביאם לדעות אשר הקדמנו לפרשם בהשגחת האלוה בנבראים ונזכר כל מה שחיבתהו החלוקה ויוחס הענין ההוא לאחר מן הנודעים בעולם בחשיבות - אם היה משל או אמרוהו אמת - אם היה ענין שארע. ויהיה הדעת המיוחס לאיוב הולך על דעת אריסטו ודעת אליפז הולך על דעת תורתנו ודעת בלדד הולך על דעת המעותזילה ודעת צופר על דעת האשעריה. ואלו היו הדעות הקדומות בהשגחה: ואחר כן התחדש דעת אחר והוא המיוחס לאליהוא - ולזה שובח אצלם ונזכר שהוא קטן מהם בשנים וגדול בחכמה והתחיל לכהות ולגעור באיוב וליחס לו הסכלות בהגדילו ובהרחיקו איך באו עליו הצרות והוא עושה טוב והאריך לשבח פעולותיו וכן אמר על שלושת רעיו שנפסד דעתם בהשגחה על רוב זקנתם. ואמר דברים וחידות נפלאות - כשיתבונן בדבריו המתבונן יתמה ויחשוב שלא אמר דבר נוסף על מה שאמר אליפז ובלדד וצורפ אבל השיב עניני דבריהם במילות אחרות והוסיף בבאורם. כי הוא לא יצא מענין הכיהוי והגערה באיוב ותאר האלוה ביושר וספר נפלאותיו במציאות ושהוא ית' לא ירגיש בעבודת העובד ולא במרד המורד והמורה - ואלו הענינים כולם כבר אמרום חבריו אבל עם ההסתכלות הטוב יתבאר לך הענין הנוסף אשר הביא והוא היה המכוון ולא קדם הענין ההוא לזולתו מהם; ואחר כן אמר עמו כל מה שאמרוהו - כמו שהם כולם 'איוב ושלושת רעיו' ישיב כל אחד מהם הענין אשר זכרו האחרים (כמו שזכרתי לך) וזה - להעלים הענין המיוחד בדעת כל אחד עד שיהיה הנראה להמון שדעת כולם דעת אחד מוסכם עליו - ואין הענין כן. והענין אשר הוסיפו אליהוא ולא זכרו אחד מהם הוא - אשר המשילו בהלצת מלאך ואמר; שהענין המפורסם הידוע - שהאדם יחלה עד שיגיע אל שערי מות ויתיאשו ממנו; ואם יהיה לו מלאך שיליץ ויעתיר בעדו - אי זה מלאך שיהיה - תקובל הלצתו ועתירתו ויקום מכשלונו וינצל החולה ההוא וישוב לעניניו הטובים; אבל לא יהיה זה תדיר ולא יהיה שם העתרה והלצה מדובקת לנצח אבל פעמים - שלוש - אמר "אם יש עליו מלאך מליץ וגו'"; וכאשר סיפר עניני הנחלץ מחליו ושמחתו בשובו אל שלמות הבריאות אמר "הן כל אלה יפעל אל פעמים שלוש עם גבר". זה הענין בארו אליהוא לבדו והוסיף גם כן מה שאמר לפני זה הענין בתאר איכות הנבואה באמרו "כי באחת ידבר אל ובשתים לא ישורנה בחלום חזיון לילה בנפול תרדמה על אנשים". ואחר כן התחיל לחזק זה הדעת ולבאר דרכו בסיפור ענינים טבעיים רבים - כספרו הרעם והברק והמטר ונשיבת הרוחות; וערב עמהם ענינים רבים מעניני בעלי חיים - רצוני לומר בוא המגפה - באמרו "רגע ימותו וחצות לילה וגו'" - והיות המלחמות העצומות - באמרו "ירוע כבירים לא חקר ויעמד אחרים תחתם" - והרבה מאלו הענינים: וכן תמצא זאת הנבואה אשר באה לאיוב אשר התבאר לו ממנה טעותו בכל מה שדימה; ולא סר בה מספר ענינים טבעיים אם סיפור אותות עליונות או טבעים ממיני בעלי חיים - לא דבר אחר; ואשר זכר שם מסיפור 'שחקים ושמים וכסיל וכימה' - לענין מעשיהם באויר הקרוב לנו - והיתה הערתו כולה אליו ממה שתחת גלגל הירח. וכן עוד התעורר אליהוא ממיני בעלי חיים - אמר "מלפנו מבהמות ארץ ומעוף השמים יחכמנו". ורוב מה שהאריך בדיבור ההוא היה בתאר 'לויתן' אשר כלל סגולות גשמיות מפוזרות בבעל החיים ההולך והשוחה והמעופף. כל אלה הענינים היתה הכונה בהם שאלו הענינים הטבעיים הנמצאים בעולם ההויה וההפסד לא יגיעו דעותינו להשיג איכות התחדשם ולא לציור מציאות זה הכח הטבעי בהם - איך התחלתו? - ואינם דבר שידמה למה שנעשה אנחנו - ואיך נשתדל שתהיה הנהגתו ית' להם והשגחתו בהם דומה להנהגתנו מה שננהיג או להשגחתנו במה שנשגיח בו? אבל הראוי לעמוד אצל זה השיעור ולהאמין שהוא ית' לא תעלם ממנו תעלומה - כמו שאמר אליהוא שם "כי עיניו על דרכי איש וכל צעדיו יראה אין חושך ואין צלמות להסתר שם פועלי און". אמנם אין ענין השגחתו כענין השגחתנו ולא ענין הנהגתו לברואיו כענין הנהגתנו למה שננהיג ולא יקבצם גדר אחד - כמו שיחשב כל נבוך ואין ביניהם שיתוף כי אם בשם לבד. כמו שלא תדמה פעולתנו לפעולתו ולא יקבצם גדר אחד. וכהבדלות הפעולות הטבעיות מן הפעולות המלאכותיות כן הוא הבדל ההנהגה האלוקית וההשגחה והכונה האלוקית לענינים ההם הטבעיים מהנהגתנו והשגחתנו וכונתנו האנושית למה שננהיג אותו ונשגיח עליו ונכון אליו: זאת היתה כונת ספר איוב כולו - רצוני לומר לתת זאת הפינה באמונה ולהעיר שילמדו הראיה מן הענינים הטבעיים - עד שלא תטעה ותבקש בדמיונך שתהיה ידיעתו כידיעתנו או כונתו והשגחתו והנהגתו ככונתנו והשגחתנו והנהגתנו. וכשידע האדם זה יקל עליו כל מקרה ולא יוסיפו לו המקרים ספקות על האלוה - ואם ידע או לא ידע ואם ישגיח או יעזוב? - אבל יוסיף עליו אהבה כמו שאמר בסוף זאת הנבואה "על כן אמאס ונחמתי על עפר ואפר" וכמו שאמרו 'ז"ל' "עושים מאהבה ושמחים ביסורין": ואתה כשתסתכל בכל מה שאמרתיו ההסתכלות שצריך להסתכל בו בזה המאמר ותעין כל עניני 'ספר איוב' זה יתבאר לך הענין ותמצאני שכבר כללתי ותפסתי כל עניניו לא ימלט ממנו דבר אלא מה שבא בסדר הדברים והמשך המשל - כמו שבארתי לך פעמים בזה המאמר:

In this manner consider well how the Book of Job discusses the problem, which has perplexed many people ` and led them to adopt in reference to Divine Providence some one of the theories which I have explained above: all possible different theories are mentioned therein. The problem is described either by way of fiction or in accordance with real fact, as having manifested itself in a man famous for his excellency and wisdom. The view ascribed to Job is the theory of Aristotle. Eliphaz holds the opinion taught in Scripture, Bildad's opinion is identical with that of the Mu’tazilah, whilst Zofar defends the theory of the Asha’riyah. These were the ancient views on Providence; later on a new theory was set forth, namely, that ascribed to Elihu. For this reason he is placed above the others, and described as younger in years but greater in wisdom. He censures Job for his foolishly exalting himself, expressing surprise at such great troubles befalling a good man, and dwelling on the praises of his own deeds. He also tells the three friends that their minds have been weakened by great age. A profound and wonderful discourse then follows. Reflecting on his words we may at first thought be surprised to find that he does not add anything to the words of Eliphaz, Bildad, and Zofar; and that he only repeats their ideas in other terms and more explicitly. For he likewise censures and rebukes Job, attributes justice to God, relates His wonders in nature, and holds that God is not affected by the service of the worshipper, nor by the disobedience of the rebellious. All this has already been said by His colleagues. But after due consideration we see clearly the new idea introduced by Elihu, which is the principal object of his speech, an idea which has not been uttered by those who spoke before him. In addition to this he mentions also other things set forth by the previous speakers, in the same manner as each of the rest, viz., Job and his three friends, repeat what the others have said. The purpose of this repetition is to conceal the opinion peculiar to each speaker, and to make all appear in the eyes of the ordinary reader to utter one and the same view, although in reality this is not the case. The new idea, which is peculiar to Elihu and has not been mentioned by the others, is contained in his metaphor of the angel's intercession. It is a frequent occurrence, he says, that a man becomes ill, approaches the gates of death, and is already given up by his neighbours. If then an angel, of any kind whatever, intercedes on his behalf and prays for him, the intercession and prayers are accepted; the patient rises from his illness, is saved, and returns to good health. This result is not always obtained: intercession and deliverance do not always follow each other: it happens only twice, or three times. Elihu therefore says: "If there be an angel with him, an interpreter, one among a thousand, to show unto man his uprightness," etc. (xxxiii. 29). He then describes man's condition when convalescent and the rejoicing at his recovery, and continues thus: "Lo, all these things worketh God twice, three times with man" (ibid. 29). This idea occurs only in the words of Elihu. His description of the method of prophecy in preceding verses is likewise new. He says: "Surely God speaketh in one way, yea in two ways, yet man perceiveth it not. In a dream, in a vision of the night, when deep sleep falleth upon man, in slumberings upon the bed" (ibid. 14, 15). He afterwards supports and illustrates his theory by a description of many natural phenomena, such as thunder, lightning, rain, and winds; with these are mixed up accounts of various incidents of life, e.g., an account of pestilence contained in the following passage: "In a moment they die, and at midnight; the people become tumultuous and pass away" (xxxiv. 20). Great wars are described in the following verse: "He breaketh in pieces mighty men without number, and setteth others in their stead" (ibid. 24). There are many more passages of this kind. In a similar manner the Revelation that reached Job (chap. xxxviii., chap. xli.), and explained to him the error of his whole belief, constantly describes natural objects, and nothing else; it describes the elements, meteorological phenomena, and peculiarities of various kinds of living beings. The sky, the heavens, Orion and Pleiades are only mentioned in reference to their influence upon our atmosphere, so that Job's attention is in this prophecy only called to things below the lunar sphere. Elihu likewise derives instruction from the nature of various kinds of animals. Thus he says: "He teacheth us through the beasts of the earth, and maketh us wise through the fowls of heaven" (xxxv. 11). He dwells longest on the nature of the Leviathan, which possesses a combination of bodily peculiarities found separate in different animals, in those that walk, those that swim, and those that fly. The description of all these things serves to impress on our minds that we are unable to comprehend how these transient creatures come into existence, or to imagine how their natural properties commenced to exist, and that these are not like the things which we are able to produce. Much less can we compare the manner in which God rules and manages His creatures with the manner in which we rule and manage certain beings. We must content ourselves with this, and believe that nothing is hidden from God, as Elihu says: "For his eyes are upon the ways of man, and he seeth all his goings. There is no darkness nor shadow of death, where the workers of iniquity may hide themselves" (xxxiv. 21, 22). But the term management, when applied to God, has not the same meaning which it has when applied to us; and when we say that He rules His creatures we do not mean that He does the same as we do when we rule over other beings. The term "rule" has not the same definition in both cases: it signifies two different notions, which have nothing in common but the name. In the same manner, as there is a difference between works of nature and productions of human handicraft, so there is a difference between God's rule, providence, and intention in reference to all natural forces, and our rule, providence, and intention in reference to things which are the objects of our rule, providence, and intention. This lesson is the principal object of the whole Book of Job; it lays down this principle of faith, and recommends us to derive a proof from nature, that we should not fall into the error of imagining His knowledge to be similar to ours, or His intention, providence, and rule similar to ours. When we know this we shall find everything that may befall us easy to bear; mishap will create no doubts in our hearts concerning God, whether He knows our affairs or not, whether He provides for us or abandons us. On the contrary, our fate will increase our love of God; as is said in the end of this prophecy: "Therefore I abhor myself and repent concerning the dust and ashes" (xlii. 6); and as our Sages say: "The pious do everything out of love, and rejoice in their own afflictions." (B. T. Shabb. 88b.) If you pay to my words the attention which this treatise demands, and examine all that is said in the Book of Job, all will be clear to you, and you will find that I have grasped and taken hold of the whole subject; nothing has been left unnoticed, except such portions as are only introduced because of the context and the whole plan of the allegory. I have explained this method several times in the course of this treatise.