3ג׳
1 א

וְהַנָּחָשׁ֙ הָיָ֣ה עָר֔וּם מִכֹּל֙ חַיַּ֣ת הַשָּׂדֶ֔ה אֲשֶׁ֥ר עָשָׂ֖ה יְהוָ֣ה אֱלֹהִ֑ים וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־הָ֣אִשָּׁ֔ה אַ֚ף כִּֽי־אָמַ֣ר אֱלֹהִ֔ים לֹ֣א תֹֽאכְל֔וּ מִכֹּ֖ל עֵ֥ץ הַגָּֽן׃

Now the serpent was the shrewdest of all the wild beasts that the LORD God had made. He said to the woman, “Did God really say: You shall not eat of any tree of the garden?”

2 ב

וַתֹּ֥אמֶר הָֽאִשָּׁ֖ה אֶל־הַנָּחָ֑שׁ מִפְּרִ֥י עֵֽץ־הַגָּ֖ן נֹאכֵֽל׃

The woman replied to the serpent, “We may eat of the fruit of the other trees of the garden.

3 ג

וּמִפְּרִ֣י הָעֵץ֮ אֲשֶׁ֣ר בְּתוֹךְ־הַגָּן֒ אָמַ֣ר אֱלֹהִ֗ים לֹ֤א תֹֽאכְלוּ֙ מִמֶּ֔נּוּ וְלֹ֥א תִגְּע֖וּ בּ֑וֹ פֶּן־תְּמֻתֽוּן׃

It is only about fruit of the tree in the middle of the garden that God said: ‘You shall not eat of it or touch it, lest you die.’”

4 ד

וַיֹּ֥אמֶר הַנָּחָ֖שׁ אֶל־הָֽאִשָּׁ֑ה לֹֽא־מ֖וֹת תְּמֻתֽוּן׃

And the serpent said to the woman, “You are not going to die,

5 ה

כִּ֚י יֹדֵ֣עַ אֱלֹהִ֔ים כִּ֗י בְּיוֹם֙ אֲכָלְכֶ֣ם מִמֶּ֔נּוּ וְנִפְקְח֖וּ עֵֽינֵיכֶ֑ם וִהְיִיתֶם֙ כֵּֽאלֹהִ֔ים יֹדְעֵ֖י ט֥וֹב וָרָֽע׃

but God knows that as soon as you eat of it your eyes will be opened and you will be like divine beings who know good and bad.”

6 ו

וַתֵּ֣רֶא הָֽאִשָּׁ֡ה כִּ֣י טוֹב֩ הָעֵ֨ץ לְמַאֲכָ֜ל וְכִ֧י תַֽאֲוָה־ה֣וּא לָעֵינַ֗יִם וְנֶחְמָ֤ד הָעֵץ֙ לְהַשְׂכִּ֔יל וַתִּקַּ֥ח מִפִּרְי֖וֹ וַתֹּאכַ֑ל וַתִּתֵּ֧ן גַּם־לְאִישָׁ֛הּ עִמָּ֖הּ וַיֹּאכַֽל׃

When the woman saw that the tree was good for eating and a delight to the eyes, and that the tree was desirable as a source of wisdom, she took of its fruit and ate. She also gave some to her husband, and he ate.

7 ז

וַתִּפָּקַ֙חְנָה֙ עֵינֵ֣י שְׁנֵיהֶ֔ם וַיֵּ֣דְע֔וּ כִּ֥י עֵֽירֻמִּ֖ם הֵ֑ם וַֽיִּתְפְּרוּ֙ עֲלֵ֣ה תְאֵנָ֔ה וַיַּעֲשׂ֥וּ לָהֶ֖ם חֲגֹרֹֽת׃

Then the eyes of both of them were opened and they perceived that they were naked; and they sewed together fig leaves and made themselves loincloths.

8 ח

וַֽיִּשְׁמְע֞וּ אֶת־ק֨וֹל יְהוָ֧ה אֱלֹהִ֛ים מִתְהַלֵּ֥ךְ בַּגָּ֖ן לְר֣וּחַ הַיּ֑וֹם וַיִּתְחַבֵּ֨א הָֽאָדָ֜ם וְאִשְׁתּ֗וֹ מִפְּנֵי֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהִ֔ים בְּת֖וֹךְ עֵ֥ץ הַגָּֽן׃

They heard the sound of the LORD God moving about in the garden at the breezy time of day; and the man and his wife hid from the LORD God among the trees of the garden.

9 ט

וַיִּקְרָ֛א יְהוָ֥ה אֱלֹהִ֖ים אֶל־הָֽאָדָ֑ם וַיֹּ֥אמֶר ל֖וֹ אַיֶּֽכָּה׃

The LORD God called out to the man and said to him, “Where are you?”

10 י

וַיֹּ֕אמֶר אֶת־קֹלְךָ֥ שָׁמַ֖עְתִּי בַּגָּ֑ן וָאִירָ֛א כִּֽי־עֵירֹ֥ם אָנֹ֖כִי וָאֵחָבֵֽא׃

He replied, “I heard the sound of You in the garden, and I was afraid because I was naked, so I hid.”

11 יא

וַיֹּ֕אמֶר מִ֚י הִגִּ֣יד לְךָ֔ כִּ֥י עֵירֹ֖ם אָ֑תָּה הֲמִן־הָעֵ֗ץ אֲשֶׁ֧ר צִוִּיתִ֛יךָ לְבִלְתִּ֥י אֲכָל־מִמֶּ֖נּוּ אָכָֽלְתָּ׃

Then He asked, “Who told you that you were naked? Did you eat of the tree from which I had forbidden you to eat?”

12 יב

וַיֹּ֖אמֶר הָֽאָדָ֑ם הָֽאִשָּׁה֙ אֲשֶׁ֣ר נָתַ֣תָּה עִמָּדִ֔י הִ֛וא נָֽתְנָה־לִּ֥י מִן־הָעֵ֖ץ וָאֹכֵֽל׃

The man said, “The woman You put at my side—she gave me of the tree, and I ate.”

13 יג

וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֧ה אֱלֹהִ֛ים לָאִשָּׁ֖ה מַה־זֹּ֣את עָשִׂ֑ית וַתֹּ֙אמֶר֙ הָֽאִשָּׁ֔ה הַנָּחָ֥שׁ הִשִּׁיאַ֖נִי וָאֹכֵֽל׃

And the LORD God said to the woman, “What is this you have done!” The woman replied, “The serpent duped me, and I ate.”

14 יד

וַיֹּאמֶר֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהִ֥ים ׀ אֶֽל־הַנָּחָשׁ֮ כִּ֣י עָשִׂ֣יתָ זֹּאת֒ אָר֤וּר אַתָּה֙ מִכָּל־הַבְּהֵמָ֔ה וּמִכֹּ֖ל חַיַּ֣ת הַשָּׂדֶ֑ה עַל־גְּחֹנְךָ֣ תֵלֵ֔ךְ וְעָפָ֥ר תֹּאכַ֖ל כָּל־יְמֵ֥י חַיֶּֽיךָ׃

Then the LORD God said to the serpent, “Because you did this, More cursed shall you be Than all cattle And all the wild beasts: On your belly shall you crawl And dirt shall you eat All the days of your life.

15 טו

וְאֵיבָ֣ה ׀ אָשִׁ֗ית בֵּֽינְךָ֙ וּבֵ֣ין הָֽאִשָּׁ֔ה וּבֵ֥ין זַרְעֲךָ֖ וּבֵ֣ין זַרְעָ֑הּ ה֚וּא יְשׁוּפְךָ֣ רֹ֔אשׁ וְאַתָּ֖ה תְּשׁוּפֶ֥נּוּ עָקֵֽב׃ (ס)

I will put enmity Between you and the woman, And between your offspring and hers; They shall strike at your head, And you shall strike at their heel.”

16 טז

אֶֽל־הָאִשָּׁ֣ה אָמַ֗ר הַרְבָּ֤ה אַרְבֶּה֙ עִצְּבוֹנֵ֣ךְ וְהֵֽרֹנֵ֔ךְ בְּעֶ֖צֶב תֵּֽלְדִ֣י בָנִ֑ים וְאֶל־אִישֵׁךְ֙ תְּשׁ֣וּקָתֵ֔ךְ וְה֖וּא יִמְשָׁל־בָּֽךְ׃ (ס)

And to the woman He said, “I will make most severe Your pangs in childbearing; In pain shall you bear children. Yet your urge shall be for your husband, And he shall rule over you.”

17 יז

וּלְאָדָ֣ם אָמַ֗ר כִּֽי־שָׁמַעְתָּ֮ לְק֣וֹל אִשְׁתֶּךָ֒ וַתֹּ֙אכַל֙ מִן־הָעֵ֔ץ אֲשֶׁ֤ר צִוִּיתִ֙יךָ֙ לֵאמֹ֔ר לֹ֥א תֹאכַ֖ל מִמֶּ֑נּוּ אֲרוּרָ֤ה הָֽאֲדָמָה֙ בַּֽעֲבוּרֶ֔ךָ בְּעִצָּבוֹן֙ תֹּֽאכֲלֶ֔נָּה כֹּ֖ל יְמֵ֥י חַיֶּֽיךָ׃

To Adam He said, “Because you did as your wife said and ate of the tree about which I commanded you, ‘You shall not eat of it,’ Cursed be the ground because of you; By toil shall you eat of it All the days of your life:

18 יח

וְק֥וֹץ וְדַרְדַּ֖ר תַּצְמִ֣יחַֽ לָ֑ךְ וְאָכַלְתָּ֖ אֶת־עֵ֥שֶׂב הַשָּׂדֶֽה׃

Thorns and thistles shall it sprout for you. But your food shall be the grasses of the field;

19 יט

בְּזֵעַ֤ת אַפֶּ֙יךָ֙ תֹּ֣אכַל לֶ֔חֶם עַ֤ד שֽׁוּבְךָ֙ אֶל־הָ֣אֲדָמָ֔ה כִּ֥י מִמֶּ֖נָּה לֻקָּ֑חְתָּ כִּֽי־עָפָ֣ר אַ֔תָּה וְאֶל־עָפָ֖ר תָּשֽׁוּב׃

By the sweat of your brow Shall you get bread to eat, Until you return to the ground— For from it you were taken. For dust you are, And to dust you shall return.”

20 כ

וַיִּקְרָ֧א הָֽאָדָ֛ם שֵׁ֥ם אִשְׁתּ֖וֹ חַוָּ֑ה כִּ֛י הִ֥וא הָֽיְתָ֖ה אֵ֥ם כָּל־חָֽי׃

The man named his wife Eve, because she was the mother of all the living.

21 כא

וַיַּעַשׂ֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהִ֜ים לְאָדָ֧ם וּלְאִשְׁתּ֛וֹ כָּתְנ֥וֹת ע֖וֹר וַיַּלְבִּשֵֽׁם׃ (פ)

And the LORD God made garments of skins for Adam and his wife, and clothed them.

22 כב

וַיֹּ֣אמֶר ׀ יְהוָ֣ה אֱלֹהִ֗ים הֵ֤ן הָֽאָדָם֙ הָיָה֙ כְּאַחַ֣ד מִמֶּ֔נּוּ לָדַ֖עַת ט֣וֹב וָרָ֑ע וְעַתָּ֣ה ׀ פֶּן־יִשְׁלַ֣ח יָד֗וֹ וְלָקַח֙ גַּ֚ם מֵעֵ֣ץ הַֽחַיִּ֔ים וְאָכַ֖ל וָחַ֥י לְעֹלָֽם׃

And the LORD God said, “Now that the man has become like one of us, knowing good and bad, what if he should stretch out his hand and take also from the tree of life and eat, and live forever!”

23 כג

וַֽיְשַׁלְּחֵ֛הוּ יְהוָ֥ה אֱלֹהִ֖ים מִגַּן־עֵ֑דֶן לַֽעֲבֹד֙ אֶת־הָ֣אֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר לֻקַּ֖ח מִשָּֽׁם׃

So the LORD God banished him from the garden of Eden, to till the soil from which he was taken.

24 כד

וַיְגָ֖רֶשׁ אֶת־הָֽאָדָ֑ם וַיַּשְׁכֵּן֩ מִקֶּ֨דֶם לְגַן־עֵ֜דֶן אֶת־הַכְּרֻבִ֗ים וְאֵ֨ת לַ֤הַט הַחֶ֙רֶב֙ הַמִּתְהַפֶּ֔כֶת לִשְׁמֹ֕ר אֶת־דֶּ֖רֶךְ עֵ֥ץ הַֽחַיִּֽים׃ (ס)

He drove the man out, and stationed east of the garden of Eden the cherubim and the fiery ever-turning sword, to guard the way to the tree of life.

Bereshit 3:21 בראשית ג׳:כ״א
1 א

ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור. ע"ד הפשט עשה להם מלבושים מעולים ונכבדים מעור יתעטפו בהם כל גופם דרך כבוד כי היה כבודם לכלמה אם יעמדו באותן חגורות שעשו להם לכסות בשר ערוה בלבד. ואולי היה העור הזה עור תחש שהיה בימי משה נברא לשעתו לכבודם שיתכסו בו והיה כעין אותו עור תחש שהיה בימי משה שנברא לשעתו לכסות בו הארון וכליו ונגנז אח"כ והיו בו צבעים ומיני גוונים הרבה וכמו שתרגם אונקלוס ססגונא ששש בגוונין הרבה. ודעת רז"ל שהיו לבושים הללו מצויירין שם כל מיני עופות שבעולם ואדם הורישם לקין וכשנהרג קין באו לידו של נמרוד הוא שכתוב הוא היה גבור ציד וגו'. וכשהרג עשו לנמרוד נטלן עשו ממנו והוא שכתוב (בראשית כז טו) את בגדי עשו בנה הגדול החמודות מאי החמודות שחמדן מנמרוד.

ויעש ה' אלוקים לאדם ולאשתו כתנות עור. “The Lord G-d made leather coats for man and his wife.” According to the plain meaning of the text, G-d made superior kinds of garments for them, garments which would cover their entire bodies and which would make them look distinguished. This had become necessary as their inherent dignity had turned to shame (compare Psalms 4,3 עד מה כבודי לכלמה, “how long will my honour be shamed?”) as long as only their genitals were covered by the fig leaves.
Perhaps this leather was made from the animal called Tachash which the Jewish people used as a covering for the Tabernacle in the desert . According to Tanchuma on Parshat Terumah 6, the Tachash had been created only for that purpose at the time. Possibly, here too, the animal out of whose hide these coats of Adam and Chavah were made had been created only for that purpose. According to Shabbat 28, the Holy Ark and other vessels of the Tabernacle were wrapped in the skin of the Tachash when they were being transported. Afterwards, these covers were hidden, never to be found again. Apparently this skin was multi-coloured. This would help to make anyone dressed in it look very distinguished.
Onkelos translates עור תחש as ססגונא “a multi-coloured skin.” The opinion of our sages appears to be that these garments had pictures of all the birds of the world and that Adam bequeathed them to his son Cain. When Cain was killed, they passed over to Nimrod; this is the meaning of Genesis 10,9 והוא היה גבור ציד “he was a very prodigious hunter.” At the death of Nimrod, these garments became the property of Esau. When the Torah speaks of these valuable garments which Esau entrusted to his mother (Genesis 27,15), the word חמודות, “desirable,” means that Esau (also a hunter) had long desired to obtain these garments from Nimrod.

2 ב

וע"ד המדרש כתנות עור בתורתו של רבי מאיר היה כתוב כתנות אור והכוונה שהלבישם הקב"ה מיני מעלות ומאורות מן האור העליון שהיו בגן עדן כעין משה שזכה להן בהר. וממעלת המלביש תוכל ללמוד מעלת הלבוש כי הכוונה בהם לחיות לעולמים ולהיותם כמלאכי השרת.

Now to a homiletical approach. In Bereshit Rabbah 20,29 the copy of the Torah in the possession of Rabbi Meir, had the word “OR” כתנות עור spelled אור, “light.” The meaning of this comment is that G-d dressed Adam and Chavah in clothing consisting of different degrees of “light.” This “light” was a derivative of the אור העליון, “light in the celestial spheres,” similar to the rays of light which Moses’ forehead emitted when he came down from Mount Sinai (Exodus 34,29). In Gan Eden such light still prevailed. The quality of the clothing given to the person so clothed relates in some degree to the quality of He who provides such clothing, in this instance G-d Himself. It was G-d’s intention for this clothing to exist indefinitely and for the wearers to be similar in stature to the angels.

3 ג

וילבישם. ראוי היה שיאמר כתנות עור ללבוש כענין שכתוב (בראשית כ"ח כ') ובגד ללבוש. אבל ע"ד הפשט רצה ליחס פעולת ההלבשה אליו יתברך להורות על אהבתו וחמלתו על יצוריו שאע"פ שחטאו לא זז מחבבן והוא בעצמו השתדל בתקונם ובגמילות חסדים. וכן מצינו שהתנהג כן עם הבנים במדבר יחס פעולת הורדת המן אליו יתברך כענין שכתוב הנני ממטיר לכם לחם מ השמים ואע"פ שחטאו מעין חטאו של אדם לא זז מחבבן ולא ימיש חסדו מהם ולא פסק המן מלירד כבתחלה. וזהו שאמר עזרא (נחמיה ט כ) ומנך לא מנעת מפיהם. מכאן שהיו ראוים למנוע מהם. וכן מצינו בקריעת ים סוף אע"פ שהיה עמהם ע"ז לא נמנע מלקרוע הים שנאמר (זכריה י׳:י״א) ועבר בים צרה זה פסל מיכה. צרה זו ע"ז שנאמר (ישעיה כח כ) והמסכה צרה כהתכנס. והנה כל זה חסדי הש"י וע"ז אמר הכתוב (דניאל ט ז) לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים.

וילבישם, “He clothed them.” It would have been more appropriate for the Torah to write כתנות עור ללבוש, ”coats of leather to serve as clothing.” This is the way Yaakov described it when he asked G-d for בגד ללבש, “clothes to wear” in Genesis 25,20. According to the plain meaning of the text the Torah simply wanted to relate the fact that they were being clothed to G-d Himself to show G-d’s loving concern and His pity for His creatures. Even though they had sinned, this did not mean that G-d no longer related to them with feelings of fondness. He, personally, engaged in the act of dressing them. We find that G-d related similarly to the Jewish people in the desert when He personally provided them with manna. G-d is on record with these words that he Himself made the manna rain down from heaven. We read in Exodus 16,4 “Here I will make manna rain down for you from the heaven.” This was in spite of the fact that the Israelites had committed a sin similar to that of Adam and Chavah He did not cease to relate to hem lovingly. He never stopped providing them with manna during all the forty years in spite of grievous sins committed at one time or another. This is what Ezra referred to when he said (Nechemiah 9,20) ומנך לא מנעת מפיהם, “and You did not withhold Your manna from their mouths.” From this we learn that legally speaking, G-d would have been entitled to deny them the manna. We find that G-d performed the miracle of splitting the sea to save the Israelites from the pursuing Egyptians even though there were idolaters among them. This is the meaning of Zechariah 10,11 ועבר בים צרה, “he crossed the sea with an idol.” (Sanhedrin 103 understands the word צרה in that verse as a reference to the idol used by the fake Levite Micah hundreds of years later).
All of the items mentioned reflect the love of G-d; this is the meaning of Daniel 9,7 לך ה' הצדקה ולנו בשת הפנים, “Yours, O Lord is the righteousness, and ours is the shamefacedness.

4 ד

וע"ד המדרש וילבישם בגדי כהונה גדולה הלבישם כתיב הכא וילבישם וכתיב התם וילבישם כתנות. וידוע כי בגדי כהונה גדולה היו שמונה וכן בכתוב של ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם שמונה תיבות הן והבן זה.

From a homiletical point of view, the word וילבישם refers to the priestly garments worn by the High Priest. We have the identical expression in Leviticus 8,13 where Moses is reported as dressing the sons of Aaron in the clothing they wore when performing their priestly functions. It is a well known fact that the High Priest wore eight garments when on duty. When you count the number of words in our verse you will find that it contains eight words. You will appreciate the allusion in this. The word וילבישם is the eighth word in that verse.

5 ה

וע"ד השכל יש בפרשה הזאת רמז גדול על התורה ועל המצות אשר עיקר בריאת האדם בשבילם, ויש בה רמז לגוף ולנפש וליצה"ר. ויש בה רמז לתחיית המתים ליום הדין, והאיך האדם נשאל על התורה ועל המצות. ויש בה רמז על השכר ועל העונש אשר לגוף ולנפש. גם יש בה עוד רמז לעקירת יצה"ר מן העולם. ועתה אבאר לך ענין הפרשה דרך כלל ותבין הפרט מתוך הכלל.

Looking at our verse from a rational-investigative point of view, this paragraph contains definite allusions to the Torah and its commandments for the sake of which man was created. There is also an allusion to body, soul, and the evil urge. We also find in this paragraph allusions to resurrection of the body and to the whole subject of reward and punishment as it applies to both body and soul. There is even an allusion to the eventual removal of the evil urge from the world. Let me now deal with these various allusions in general and you will be able to apply these rules in detail to specific situations.

6 ו

ויקח ה' אלהים את האדם ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה. גן עדן רמז לתורה וכשם שהגן נמשך מעדן כך התורה נמשכת מן החכמה העליונה שהיא עדן ועיקר בריאתו של אדם להיותו מונח בעסק התורה לעבדה ולשמרה.

The paragraph begins with ויקח ה' אלוקים את האדם ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה. “G-d took Adam and placed him in Gan Eden in order to work it and to preserve it.” The words גן עדן are an allusion to the Torah. Just as the garden had its origin in Eden, so the Torah has is origin in the regions of celestial wisdom which is called Eden. The principal reason man was created was in order to preoccupy himself with Torah, i.e. to study it and to observe it.

7 ז

ויצו ה' אלהים על האדם. ידוע כי עיקר התורה הם המצות עשה ומצות לא תעשה. וא"כ עץ החיים ועץ הדעת הקבועים בתוך הגן רמז למצות עשה ומצות לא תעשה הקבועים בתוך התורה. והאדם הוא רמז לשכל והשכל לא טוב היותו לבדו כי הוא צריך לכלי שיראה בו פעולותיו ושיהיה לו עזר בקיום התורה והמצות, והכלי הזה הוא החומר וכיון שנברא אדם בגוף ובנפש היה צריך עזר בקיום המין כמו שהגוף עזר לשכל בענינים השכליים והעזר הזה הוא האשה ויש בה רמז לגוף וכן שלמה המשיל החומר לאשה הוא שאמר (משלי ב טו) להצילך מאשה זרה וגו', לפי שהאשה מקבלת הפעולה וכן החומר מקבל הצורות ונושא התמונות. והנחש יש בו רמז ליצה"ר הוא מלשון מנחש כי הוא מנסה את האדם ומפתה אותו והוא המתחיל לדבר עם האשה כלומר עם החומר ותחלת דברי פיהו אף, כי האף והחמה נמשכים מכחו. ובאור דבריו אף כי אמר אלהים לא תאכלו מכל עץ הגן אם שהקב"ה מנע מכם שלא תאכלו מכל תאוות הגוף הלא מנע מכם כל תאוות וכל טובות שבעולם ואיך אפשר שיצוה עליכם כזאת, זהו פיתויו של יצה"ר. ומה שמצאנוהו מדבר עם האשה ולא עם האדם לפי שכל השתדלותו של יצר הרע אינו אלא עם החומר לא עם הכח המשכיל.

It follows that the two trees in the centre of the garden, the tree of life and the tree of knowledge, refer to the positive and the negative commandments which are rooted in the Torah. The word האדם is an allusion to intellect an abstract part of man. G-d did not consider it good for this intellect to be alone as it needed an instrument by means of which its achievements could become manifest and which would be his assistant when performing the commandments of the Torah. This instrument would be matter rather than something abstract like the intellect. Seeing that man had been created as a combination of body and spirit it needed a partner in order to ensure the continuity of the species by means of offspring. This is similar to the body being a partner to the intellect in matters pertaining to intellectual pursuits. The helpmate in question was woman. The very name of woman contains an allusion to גוף, body. Solomon compared matter to woman when he said in Proverbs 2,16 להצילך מאשה זרה, “to save you from the alien woman.” He meant that matter by definition is not part of the intellect, but it is necessary in order to become the receptacle of the intellect’s activity. Woman is such an instrument. Matter reflects the form and accepts the shapes the intellect dictates to it. The serpent i.e. נחש, represents an allusion to the evil urge, as we find the word מ-נחש which expresses an attempt to seduce and to put man to a test. The serpent began the dialogue with the woman, i.e. it addressed itself to חומר, matter. It began with the word אף, anger, seeing that anger and wrath are derivatives of the power of Satan.
Now to explain what it was exactly that the serpent was saying: אף כי אמר אלוקים לא תאכלו מכל עץ הגן, “if G-d has said that you must not eat from any of the trees of the garden, this is equivalent to denying you any physical gratification at all. You would not benefit from all the good things to be found in the world. How could G-d have commanded something like this?” This was typical of the tactics of seduction employed by the evil urge, by Satan. The reason that he serpent spoke with woman and not with man is simply that the evil urge always addresses the physical side of man, i.e. the חומר, the material. It never tries to match wits with the power of the שכל, man’s reason.

8 ח

ותאמר האשה אל הנחש מפרי עץ הגן נאכל. תשובת החומר. לא מנע ממנו כל תאות הגוף, כי הוא לאכול ולשתות בראנו ולשמור חיי הגוף, אבל הזהירנו ממקצתם שלא נשתמש בהן ושלא נהנה מהן רק לקיום המין ואם באולי נעבור על מצותו תמות הנפש עם הגוף.

Woman said to the serpent: “we may eat from the fruit of the trees of the garden.” This was the reply of the material side of man to its potential seducer; in other words: “we have not been denied gratification of the body by means of the senses when this gratification serves the purpose of maintaining our health by eating and drinking.” She continued: “however, G-d warned us concerning some specific gratification which we are to indulge in only in order to assure the continuity of the species. If we were to transgress that commandment both our body and our soul would die.”

9 ט

ויאמר הנחש אל האשה. דברי יצר הרע אל החומר. לא מות תמותון, הוסיף בכאן בפתויו ואמר אי אפשר שיהיה זה, כי בעבור הנאות הגוף לא תמותון כי אין אדם יכול לחיות זולתם, כי יודע אלהים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם. כלומר כל זמן שתהיו משתמשים בהנאות ונמשכים אחר תאוות הגוף תשכילו יותר ותהיה לכם הבחירה והרצון בין טוב לרע. והוסיף עתה ופתה יותר ויותר, אמר תנסו אך הפעם והתחילו להשתמש בהנאות ואז תכירו התועלת כי יפקחו עיניכם ותדעו ותבדילו בין טוב ובין רע ותניחו הרע ותבחרו הטוב. וכונת הנחש היה כי כיון שידעו שזה טוב וזה רע יתפשטו אף ברע.

Thereupon the serpent said to the woman in the classic words of the evil urge which appeals to the physical part of man :לא מות תמותון, “you will surely not die on account of indulging in a physical pleasure as the body cannot exist without such pleasures. G-d knows full well that on the day you eat from this tree your eyes will be opened;” the serpent meant that every time Chavah would indulge in physical pleasures she would grow in intellectual power also and she would experience free choice between good and evil.
At this stage, the serpent became even more seductive and said: ”Try only a single time to enjoy the fruit of this tree and you will immediately experience its beneficial effects for your eyes will be opened to new vistas. As soon as you will be able to distinguish between good and evil you will turn away from everything which you have recognised as evil and will pursue only what is good.” What the serpent was hoping for, of course, was that once man would know to separate good from evil, he would also choose evil on occasion.

10 י

ותרא האשה, זו ראיית הלב היא. כלומר הסתכל החומר בענינים הגופנים ונטה אחרי לבו. כי טוב העץ למאכל כי טוב להתעסק בתאות הגופניות. ומלת מאכל כוללת גם תשמיש מלשון (משלי ל כ) אכלה ומחתה פיה. וכי תאוה הוא לעינים כי הלב והעינים סרסורי התאוה וכתיב (במדבר טו לט) ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם. ותקח מפריו ותאכל נתעסק החומר בתאות הגופניות עד שהמשיך אליו הכח המשכיל, זהו ותתן גם לאישה עמה כי כשם שהנחש הקדמוני הטעה את חוה וחוה הטעית לאדם כפשוטן של דברים שאין מקרא יוצא מידי פשוטו כן יצר הרע מטעה את החומר ומפתהו בתענוגי העולם. והחומר יטה אליו הכח המשכיל וימשיכנו לצדו.

When the Torah continues ותרא האשה ”the woman saw, etc., ”this does not refer to “seeing with the eyes,” but to “seeing with the heart.” Woman, who was predominantly חומר, matter, naturally “viewed” matters from a physical, material perspective following the inclines of her heart. As a result she concluded that the tree was good as food, i.e. that it was worth while to preoccupy oneself with the pursuit of physical gratifications. The word מאכל, “food,” in the verse includes gratification of the body through the act of mating. When Solomon describes the temptress in Proverbs 30,20 he writes אכלה ומחתה פיה, “she ate and wiped her mouth, saying: I have done no wrong.” This verse is merely a euphemism for sexual intercourse. The meaning of the words וכי תאוה הוא לעינים, “and it is a source of desire for the eyes,” means that heart and eyes always collaborate before a sin is committed. The eyes are “the brokers” of sin. This is why the Torah warned in Numbers 15,39 ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, “and do not explore after your hearts and after your eyes after which you stray.”
ותקח מפריו ותאכל, “she took from its fruit and ate.” This means that woman, i.e. חומר, engrossed herself in physical pleasures until she obtained the new insight and then she gave to her husband. The meaning of the words: “she also gave her husband with her and he ate,” is that just as the serpent had seduced woman it had also seduced man. According to the plain meaning of the text it was Chavah who seduced Adam. After all, we are not allowed to use homiletical material to change the plain meaning of the text, אין מקרא יוצא מידי פשוטו (Shabbat 63). Nonetheless, what the Torah describes here is not only what happened between Adam and Chavah but it describes a blueprint of any future seduction instigated by the evil urge. The first stage of such seduction involves an appeal to the physical part of man to enjoy the pleasures offered by the physical universe. Once the physical part of man has been won over, it will then entice the intellectual part of man to rationalise what the seducer has said.

11 יא

ותפקחנה עיני שניהם. מנהג החומר והכח המשכיל כלומר הגוף והנפש, שאחר שחטאו ירגישו חטאם ויכירו חסרונם איך חטאו ואיך נתלבשו בתאות, והוא שאמר ותפקחנה עיני שניהם וידעו. ואין ענין התפקחות זה בחכמה ולא בראיית העין ולא בהשגת שום קנין רק בהעדר קנין כי נפקחו עיניהם והכירו העדר השגתם כי תחלה היו שכליים לא ידעו בתאות כלל ועתה התלבשו בהם. וזהו שאמר וידעו ופי' המלה הזאת המשיכו כח התאות מעץ הדעת. וזהו ותפקחנה עיני שניהם שהשיגו עתה העדר קנינים המעולה שקנו תחלה והוא השכל ועתה חלף מהם כעשיר זה שאבד ממנו עשרו ועתה נפקחו עיניו בהעדר עשרו והכיר עתה גודל מעלתו שהיה לו בתחלה כי אין האדם מכיר ערך הדבר והוא בידו עד שנאבד ממנו. כי ערומים הם ובכח התאוות שהתלבשו בהם גנו הענין מה שלא היו מגנים אותו מתחלה. כן הגוף והנפש ימצאו עצמם ערומים מן השכל ומן הזכות אחרי חטאם ואז ישיבו אל לבם ויתבוננו באזהרות הכתובות בתורה מפי הגבורה והם מתבוששים ונכלמים כבשת גנב כי ימצא על שלא קיימו אותן כמו שנצטוו בתורה הנמשלת לגן. זהו שאמר, וישמעו את קול ה' מתהלך בגן לרוח היום ויתחבא האדם ואשתו מפני ה' אלהים. והנה האדם כלומר הכח המשכיל הוא נשאל בזה ליום הדין שכל בריות העולם יהיו נקראים לפני המלך, זהו שאמר ויקרא ה' אלהים אל האדם ויאמר לו איכה, באיזה מקום אתה כלומר באיזה מדרגה עלית בקיום התורה והמצות, ותוספת הה"א רמז לה"א חומשי תורה שעליה נשאל ליום הדין כי היה אפשר לכתוב איך בלא ה"א כמו (תהלים קלט ח) ואציעה שאול הנך.

ותפקחנה עיני שניהם, “The eyes of both of them were opened, etc.” The Torah simply describes a customary process, involving the intellectual faculties of man, i.e. that after body and soul have sinned they become aware of the wrong they have done, that because of the wrong they have done they have lost stature. They realize that they have allowed their cravings to dominate them. This is the process described here as “their eyes were opened.” This “opening” does not refer to their gaining of additional insights. On the contrary, they now became aware of a failing. When their eyes were “opened,” they realized that they had actually lost something, that instead of achieving something new they had lost something they had previously possessed. They realized how fortunate they had been when they were not enslaved by various physical desires, whereas now they had to struggle to become free of these cravings which had become as indispensable for them as clothing. This is the deeper meaning of the word וידעו, they were drawing on the powers of the עץ הדעת, “the tree which communicated this intimacy with good and evil.” A wealthy man usually does not appreciate all the advantages he enjoys but he takes them for granted. It is only when he is deprived of them that he realizes in retrospect how fortunate he had been while he possessed what is now lost to him. This is precisely what happened to Adam and Chavah. Their “eyes were opened,” they now appreciated what great stature they had possessed prior to their sin.
כי ערומים הם, “that they were naked.” The very power of desire which now “clothed them,” made them condemn a certain state which previously they had not seen fit to condemn. As a result of their sin both their bodies as well as their intellects felt exposed, bereft of the protective cover provided by knowledge that one has lived meritoriously.
At that point they understood that G-d’s warnings had been justified and they felt ashamed for having transgressed it. Their feelings of shame were like those of a thief who has been found out (compare Jeremiah 2,26).Their feeling of shame and embarrassment included the fact that they had not observed the prohibition of the Torah’s commandments, seeing the Torah was comparable to a garden. This is the meaning of “they heard the sound of the Lord G-d moving about in garden in the breeze of the day; and man and his wife hid himself on account of the Lord G-d.”
The word האדם here refers to man’s intellectual powers. The “sound of the voice of the Lord G-d” which the Torah mentions here is a reference to the heavenly tribunal to which all creatures will have to answer after death when they are ordered to appear before the King of Kings. This is the meaning of G-d asking in this verse איכה, “where are you?” G-d referred to the moral level which man had sunk to. In the future, when examining man after his death on earth, He will want to know to what level of Torah study and observance man had risen to during his life on earth. The additional letter ה at the end of the word איכה, is an allusion to the five Books of Moses. We find a similar construction in Psalms 139,8 ואציעה שאול הנך, “and when I descend to Sheol You are there too. The extra letter ה at the end of the word ואציע is a hint that man will be examined for how he related to the five Books of Moses.

12 יב

ויאמר את קולך שמעתי בגן. השיב הכח המשכיל, הבנתי כונתך ושמעתי אזהרותיך הכתובות בתורה, ואירא מיום הדין. כי ערום אנכי מן התורה ומן הזכות וזהו שאמר אנכי ולא אמר אני, ואחבא. ואני מתבייש כי דרך המתבייש מאיזה דבר שהוא מתחבא, מי הגיד לך מי היה הסבה שאתה ערום מן הזכות, המן העץ אשר צויתיך אם עברת על מצותי ועשית מה שמנעתי ממך.

When the Torah reports Adam (man) responding את קולך שמעתי בגן, “I have heard the sound of Your voice in the garden,” this was a response by man’s intellectual faculties and is to be understood as if he said “I have understood Your intention when You called out my name and I have heard the warnings which are written in the Torah.” The word ואירא, “I was afraid,” refers to the fear of the Day of Judgment. When Adam added כי עירום אנכי, “for I am naked,” this was an admission that he felt inadequate, had not fulfilled the Torah’s commandments. He had neither Torah study nor Torah-observance which he could cite in defense of his actions. This is the deeper meaning of why he said אנכי instead of אני. [The word is a reference to the first word in the Ten Commandments.] When he added ואחבא, “I hid myself,” it means “I was ashamed.” It is natural for a person who is ashamed of something to hide from the one he is ashamed of. מי הגיד לך
, “who has told you?” G-d wanted to know who was the cause that he felt exposed, bereft of merits.
המן העץ אשר ציויתיך, “Did you by chance eat from the tree which I commanded you?" Did you violate My commandment and did what I prohibited you to do?

13 יג

ויאמר האדם האשה אשר נתתה עמדי. השיב הכח המשכיל, עברתי על מצותיך והסבה הוא החומר כלומר החומר אשר נתת עמדי להיות לי לעזר הוא בטל כונתך והוא גרם לי הצער הגדול הזה וזה טעם היא. ותוספת הה"א שבמלת נתתה כנגד ה' חושים שנמשכים אחר החומר שבהן ממלאים תאותם, בא להאשים את החומר. והשיב הנחש השיאני, כלומר יצה"ר הטעני שעברתי על מצותיך כי החומר לולא יצר הרע לא ידע דבר רע, בא להאשים ליצר הרע וקלל אותו על גחונך תלך, ומפני שעד עתה מלך בכל הבריות והוא שקראו שלמה המלך ע"ה מלך גדול ודרך המלך ללכת בקומה זקופה ע"כ קלל אותו שישפיל גאותו ויתבטל כחו.

Adam answered: “the woman that You have given me, etc.” Adam’s intellectual faculties responded to the question saying: “indeed I did violate Your commandment. As to he reason? It was the woman You gave me, i.e. the חמר, the material part of me which violated Your commandment.” She was supposed to be my helpmate and instead Your intention was foiled. She (the חומר, the material part), is the cause that I have experienced this terrible pain.” The reason the Torah added the letter ה at the end of the word נתתה, “You have given,” is an allusion to the five senses which comprise the perceptive powers of the physical part of man, the חומר. In other words, Adam (man) blamed the addition of powerful physical material for his failure. He (his wife, also part of “man,”) added further that the serpent had seduced him (her, respectively). This simply meant that Adam and Chavah blamed the seductive powers of Satan for having been seduced. Their argument was that חומר, physical material, without the addition of the seductive powers of Satan would not be something harmful at all.
Thereupon G-d first of all cursed the serpent, read “evil urge,” condemning it to henceforth crawl on its belly; this was a tremendous demotion as up until then the serpent (read Satan) had conducted itself like a king, and even Solomon referred to him a מלך גדול in Kohelet 9,14. It is a mark of a king that he walks upright holding his head erect. The serpent now lost this ability. This brought in its wake a greatly reduced ability of the serpent (read evil urge) to seduce man as it could no longer give itself airs fooling man about its true nature.

14 יד

ועפר תאכל כל ימי חייך. כל ימי תחית המתים עפר תאכל לא בשר הבריות. והכונה אם תוכל להחטיא את העפר כי בבריות אין לך רשות. ואיבה אשית. ענין האיבה הזאת הוא רחוק יצה"ר באותו הזמן כי מי שיש ל איבה עם חברו מתרחק ממנו, והכונה שהקב"ה ירחיק בימים ההם בין יצה"ר ובין החומר, כי בני תחית המתים יהיה החומר שלהם זך ונקי סר אל משמעת הנפש אין שטן ואין פגע רע, וזהו ואיבה אשית בינך ובין האשה, רמז לה ברחוק הזה עקור יצה"ר מן העולם ובטול כחו כענין שכתוב (ישעיה כה ח) בלע המות לנצח. בא להעניש את החומר. זהו אל האשה אמר הרבה ארבה, כלומר כיון שעברת על מצותי ולא נזהרת בפתוי יצה"ר אעניש אותך כי כמו שהרגלת בתאוות הגופניות והרבית השמחה בהבלי העולם כך ארבה לך עונשים ויסורין חרפות ודראון עולם. וזהו כפל הרבה ארבה כי מה שהרבית השמחה והתענוג ארבה לך העונש. בא להעניש את הכח המשכיל, זהו ולאדם אמר כי שמעת לקול אשתך, כלומר נמשכת אל החומר ועברת על מצותי. ארורה האדמה בעבורך, הוסיף לקלל את החומר אשר הכח המשכיל מראה בו פעולותיו. וכנה החומר בלשון אדמה ואמר בעצבון תאכלנה הענישו שלא ימשך החומר לרצונו כל ימי תחית המתים, והנה זאת קללה נמרצת אל הכח המשכיל. וכבר למדנו דניאל ע"ה הענין הזה כי בני תחית המתים לא יהיה ענינם שוה, כי אלו יקומו לשכר ולגמול שאין כמוהו בכל הזמנים ואלו יקומו לעונש גדול שאין לו סוף, הוא שאמר (דניאל י״ב:ב׳) ורבים מישני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם. ואמר כי עפר אתה ואל עפר תשוב כי מאחר שהכח המשכיל נמשך אל החומר הרי סופו לכלות בכלות החומר. ומה שנחתמה פרשה זו בפסוק כתנות עור וילבישם, לפי שהוא מדבר על אותו הכת שהוא לחיי עולם.

ועפר תאכל כל ימי חייך, “and you shall eat dust as long as you live.” The period of which the Torah speaks is the period of the resurrection when the serpent will no longer be allowed to feed on other creatures as it does nowadays. It was sort of a challenge. We had explained that “to eat means to destroy.” G-d told the serpent, the seducer, Satan, that in the days of the resurrection it would have to restrict its activities to he dust, if indeed it were able to seduce dust to sin. It would no longer be allowed to seduce living creatures.
ואיבה אשית, “and I will put enmity, etc.” When you hate someone you keep your distance from that person. The purpose of G-d making enmity between man and Satan (serpent) a natural state of affairs was to ensure that they would keep apart as much as possible. This state of affairs would not be achieved until the days of the resurrection The message is that at that time even the חומר, the material side of man, would be totally pure, not accompanied by any input from Satan. This idyllic state of affairs has been forecast in Kings I 5,18 when Solomon sent a message to Chirom in which he said (amongst other things) ועתה הניח ה' אלוקי לי מסביב, אין שטן ואין פגע רע, “But now the Lord my G-d has given me respite all around; there is no adversary and no one to cause harm.” Our verse is an allusion to the distant future forecasting the destruction of the power of the seducer, the evil urge. Another scriptural reference to that distant future is found in Isaiah 25,8 בלע המות לנצח, “He will destroy death forever.”
Next G-d punished the חומר, the representative of everything material, in this instance Chavah He said הרבה ארבה עצבונך וגו' “I will greatly increase your pain, etc.” This means that “because you were not careful to resist the seduction of the evil urge I will punish you. Just as you had had indulged in bodily pleasures and increased your enjoyment of vain values, now you will experience pain even when engaged in fruitful activities such as having children.” This is the reason the words הרבה ארבה appear twice. Again we see the punishment fitting the sin, i.e. you indulged in too much pleasure only in order to suffer too much discomfort.
ולאדם אמר כי שמעת לקול אשתך, “and to Adam He had said: “because you listened to the voice of your wife, etc.” G-d meant: “you are being punished because you preferred to heed the call of the physical part of man over My commandment.”
ארורה האדמה בעבורך, “the earth has now been cursed for your sake.” This was an additional form of cursing the חומר, physical matter, which reflects the productivity of man’s intelligence. This חומר is now being called אדמה, “earth,” G-d added: בעצבון תאכל לחם, “through pain or suffering will you eat bread.” Adam’s punishment was that his intellectual prowess could no longer make the חומר, the physical matter, do its bidding without his encountering opposition. even in the days of resurrection. This was indeed a very harsh curse, and we have already been told in Daniel 12,2 that even during the days of the resurrection not all people will enjoy the same privileges. Some will be resurrected in order to lead a life of infinite duration, whereas others will be resurrected in order to face everlasting shame and abhorrence. This is the meaning of the words: ורבים מישיני אדמת עפר יקיצו, אלה לחיי עולם ואלה לחרפות ודראון עולם.
When G-d added כי עפר אתה ואל עפר תשוב, this was an explanation to Adam that seeing he had allowed the physical part of himself to dominate him it was natural that in the end his intellectual part would share the fate of his חומר and he would die and disintegrate.
As far as the concluding words of the entire episode i.e. כתנות עור וילבישם are concerned, they are needed seeing that the Torah had spoken about the future generations during the resurrection who would enjoy infinite life. [Seeing that this generation, i.e. Adam and Chavah, had now forfeited their right to infinite life on earth, these words were reassurance for that future time. Adam and Chavah had repented, hence G-d related to them accordingly. Ed.]

15 טו

ויש לך להסתכל איך העניש את הראשונים שהיו מאותו הכת שהם לחרפות לדראון עולם, ולפי שלא זכו לחיי עולם ושמעו לקול החומר העניש את גופם ואת נפשם ובאותו העונש לא הזכיר בהם שמו יתברך. אבל בכתוב הזה בכת שהם לחיי עולם מזכיר בהם שמו יתברך ואמר ויעש ה' אלהים. והכתוב הזה עבר במקום עתיד כדרך הנבואות. ונראה לי לפרש מלת ויעש במקום הזה בריה חדשה, ואדם ואשתו שבכתוב הזה ירצה בו השכל והנפש, כי אפשר להמשיל הנפש לנקבה והשכל לזכר מפני שהנפש מתלוה אל השכל כמו שהנקבה מתלוה אל הזכר, וכן פי' מורי נ"ר בענין לויתן ובת זוגו שיש בו רמז אל השכל ואל הנפש. והכתוב הזה ירמוז לזמן תחיית המתים ויאמר כי באותו זמן עתיד הקב"ה שיעשה לשכל ולנפש בריה חדשה שיחזיר אליה כתנות עור כלומר הגופות, וזהו שאמר וילבישם. וכן הזכיר הכתוב בענין יצירת האדם (איוב י׳:י״א) עור ובשר תלבישני אף כאן עתיד הקב"ה להלביש הגופות לשכל ולנפש ואז יהיה בריה חדשה שיחדש הקב"ה את עולמו באותו זמן, כענין שאמר הנביא (ישעיהו ס״ו:כ״ב) והארץ החדשה אשר אני עושה. ומצאתי לי עזר ממה שאמרו במדרש (בראשית י״ב:ב׳) ואעשך לגוי גדול. אמר לו הקב"ה הנני בורא לך בריה חדשה כד"א ויעש אלהים את הרקיע. ועוד יכלול כתנות עור כמו שדרשוהו ז"ל כתנות אור כי אלפי"ן ועייני"ן מתחלפים. והכונה שילביש הקב"ה הנפש והגוף יחד במיני מעלות האור העליון כמו שזכה משה ע"ה בהר מפסוק (שמות ל״ג:ז׳) ומשה יקח את האהל שדרשוהו רז"ל מלשון (איוב כ״ט:ג׳) בהלו נרו. וזה לפירוש הראשון שפירשנו האדם ואשתו שיש בו רמז לנפש ולגוף בכל ענין הפרשה, ועל זה אמר וילבישם ולא אמר כתנות עור ללבוש. כי הוא יתברך המלביש אותם, וממעלת המלביש תוכל להבין מעלת הלבוש, והבן.

It pays to look closely at the verses in which G-d’s punishment for Adam and Chavah are described. Whereas G-d’s name is mentioned in connection with the curse of the serpent, the Torah refrains from mentioning G-d’s name in verses 15-19 when the punishment meted out to Adam and Chavah is described. G-d is referred to repeatedly only in the third person as “He.” This teaches that G-d makes every effort to prove that evil never originates with Him. Hence He is careful to dissociate His name from it. By contrast, when it came to describing infinite life in the future as symbolised by the last verse in the paragraph, the Torah makes a point of attributing theseכתנות עור to ה' אלוקים, to G-d personally, directly. This whole verse, although phrased in the past tense, actually is a reference to the future as we find in connection with many prophecies. [According to Nachmanides, the reason for this is to lend emphasis to the prophecy, to assure the reader it is so certain to come true that it may be described as if it had happened already.]
I believe that the appropriate translation of the word ויעש in the verse ויעש ה' אלוקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם, is: “He made something entirely new; He created a new concept.” The words אדם and אשתו are not to be understood literally but refer to the שכל and to the נפש respectively. It is quite possible to think of man and woman in terms of שכל, and נפש respectively, the former the innovative enterprising active force symbolising the male, whereas נפש is a more passive responsive spiritual force and therefore symbolises woman. The נפש accompanies the שכל just like a woman accompanies the male. My revered teacher Rabbi Shlomoh Aderet may his light continue to shine, has similarly explained the matter of Leviathan and its mate, i.e. that these terms are similes for the concepts of שכל and נפש.
The verse introduces a vision of a future life on earth after the resurrection. G-d goes on record that when that time arrives He will make a new creation for שכל and נפש. This will be known as כתנות עור, i.e. as “bodies,” The word וילבישם “He dressed them,” means that at that time G-d will provide a body for שכל ונפש who are the first part, the intangible part, in man’s resurrection. We find a parallel concept in Job 10,11 עור ובשר תלבישני, “You will clothe me with skin and flesh.” In our verse too, G-d envisages a future when שכל ונפש will be clothed with a body, as a result of which he will become a new kind of human being. Isaiah 15,22 speaks about a “new earth” in those days. I have found support for my view in Tanchuma on Parshat Lech Lecha where G-d’s promise in Genesis 12,2 ואעשך אותך לגוי גדול, “I will make you into a great nation,” is interpreted as G-d saying to Avraham: “I am going to create for you a new creature.” The word ויעש as describing a new creation has been used already at the very beginning of Genesis (1,7) when the Torah describes the creation of the heavens in these words: ויעש אלוקים את הרקיע, “G-d created the heaven.”
A further meaning of the words כתנות עור, “leather coats”, is the exchangeability of the letters ע and א. When we mentioned earlier that the text of Rabbi Meir’s Torah scroll had the word עור spelled with the letter א, the allusion contained in that statement was that אור , “light,” may be a fitting substitute for עור, “skin” as a garment. In the future G-d would clothe שכל ונפש, intelligence and the emotional part of man soul, in a variety of rays of light all derived from the celestial regions. In connection with Moses’ skin radiating light from the celestial regions, our sages interpret the word אהל in Exodus 33,7 ומשה יקח את האהל, “and Moses would take the Tent , etc.” as being analogous to Job 29,3 בהלו נרו עלי ראשי, “when His lamp shone over my head.” This corresponds to my first explanation of the words האדם ואשתו, that the entire paragraph is full of allusions to נפש and גוף, “body and soul,” respectively. This is why the Torah did not write simply ויעש...כתנות עור ללבוש, “He made...leather coats to wear,” but it wrote ויעש...כתנות עור וילבישם. Only G-d Himself is able to bring about this combination of body-soul-intellect as proven by the words “He clothed them.”