Part 2, Chapter 17 חלק ב', י״ז
1 א

כל מתחדש היה אחר שלא היה - ואפילו היה החומר שלו נמצא ואמנם הפשיט צורה ולבש צורה אחרת - יהיה טבעו אחר התחדשו והשלמו ונוחו בלתי טבעו בעת התהוותו והתחילו ביציאה מן הכח אל הפועל וזולת טבעו גם כן קודם שיתנועע ליציאה אל הפועל. והמשל בו כי טבע זרע הנקבה והוא דם בכיסיו - בלתי טבעו בעת ההריון כשפגשהו זרע הזכר והתחיל להתנועע; וטבעו גם כן בעת ההיא - בלתי טבע החי השלם אחר הולדו. ואין לעשות ראיה בכל הפנים מטבע הדבר אחר היותו והשלמו והיותו מיושב על השלם שבעיניו - על ענין הדבר ההוא בעת תנועתו להויה ואין מביאים ראיה מענינו בעת תנועתו - על ענינו קודם שיתחיל בתנועה. וכאשר תטעה בזה ותמשיך עשות הראיה מטבע הדבר ההוה בפועל על טבעו והוא בכח יתחדשו לך ספקות גדולות ויהיו מן השקר אצלך ענינים יתחיב היותם ויתחיבו אצלך ענינים שקריים: והנח במה שהמשלנו בו שאיש שלם היצירה מאד נולד ומתה אמו אחר שהניקתו חדשים ונפרד אביו לבדו להשלים גידול הנולד ההוא באי נגזר עד שגדל והשכיל וידע; והוא לא ראה כלל אשה ולא נקבה מנקבות שאר בעלי החיים; ושאל ואמר לאיש אחד מאשר אתו איך נמצינו ועל אי זה ענין נהוינו? וענהו הנשאל כי כל איש ממנו אמנם נתהוה בבטן איש ממיננו כמותנו הוא נקבה בצורך כל ושהאיש ממנו היה קטן הגוף בתוך הבטן יתנועע ויזון ויצמח מעט מעט והוא חי עד שיגיע אל גבול כך מן הגודל יפתח לו שער בגוף למטה שיצא ממנו ולא יסור היותו צומח אחר כן עד שישוב כמו שתראנו. והנולד ההוא היתום ישאל בהכרח ויאמר וזה אחד ממנו כשהיה קטן בבטן והוא חי מתנועע צומח האם היה אוכל ושותה ומתנשם בפיו ונחיריו ויוצא? ויאמר לו לא! והוא ספק ימהר להכחיש זה ויעמיד המופת על כל הענינים האלה האמתיים שהם נמנעים בעשותו ראיה בנמצא השלם הנח ויאמר כל איש ממנו כשתכלא ממנו הנשימה קצת שעה ימות ויבטלו ממנו תנועותיו - ואיך יצויר שיהיה איש ממנו בתוך כיס סתום מקיף בו בתוך גוף מדת חדשים והוא חי מתנועע? ואילו בלע אחד ממנו צפור היה הצפור ההוא מת לשעתו בהגיעו באיצטומכה וכל שכן בבטן התחתון! וכל איש ממנו אם לא יאכל המזון בפיו וישתה המים בימים מועטים ימות בלא ספק ואיך ישאר חדשים האיש חי מבלתי מאכל ומשתה? וכל איש ממנו כשיזון ולא יוציא - בימים מועטים ימות בכאב גדול; ואיך יעמוד זה חדשים בלא יציאה? ואילו נקב בטן אחד ממנו - ימות אחר ימים; ואיך יחשב שזה העובר היה טבורו פתוח? ואיך לא יפתח עיניו ולא יפרוש כפיו ולא יפשוט רגליו וכל אבריו שלמים אין חלי בהם כמו שחשבתם? כן ימשך לו ההקש כולו שהאדם אי אפשר בשום פנים שיתהוה על זאת הצורה:

EVERYTHING produced comes into existence from non-existence; even when the substance of a thing has been in existence, and has only changed its form, the thing itself, which has gone through the process of genesis and development, and has arrived at its final state, has now different properties from those which it possessed at the commencement of the transition from potentiality to reality, or before that time. Take, e.g., the human ovum as contained in the female's blood when still included in its vessels: its nature is different from what it was in the moment of conception, when it is met by the semen of the male and begins to develop: the properties of the semen in that moment are different from the properties of the living being after its birth when fully developed. It is therefore quite impossible to infer from the nature which a thing possesses after having passed through all stages of its development, what the condition of the thing has been in the moment when this process commenced; nor does the condition of a thing in this moment show what its previous condition has been. If you make this mistake, and attempt to prove the nature of a thing in potential existence by its properties when actually existing, you will fall into great confusion: you win reject evident truths and admit false opinions. Let us assume, in our above instance, that a man born without defect had after his birth been nursed by his mother only a few months; the mother then died, and the father alone brought him up in a lonely island, till he grew up, became wise, and acquired knowledge. Suppose this man has never seen a woman or any female being; he asks some person how man has come into existence, and how he has developed, and receives the following answer: "Man begins his existence in the womb of an individual of his own class, namely, in the womb of a female, which has a certain form. While in the womb he is very small; yet he has life, moves, receives nourishment, and gradually grows, till he arrives at a certain stage of development. He then leaves the womb and continues to grow till he is in the condition in which you see him." The orphan will naturally ask: "Did this person, when he lived, moved, and grew in the womb, eat and drink, and breathe with his mouth and his nostrils? Did he excrete any substance?" The answer will be, "No." Undoubtedly he will then attempt to refute the statements of that person, and to prove their impossibility, by referring to the properties of a fully developed person, in the following manner: "When any one of us is deprived of breath for a short time he dies, and cannot move any longer: how then can we imagine that any one of us has been inclosed in a bag in the midst of a body for several months and remained alive, able to move? If any one of us would swallow a living bird, the bird would die immediately when it reached the stomach, much more so when it came to the lower part of the belly; if we should not take food or drink with our mouth, in a few days we should undoubtedly be dead: how then can man remain alive for months without taking food? If any person would take food and would not be able to excrete it, great pains and death would follow in a short time, and yet I am to believe that man has lived for months without that function! Suppose by accident a hole were formed in the belly of a person, it would prove fatal, and yet we are to believe that the navel of the fœtus has been open! Why should the fœtus not open the eyes, spread forth the bands and stretch out the legs, if, as you think, the limbs are all whole and perfect." This mode of reasoning would lead to the conclusion that man cannot come into existence and develop in the manner described.

2 ב

והתבונן זה המשל ובחנהו אתה המעין ותמצא זה עניננו עם אריסטו שוה בשוה. שאנחנו עדת הרודפים אחר 'משה רבינו ואברהם אבינו' עליהם השלום נאמין שהעולם נתהוה על צורת כך וכך והיה כך מכך ונברא כך אחר כך. ויבוא אריסטו לסתור דברינו ויביא עלינו ראיות מטבע המציאות הנח השלם ההוה בפועל; אשר נודה לו אנחנו שהוא אחר התישבו ושלמותו לא ידמה דבר ממה שהיה בעת ההויה ושהוא נמצא אחר ההעדר הגמור - ואי זו טענה תעמוד עלינו מכל מה שיאמרהו? ואמנם יתחיבו הטענות האלה על מי שיאמר שטבע זה המציאות הנח יורה על היותו מחודש; וכבר הודעתיך שאני לא אומר זה:

If philosophers would consider this example well and reflect on it, they would find that it represents exactly the dispute between Aristotle and ourselves. We, the followers of Moses, our Teacher, and of Abraham, our Father, believe that the Universe has been produced and has developed in a certain manner, and that it has been created in a certain order. The Aristotelians oppose us, and found their objections on the properties which the things in the Universe possess when in actual existence and fully developed. We admit the existence of these properties, but hold that they are by no means the same as those which the things possessed in the moment of their production; and we hold that these properties themselves have come into existence from absolute non-existence. Their arguments are therefore no objection whatever to our theory: they have demonstrative force only against those who hold that the nature of things as at present in existence proves the Creation. But this is not my opinion.

3 ג

והנני אשוב ואזכר לך שרשי דרכיו ואראך איך לא יתחיב לנו מהם מאומה בשום פנים אחר שטענתנו - שהעולם בכללו המציאהו האלוה אחר העדר והוהו עד שנשלם כמו שתראהו: אמר כי החומר הראשון לא הוה ולא נפסד והתחיל להביא הראיות על זה מן הדברים ההוים הנפסדים ולבאר המנע הויתו. וזה אמת - שאנחנו לא אמרנו שהחומר הראשון נתהוה כהתהוות האדם מן הזרע או יפסד כהפסד האדם אל העפר אבל אמרנו שהאלוה המציאו מלא דבר והוא כפי מה שהוא אחר המצאו - רצוני לומר היותו מתהוה ממנו כל דבר ויפסד אליו כל מה שנתהוה ממנו - ולא ימצא ערום מצורה ועדיו יגיע תכלית ההויה וההפסד; והוא לא הוה כהוית מה שיתהוה ממנו ולא יפסד כהפסד מה שיפסד אליו אבל נברא - וכשירצה בוראו יעדרהו העדר גמור מוחלט: וכן נאמר בתנועה בשוה שהוא הביא ראיה מטבע התנועה שהיא בלתי הוה ולא נפסדת. והענין אמת שאנחנו נאמר כי אחר המצא התנועה על זה הטבע שהיא נחה עליו לא ידומה הויתה והפסדה - הויה כללית והפסד כללי כהוית התנועות הפרטיות ההוות וכהפסד התנועות הפרטיות; והוא ההקש בכל מה שיתחיב לטבע התנועה. וכן המאמר בתנועה הסיבובית אין התחלה לה הוא אמת אחר המציא הגשם הכדורי המתנועע בסיבוב לא תצויר בתנועתו התחלה: וכן נאמר באפשרות המתחיב שיקדם לכל מתהוה כי זה אמנם יתחיב בזה הנמצא המיושב אשר כל מה שיתהוה בו אמנם יתהוה מנמצא אחד; אמנם הדבר הנברא מהעדר אין שם דבר נרמז אליו לא בחוש ולא בשכל שתקדם לו אפשרות: וכן נאמר גם כן בהיות השמים אין הפוך בהם - הנה זה אמת! אלא שאנחנו לא אמרנו שהשמים נתהוו כהתהוות הסוס והתמר; ולא אמרנו שהרכבתם תחיב להם ההפסד כצמחים ובעלי החיים מפני ההפך שבהם: ועיקר הענין הוא מה שזכרנוהו כי הנמצא בעת שלמותו ותמותו לא יורה ענינו ההוא על ענינו קודם שלמותו: ואין רחוק עלינו גם כן מאמר אומר שנתהוו השמים קודם הארץ או הארץ קודם השמים או היו השמים בלתי כוכבים או מין בעל חיים בלתי מין אחר - כי זה כולו בעת הוית זה הכלל. כמו שבעל החיים בעת הויתו היה הלב ממנו קודם הביצים כמו שיראה לענין והגידים קודם העצמים - ואף על פי שאחר שלמותו לא ימצא בו אבר מבלתי אבר מכל האברים אשר אי אפשר עמידת האיש מבלעדיהם. זה כולו יצטרך גם כן אליו אם ילקח הכתוב כפי פשוטו - ואף על פי שאין הענין כן כמו שיתבאר כשנרחיב בזה המאמר:

I will now return to our theme, viz., to the description of the principal proofs of Aristotle, and show that they prove nothing whatever against us, since we hold that God brought the entire Universe into existence from absolute non-existence, and that He caused it to develop into the present state. Aristotle says that the materia prima is eternal, and by referring to the properties of transient beings he attempts to prove this statement, and to show that the materia prima could not possibly have been produced. He is right; we do not maintain that the materia prima has been produced in the same manner as man is produced from the ovum, and that it can be destroyed in the same manner as man is reduced to dust. But we believe that God created it from nothing, and that since its creation it has its own properties, viz., that all things are produced of it and again reduced to it, when they cease to exist; that it does not exist without Form; and that it is the source of all genesis and destruction. Its genesis is not like that of the things produced from it, nor its destruction like theirs: for it has been created from nothing, and if it should please the Creator, He might reduce it to absolutely nothing. The same applies to motion. Aristotle founds some of his proofs on the fact that motion is not subject to genesis or destruction. This is correct; if we consider motion as it exists at present, we cannot imagine that in its totality it should be subject, like individual motions, to genesis and destruction. In like manner Aristotle is correct in saying that circular motion is without beginning, in so far as seeing the rotating spherical body in actual existence, we cannot conceive the idea that that rotation has ever been absent. The same argument we employ as regards the law that a state of potentiality precedes all actual genesis. This law applies to the Universe as it exists at present, when everything produced originates in another thing; but nothing perceived with our senses or comprehended in our mind can prove that a thing created from nothing must have been previously in a state of potentiality. Again, as regards the theory that the heavens contain no opposites [and are therefore indestructible], we admit its correctness; but we do not maintain that the production of the heavens has taken place in the same way as that of a horse or ass, and we do not say that they are like plants and animals, which are destructible on account of the opposite elements they contain. In short, the properties of things when fully developed contain no clue as to what have been the properties of the things before their perfection. We therefore do not reject as impossible the opinion of those who say that the heavens were produced before the earth, or the reverse, or that the heavens have existed without stars, or that certain species of animals have been in existence, and others not. For the state of the whole Universe when it came into existence may be compared with that of animals when their existence begins; the heart evidently precedes the testicles, the veins are in existence before the bones; although, when the animal is fully developed, none of the parts is missing which is essential to its existence. This remark is not superfluous, if the Scriptural account of the Creation be taken literally; in reality, it cannot be taken literally, as will be shown when we shall treat of this subject.

4 ד

וצריך שתזהר בזה הענין שהוא - חומה גדולה בניתיה סביב התורה מקפת בה מונעת אבן כל משליך אליה. ואם יטען עלינו אריסטו - רצוני לומר האוחז דעתו - ויאמר אחר שלא יורה לנו זה הנמצא במה זה ידעתם אתם זה מהווה ושהיה שם טבע אחר הוהו? נאמר שזה לא יתחיב לנו לפי השתדלותנו - שאנחנו לא נשתדל עתה שנקים שהעולם מחודש אבל אשר נשתדל בו הוא - אפשרות היותו מחודש; ולא תבטל זאת הטענה בהביא ראיה מטבע המציאות אשר לא נחלוק בו. וכאשר תתקים אפשרות הטענה כמו שבארנו נשוב אחרי כן ונכריע דעת החידוש ולא ישאר בזה השער אלא שיביא לנו ראיה בהמנע היות העולם מחודש - לא מטבע המציאות אבל ממה שיחיבהו השכל בחוק האלוה; והם - הדרכים השלשה אשר כבר הקדמתי לך זכרם ושהם יעשו בהם ראיות על קדמות העולם מצד האלוה. והנני אראה לך אפני הביא הסיפוק עליהם עד שלא תתאמת מהם ראיה בשום פנים - בפרק הבא:

The principle laid down in the foregoing must be well understood; it is a high rampart erected round the Law, and able to resist all missiles directed against it. Aristotle, or rather his followers, may perhaps ask us how we know that the Universe has been created: and that other forces than those it has at present were acting in its Creation, since we hold that the properties of the Universe, as it exists at present, prove nothing as regards its creation? We reply, there is no necessity for this according to our plan; for we do not desire to prove the Creation, but only its possibility: and this possibility is not refuted by arguments based on the nature of the present Universe, which we do not dispute. When we have established the admissibility of our theory, we shall then show its superiority. In attempting to prove the inadmissibility of Creatio ex nihilo, the Aristotelians can therefore not derive any support from the nature of the Universe; they must resort to the notion our mind has formed of God. Their proofs include the three methods which I have mentioned above, and which are based on the notion conceived of God. In the next chapter I will expose the weak points of these arguments, and show that they really prove nothing.