Chapter 51נ״א
1 א

תכלית התורה היא לרומם את הלב האנושי, לעדנו ולהביאו למעלתו הראויה לו, למעלה כזאת שאפילו אם יעזב להיות מתנהג כולו על פי נטיית לבו לבדו, ילך הולך ועולה בדרכי חיים שיהיו מביאים אחרית ותקוה לו ולעולם. והדבר הולך ממדרגה למדרגה בדרכה של תורה. בתחילה צריך ההכשר לבא בדרך כללות, בישראל ובמין האנושי, להרגיש יפה את הטוב והצדק האמיתי, ואחר כך ההכרה הולכת ומתגברת עד שהיא נכנסת בלב כל יחיד גם בפני עצמו. בתחילה אומר הכתוב ונתתי תורתי בלבם ועל לוח לבם אכתבנה, ואחר כך באים ימים אשר ״לא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ד' כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם״

2 ב

והנה קודם שבא זה המצב הנאור לעולם צריך דוקא זיקוק גדול לחק משפט כתוב, וזה יסוד תורת משה, ״אמרת אלוה צרופה״ שנתנה לצרף בהם את הבריות.

3 ג

והנה לפי אותו הכח הניתן לאומה בכל עת ובכל דור, כן תלוי זיקוק שלה לדברי תורה בין דברים שבכתב לדברים שבע״פ. כי כללות דברים שבע״פ, אף על פי שרבים מהם הם מן הקבלה, מכל מקום הלא הקבלה עלולה היא לשכחה, ואחר כך צריך להשיב אפילו הדברים המקובלים על פי בית דין והסכמת חכמי הדורות. וקל וחומר שיתכן להיות דברים רבים שבעקרן נסמכו על הכרעת בית דין, ופשטא דקרא ״ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם״ מורה כן שזהו עיקר הקבלה, וכדברי הרמב״ם שבית דין הגדול שבלשכת הגזית הם עיקר תורה שבע״פ. והנה, כשישראל עומדים במעלה עליונה והלב טהור לגמרי, אפשר להשתמש בכללים יותר רחבים כמו ״למדרש טעמא דקרא״ ולהורות, שיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה כשיש על זה הוכחה וצורך. אבל כפי ערך הנפילה של האומה, כן הלב הוא יותר עלול להוציא משפט מעוקל נגד התוצאה של האמת הכללית המוציאה אל הפועל את היושר הכללי שהוא יסוד כל התורה כולה. על כן, אז נעשים מאורעות של חתימות, שהכתוב אומר ״צור תעודה חתום תורה בלמדי״. ופעולת החתימות היא לתן שם ושארית לההדרכה העליונה המביאה להמעלה הרצויה גם בשעה שהלב בעצמו אינו עלול כלל להנהגה מקורית. והנה, מצב הכלל בכללו הוא פועל ודאי על מצב הרוח שבקרבו. על כן לפי הפיזור והשפלות, שפלות הנפש ושפלות המצב שישראל עומדים בו בגלותם, אין לשער מה היו התוצאות אם היה העם חפשי לגמרי בדרישת התורה בלא מקרים של חתימות. ודאי, לפעמים כשהיה נוטה לנטיית יראה וחסידות היה מקבל עליו בחובה סיגופים ועניני חסידות יותר מהראוי, והיו נקבעים בסגנון של קביעות שהיה קשה לסור מהם, וכשהיה נוטה ליאוש וקשות היה מטביע דוגמאות כאלה על חיי הכלל; שאי אפשר כלל שדור אחד וסדרי חייו לא יפעלו על הדורות הבאים, אבל החתימות הן פעלו כי רק מה שנחתם בדרך מיצוע פועל פעולתו על הכלל, ולא מצב נפשי מיוחד של איזה דור. ובכלל, זהו רוח ד' שחל על החתימה שנגלו בה כחות קיבוציים של כל הזמנים וכל הדורות, לפי האופן המועיל לקיום האומה בצביונה וקדושתה, אפילו בימי החושך היותר נוראים

4 ד

והנה, דרך ההתעלות של הלב הוא תמיד שיתרחב להכיר את נועם העבודה של היושר והצדק מצד עצמו, עד שיגיע להיות עושה דברים לשם פעלן ולדבר בם לשמן בלא תכלית של קרדום ושל עטרה. וכל מה שיהיה הצדק יותר כללי ויותר מתמיד וחובק יותר תקופות ארוכות, כך ראוי הוא שיכפוף אל תוכו את הפרטיות של האישים ולפעמים גם כן את הדורות. אמנם, בתוך הכפיפה עצמה צריך שתמצא הכרה כל כך ברורה עד שמפני התעודה הכללית היוצאת מהנהגה כזאת, שהיתה צריכה להחשב כעול ומשוי מפני שאינם מרגישים בהוה לה צורך, תהיה בכל זאת נחשבת לעבודה אהובה וחביבה מפני גדלות הנפש להכיר את כח החיים שיש בעצם הצדק והיושר עצמו. ומזה נובעים המאורעות של הקרבת אושר הפרט בשביל שמירת הכלל בהלכות, שיצאו עליהן העוררין. למשל, המאורעות שעל ידי חשש קידושין של איזה בליעל, כל זמן שלא נתברר יפה על פי גדרים של דין תורה, תסבול עלובה נקיה וכיוצא בזה, מפני שיסוד חיי המשפחה צריך שמירה גדולה, והדבר המגביל את האישות הלא הוא הקדושין, ואם יחלש היסוד הרשמי הזה, שוב תוצאותיו מתחלשות, ואין שיעור לכל הרעות החומריות והרוחניות הבאות אל הכלל על ידי רעה זו של חלישות היסוד העקרי של מעמד חיי המשפחה. ונמצא, שאף על פי שהלב הצר והקטן איננו מרגיש באותה הגדולה והתפארת שיש באכזריות זו וכמה מהרחמים שיש בה על הכלל, ולולא שאנו זקוקים לחתימה היינו ממהרים להכנע למעמד הרחמים של השעה, מפני שכשל כחנו להביט על התוצאות הכלליות שיוצאות מעיוות משפט במרכז החיים כזה; אבל הלב הגדול של חותמי התורה, שהם דייקו עד עומק הדיוק את דרכי החיים, וכחם היה יפה לסקירות כלליות, מצאו את יסוד הצדק היותר גדול וכללי ליסוד מוסד להחיות על ידו את החיים הפרטיים. נמצא, שהמבוקש של תחיית הלב הוא מבוקש נאה ונכבד, אבל תוצאותיו צריכות להיות הגדלת הלב עד שיחוש בעצמו את צורך ההסכמה לאשר הוא עושה כעת בדרך גזירה. אבל אם הלב הקטן ירגיל עצמו לשעבד את כל פעולותיו לרגשי נפשו הפעוטים המתפשטים רק על צרכי השעה והמקרה הבודד, אז כבר נוטל הוא את חיי הלב הנצחי השלם מן העולם. על כן, חלילה לתן מקום להתגלות לב כזו בדבר המסור לכל, כמו תפילה, והעושה מדותיו של הקב״ה רחמים משתקין אותו שאינן אלא גזירות. אבל איזה גזירות הן? גזירות המביאות רחמים גדולים כאלה שהם עומדים לקיים העולם לעד, חסדים נאמנים, ״ואכרתה לכם ברית עולם חסדי דוד הנאמנים״.

5 ה

והנה, היסוד של חבלי משיח הרוחניים הם באים מפני שהדורות בכלל כבר הורגלו בעת ההכשר אל שפלות הגלות לשאת עול תורה ומצות אפילו בדרך גזירה, ואפילו באופן המנגד לחוש היושר שלהם. מפני שלא היה אפשר כלל שיהיה ההמון מבקש השויה לחקי התורה עם חוש היושר המצומצם בפרטיותו, כיון שכל זמן שלא בא הזמן הראוי לקיבוץ האומה ותחייתה, על כל פנים בדרך חפץ ורצון להתאחד ולחיות חיי עם, לא היה נכנס בלב כלל שום ציור של יושר, כשיוצע הענין בתור תעודה של דורות. אבל כשהדור בא לזמן עקבא דמשיחא, שהדבר מוכרח שתחילה יכנס בלב כח החיים וחפץ כללי לחיות חיי אומה מסודרת, אם כן, עם החפץ הזה מתרבה כח הרגש לדעת ולחוש שיש מקום לטובות כלליות של דורות להיות מסוג כח היושר והצדק שראוי שהלב יתמלא ממנו, וכיון שהוא מוצא את ההרגל להרחיק כל כח רגש פרטי חפשי בחוג קיומה של תורה, סובר הוא שכך היא המדה שהתורה חלילה סוגרת בעד רגשי הלב הפרטיים שלא יתפתחו כראוי, כיון שהיא מרגלת לעשות הכל בגזירה. אבל באמת צריך לבאר לו שתכנית הגזירה הינה הקיום של הצדק הכללי בכל עת, גם בעת הירידה, ולהודיעו גם כן שלא תזוח דעתו עליו, שעל כרחו צריך הוא להודות שעכשיו, רק בעת הצעד הראשון להתגלות החפץ של חיי הכלל, עודנו רחוק הרבה מהכרה אמיתית במהות הצדק הכללי, ועדיין חסר הוא הרבה מקנין שלם בעצמיות הנפש למדה עליונה זאת במלא מובנה. מכל מקום, לפי ערך הכשרו ההולך ומתפתח לפי קרבתו אל יסוד הבנין הכללי, כן צריך שתבואר לו תכנית הענינים. על כן, טעמי תורה ורזיה הם דברים מוכרחים להתגלות בעקבא דמשיחא, כדי שהלב החי המתחיל להתנער יחוש בכל חום חייו וכל תוקף הרגש שלו את הנועם העליון הפנימי שיש בדרכיה של תורה, תחת אשר הורגל לחשב אותם רק לגזירות של הכרח. עד שבכל דור ודור יתעלה יותר ויתקרב אל המטרה להיות כל כך משוה הרגשתו הפנימית לעומקה של תורה, עד שתמצא התורה כולה חרותה על לוח לבבו, אז יוכל לשאוף חיים חפשיים במלא המובן, ו״תחת בשתכם משנה״י ט ״בארצם משנה יירשו״. וכל זה בא מאהבה של תורה, הבאה מאהבת שם ד׳ אלהי ישראל ושמירת בריתו, תחת אשר עם עזיבתה יוכל לפול לאותו המצב הקטן והשפל שהלב הצר והקטן שלא נתפתח כראוי בעז ובגבורה עומד עליה. ״על מה אבדה הארץ״ ״על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה״. ההליכה בתורה, היא ההקפה הכללית עם הסקירה על פעולת התורה לעתיד לפי מהלך הזמנים והתעלות הנפשות. וכשהשקפה כזאת נסקרת יפה, היא מרוממת את הנפש עד שמכירים את גדולתה של מתנה טובה של חמדה גנוזה זאת של התורה, ומברכים עליה לא בשביל הענין הפרטי של עסק זה של עכשיו שעם התורה, שראוי גם כן לברך אחריה, כי אם על היסוד הכללי הנצחי המקיף את התעודה בכללה. שעל זה אמרו חכמים שלא ברכו בתורה תחילה — בדעה פנימית שהתורה היא הקריאה בשם ד׳. שמאז התחיל אברהם אבינו לקרא בשמו, ולבאר קריאת שמו עם ידיעת דרכיו שהם יסודי המוסר לעשות צדקה ומשפט, הרינו עסוקים עם הכללים הללו לקנותם ולהקנותם לנו ולעולם. ״ובנו ממך חרבות עולם מוסדי דור ודור תקומם, וקרא לך גידר פרץ משובב נתיבות לשבת״.

6 ו

על כל פנים, העיקר היסודי להחיות את הלב הוא ללמד ולהודיע שהערת התורה היא מבא להערת השכל, והעבודה הבאה מהערת השכל היא היותר עליונה. אבל אנו בטוחים שבשום אופן לא תבנה הערת השכל מסתירה של הערת התורה, כמו שאין הענפים מצליחים על ידי קציצת שרשיהם. ומה נואלו החושבים שאותה הטענה של התגברות כח תחיית הלב, להרגיש בעצמו את הישר והטוב ולהיות נוטה אליהם מעצם הטבע המוסרי החקוק בו הוא דבר חדש, בשעה שכבר היא נלמדת מפי החסיד בעל חוה״ל בהרחבה גדולה. אמנם ודאי צריכים אנו זריזות לרומם את כח המוסר, אבל תעזור לנו הרבה הרחבת המוסר בכחה של תורה, לא כדעת המתעים החפצים לדחק את הקץ ולבנות בנינים בשמים בלא שום יסוד. המה יראו עותתם בזמן קצר כי יראו פרי מעשיהם. שאמנם המוסר הכללי צריך הוא לקבל עליו הגוון הלאומי, זהו אין בו ספק, ובאיזה אופן שנגביר כח מוסר באומה יקבל עליו איזה טבע פרטי לפי הכשרון המיוחד, אם כן, למה לנו לחצוב בורות נשברים אשר לא יכילו המים, בעוד שאנו יכולים להרחיב את מעיין חיים שלנו שיהיה לנהר שפלגיו ישמחו עיר האלהים, למען תהיה כלילת יופי משוש לכל הארץ כאשר היתה מאז מימי עולם.