Part 2, Chapter 32 חלק ב', ל״ב
1 א

דעות בני אדם בנבואה כדעותם בקדמות העולם וחידושו - אני רוצה בזה כי כמו שאלו שהתבאר אצלם מציאות האלוה יש להם שלש דעות בקדמות העולם וחידושו כחו שבארנו כן הדעות עוד בנבואה שלש. ולא אפנה לדעת אפיקורוס שהוא לא יאמין מציאות אלוה כל שכן שלא יאמין נבואה ואמנם אכון לזכרון דעות מאמין האלוה בנבואה:

THERE are as many different opinions concerning Prophecy as concerning the Eternity or Non-Eternity of the Universe. For we have shown that those who assume the existence of God as proved may be divided into three classes, according to the view they take of the question, whether the Universe is eternal or not. Similarly there are three different opinions on Prophecy. I will not notice the view of the Atheist; he does not believe in the Existence of God, much less in Prophecy; but I will content myself with discussing the various opinions [on Prophecy] held by those who believe in God.

2 ב

הדעת הראשון - והוא דעת המון הפתאים ממי שיאמין בנבואה וקצת המון אנשי תורתנו גם כן יאמינהו - והוא שהאלוה ית' יבחר מי שירצה מבני אדם וישרה בו הנבואה וישלחהו - אין הפרש בין שיהיה האיש ההוא אצלם חכם או סכל רב השנים או צעיר השנים אלא שהם יתנו בו גם כן קצת טוב ותקון מדות - כי בני אדם עד עתה לא אמרו שישרה האלוה שכינתו על אדם רע אלא כשיחזירהו למוטב תחלה לפי זה הדעת:

1. Among those who believe in Prophecy, and even among our coreligionists, there are some ignorant people who think as follows: God selects any person He pleases, inspires him with the spirit of Prophecy, and entrusts him with a mission. It makes no difference whether that person be wise or stupid, old or young; provided he be, to some extent, morally good. For these people have not yet gone so far as to maintain that God might also inspire a wicked person with His spirit. They admit that this is impossible, unless God has previously caused him to improve his ways.

3 ג

והדעת השני - דעת הפילוסופים והוא שהנבואה - שלמות אחד בטבע האדם והשלמות ההוא לא יגיע לאיש מבני אדם אלא אחר לימוד יוציא מה שבכח המין לפועל אם לא ימנע מזה מונע מזגי או סבה אחת מחוץ - כמשפט כל שלמות שאפשר מציאותו במין אחד - שלא יתכן מציאות השלמות ההוא עד תכליתו וסופו בכל איש מאישי המין ההוא אבל באיש אחד ואי אפשר מבלתי זה בהכרח ואם היה השלמות ההוא ממה שיצטרך בהגעתו למוציא אי אפשר מבלתי מוציא. ולפי זה הדעת אי אפשר שינבא הסכל ולא יהיה האדם מלין בלתי נביא ומשכים נביא כמי שימצא מציאה. אבל הענין כן והוא שהאיש המעולה השלם בשכליותיו ובמדיותיו כשיהיה כוחו המדמה כפי מה שאפשר להיות מן השלמות ויזמין עצמו ההזמנה ההיא אשר תשמענה הוא יתנבא בהכרח שזה - שלמות הוא לנו בטבע. ולא יתכן לפי זה הדעת שיהיה איש ראוי לנבואה ויכין עצמו לה ולא יתנבא כמו שאי אפשר שיזון איש בריא המזג במזון טוב ולא יולד מן המזון ההוא דם טוב ומה שדומה לזה:

2. The philosophers hold that prophecy is a certain faculty of man in a state of perfection, which can only be obtained by study. Although the faculty is common to the whole race, yet it is not fully developed in each individual, either on account of the individual's defective constitution, or on account of some other external cause. This is the case with every faculty common to a class. It is only brought to a state of perfection in some individuals, and not in all; but it is impossible that it should not be perfect in some individual of the class; and if the perfection is of such a nature that it can only be produced by an agent, such an agent must exist. Accordingly, it is impossible that an ignorant person should be a prophet; or that a person being no prophet in the evening, should, unexpectedly on the following morning, find himself a prophet, as if prophecy were a thing that could be found unintentionally. But if a person, perfect in his intellectual and moral faculties, and also perfect, as far as possible, in his imaginative faculty, prepares himself in the manner which will be described, he must become a prophet; for prophecy is a natural faculty of man. It is impossible that a man who has the capacity for prophecy should prepare himself for it without attaining it, just as it is impossible that a person with a healthy constitution should be fed well, and yet not properly assimilate his food; and the like.

4 ד

והדעת השלישי - והוא דעת תורתנו ויסוד דתנו הוא כמו זה הדעת הפילוסופי בעצמו אלא בדבר אחד - וזה שאנחנו נאמין שהראוי לנבואה המכין עצמו לה אפשר שלא יתנבא וזה - ברצון אלוקי. וזה אצלי הוא כדמות הנפלאות כולם ונמשך כמנהגם שהענין הטבעי - שכל מי שהוא ראוי לפי בריאתו והתלמד לפי גידולו ולמודו - שיתנבא; והנמנע מזה אמנם הוא כמי שנמנע מהניע ידו כירבעם או נמנע הראות כמחנה 'מלך ארם' בענין אלישע: אמנם היות יסודנו - ההכנה והשלמות במדיות ובדבריות על כל פנים הוא אמרם "אין הנבואה שורה אלא על חכם גיבור ועשיר" - וכבר בארנו זה בפרוש ה'משנה' ובחיבור הגדול והגדנו בהיות 'בני הנביאים' מתעסקים תמיד בהכנה. אבל היות המכין עצמו נמנע ולא ינבא הנה תדע זה מענין ברוך בן נריה שהוא הלך אחרי ירמיה ולמדו והכינו והיה מקוה להתנבא ונמנע כמו שאמר "יגעתי באנחתי ומנוחה לא מצאתי"; ונאמר לו על ידי ירמיה "כה תאמר אליו כה אמר יי וגו' ואתה תבקש לך גדולות - אל תבקש"; ואפשר לנו לומר שזה באור שהנבואה בחוק ברוך - 'גדולות'. וכן יאמר שאמרו "גם נביאיה לא מצאו חזון מיי" - מפני היותם ב'גלות' כמו שנבאר. אלא שנמצא כתובים רבים - מהם כתובי הספרים ומהם דברי 'חכמים' - כולם הולכים על זה היסוד והוא שהאלוה יביא להנבא מי שירצה מתי שירצה אמנם - לשלם המעולה בתכלית; אבל הפתיים מעמי הארץ אי אפשר זה אצלנו - רצוני לומר שינבא אחד מהם - אלא כאפשרות הנבא חמור או צפרדע. זה יסודנו שאי אפשר מבלתי ההתלמדות והשלמות; ואז יהיה האפשרות הנתלית בו - גזירת האלוה: ולא יטעך אמרו "בטרם אצרך בבטן ידעתיך ובטרם תצא מרחם הקדשתיך" כי זה - ענין כל נביא אי אפשר לו מבלתי הכנה טבעית בעיקר יצירתו כמו שיתבאר. ואמנם אמרו "נער אנכי" כבר ידעת קריאת העברים 'יוסף הצדיק' 'נער' - והוא בן שלושים שנה; וקרוא יהושע 'נער' - והוא קרוב לששים - והוא אמרו בעת 'מעשה העגל' "ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש וגו'" - ו'משה רבנו' אז בן אחת ושמונים וכלל שניו - מאה ועשרים וחיה יהושע אחריו ארבע עשרה שנה ושני יהושע מאה ועשר הנה כבר התבאר שיהושע אז בן שבע וחמשים שנה לפחות - וקראו 'נער': ולא יטעך גם כן מה שבא ביעודים באמרו "אשפוך את רוחי על כל בשר ונבאו בניכם ובנותיכם" - כי כבר פרש זה והגיד מה תהיה הנבואה ההיא ואמר "זקניכם חלומות יחלומון בחוריכם חזיונות יראו". כי כל מגיד בנעלם מצד הקסם והמשער או מצד מחשבה צודקת הוא גם כן יקרא 'נביא'. ולזה יקראו 'נביאי הבעל' ו'נביאי האשרה' - 'נביאים'; הלא תראה אמרו ית' "כי יקום בקרבך נביא או חולם חלום": ואמנם מעמד הר סיני - ואף על פי שהיו רואים כולם האש הגדולה שומעים הקולות הנוראות המפחידות על צד הפלא - לא הגיע למדרגת הנבואה אלא הראוי לה ועל מדרגות גם כן. הלא תראה אמרו "עלה אל יי אתה ואהרן נדב ואביהו ושבעים מזקני ישראל"; הוא ע"ה - במדרגה העליונה כמו שאמר "ונגש משה לבדו אל יי והם לא יגשו"; ואהרן - למטה ממנו ונדב ואביהו - למטה מאהרן ו'שבעים זקנים' - למטה מנדב ואביהו ושאר האדם - למטה מהם לפי שלמויותיהם. ואשר כתבו חכמים ז"ל' - "משה - מחיצה בפני עצמה ואהרן - מחיצה בפני עצמה": ואחר שנתגלגל לנו זכר 'מעמ' הר סיני' נעיר על מה שיתבאר מן הפסוקים לפי ההסתכלות הנאות ומדברי ה'חכמים' ומהמעמד ההוא איך היה - בפרק נפרד:

3. The third view is that which is taught in Scripture, and which forms one of the principles of our religion. It coincides with the opinion of the philosophers in all points except one. For we believe that, even if one has the capacity for prophecy, and has duly prepared himself, it may yet happen that he does not actually prophesy. It is in that case the will of God [that withholds from him the use of the faculty]. According to my opinion, this fact is as exceptional as any other miracle, and acts in the same way. For the laws of Nature demand that every one should be a prophet, who has a proper physical constitution, and has been duly prepared as regards education and training. If such a person is not a prophet, he is in the same position as a person who, like Jeroboam (1 Kings xiii.), is deprived of the use of his hand, or of his eyes, as was the case with the army of Syria, in the history of Elisha (2 Kings 6:18). As for the principle which I laid down, that preparation and perfection of moral and rational faculties are the sine quâ non, our Sages say exactly the same: "The spirit of prophecy only rests upon persons who are wise, strong, and rich." We have explained these words in our Commentary on the Mishnah, and in our large work. We stated there that the Sons of the Prophets were constantly engaged in preparation. That those who have prepared themselves may still be prevented from being prophets, may be inferred from the history of Baruch, the son of Nerijah; for he followed Jeremiah, who prepared and instructed him; and yet he hoped in vain for prophecy; comp., "I am weary with my sighing, and rest have I not found." He was then told through Jeremiah, "Thus saith the Lord, Thus shalt thou say to him, Thou seekest for thee great things, do not seek" (Jer. 45:5). It may perhaps be assumed that prophecy is here described as a thing "too great" for Baruch. So also the fact that "her prophets did not find visions from the Lord" (Lam. 2:4), may be considered as the result of the exile of her prophets, as will be explained (chap. xxxvi.). There are, however, numerous passages in Scripture as well as in the writings of our Sages, which support the principle that it depends chiefly on the will of God who is to prophesy, and at what time; and that He only selects the best and the wisest. We hold that fools and ignorant people are unfit for this distinction. It is as impossible for any one of these to prophesy as it is for an ass or a frog; for prophecy is impossible without study and training; when these have created the possibility, then it depends on the will of God whether the possibility is to be turned into reality. We must not be misled by the words of Jeremiah (i. 5), "Before I formed thee in the womb I knew thee, and before thou camest forth from the womb I have sanctified thee"; for this is the case with all prophets; there must be a physical preparation from the beginning of their existence, as will be explained. As to the words, "For I am young" (ibid. ver. 6), it is well known that the pious Joseph, when he was thirty years old, is called by the Hebrew "young" (na‘ar); also Joshua, when he was nearly sixty years old. For the statement, "and his minister Joshua, the son of Nun, was young," occurs in the account of the Golden Calf (Exod. 33:11). Moses was then eighty-one years old, he lived one hundred and twenty years; Joshua, who survived him fourteen years, lived one hundred and ten years and must consequently have been at least fifty-seven years old at the time when the Golden Calf was made, and yet he is called na‘ar, "young." Nor must we be misled by prophecies like the following: "I will pour out my spirit over an flesh, and your sons and your daughters shall prophesy"; since it is distinctly stated what is meant by "prophesy" in this place, viz., "Your old men will dream dreams, your young men shall see visions." For we call also prophets all those who reveal something unknown by surmises, or conjectures, or correct inferences. Thus "prophets of Baal" and "of Asherah" are mentioned in Scripture. And God says, "If there arise among you a prophet or a dreamer of dreams," etc. (Deut. 13:1). As to the revelation on Mount Sinai, all saw the great fire, and heard the fearful thunderings, that caused such an extraordinary terror; but only those of them who were duly qualified were prophetically inspired, each one according to his capacities. Therefore it is said, "Come up unto the Lord, thou and Aaron, Nadab and Abihu." Moses rose to the highest degree of prophecy, according to the words, "And Moses alone shall come near the Lord." Aaron was below him, Nadab and Abihu below Aaron, and the seventy elders below Nadab and Abihu, and the rest below the latter, each one according to his degree of perfection. Similarly our Sages wrote: Moses had his own place and Aaron his own. Since we have touched upon the revelation on Mount Sinai, we will point out in a separate chapter what may be inferred as regards the nature of that event, both from the Scriptural text, in accordance with reasonable interpretation, and from the words of our Sages.