Kuntres Ner HaMitzvot, Chapter 2 קונטרס נר המצות, ב׳
1 א

מצות עשה א'

2 ב

3 ג

פרשת בראשית מצות עשה א' בראשית פ"א ויברך וגו' פרו ורבו ומלאו וגו'. החינוך ורוב מוני המצות הנמשכים אחריו למדו מצות עשה דפריה ורביה מקרא זה. וכן הוא לשון הגמ' גיטין (מ"ב ב') קידושין (ל"ה א'). אך הרמב"ם בספר הנצוות מצות עשה רי"ב כתב קרא דנח ואתם פר"ו וכן הוא לשון הגמ' סנהדרין נ"ט ב'. ונראה דתליא בפלוגתא (עיין יבמות ס"ה ב' ובתוספות ד"ה ולא) דלחכמים קרא דפרו ורבו, לברכה. [וכן קרי ליה בפרק קמא דכתובות (ה'.) ברכה דאדם] ולפי זה על כרחך ילפינן למצוה מקרא דנח. ויש לומר מה דלא אמרו באמת לאדם הראשון לצווי דההוא קודם חטא הוה ולא היה מת ואין צריך לחיוב פריה ורביה דיהיה קיים באישות ואין צריך לו קיום המין דעיקר פריה ורביה משום לא תוהו ועיין ע"ז (ה' א'). ואחר החטא כבר הוליד קין והבל ותאומותיהם וקיים פריה ורביה. ולבניו עד נח לא מצינו שנתייחד הדבור אליהם בצווי [כי צריך לזה אדם מיוחד לקבלת מצות כמו שהיה משה רבינו ע"ה מיוחד לקבלת התורה כמו שכתוב בשבת (פ"ח.) אוריין תליתאי על יד תליתאי. כך נתייחדו אדם ונח ואבות לקבלת קצת מצות]. אי נמי על פרו ורבו היה די על ידי הטבעת הכח באיש ואשה והתשוקה אז ממילא גם בלא צווי יעשו כמו הבהמות והעכו"ם. אבל בדור המבול שהיו משקים כוס של עקרים כמו שאמרו ז"ל (בראשית רבה פכ"ג) [רק מי שהיה מוצא ובידו לישא ב' נשים כמו שאמרו ז"ל (שם)]. אי נמי לפי שהיה נח פרוש בתיבה כדרז"ל (סנהדרין ק"ח: בראשית רבה פל"ד) לכך הוצרך לצותו על פרו ורבו. ויש לעיין דכפל המאמר בנח ע"ש ברש"י די"ל בחד הוה אמינא להתירא אתי [דס"ד לאסור משום דיוליד בנין דלא מעלי וכדרך שאמר חזקי' בברכות (י' א'). או שלא יוליד לריק כדרך שאמרו בב"ב ס' ב' מוטב יכלו מאליהם ולא יצטרך למבול. או שיפרוש מפני הצער כמו בתיבה] וכדרך שאמרו בסנהדרין שם (נ"ט:) אקרא דשובו לכך צריך פעם שני למצוה. אמנם דברי התוס' הנזכר לעיל צריך עיון דהא הך פרה ורבה דמייתי הגמ' ראיתא לחכמים ודאי דרק לברכה דהא למצוה הוא בכלל בן נח. אלא ודאי דמכל מקום מתוך ברכותיו של הקב"ה למדין דמצוה בכך. מה שאין כן היא שלא נצטוית אין שייך לה ברכה בפני עצמה וכמו שכתוב ברכות (נ"א ב') פרי בטנה של אשה מתברך מפרי כו' [ואף על גב דבהאי קרא עדיין לא נשא יעקב והי' לבדו צריך לומר דדייק דהיה ליה להמתין עד אחר הנישואין ולברך שניהם]:

4 ד

ולכן נראה כשנבין טעמא דחכמים. והנה מצינו נשים חייבות בכל מצות לא תעשה ובמצות עשה יש חילוק בין שהזמן גרמא (קידושין כ"ט.). וביאור זה כמו ששמעתי דמדרגת אשה בכ"מ רצה לומר דבר החסר ומבקש השלמה. והשתוקקות לדבר המשלימה היא נקראת חכמות נשים בנתה וגו' והיא האשת חיל ששבח שלמה המלך ע"ה. ושמעתי בזה מה שמרו בנדה (ל"א.) כשאשה מזרעת תחלה שהתשוקה ממנה להשלמת חסרונה אז וילדה זכר שהוא ההשלמה. כי ההשתוקקות להשלמת החסרון מוליד שלימות המעלה כמו שכתוב בזאת יבוא אהרן אל הקודש לכנס לקדושה של מעלה בפר בן בקר לחטאת שידע שהוא חוטא והבאת הפר הוא ההשתוקקות להשלמתו. כי כל אחד הוא חסר בטבעו מיצירה שנולד מאדמה והוא יליד אשה והוא כמוה שהיא בעלת חסרון. רק כשיודע זה ומשתוקק השלמתו אז משיג שלימות המעלה המכונה לידת זכר. וזהו השאלה ברכות (י"ז א') הני נשי במאי זכיין [ועל דרך הפשט ע' סוטה כ"א א' ותבין] כי הזכות רצה לומר שלימות המעלה וזה אין להם. ואמר לו באקרוי' כו' שמקבלת שלימות על ידי בעלה ובנה שמשלימים חסרונה. הבעל חייב בשרא כסות ועונה והבן חייב בכבודה ומוראה וכמו שכתוב בכתובות (ס"ד א') דאמרה בעינא חוטרא לידה כו' ע"ש. רצה לומר שמשלים חסרונה בזה ולפיכך מושכת גם כן מעלה מהם על ידי כך והיינו כי המעלה הוא הממשלה ולכן אמר והוא ימשל בך שלו יש הממשלה. אבל האשה איתא בפרק קמא דקדושין (ל':) דלעולם רשות אחרים עליה ואין לה שום ממשלה ושום כח וכל מה שקנתה אשה קנה בעלה. ורק כח זה יש לה שהבעל משועבד לה למלאות חסרונה וכן הבן כנזכר למעלה. נמצא יש בה כח השליטה והממשלה על השלמת החסרון בבן ובעל. ולכך בענין השלמת החסרון היא גדולה מהם. וז"ש יבמות (ס"ג א') דיינו שמגדלות בנינו ומצילות אותנו מן החטא הרי היא מצלת הבעל מן החסרון וכן גידול הבן הוא השלמת החסרון כי הקטן חסר ונחשב בהדי חרש ושוטה. ולפי שיש לה ממשלה עליהם בהשלמת חסרונה נמצא יש לה כח ומעלה זו של השלמת החסרון עליהם לכך היא משלמת חסרונם. ולפיכך היא מקבלת גם כן שלימות המעלה מהם על ידי ממשלה זו שהיא ממלאה חסרונם:

5 ה

ובזה יש להבין מ"ש בן חכם ישמח אב וגו' כי תואר אב ואם הוא רק לכחם המתפשט בבן וכמו שכתבתי לעיל בביאור הגמ' אין קורין אבות אלא כו' שהאמונה המושרשת בלב כל איש ישראלי מורשה מהאבות. עיין בהרמב"ן על פסוק שורש פורה ראש (דברים י"א) ולכן אמרו בנדרים (ל"א.) כי ביצחק יקרא לך זרע ולא עשיו וישמעאל דאין קרוים זרע אברהם אף שהולידם והוא אב ההולדה אין כחו ניכר בהם אחר ההולדה אם לא שנתגייר דנקרא בן אברהם שאז"ל (ברכות י"ג.) בסוף אב לכל העולם כולו שהוא ראשון לגרים כמו שכתוב חגיגה (ג' א') וכח ההתגיירות נמשך ממנו וגם זה נקרא אב כענין זה בנה אב ואבוהון דכלהו דם בפרק במה מדליקין (שבת כ"ב.) והתלמידים נקראים בנים כמ"ש הרמב"ם פרק א' מהלכות תלמוד תורה ובפרק חלק (צ"ט.) כל המלמד בן חבירו כו' וכן אלישע מצעק אבי אבי. ואיתא בנדה (ל"א א') אביו מזריע לובן כו' רצה לומר כי כח העשה טוב שהוא משלמת המעלה הוא מן האבות. וזהו לובן כמו בהיר הוא בשחקים שלבן מעלה. ועצמות כו' דברים הקשים כענין רך כקנה וקשה כארז (תענית כ'.) שהקשה שלם במעלה ורך היא החסר שמכיר חסרונו וכן רמזו בסוטה (ה' א') בשר על השלמת החסרון וזה מן האשה והאמהות אבל עצם ממנו וכן המוח. [כמו שכתבנו במקום אחר בסוד מוח ולב] ולובן שבעין כי בעין יש השלמת החסרון כי הסומא הוא חסר וכן איתא בירושלמי מכות עינא ולבא תרין סרסורי דעבירה עין רואה ולב חומד [ואיתא ע"ז כ"ח א' שוריינא דעינא בלבא]. ונגד זה השחור שבעין הוא חסרון כענין שחורה אני כי החסרון בתולדה [רק האשה מזרעת אודם הוא השלמת החסרון כענין האי שחור אדום אלא שלקה (סוכה ל"ג ע"ב) ואדום הוא השלמת ותיקון הלקותא] ויש גם כן מעלה בעין כענין שאמרו (תמיד ל"ב ע"א) איזה חכם הרואה את הנולד וכן לבי ראה הרבה חכמה. ונגד זה הלובן שבעין וזה ממנו אבל אשה מזרעת כל מיני חסרון והשלמת חסרון וכח לסור מרע. ובזה יש ליישב קושית תשובות הרי"ף סי' א' מה שכתוב אם למקרא ולמסורות ולא אב כמו בנין אב. כי איתא במגילה י"ג א' וסנהדרין ס"ט א' דמיד שנתעברה קרוי אב. ואם עד שתלד. כמו שכתוב סנהדרין (צ"א ב') דנשמה [משלמת המעלות] משעת הריון שאז נגמרה פעולת האב. אבל יצר הרע [שהוא החסרון] משעת לידה שאז גמור פעולת האם. וקאמר דאם לא כן בועט במעי אמו ויצא היינו לבקשת ההשלמה לחסרון וזה אי אפשר כשהוא בכח עד שיצא לפועל. כי השלמת החסרונות לא סגי בכח בלבד רק במעשה בפועל כמו ששמעתי שעל זה הם הנסיונות להוציא מן הכח לפועל לפי שעה מן האם שהולדתה היא בפועל ממש אבל המעלה מן האב שמוליד בכח ואין ניכר עדיין ויצא לפועל בעת הריון. וכך שלימות המעלה די בכח [וכמו שכתוב פרק קמא דקדושין (מ'.) מחשבה טובה כו' מחשבה רעה אין כו' וזה מבואר]:

6 ו

והקדמונים המשילו איש ואשה לחומר וצורה גוף ונפש. וכן החסרון מן הגוף וצריך לתקנו במעשה הגוף שהוא בפועל אבל המעלות מן הנפש ולפיכך המעלה בכח כמו הנפש שהיא בכח ואין ניכרת לפועל. וכמו ששמעתי בשם חכם אחד עמ"ש ברכות (י' ב') איש קדוש כו' מנא ידעה דרצה לומר כמ"ש אנשי כנסת הגדולה, בפי כו' בקרב קדושים כו' שפעולות נכרות בגוף פוחתין והולכים עד שאצל הקדושים הוא רק בקרב ואין שום היכר בפועל על אברי הגוף. ולכך שאל שקראתו בתואר קדוש ואז מדרגתו בקרב ומנא ידעה דאין כאן ידיעה חושיית להזולת כעצמים בבטן המלאה בעת הריון שגם אז קרוי אב ששלימותו של אב [שהוא במעלה נוספת לידת הבן לו כי בלאו הכי גם כן אינו חסר. מה שאין כן אצל האשה היא השלמת חסרונה כמו שנתבאר לעיל לכך צריך לצאת בפועל] גם כשעדיין בכח ולא יצא לפועל. ולפיכך בנין אב שהלמוד למקומות אחרים שאין מפורשים כאן, זה הלמוד קרוי אב שמוליד כמותם בהעלם. אבל אם למקרא ולמסורות שהלמוד למקומו שניכר ונגלה בפועל:

7 ז

וזה גם כן במדרש [עיין רקאנטי פרשת יתרו ובתרגום שיר השירים ה' פסוק דודי צח ואיכה ב' פסוק קומי רוני] כשלמד תורה שבכתב ידע שהוא יום כו'. כי אור יממא והוא מעלה לכן לשון זכר ולילה חסרון לשון נקבה [וכך איתא (בנדה י"ז ב') מלאך הממונה על הריון לילה שמו] ותורה שבכתב נעלם מבני אדם. מה שאין כן תורה שבעל פה הוא מה שנובע מלב בני אדם כמו שכתבתי במקום אחר על שמות רבה פרשה ו' הלוחות ארכן ששה טפחים ב' בידו של הקב"ה הוא הנעלם מתורה שבכתב. וב' בידיו של משה הוא תורה שבעל פה וב' באמצע הוא הנגלה מתורה שבכתב ואין כאן מקום להאריך עוד. ועיין בתוס' יבמות (כ"ב ב') דבן אקרי אף פסול ממזרות וכן בני בנים מה שאין כן זרע ע"ש. ונראה דבן הוא ההולדה בכח כמו שהתלמידים נקראים בנים ולא זרעו, דזרע רצה לומר בפועל לאפוקי בני בנים ולאפוקי פסול דנקראים תולדה בכח ולא בפועל שהאב כשר והבן ממזר. אבל פסול שלא נשתמד נראה דלא אקרי בנו [עיין בפרשת דרכים דרוש ז' בשם מהר"י באסן בזה ומ"ש במקום אחר]דוגמת עשו וישמעאל. ועל דרך שאמרו ברכות (ס' א') על ופוקד עון אבות דוקא שאוחזין מעשה אבות. והיינו טעמה דגר אין לו ייחס למעלה אף למאן דאמר דעכו"ם יש לו ייחס ביבמות (ס"ב א'). [וההבדל בין עכו"ם לעבד דאין לו ייחס לפי שאין לו שום כח בפני עצמו אף השליטה על השלמת החסרון דיכול הרב לומר לו צאי מעשה ידיך במזונות לכולי עלמא מה שאין כן באשה כמו שכתוב בגיטין י"ג א'] והיינו טעמא דבנך הבא מן השפחה ונכרית אין קרוי בנך (יבמות י"ז.) לפי שאין קדושין תופסין בהן מצד עצמן. ולא כחייבי כריתות שעל כל פנים יש בהם שייכות תפיסת קדושין לאחרים ואם כן הם חסרים גמורים שאין להם משלים החסרון ומולידים חסרים גמורים שאין לו שום השלמה כי יסיר מאחרי ד'. אם לא כשמתגייר ואז הוא כקטן שנולד (יבמות כ"ב.) ואין לו אב אבל מכח תולדתו הוא חסר לפיכך אין קרוי בנך. ולכך בן חכם ושלם במעלה ישמח אב שהוא מכחו ובן כסיל ובעל חסרון תוגת אמו שהוא מכחה ונטעה בו כח החסרון ולא נטעה כח ההשלמה [רצה לומר ההשתוקקות להשלמה בזה עצמו בא ההשלמה כנ"ל] ולפיכך מצות לא תעשה שהוא להשלים חסרונותיו שבתולדה השוה הכתוב אשה לאיש. והמצות עשה הם בקשת תוספות שלימות אמנם יש בהם גם כן השלמת החסרון שנולד בו כמו שכתוב במקום אחר שם ביארתי כי המצות חלוקות בעולם שנה ונפש. התלוית בקניני העולם וחובת קרקע בעולם. וחובת הגוף בנפש. ומצות הזמנים בשנה:

8 ח

והנה החסרון שבתולדה היא לכל חומריי שכל חומר מורכב וכל מורכב עתיד להפרד וא"כ הוא חסר. וזה הראיה על חסרון כל החומריים כי הכל למיתה עומד ומתבטל בהמשך הזמן. והשלמת תיקון החסרון אינו אלא על ידי המיתה כמו שכתוב בכלי חרס שבירתן זוהי טהרתן ואיתא בב"ק (ג' א') שבירתן של כלים הוא מיתתן. וזהו בעם הארץ שנמשל לכלי חרס וכמו שכתוב ברעיא מהימנא וכמו שכתוב במתחבר לעם הארץ דומה לכלי חרס וכלי חרס שנשבר אין לו תקנה (סנהדרין נ"ב:) כמו דכתיב שלהי כתובות דאין חיים לעתיד לבוא אם לא שמתחברין לתלמיד חכם. דהוי [התלמיד חכם] מעמידו של מתכות והכל הולך אחר המעמיד (כמו שכתוב שבת ט"ו ע"ב). דתלמיד חכם הוא דוגמת כלי שטף שיש לו תקנה במקוה שרומזות כמו שכתוב בספר החינוך מצוה קע"ג וקע"ד כאלו אינו בעולם ועכשיו יצא לאויר העולם. וזהו המיתה ותחיית המתים עך דרך שנאמר בתנחומא ויחי יעקב אתה נטמן ואין אתה מת [והוא מדרגה יותר גדולה כי הנטמן עדיין ישנו בעולם רק טמון. וזה כמו שכתוב תענית (ה' ב') יעקב אבינו לא מת אף על גב דקברו קבריא ועל כל פנים נטמן ולא כאליהו ואין כאן מקומו] וזהו במים אין מים אלא תורה דהיינו התלמיד חכם. וזהו הכל לטמאים ובעלי חסרון אחר שנשלמו [דבלאו הכי הוי טובל ושרץ בידו] אבל הטהור מעיקרו שלא נטמא מעולם אין לו שום בטול אף לפי שעה כמו שהיה עומד אדם הראשון קודם החטא. וכן המלאכים בעלי צורה בלא חומר אין בהם חסרון. והנה עולם וגוף גשמיים ועתידים להתבטל גם שמים וארץ כמו שאמרו חז"ל [בראשית רבה פרשה מ"ב] מה שאין כן שנה דהיינו סדר זמנים אין לו תפיסה בגשם. ולכן אמרו בבראשית רבה שהיה סדר זמנים קודם לכן וכמו שכתוב (בב"ר פ"ח) תורה קדמה לעולם שני אלפים שנה שהוא סדר זמנים. דמיד שנבראו הרוחניים נברא הזמן שהוא רוחני כמוהם [שגם לרוחניים כל שהוא נברא הרי יש לו זמן שהתחיל להברא ויש לו סדר זמנים] ולפיכך הזמן אין בו חסרון ואין לו בטול לעולם כמו נפשות הצדיקים וכל נבראים הרוחניים. ואם כן מצות שבזמן אין צריך לתקן הזמן שאין בו חסרון. וגם יום החול אין בו חסרון מצדו רק שבשבת ויום טוב יש תוספת קדושה ומעלה לכך מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות. ולכך כל מצות עשה דבכהונה אין נוהג בנשים [דרק הלאווין שבהם נתרבו ביבמות (פ"ד ב') ולא אעשין] לפי שכל מצות עשה היא תוספת על מה שנולד. ומה שנתייחדו הכהנים בהם על כרחך היא מצד הוספת המעלה דהרי אין בהם חסרון יותר מישראלים כלל [ורבוי הלאווין היינו שדבר זה גורם חסרון עוצם מעלתם ועוד דברים בגו ואין כן מקומו] ולכך אין נוהגין בנשים:

9 ט

ובזה יובן מה דמצות אכילות מצאנו או בזמן והתלוי בו או בכהנים [באכילת תרומה וקדשים]. והיינו כי אכילה היא מחסרונות האדם כי ד"ז נמשך מן החומר שהרי למעלה אין אכילה ואין שתיה (בראשית רבה פמ"ח). ואם כן אי אפשר לומר שנברא האכילה באדם שיש בו תועלת לתקן איזה חסרון דאם כן מה הועיל בתקנתו והרי עדיין יש בו חסרון זה ואי אפשר לחסרון שיבוא לתקן חסרון. רק שיש בו תוספת מעלה לאדם ואז ניחא אף על פי שהוא עצמו חסרון נברא לצורך תוספת מעלה שיגיע על ידו. [דוגמת מה דקיימא לן עשה דוחה לא תעשה ואין עשה דוחה עשה או עשה ולא תעשה דמאי אולמיה דהאי מהאי והבן] ולפיכך מצות שבאכילה שהם תיקוני האכילה שלצרכם נבראת האכילה באדם הם מצות תוספת מעלה ולא מלוי והשלמת חסרון והם מצות הזמנים ומצות הכהונה כנ"ל. וזה גם כן הטעם דנשים אין מציוות בפריה ורביה כי גם פריה ורביה מחסרונות האדם שאינו במלאכים ולכך שייך רק באיש לתוספת מעלה ולא לאשה שצריכה להשלמת חסרון וכנ"ל. ולפי זה לא קשה כלל מויברך אותם דאומר על שניהם פרו ורבו (ע' יבמות ס"ה:) דרק כשנתקללה בקללת והוא ימשול בה שעל ידי זה היא חסרה כנזכר למעלה. [והוא בעבור שגרמה להביא חסרון בעולם שהיא המיתה שזה חסרון בצורת אדם כמו שנתבאר לעיל. מה שאין כן אכילה ופרו ורבו היא רק חסרון החומר לפיכך נתקללה מדה כנגד מדה שתהיה חסרה] אבל קודם הקללה היתה גם כן בעל שלימות מעלה כמו האיש [ותדע שהיא גם כן לא היתה עומדת למות] לפיכך גם היא היתה מצווה על פרו ורבו. [ולמאן דליף מוכבשה (יבמות שם) ולא פריך פרו ורבו תרתי משמע דעל זה לא מצי לשנויי כלום. צריך לומר כיון דאי אפשר לאיש בלא אשה לפיכך על שניהם הוא אומר פרו ורבו גם לה שעל ידה יקיים האיש ועיין בחידושי הר"ן ריש פרק ב' דקדושין ע"ש] וא"א בלתה. וסיים וכבשה לומר שתכלית הפרו ורבו וכבשה. וזהו לשון יחיד שרק הוא הכובש והוא המכוון במצוה שיהיה הכובש רק היא הכנה ואמצעית לכך כי אי אפשר בלעדה:

10 י

והנה ד"ז מבואר מן הכתוב שתכלית פרו ורבו הכבישה לארץ כמו שכתוב פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה ורדו וגו' וכן בפרשת נח הסמיך לפרו ורבו ומלאו וגו' ומוראכם וגו' ובפעם שניה שם בפרשת נח לא נאמר זה עיין פירוש רש"י שם דפעם ראשונה לברכה ופעם שניה למצוה ולברכה שייך רדיה בבעלי חיים אבל לא למצוה על כך דאדרבה ורחמיו על כל מעשיו כתיב ואין על האדם לרדות בהם ולהטיל אימתו עליהם דאסור לצער בעלי חיים רק הבטחת השם יתברך שיהיה ממילא אימתו עליהם וכמו שכתוב שילהי שבת אין חיה רעה נופלת כו'. [וכן הוא בנפש אדם על הגוף הבהמיי דאמר רר' אלעזר הקפר (נדרים י'.) ומה כו' המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה דנקרא חוטא. וכן איתא בפרק קמא דתענית (י"א.) היושב בתענית נקרא חוטא. ואיתא שם בפ"ג (כ"ב.) נשמה שנתתי בך החיה דלצעורי נפשיה אסור רק בברכה נאמר (תורת כהנים בחוקתי) אוכל קמעא ומתברך במעיו. ואיתא סוף פרק ב' דברכות חנינא בני די לו בקב כו' שדי לו בזה ואין צריך יותר ועל זה אמר בפרק קמא דתענית (שם) דנקרא קדוש בדמצי לצעורי נפשיה רצה לומר שיהיה מושל על הגוף עד שהגוף מעצמו מאימת הנפש המוטלת עליו בל יצטרך לצרכי זה העולם רק מה שהוא צורך הנפש. ודבר זה אינו ביד האדם רק בברכת השם יתברך ועזרתו בקודש אחרי שהאדם מסגל כפי כחו ומה שבידו ואפשרותו לחזק כח הצלם אדם אז ממילא צלם אדם הוא רודה בגוף הבהמיי ומושל. וז"ש הכזה צום אבחרהו וגו' שאין הצום דעינוי הגוף נבחר רק בבואו אחר מעשה המשפט. ודוגמת יום הכיפורים שביום שהוא כפור לעונות והנפש מתחזקת ומתתקנת וממילא הגוף נמשך אחריו ואז שייך התענית]. ולכן אמר גם כן ומלאו הארץ דלמצוה די בזכר ונקבה כמו שכתוב בפרק הבא על יבימתו (ס"ה:) וא"צ למלאות הארץ רק לברכה. ועל דרך זה באשה הרוחנית איתא (במנחות צ"ט ב') דפסוק לא ימוש כו' היינו לברכה אבל למצוה די בפעם אחת שחרית [מדת יום לשון זכר] ופעם אחת ערבית [מדת לילה ל' נקבה] שהוא זכר ונקבה. כמו שכתוב בסוף פרק המפלת זכר זה בא וככרו עמו נקבה נקיה באה. וכן היום יום המעשה כמו שכתוב יצא אדם לפעלו וגו' ושכרו עמו מה שאין כן בלילה שם ינוחו יגיעי כח. וכן אז ממשלת הלבנה שלית לה מגרמה כלום רק מקבלת אורה מהשמש המאור הגדול לממשלת היום כאשה מן האיש [וסדר הלימוד ביום תורה שבכתב המשפיע ובלילה תורה שבעל פה המקבלת (עיין שמות רבה תשא) כנודע כי תורה שבעל פה נבנית על תורה שבכתב ומקבלת הימנה. ואיתא בעירובין (ס"ה.) מחדדן שמעתתך דיממא נינהו ומנהרא כאור החמה דשמעתא בעיא צילותא כיומא דאסתנא (שם). שהוא הקבלה ולהיות כלי קבול לדבר תורה. ואיתא (שבת ס"ג.) לגרוס איניש והדר לסבור כמו שכתוב בבבא בתרא (קמ"א.) בת תחלה סימן יפה לבנים [ולזה אין צריך הרחבת הדעת כל כך רק מנוחה והעדר טרדות כמו שכתוב שם בעירובין אי קרצתן כינה לא תנאי וזהו בלילה]. ולכן אמרו (שמות רבה פרשה מ"ז) אין רינה של תורה דהיינו צעקה בקול אלא בלילה זמן הגירסא. מה שאין כן העיון הוא בלב וזהו ביום שאין קולו של אדם נשמע כבלילה כמו שאמרו חז"ל (סנהדרין ק"ד:) [כי בלילה הוא עת הרינה וצעקה בקול ונשמע וכמו שכתוב ויאנחו וגו' ויזעקו ותעל וגו' בגלות הדומה ללילה כמו שאמרו חז"ל (ב"ר פס"ה) אז כשהקול קול יעקב כו']. וזה שאמרו בסוף פרק המפלת שקולו של אשה ערב משל איש ואין כאן מקום להאריך עוד:

11 יא

והנה יש להבין באמת מה ענין הסמיכות וההתלות מלוי הארץ ורדו וגו' לפרו ורבו. וגם שינוי הסדר שבפרשת בראשית הקדים רדיה בדגים ואחר כך בעופות ואחר כך בחיות ובפרשת נח להיפך. ויבואר כי הנה הסמיך בפרשת בראשית שם מקודם בצלם אלקים כו' הוא להורות דאין הממשלה מן האדם על הבעלי חיים רק כאשר הוא בצורת אדם הראויה שהוא בצלם אלקים. מה שאין כן זולת זה כמו שכתוב שילהי שבת אין חיה רעה שולטת על האדם אלא אם כן נדמה לו כבהמה. וביאור זה כי גוף האדם בהמיי ככל הבעלי חיים וגם בבעלי חיים נמצא חכמה ודעת כמטוה העכביש ודומיהם אשר יסופרו בנפלאות טבע הברואים מה שהם בטבעם ונהימת הבהמות וצפצופי עופות לדבור יחשב אצלם כמו שאמרו רז"ל בענין שיחת עופות. ובאיכה רבתי מגעיית השור ואין הבדל בין אדם לבהמה אלא בין רב למעט שזה אינו הבדל עצמי. ואין מותר האדם מן הבהמה אלא על ידי הנפש נשמת חיים שהוא הצלם אלקים הניכר על הגוף. פירוש שם אלקים מורה שליט על הכחות כולם כמו שכתוב בטור אורח חיים סימן ה' רצה לומר מושל על כל כחות הטבע דלכן אלקים בגימטריא הטבע ועיין בתשובות חכם צבי סימן (י"ח). וכמו שהדיין ומושל בעירו נקרא אלהים וכן שרי מעלה המושלים על דבר פרטי. וזהו ממשלה על הכל בכלל ובפרט. וכן האדם יש לו צלם ודמות זה רצה לומר שבידו להיות מושל על כל כחותיו וטבעיים הנכללים להטותם ולשנותם כאשר ירצה כמו שאמרו רז"ל (בראשית רבה פל"ד) הצדיקים לבן ברשותן. מה שאין כן הבעל חי הכל מוטבע אצלו מתולדתו ואין בידו לשנות טבעו. וכאשר יש לאדם צלם אלקים רצה לומר שכח הנפש מאיר בגוף שהוא כח הממשלה על כל כחות גופו הבהמיי אז ממילא מושל על כל בהמיות של כל הבעל חי כמו שמושל על בהמיות עצמו. כי כך יסד השם יתברך גם זה בכח הטבעי עצמו שיהיה נכפף ומקבל מרות מצלם אלקי שזה הרצון כדרשת רבותינו ז"ל (בראשית רבה פ"ה) תנאי התנה הקב"ה עם מעשה בראשית על הים וכו', וזהו הנרצה בהשתוות הגימטריא שזכרנו שגם זה עצמו כח טבעי להיות נכנע להנהגה אלקיית ולכך זהו בטבעי הבהמיות להיות נכנע לאלקיות וצורת אדם שהוא בצלם אלקים. אבל כאשר נדמה כבהמה כמו שאמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה פל"ד) ברשעים שאין לבן ברשותן רק מתנהג על פי טבע שרירות לבו מתולדתו ככל הבעלי חיים אשר על פני האדמה ואין ממשלת צורתו על הבהמיות רק ממשלת הבהמיות עליו אז חיות רעות שולטות עליו. ובזה יובן טעם למה שכתב התוס' פרק הבא על יבימתו (ס"א א') ושאר דוכתיה בשם ר"ת לחלק בין אדם להאדם דממעט עכו"ם. והיינו כי אדם רצה לומר הנפש וצורת האדם האמיתית בזה לאפיקי עכו"ם דאינם בצלם אלקים. מה שאין כן האדם הידוע וניכר לכ"זו על ידי הגוף דהנפש רואה ואינה נראית כמו שכתוב בפרק קמא דברכות. רק ההכרה מצד בריאת הגוף בפועל ממש זה שוה בכל וגם עכו"ם בכלל. כי כן יסד השם יתברך מטעם הבחירה שזה יסוד הנפש שבידו להטות כחות גופו או לא והרי גם עכו"ם היה בכלל אלא שכבר בחרו ברע ונתנה תורה ונתחדשה הלכה ראה ויתר גוים כמו שאמרו ז"ל (ע"ז ב:) ואין כאן מקום להאריך:

12 יב

והנה הדרך שיגיע האדם לצורתו וצלמו האלקיי כאמור והכח אשר שם בו השם יתברך אשר בו ינצח טבע תולדתו. הוא מה שסיים הכתוב אחר כך זכר ונקבה ברא אותם וגו' שהצלם אלקים הם ב' כחות נפרדות זכר ונקבה. והם הנרמזות בכתוב ידע שור קונהו וגו' ישראל לא ידע עמי לא התבונן. יבואר זה כי איתא ב"ב (ט"ז א') ברא יצר הרע ברא תורה תבלין רצה לומר יצר הרע הוא טבע תולדתו כמו שכתוב יצר לב האדם רע מנעוריו ומצד הגוף הבהמיי דלכן מצינו גם בבהמה יצר הרע כמו שאמרו רז"ל (ברכות ס"א.) והא חזינן דנשכה ובעטה כו' ועל זה אמר שם איוב בראת צדיקים כו' שהי' סבור שהכל תלוי בתולדת טבעו ואין בחירה לשנות תחלת בריאתו. ועל זה אמרו לו דיש תורה תבלין רצה לומר החכמה שברא השם יתברך באדם [כדרך שנאמר (בראשית רבה פס"א) באברהם אבינו ע"ה שהיה קודם מתן תורה דנעשו ב' כליותיו כשני מעינות ונובעות חכמה [ולכמה מאן דאמר היה איוב גם כן קודם מתן תורה (ב"ב שם)]. אלא דדרך זה קשה מאוד להגיע אליה וכמו שאמרו ז"ל (ויקרא רבה פ"ב) ע"פ אחד מאלף מצאתי זה אברהם והיה ב' אלפים אלו תוהו עד שנתנה תורה ונתרחב הדרך לכל באי עולם] שבכח חכמה שבמוחו יכול להתבונן ולמצוא דרך ד' ולנצח כחות גופו מצד שמבין ויודע שזה רע לו ומטה אותם לדרך אחר. ועל זה אמר ברכות (ח' א') אין להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה זהו משכן הקב"ה שהוא הצלם אלקי חופף עליו ושוכן בקרב מוחו בהתבוננו בהלכה ותורת ד'. ואיתא משחרב בית המקדש רצה לומר דשם היתה השראת שכינתו ית"ש בעולם עדיין היא נמצאת בנפש שהיא בכל חלקיה דוגמת בית המקדש כמו שכתוב בזוהר. ועל ידי זה חוזרת להיות בעולם שהנפש מוגבלת בגוף שהוא מוגבל במקום והמקום הוא בעולם ואמרו רז"ל ד' אמות הוא מקומו של אדם בכל מקום ולכן אמרו ד' אמות של הלכה רצה לומר הלכה ההילוך והנהגה על פי התורה [וכך קבלתי דד' אמות של הלכה אין רצה לומר לימוד הלכה דוקא אלא ההתנהגות על פי הלכה]. והנה בפרק במה מדליקין (ל"א ב') איתא אין להקב"ה בעולמו אלא אוצר של יראת שמים בלבד ויליף שם מקרא דיחידה היא היראה בעולם. וצריך לומר דמאן דאמר דברכות ר"ל סבירא ליה כאידך מאן דאמר בפרק במה מדליקין שם דבר אוריין עדיף ע"ש. וענין פלוגתתם דבאמת זה בלא זה לא סגי כמו שכתוב (פרקי אבות פרק ג' י"ז) אם אין יראה אין חכמה אם אין כו'. וביאור זה דהיראה בלב כמו שכתוב ביומא (ע"ב ב') על פסוק ולב אין עיין שם וכיוצא בו בפ' חלק (קל וחומר:) בדואג ואחיתופל קודשא בריך הוא ליבא בעי עיין שם. פירוש הלב ממשיך ליראת שמים וכמו שכתוב בפרק במה מדליקין (שם) אפילו הכי אי כו' ואי לא לא והיינו כי היראה נמשך מן ההכרה הברורה שהשם יתברך נוכח עיניו כמו שכתוב בהג"ה דריש אורח חיים. וההכרה הברורה אינו בחכמה שבמוח [דשם משכן המדמה ומלא דמיונות גם כן]. והבירור הוא רק בלב ששם כח המרגיש. וההרגשה הוא בדבר ברור נוכח עיניו שאינו בדמיון וכמו שכתוב באבות (פ"ו) בבינת הלב שהבינה תלויה בלב. וכמו שכתוב בפרק קמא דברכות (י'.) דדים במקום בינה פירוש במקום הלב כמו שקבלתי על פסוק אני בינה וחכמי קדם אחכמה הוא מושכל ראשון ובינה מושכל שני. וכן סדר בנין האדם לידת המחשבה היא במוח והוא מושכל ראשון [והוא מכוון גם לדברי רש"י פרשת תשא חכמה מה שלמד מאחרים שזה נולד מעצמו ואין כאן מקום להאריך בזה] ואחר כך מתבונן בלבו אם כשר הדבר לפניו. ואחר כך בא לפועל המעשה על ידי האברים שמשכן חיותם נמשך מן הלב כמו שכתוב כי ממנו תוצאות חיים. ועל ידי רצון הלב כלי המעשים גומרים כמו שאמרו רז"ל עין רואה [רומז לחכמה שבמוח] ולב חומד כו'. ולכן איתא ברכות (ס' א') דמשכן יצר הרע על מפתחות הלב שהוא מקור למעשה. וכל פעולה שאינה על ידי רצון הלב הרי זה שוגג ואונס ומתעסק בעלמא ולאו כלום הוא רק כמעשה קוף בעלמא. רצה לומר שאין בם ב' כחות אלו נטועות להטות המעשה לכל אשר ירצה על פיהם רק מפי כח טבעי הנטוע באברים לבד וזהו מעשה בהמה. ומי שעשה על פי רצון הלב אבל בלא התבוננות המוח הוא נקרא מזיד [עיין יומא (ל"ו ב') ג' שמות אלו וביאורם לדעתי כמ"ש] אבל מי שעשה בהסכמת החכמה שבמוח והרצון שבלב זה נקרא מורד וכמו שאמרו רז"ל יודע רבונו ומתכוון למרוד בו:

13 יג

ומשכן צלם אלקים הוא בב' כחות אלה המעוררים המעשה ואינו מעשה קוף רק בבחירתו וביתרון האדם מן הבהמה. והאלקות השוכן בהם הוא התורה והיראה התורה והחכמה במוח והיראה בלב כמו שנתבאר. ועל ידי שניהם בידו לכפות כלי המעשה וגופניים להיות נמשכים אחר רצון השם יתברך. שהירא שמים שהוא הלב טוב על זה אמרו באבות (פרק ב') שבכלל דבריו דבריכם שזה כולל כל המדות טובות ממדות הגוף להטותם. ובלא תורה שהיא החכמה והידיעה בטוב ורע לא סגי, דלא ידע מה הטוב כמו שכתוב (אבות פ"ב מ"ו) אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד. וכן בתורה וחכמה לבד לא סגי כמו שכתוב סוף פרק קמא דקדושין תלמוד גדול שמביא לידי מעשה הוא על ידי הלב כנ"ל. ובלאו הכי לא סגי כמו שכתוב בירושלמי פרק קמא דברכות בלמד שלא על מנת לעשות רצה לומר ע"ש וכמו שכתוב בברכות (י"ז א') שלא יהא אדם וביומא (פ"ו א') וזה בא מן הלב רע. ועל זה אמרו בפרק במה מדליקין (ל"א:) ואי לא לא פירוש ואין בידו כלום כמו שכתוב ביבמות (ק"ט ב') דאף תורה אין לו ע"ש. והיינו דאף על פי שהבריאה המוח ואחר כך הלב וכנזכר לעיל שבתחלה ראשית המחשבה והחכמה ואחריה בינת הלב מכל מקום הרי מן הלב תוצאות חיים לכל האברים וגם למוח עצמו נמשך התעוררות למחשבה מכח הרצון שבלב. וזהו אם אין יראה כו' שחוזרים חלילה זה קודם לזה וזה קודם לזה לעולם לכל רצון הלב קודמת מחשבה במוח ולכל מחשבה קודם רצון בלב שרוצה לחשוב כך ולעולם זה נמשך מזה. וזה בכל מחשבות ורצונות שבאדם הן לרע והן לטוב במחשבות דצלם אלקיי דקדושה שבלב ומוח על ידי תורה ויראת שמים [ולפי שמקור החיים בלב לכן איתא שם ביומא בלב למשמאילים סמא דמותא העדר החיים. מה שאין כן בהעדר התורה]. וזהו גם כן ב' המשלים בפרק במה מדליקין שם למפתחות פנימיות וחיצונית ולתרעא ודרתא שהם לכאורה שני הפכים. ורצה לומר שמפתח חיצוני רצון הלב להתעורר לחכמה על ידי יראת שמים שבלב ואז כשהחכמה נמשכת מצד היראת שמים המתעורר בלב אז הוא מגיע לפתח שני שהוא התרעא והוא תורה וחכמה שבמוח. ואחר כך לדרתא שהוא יראת הלב ששם הדירה קבועה לחיי האברים שהוא חיות כל האדם ומשם יוצאת לפועל המעשה טובה שזהו תכלית חכמה כמו שכתוב בסוף פרק ב' דברכות. [וזה גם כן מה שכתב בתנא דבי אליהו רבה פ"ג אני יראתי מתוך שמחתי ושמחתי מתוך יראתי. השמחה היא בתורה כמו שכתוב פקודי ד' ישרים משמחי לב] וביומא שם יראת ד' טהורה עומדת לעד זה הלומד תורה בטהרה מאי הוא נושא אשה ואחר כך לומד תורה. פירוש שהתורה הנמשכת מן היראה היא תורה של טהרה כי דבר שיש בו נגיעה לגוף הבהמיי נקרא טומאה. כמו שכתוב במקום אחר בביאור ג' מיני טומאות הנשלחים מג' מחנות שהם כוללים ראשי המדות רעות שבגוף האדם. שהם הקנאה נגדו בגוף טומאת צרעת שדרשו רז"ל (ערכין ט"ו: ויקרא רבה פרשה ט"ז) המוציא רע ויסודו הקנאה והוא הרע לבריות ולכן נשלח חוץ למחנה הבריות ובפרט מחנה ישראל שטבע תולדתם היפך זה רק רחמנים וגומלי חסדים (יבמות ע"ט.) וזב הוא בעל תאות שידוע שזה טוב לבריות על פי רוב והוא מכלל הבריות וגם הכלל ישראל שחטא זה רגיל בהם כמו שכתוב בסנהדרין (ס"ג:) לא פקרו אלא להתיר עריות ובסוף פרק חבית (קמ"ז:), חמרא כו' קפחו י' שבטים. ונאמר וישמן ישורון ויבעט. אבל אינו במחנה לויה שהם המקודשים לשמים שכל מקום שאתה מוצא קדושה שם גדר התאות וכמו שכתוב ברכות (י' ב') כי איש קדוש הוא שלא מצאה זבוב העדר תאות אכילה ולא ראתה קרי העדר תאות זנות. ונגד טמא מת הוא הכבוד שכל הרודף אחריו בורח כמו שכתוב בעירובין (י"ג ב') וההתנשאות בתכלית בלב היא השפלות בתכלית עד שנפשו כעפר לכל תהיה. וז"ש בסוטה (ה' א') דהמתגאה אין עפרו ננער שאין בו שום חיות. כי זה כל האדם החיות הנופח בעפר מן האדמה וההתנשאות היא יתרון החיות וכל המוסיף גורע גמלא אזיל כו' אודנא דהוה ליה כו' (סנהדרין קל וחומר.) מדה כנגד מדה גם זה שיש לו אינו שלו והוא נעדר החיות מכל וכל ונשאר עפר לבד שאין ננער וזהו טומאת מת שהוא השפלות הגמור במיתה והעדר החיות. וכמו שכתוב בתמיד (ל"ב.) מה יעשה ויהיה כו' וימות כו' הוא ממש מכוון למאמר הרודף אחר הכבוד כו' הבורח כו' דאם יהיה כמת שאם הוכה וקולל לא ירגיש וכעפר לכל שהיא מדרגת המיתה השב אל העפר כשהיה אז מחיה עצמו והכבוד רודף אחריו. ולהיפך כשיהיה אז ימות ונעשה טומאת מת או מת עצמו שגם הוא מותר במחנה לויה שהם התלמידי חכמים עובדי ד' וכמו שכתוב (סוטה שם) בשמתא מאן דלית ביה. ואיתא כתובות (ק"ג ב') נהוג נשיאותך ברמים [וגם שם הוא משכן טומאה זו דאין אומרים אל תתנשא אלא למי שראוי להתנשאות]. אבל אסור במחנה שכינה דאין כבוד נגד ד' כמו שכתוב בדוד המלך ע"ה (ברכות ד'.) וכמו שכתוב בריש פרק ב'דקדושין וכמו שכתוב (ברכות י"ט: וש"ד) במקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב. וכמו שכתוב בשלהי סוטה שאין חולקין כבוד לתלמיד במקום הרב:

14 יד

ואלו הג' הם שורש כל המדות רעות שכולם ענפים להם והם בטבעי תולדות הגוף. ומקביל להם בצלם אלקיי שבאדם החכמה שבמוח נגד כבוד כמו שאמרו רז"ל בעירובין (נ"ה.) שלא תמצא תורה בגסי הרוח. ובסוף פרק במה אשה הסנה הסנה כו' ובכ"מ בדרז"ל דמשכנה אצל נמוכי הרוח ולכך הכבוד רודף אחריהם כמו שכתוב כבוד חכמים ינחלו וכנ"ל דהוא רק לתלמיד חכם. וחכמה היא מחנה שכינה כמו שכתוב בזוהר אורייתא וקודשא בריך הוא חד. ובבראשית רבה ריש פרשה א' דתורה היתה אצלו אמון במחנהו. [ובמקום אחר ביארנו זה באורך על מה שכתוב אלקי נשמה שנתת בי טהורה דנשמה היא שבמוח והיא טהורה לגמרי. והיא הסיוע של השם יתברך שאמרו רבותינו ז"ל (סוכה נ"ב.) אלמלא הקב"ה עוזרו. ואיתא ביומא (ל"ט:) דמסייעין אותו וזה על ידי ד' השוכן אתם בתוך טומאותם זהו מחנה שכינה ואין כאן מקומו] ובינת הלב נגד תאוה שבאה מלב כמו שכתוב תאות לבו וא' הלב חומד והיראה מצלת כמו שכתוב בריש פרק כל היד ע"ש. ומשכנה במחנה לויה הם עובדי עבודת ד' כמו שכתוב אם אדונים אני איה מוראי שהיראה מאדון לעבד שאימת רבו עליו. מה שאין כן מאן דאחיד באורייתא כאלו אחיד בקודשא בריך הוא והוא מדרגת בן וכדרך שאמרו רבן גמליאל על רבי חנינא בן דוסא ברכות (ל"ד ב') שהוא כעבד וכו', כידוע רבי חנינא בן דוסא. בעל עבודה שבלב זו תפלה ומעט מימרות בדינים נמצא ממנו בגמ' ורבן גמליאל נשיא וראש ישיבה עיקר עסקו בתורה. וגמר היציאה לפועל בכלי המעשה הוא נגד הקנאה דלא שייך אלא כאשר יוציא לפועל ניכר לזולת. שזהו שורש הקנאה במה שבין אדם לחבירו ומילי דנזיקין שהיא במעשה מפעולת הרע ולעומתו בטוב פעולת הטוב והוא במחנה ישראל כמו שאמרו רז"ל (עירובין י"ט א' וש"ד) אפילו פושעי ישראל מלאים מצות כרמון [וסתם מצוה בדברי חז"ל היא צדקה (עיין רש"י שבת קנ"ו.)כנודע שהוא ההטבה לחבירו. וא' בבראשית רבה (פ"ח) חסד אומר יברא שכולו חסדים. [והן הם ג' מדרגות מאן דבעי למהוי חסידא שבדברי חז"ל בבא קמא (ל'.) ואין כאן מקומו]. וכך הוא סדרן במשנה (פ"א) דאבות על שלשה דברים העולם עומד תורה וחכמה שבמוח ועבודה שבלב [והוא עבודת הכהנים והלוים גם כן בפועל במקדש] וגמילות חסדים שבמעשה כנ"ל. אלא שהיפך כאן הסדר ובכל חד נקט כסדרו מלמעלה למטה. וכך הוא סדר המקיים העולם סדר הליכת מדרגותיו מוח ואחריו לב ואחר כך כלי המעשה גומרים וחלופיהן בגולם שהיא המשנה סדר היצירה שאינו מתבונן על כל מעשה ורצון מקודם אם יעשה זה. ואצלם הוא מתחלה מעשה ואחריו הלב ואחריו המוח [שזה נרמז בדברי חז"ל (בראשית רבה פל"ד) הרשעים הן ברשות לבן. הן רצה לומר עיקר צורת האדם שהוא על החכמה שבמוח שזהו מותר האדם מן הבהמה]:

15 טו

והנה הסדר הנזכר הוא בכל פרט מעשה וכן בדרך כלל למי שהוא בקודש שהוא חכם וירא וידע שכאשר יתבונן במוחו לא יטעה לומר על רע טוב וכן לבבו אחר כך לא יטנו. אבל סדר הכניסה לקודש למי שהוא בא להתקדש ולטהר כחותיו אז מתחלה נכנס למחנה ישראל ואחר כך למחנה לויה ואחר כך לחדר היותר פנימי שהיא מחנה שכינה שנטהר מכל הטומאות כסדרן עד שהגיע לטהרה הגמורה שהיא מחנה שכינה שהוא הלומד תורה כדברי חז"ל (יומא ע"ב:). שאין טומאות של הלומד לקנטר שהוא הקנאה הגרוע מכולם שאינו בכלל מחנה ישראל שעל זה אמרו חז"ל (ברכות י"ז.) נוח לו שלא נברא ושנהפכה שלייתו רצה לומר ולא בא לכלל מחנה ישראל כלל. והלומד לעשות קורדום להתפרנס שהוא תאוה וכן הלומד לשם חכמה ככל החכמות שזה ממש דוגמת תאות עריות וזה אינו בגדר תלמיד חכם אבל הוא בכלל ישראל. אבל הלומד להתייהר ולעשות עטרה להתגדל שהוא הכבוד הוא בכלל מחנה לויה התלמידי חכמים כמו שכתב התוס' (שם) דעל זה אמרו חז"ל לעולם יעסוק אדם כו' שלא לשמה כו'. אבל אינו במחנה שכינה שהוא לעשות דברים לשם פעלן לבד ולא כוונה אחרת. וזה הוא רק על ידי יראת ד' מקור החיים על ידי זה נעשה מיימין בה שהוא סמא דחיי למיימינים (יומא שם) כמש"ל שעל ידי בינת הלב שהוא נקי מתאות הלב שהיא עיקר כל הטומאות כי חיות הכל נמשך מן הלב כנ"ל. וכן הקנאה והכבוד שורשם התאוה שמתאוה לכבוד ומתאוה לקנאה. והיוצא דרך מחנה לויה בשלום יכול לכנס גם כן למחנה שכינה שעל ידי זה נכנס טהרה לכל מיני הטומאות כאשר הלב טהור [שלכן ביקש דוד המלך ע"ה רק לב טהור וגו' וכמו שכתוב כי ממנו תוצאות חיים] כמו שכתוב בפרק חלק (קל וחומר:) רחמנא לבא בעי. וזהו עומדת לעד לפי שאין הלימוד תלוי בדבר מדברי הגוף שאז בטל דבר בטלה אהבה מה שאין כן זה שהוא לשם שמים סופה להתקיים כמו שהשם יתברך קיים לעד.

16 טז

17 יז

ומ"ש (יומא שם) הנושא אשה כו' ירמוז כי ידוע מה שכתוב בבראשית רבה (פנ"ח) תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים וכן איתא בסוטה (מ"ו א') מאי פירות אילימא פריה ורביה כו' אלא מצות. וכמו שכתוב (נדה ל"א.) ג' שותפים בתולדה הגשמיות הקב"ה ואביו ואמו כך ג' שותפים בתולדות המעשים טובים. ב' כחות מן האדם לנצח היצר והם חכמה שבמוח דוגמת ההריון ומוליד ראשית המחשבה שהיא בהעלם עדיין ושולח לבב להתבונן והיא המולדת המעשה שהיא ההולדה הנגלית. וזה שאמרו בהמפלת (שם) אביו מזריע לובן והאם אודם כידוע בזוהר [ע"ש בריש ההקדמה ב' א'. פנחס רט"ו א'] שגוון הלובן רומז לחסד והאודם על דין. כענין אם יהיה חטאכם כשנים [אדומים כדם] כשלג ילבינו. וזהו התורה שנקראת תורת חסד שהיא מדרגת בן כמו שכתבנו לעיל והיראה במדרגת עבד כמו שכתבנו לעיל וכמו שכתוב אלקים מורה דין שהוא אדון שופט ומושל. ואי אפשר לשניהם בלא הקב"ה כמו שכתוב בקדושין (ל':) אלמלא הקב"ה עוזרו כו' אחר כל הסיגול שהאדם עושה בחכמתו ובינתו ויראת חטאו הקודמת לחכמתו אינו כלום בלא הקב"ה, כמו שכתוב (ויקרא רבה פי"ד) אבי ואמי עזבני כל אחד זה פונה לכאן כו' ועדיין אין מציאת התולדה לפועל אלא על ידי הקב"ה שהוא נותן נשמה כו'. כך גמר המעשה אינו בידו של אדם כמו שכתוב בפרק קמא דמגילה (ו':) לאוקמי גירסא סייעתא דשמיא ובמ"ק (ט"ז:) וד' עמו שהלכה כמותו בכל מקום. שכל מעשה היוצאות על ידי חכמתו ובינתו היתה כהלכה וכראוי וזהו רק על ידי שד' עמו שדבר זה אינו אלא ביד הקב"ה להיות מוליד מעשה טובה [שבלאו הכי אין קרוי תולדה]. וזה שכתוב בירושלמי דברכות (סוף פרק קמא) אין את יהיב עינא [והיא חכמה כמו שכתוב החכם עיניו בראשו ואמרו רז"ל (תמיד ל"ב.) איזהו חכם הרואה את הנולד] ולבא [היא בינת הלב. והופכו הסדר מן הכתוב דלא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם מטעם שנתבאר לעיל בהיפוך הסדר דקנאה תאוה וכבוד נגד תורה ועבודה וגמילות חסדים] לי כו' דצריך למיהב להשם יתברך רק כל אלה. שהתורה תבלין ליצר כמו שכתוב בפרק קמא דב"ב (ו'.) ובקדושין (ל':) וכן היראה כמו שכתוב בספרי אם באת למרוד דע שאתה ירא כו'. וכמו שכתוב בפרק עקביא הסתכל כו' ולפני מי אתה עומד כו' ואין אתה בא כו' שהיא יראת העונש. [וכמ"ש (ברכות ל"ג:) הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים שזה ביד האדם. אבל התורה היא מתנת ד' לאדם כמו שכתוב ממדבר מתנה כי היא של השם יתברך כי לו החכמה מה שאין כן היראה אין שייך אצל השם יתברך והוא רק בידי אדם ואין כאן מקום להאריך] והתשלום הוא מסיוע השם יתברך כאשר האדם מצדו למיהב לו ב' אלה:

18 יח

וזה סוד מ"ש בזוהר יתרו פ"ה א' ושאר דוכתיה דחכמה ובינה הם אבא ואמא. ובתיקונים דאבא מוחא ובינה לבא ואין כאן מקום להאריך בביאור הדברים למה שהם. אבל הוא מבואר בתולדות המעשים טובים של האדם כמו שנתבאר לעיל כי החכמה שהיא ראשית המחשבה היא כמו האב. וזה שאמרו בן חכם ישמח אב שהחכמה נמשכת ממנו. והבינה באם כמו שאמרו רז"ל (נדה מ"ה:) ויבן שנתן בה בינה יתירה והיא היראה שמיוחס לאשה כמו שכתוב אשה יראת ד' ונאמר יראת ד' היא אוצרו ואז"ל (ברכות ס"א.) שהאשה כאוצר רחבה כו' וכמו שנתבאר לעיל שהאשה מדרגת השלמת החסרון וכן יראה יסוד למצות לא תעשה כמו שכתבו הקדמונים. ואיתא בשמות רבה היכן החכמה מצויה בראש ר' אליעזר אומר בלב שנאמר וכל אשה חכמת לב אמרו ליה אין חכמה לאשה אלא בפלך. פירוש חכמת האשה רק השלמת חסרונה כמשנת"ל [וכמו ששמעתי באורך על פסוק חכמת נשים] והוא בפלך שהיא המלאכה שהאשה עושה לבעלה שהוא להשלים כדתנן התם (כתובות נ"ט:) שהבטלה מביאה לידי שעמום ולידי זימה. והיא היראה כמו שכתוב באבות (פ"ב) כל תורה שאין עמה מלאכה היא עמוד העבודה שהיא היראה כמו שנתבאר לעיל וכמו שכתוב ולעבדו בכל לבבכם שהעבודה שבלב וכמו שכתוב בשבת (קי"ט ב') שהדבור מלאכה וכמעשה. ומצינו דבור בלב כמו שנאמר ודובר אמת בלבבו מה שאין כן במוח לא מצינו דבור כי ג' מדרגות מחשבה דבור ומעשה כך סדורן מחשבה במוח ודבור בלב כנ"ל וכלי מעשים גומרין כמו שנתבאר אצלינו במקום אחר. וכשאין עמה מלאכה שהיא הלב סופה בטלה כנ"ל שאינה עומדת לעד. [וזה גם כן מה שאמרו (אבות שם) טוב תורה עם דרך ארץ. פירוש דרך ארץ היא היראה כמו שכתוב והארץ נתן לבני אדם וכמו שכתוב (ברכות ל"ג:) הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים שזה נתן לבני אדם. וזהו דרך ארץ ודרך גבר בעלמא הדין ויגיעת שניהם משכחת עון כנ"ל. וכמו שכתוב בפרק קמא דברכות (ה'.) נצחו [בטבע תולדתו שנוטה במדה זו להיטב] מוטב ואם לאו יקרא קריאת שמע שהיא קבלת עול מלכות שמים. שהוא ההכרה הברורה מעול מלך והוא עבדו ומתיירא ממנו. ותורה קודמת ואחריה היראה ואחריהן יזכור יום המיתה היא בקשת הסיוע מהשם יתברך כשרואה שיגע ולא מצא התועלת לזה לעורר רחמי שמים עליו שמן השמים ירחמו ויעזרוהו. והוא על ידי זכירת יום המיתה שהנפש נפרדת מן הגוף ועולה למקורה ומתאחדת עם המקור וכידוע מהבעל שם טוב כי המתקת הדינים הוא על ידי ביטול נפשו למקורה. דשם היא תרעא דחירו ואין כאן מקומו בביאור זה]. ולפיכך חכמת נשים היא בלב משכן היראה המשלמת החסרון זהו עיקר חכמתן שמשתוקקת להשלמת חסרונם כמו שנתבאר לעיל אבל אינן לומדות תורה שהיא חכמה שבראש:

19 יט

ולכן אמרו בפרק הבא על יבימתו (ס"ב:) כל מי שאין לו אשה שרוי בלא שמחה ברכה טובה ואחר כך הוסיפו עוד תורה חומה שלום. והם ג' נגד ג' אשר בחסרון האשה יראת ד' שלשתם חסרים. ואמר בראשונה חסרון דמעלה בלא שמחה הוא חסרון מעלת התורה כמו שכתוב פקודי ד' ישרים משמחי לב רק כשישרים. והישרות בלב כמו שכתוב ביושר לבב ואז משמחי לב אבל בלאו הכי אין השמחה נמשכת מן התורה והיינו שאין מעלת התורה אצלו בשלימות. ואחר כך הוסיף עוד דאין תורה כלל וכמו שכתוב ביבמות (ק"ד ב') כל האומר כו' אף תורה אין לו. ובלא ברכה הוא מקביל נגד בלא חומה שהוא מעצור למדות רעות ותאות וכמו שכתוב בריש פרק כל היד ונאמר עיר פרוצה אין חומה איש אשר אין מעצור לרוחו. ונגדו בלא ברכה היא על חסרון שלימות מעלת היראה [כנ"ל על בלא שמחה נגד בלא תורה] כי ברכה ענינו בפועל ממש שזה נראה לעין גשמי ומה שאינו עדיין בכח הלב רק במחשבה שבמוח זה נראה לעין רוחני כמו שאמרו חז"ל הכל בידי שמים, שייך לכך שם ברכה ורבוי דזה שייך רק כשיש מעשה האדם כמו שכתוב בזוהר (ח"ב פ"ז) באלישע וכמו שכתוב יוסף עליכם ככם דייקא ככם. וז"ש בהזהב (נ"ט.) אין הברכה מצויה אלא בשביל אשתו כידוע ברכה מלשון בריכה ומעין מים שהוא שלימות הברכה ששלימותה הוא כאשר יהיה נהרא מכיפיה מיברך (שבת ס"ה:) עד אין קץ ואין פוסק לעולם ומקור מים לא יכזבו מימיו. וכן הלב מקור החיים ומקור הוא שלימות הברכה. וזהו הסמיכות יהיה מקורך ברוך ושמח באשת נעוריך כמו שכתוב בע"ז (י"ט ב') אשרי שעושה תשובה כשהוא איש זהו אשת נעורים. ובלא טובה נגד בלא שלום על שלימות המעשים בלא טובה על העדר תיקונם בתוספות ורבוי [וכדשז"ל בנדרים (נ':) על אבותינו אמרו נשינו טובה כמו שכתוב עושה שלום ובורא רע. [כי רע הוא רע לבריות כידוע וכמו שכתוב בזוהר ושלום הוא היפוכו וזהו עמוד גמילות חסדים] והוא על החסרון כמו שכתוב אין שלום בעצמי מפני חטאתי. וזה שכתוב בשילהי עוצקין דכלי מחזיק ברכה שהוא הוספת החיים שבלב ביראת ד' כנ"ל אינו אלא השלום בעצמיו של אדם. כשאינו חסר המדות ושלימות המעשים על כל פנים אין בו חסרון אז יוכל להחזיק ברכה מהכרת הנוכח של השם יתברך וכי יפול לא יוטל וגו' שגם בעת הנפילה שהוא לצורך תוספות ברכה כידוע ד' לא יעזבנו בידו. והוא קל כשאינו חסר במדות ומעשים. וגם טוב הוא היפך רע כמו שכתוב (תענית ל"א.) דלא מוסיף יאסף תקבריה אמיה. ועל ידי היראת שמים יסלק המעשה שאין בה תוספות קדושה ויזכך עצמו עד שכל מעשיו יהיה בלתי לד' לבדו וכמו שכתוב בכל דרכיך דעהו ואמרו וכל מעשיך יהיו לשם שמים. וזה שכתוב ותזנח משלום נפשי על ידי החטא [ורז"ל דרשו בפרק במה מדליקין (כ"ה:) הדלקת הנר שהוא הגנת והרחקת הנזק באישון לילה ואפילה שנכשל בחשיכה וכמו שכתוב בסוטה (כ"א א') דעל ידי הנר ניצל ונר מצוה ע"ש] נשיתי טובה הוספות מעלות ויתירות זה כבר שכח מאחר שעוד הוא חסר. וזה שדרשוהו בפרק במה מדליקין שם על הרחיצה שהוא הוספת תענוג:

20 כ

ועל זה איתא גם כן בשילהי תענית אין אשה אלא ליופי אין אשה אלא לבנים ובכתובות (נ"ט:) הוסיפו אין אשה אלא לתכשיטין. והיינו כי ג' השלימות גם שלשתן תלויות בלב כנ"ל ובאשה יראת ד'. והיופי היא תענוג לבעל אבל אין היא רואה את עצמה וזהו שלימות התורה שיראת ד' הוא אוצרו של תורה כמו שכתוב בפרק במה מדליקין (ל"א.) ואשה דומה לאוצר וכמו שכתוב בהרואה (ס"א.) וכפי יופי ובהירות היראה כך יתרון העונג בתורה שמשיג בחכמתו עונג רב כמו שכתוב מתוקים מדבש וגו'. ותכשיטין הם תענוג עצמה שהיא עצמה מתענגת בהם וכמו שכתוב בפרק במה אשה (נ"ט:) דשלפה ומחוויא שמתפארת בהם והוא שלימות היראה ובינת הלב עצמה. ולבנים היינו תולדותיהם שהיא שלימות המעשים כנ"ל. ומה שכתוב הנושא אשה כו' שנכנס במפתח החיצון דיראה קודם וכנ"ל. ועיין בפרק קמא דקדושין (כ"ט ב') יש בזה פלוגתא אם ישא אשה ואחר כך ילמוד או להיפך וקאמר ולא פליגי הא לן והא להו ע"ש ברש"י ותוספות ב' פירושים. וי"ל לדברי שניהם והיינו כמו שכתוב בברכות (ל"ב:) בחסידים הראשונים היו שוהים ט' שעות ביום לכוון את לבם למקום בתפלתן שהוא עבודה שבלב כמו שכתוב בריש תענית והיינו היראה כמש"ל. ולכן אמר רבן גמליאל (ברכות ל"ד:) דעבד לפני המלך יכול לפעול בתפלתו יותר שזהו מענינו. וקאמר שם מתוך שחסידים הן תורתם מתקיימת אף שעשו תורתן ארעי. רק על דרך שאמרו באברהם אבינו (בראשית רבה פרשה ס"א) ב' כליותיו כב' מעיינות ונובעת תורה וזה רק מתוך שחסידים ביותר עד שאינם צריכין להתעוררות היראה על ידי החכמה כמו שכתב הרמב"ם ריש פרק ב' מיסודי התורה. רק הגיע למדרגת שלבן ברשותן והיינו שלבו חלל בקרבו מדרגת דוד המלך ע"ה (ב"ב י"ז.) דקרי לנפשיה חסיד בעבור כן שזהו גדר החסידות להיות לבו חלל שהרגו ליצר הרע (ירושלמי ברכות פ"ט ה"ה) ואינו מתאוה עוד לשום תאוה מעניני העולם זולת מה שרצון השם יתברך כמו שכתוב (זוה"ק ח"ג רכ"ב:) איזהו חסיד המתחסד עם קונו. ואז אין צריך התעוררות ללב על ידי החכמה. כענין התפלה בצפרא שזכר בזוהר חדש פרשת נח יהי רצון מלפניך שיהיה לבי נכון ומסור בידי כו' והיא אותה התפלה בפרק היה קורא (ט"ז:) ונשכים ונמצא יחול לבבינו כו' היינו שמיד בקומו משנתו בלי שום התעוררות והתבוננות מצד החכמה ימצא הלב מתאוה ליראת שמים ולבו מסור בידו. ואז טועם מעין עולם הבא שאין שם מקום להשתדלות מבני אדם באתערותא דלתתא. והיראה עיקרו התורה נמשכת ממנה כמו שכתוב כי ברא ד' חדשה בארץ נקבה תסובב גבר ולעתיד התורה תהיה נובעות מכליות דוגמת אברהם אבינו והלב קודם לכליות שהיראה קודמת לה וכן עשו חסידים הראשונים היראה עיקר:

21 כא

זה השלימות הגמור כמו שכתוב בברכות (ה' ב') גבי אבא בנימין שנצטער על תפלתו סמוך למטתו ע"ש ברש"י שלא ילמוד קודם. ומה נצטער והוא דבר נקל לכאורה לעשות אבל רצה לומר שבקש להגיע למדרגה זו שישכים וימצא לבו נכון ומסור בידו בהכרת הנוכח ומוכן תיכף לילך להתפלל, וידע לפני מי הוא עומד ולא יצטרך להכנה והתעוררות על ידי הלמוד מקודם. שלכן תקנו חכמים לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה ועיין ברש"י ריש ברכות בשם הירושלמי דגם קריאת שמע דערבית בתפילת ערבית כדי לעמוד בתפלה מתוך דבר תורה, והיה מצטער להגיע למעלת החסידים הראשונים כנזכר שלא יצטרך לזה, ואמר אחר כך על מטתו שתהא בין צפון לדרום פירוש מטתו הוא כח ועסק ההולדה למעשה לפועל, והיה בין צפון לדרום כמו שכתוב ב"ב (כ"ה:) להעשיר יצפון להחכים ידרים פירוש כי איתא בנדרים (ל"ח:) אין הנבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר. רצה לומר שלימות ג' כחות הנזכר לעיל שבאדם חכם במוח וגבור בגבורת הלב וכמו שכתוב (אבות פ"ד) איזהו גבור הכובש את יצרו והוא על ידי היראת שמים שהוא מעצור לרוחו כנ"ל. [והרוח הוא בלב כמו שכתוב במקום אחר מענין ג' כחות נפש רוח נשמה שבאדם] ומשכן היצר הוא במפתחי הלב כמו שכתבו בהרואה (ס"א.) ולפיכך עיקר הגבורה הוא גבורת הלב. וככמו שפירש רש"י בריש פרק אין דורשין (י"ב.) וכמו שכתוב בסוטה (מ"ד א') רך הלבב מעבירות שבידו. ועשיר במעשים כמו שכתוב בויקרא רבא (פכ"ב) על אוהב כסף כו' אוהב מצות לא ישבע כו'. ואיזהו עשיר השמח בחלקו (אבות פ"ד) [ובפ' ב"מ (כ"ה:) שינוי הלשון ואמרו שם איזהו עשיר שיש לו נחת רוח בעשרו] היינו כמש"ל דשלימות המעשים הוא בידו של מקום ועני או עשיר קאמר בתחלת היצירה ולפיכך אל תבקש גדולות רק מסתפק במה שחלק לו ד'. [וטעם השמח נגד החכמה כמש"ל על בלא שמחה שהשמחה נמשך מן החכמה. וטעם נחת רוח בלב כמש"ל דהרוח בלב ושם הוא משכן הבחירה לככן אמר בעשרו מה שאין כן בחכמה אמר בחלקו שחלק לו ד' ואין כאן מקום להאריך עוד]:

22 כב

וטעם שגמר המעשה ביד השם יתברך להורות מהשכתוב אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי וגו' שלא יאמר כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה. פירוש כחי הוא במוח [וזהו פירוש כל אשר וגו' בכחך עשה כידוע] כידוע חכמה היא אותיות כ"ח מ"ה שהוא דבר שהיא בכח לגמרי ואין בו שום יציאה לפועל.[כמו הלב ששיך בו דבור כנ"ל ושייך בו קצת יציאה לפועל לענין שנרגש לעצמו עכמה פעמים] וזהו כח המקיים כענין ואתה מחי' את כולם ואין כאן מקום להאריך בזה. ועוצם ידי היא גבורת הלב שהוא עצמה וגבורה כנ"ל. ומיוחס ליד כי היד כולל האדם כמו שכתוב בריש פרק קמא דשבת (ה'.) ידו של אדם חשובה לו כד' על ד'. וד' על ד' היא שיעור מקומו של אדם כמו שכתוב במי שאחזו (ס"ח:) משח ארבע גרמידי כו' ובב"מ (י'.) ד' אמות של אדם קונות לו בכל מקום. וכן הלב מקור חיי האדם וכוללו [וכן הזרועות נמשכות מן כלב כנודע] ויחשוב האדם שמעשיו הטובים הוא מצד חכמתו ובינתו להתגבר על יצרו. רק צריך לידע כי הוא הנותן כו' שאלמלא הקב"ה עוזרו אי אתה יכול לו (סוכה נ"ב.) אף אחר ההשתדלות. וגם נותן הכח שהוא החכמה כנ"ל הוא גם כן השם יתברך שנותן לך הכח הזה לעשות חיל במצות ומעשים טובים. והיינו שההתחלה גם כן ממנו [וכמש"ל על הכל בידי שמים כי נותן התורה הוא השם יתברך] כי היראה והתורה נמשכים לעולם זה מזה וכמש"ל על אם אין תורה כו'. ומי הוא המתחיל מאין נצמח ההתחלה ומקור המחשבה והמולידה במוח ולב ומחברם יחד. זהו גם כן הו"א [שהמלה הזו רומזות על מקור המחשבה כידוע ומתבאר אצלינו במקום אחר ביאור ג' מלות אני אתה הוא] המעורר ומוליד המחשבה במוח שהוא הכח והוא ראשון והעד שגם הוא אחרון גם כן בגמר המעשה וידוע כי סוף מעשה במחשבה תחלה:

23 כג

והנה האדם עולם קטן והעולם הגדול גם הוא דוגמתו. ורוח מזרח בעולם הוא התחלת זריחת האור והוא ההתחלה מהשם יתברך שמוציא חמה ואור המאיר מנרתיקו על פני תבל. וכל פינות שהוא פונה לימין שהוא דרום שהוא מעלה רביבים כמו שכתוב בפ' לא יחפור (כ"ה:) וזהו חכמת התורה כמו שכתוב יערוף כמטר לקחי כרביבים וגו'. ולכך איתא שם בפרק לא יחפור משחרב בית המקדש לא הוגשמה רוח דרומית שהוא אחד מן הקללות ואבדה חכמת חכמיו וכמו שכתוב שילהי סוטה משחרב בית המקדש שרו חכימיא כו' כי מציון תצא תורה ודבר ד' זו הלכה מירושלים. ולכן אצל מאמר דאין להקב"ה אלא ד' אמות של הלכה בלבד (ברכות ח'.) איתא משחרב בית המקדש. ולא אצל מאמר דאוצר של יראת שמים בפ' במה מדליקין (ל"א.) כי לתורה יש שייכות לבית המקדש כנ"ל [וסנהדרין היו יושבין בלשכת הגזית ומשם תורה יוצאת] לפי שהיא מהשם יתברך ובכלל הכל בידי שמים כמו שנתבאר לעיל. לכן תלוי הקרבת השם יתברך אל האדם על ידי בית המקדש ואז היתה מקור החכמה הנתונה מהשם יתברך במקום השראת השכינה שהיא המקדש וירושלים. שמצד משכן השם יתברך בתחתונים על ידי זה נמשך החכמה והתורה שהיא מן העליונים לבני אדם וכמו שכתוב אורייתא וקודשא בריך הוא חד ובמדרש (ויקרא רבה פ"ל) כאלו אותי אתם לוקחים. ולכך כשחרב נתמעט החכמה. ולכך אין למשכן השם יתברך עוד מקום בעולם אלא הד' אמות של הלכה מצד החכמה. אבל מצד היראה אין לו תפיסה במקום כי התפיסה במקום הוא מצד האדם כנ"ל והיראה שבלב קרוי אוצר. ולזה אמרו ד' אמות של אדם כי משכן השם יתברך בתחתונים זה נתפס במקום כמדת התחתונים. אבל היראה היא אדרבה מצד רוממות השם יתברך ושהוא מתנשא מן התחתונים הרי אינו נתפס במקום רק באוצר זה של יראת שמים. ומן הצד הזה במה שהוא מתרומם ומתנשא אין שייך לבית המקדש כי ענין בית המקדש הוא מצד ענותנותו ששוכן בתחתונים ובמקום גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו כנ"ל דאם אין כו' והא בהא תליא תורה ויראה והבן זה:

24 כד

ואחר כך רוח מערבי נגד הלב כמו שכתוב במשנה פרק תפילת השחר (כ"ח:) יכוון את לבו כנגד בית קדשי הקדשים כמו שכתוב בזוהר דהלב מכוון כנגד בית קדשי הקדשים ששם השראת השכינה כי עיקר היראה על ידי הכרת שויתי וגו' כמו שכתוב בהג"ה דריש אורח חיים. [ואף על פי שנתבאר לעיל דיראה היא היפך בית המקדש מכל מקום מבית המקדש נלמד היראה וכמו שכתוב במעשר שני למען תלמד ליראה וגו' ומן התורה בא גם כן ליראה שבלב כמו שנתבאר לעיל וכמו שכתוב בהג"ה דריש אורח חיים הנזכר לעיל. ובית קדשי הקדשים הוא הכח שבבית המקדש להוליד היראה כמו שכתוב מה נורא המקום הזה וגו' וכמו שאמרו ז"ל (יבמות ו':) איזהו מורא מקדש כו'] ושם הוא שקיעת האור היוצא לעולם שיהיה העולם משתמש בו ובכאן הוא נשקע שנשלם ההשתדלות שביד האדם. ומתחיל גמר המעשה שהיא ביד השם יתברך שהיא מדת לילה שאין העבודה בו רק למשמר וכמו שכתבי במקום אחר וזהו רוח צפונית שאז"ל (ב"ב כ"ה:) שהיא פתוחה ומי שאומר שהוא אלוק' יבוא ויגדירנה. היינו כמו שכתוב שגמר המעשה הוא לעד על שהוא ראשון [שהזריחה כבר היא גדורה ואינה ניכרת לאדם והחכמה והבינה הם נראים לאדם והמוח ולב הם מקומות המקיפים להם. וההתחלה גם כן גדורה באיש הישראלי בטבע תולדתו ועל פי התורה המגדירתו אבל רוח צפונית אין לו שום הגדרה מצד האדם רק בידו של הקב"ה] שהגדר הוא המקיף לאיזו דבר שלא יתפשט הלאה מגבולה וזה רצונו. ומי שיאמר שהוא אלוק' פירוש בעל הכחות כולם יבוא ויגדור רוח זו שגם המעשים יהיו בידו לעשות כל דבר כרצונו. וזה מה שאינו. וניכר לכל כי היא ביד השם יתברך ולכך מצפון תפתח הרעה כי מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה להעניש (קדושין מ'.) אלא על המעשה ומצפון זהב יאתה עשירות במעשים כנ"ל לכך הרוצה להעשיר יצפין (ב"ב שם). וכשתפלתו סמוך למטתו דאז היראה קודם לחכמה. אז גמר המעשה נמשך מן החכמה שהוא גם כן קרוי בידי שמים כנ"ל רצה לומר שהכל בידי שמים ואין עוד מקום לבחירת לבו. רק מעין עולם הבא שלבו חלל בקרבו וכנ"ל ואין היראה אמצעית בין החכמה לגמר המעשה רק אדרבה קודמת לה כנ"ל. וזה מטתו וכח הולדה היא בין צפון לדרום ולא המערב שבנתיים והבן זה. אז אין אשתו מפלת נפלים פירוש שבטוח שהק"ה עוזרו בגמר המעשה וכמו שכתבתי לעיל על וד' עמו שהלכה כמותו וזה מדרגת דוד המלך ע"ה כמו שנתבאר לעיל. [וכמו ששמעתי בארוכה על פסוק ובתבונת כפיו ינחם שבית דוד שמעשה ידיהם כוננה עליהם]:

25 כה

והווין לו בנים זכרים כמו שכתוב בהמפלת (ל"א.) אשה מזרעת תחלה יולדת זכר. פירוש זכר שהלידה הגונה ושלימה וכמו שכתוב בב"ב (ט"ז:) אשרי מי שבניו זכרים כי יש בתולדות המעשים טובים ב' פנים וכמו שכתוב בפרק במה אשה (ס"ג.) העושה מצוה כמאמרה שמע מינה שיש שאינה כמאמרה. ופירוש כמאמרה שהוא שלימה מצד החכמה שהוא כמאמר השם יתברך על ציוויה שלא היתה הכוונה על המצוה הגולמית במעשה שזה מצד האדם הגולמי וגופני. אבל מצד מאמרה המכוון בה ברמיזתה מצד החכמה להודיע כי ד' אחד ושמו אחד אשר זהו מטרת כל המצות ואליה יסובון, תולדה זכר כמו שכתוב בנדה (ל"א:) זה בא וככרו עמו שהככר הוא המקיים ונותן חיים, וחיות המצוה הוא כאשר שלימה מצד החכמה שהוא מדרגת האיש כמו שנתבאר לעיל. ובן חכם רצה לומר שהתולדה מצד החכמה ישמח אב שניתוסף על ידי המעשה חכמה במוח וזה ברא [דוקא כשהוא בשלימות כנ"ל ולא בת] מזכה אבא (סנהדרין ק"ד.) ועל ידי כן חוזר ומתעורר במוח ולב לעשות מצות וזהו שכר מצוה מצוה (אבות פ"ד.) ושאינה כמאמרה רצה לומר מצוה גולמית שעושה רק גולם המעשה לקיים רצון ד' מצד היראה שבלב וזה נקיבה באה [וכנודע מטעם האר"י ז"ל דתפלה אחת ראויה מעלה עמה כמה תפלות הנדחות. וכן מצוה אחת שעושה מצד החכמה מעלה עמה כמה [דנושא אדם כמה נשים והוא דאפשר למיקים בספוקייהו (יבמות ס"ה.)] מצות שאינם מצד החכמה ואין להם חיות בפני עצמם] רק נשי זכיין על ידי גוברייהו ואשה מתברכת בכלל האיש כמו שכתוב בברכות. ואי אפשר לעולם בלא זכרים ובלא נקבות כמו שכתוב בב"ב (שם) כי אם יעשה הכל מצד החכמה יבוא לבטל כל מעשה המצות בפועל. ובריאת השם יתברך העולם היה שיצאו הדברים לפועל במעשה שזהו תכלית הבריאה בעולם גולמי ואדם הגופני. וזהו רק על ידי הנקבה שרצה לומר מצוה הגולמית כי אם יהיה המעשים רק מצד החכמה אי אפשר שיהיה גולמי המעשים נראים ברורים בפועל מכוונים כמו שכתוב (ברכות ס"ג:) בכל דרכיך דעהו ואפילו לדבר עבירה. ואיתא בנזיר (כ"ג.) גדולה עבירה לשמה וכן מצינו בזוהר דחנוך תופר מנעלים ובכל תפירה כו' ע"ש. וכן האבות היו רועי צאן מסתמא לא היה מעשים ריקים כמו שכתב הרמב"ם בסוף ספרו מורה נבוכים, רק שהיה טובים מצד החכמה אבל גולם המעשה לא היה ניכר בבירור טובן. ואשרי מי שבניו זכרים אבל אי אפשר לעולם בלא נקבות שגם הם צורך לעולם שעל ידי רביה [פירש התרבות נפשות המכירים את ד' ועוזו ופרסום אלקותו בתחתונים הגופניים] באה לעולם על ידי שניהם דוקא צריך תולדה מעשה גולמית שהיא ברורה לעין כל למעשה טובה הנמשכת אחר רצון ד' כפי גולמה. וכמו שכתוב (נדה מ"ה:) ויבן שנתן בה בינה יתירה. ופי' בינה הוא דבר הברור כמש"ל. וכמו שכתוב בהפועלים (פ"ד.) שופרך לנשי כי יופי הגולם מיוחד לנשים ולא לאנשים. וכמו ששמעתי גם כן שעל הרוב מה שהוא תאוה לעינים כמצד החכמה שמיוחס לעין כמש"ל אינו נחמד למראה עיני בני אדם. וכמו שכתוב (תענית ז'.) חכמה מפוארה בכלי מכוערה ואי הוו סני במראה הגולם היה גמירי טפי:

26 כו

ולכך יצירת האיש היה מן העפר מגולמים פשוטים כמו עפר הוא נבנה שאין ההסתכלות על הגולם המעשה יהיה מה שיהיה כי בכל דרכיך דעהו ואפילו שיהיה הגולם דבר עבירה. אבל יצירת האשה מן הצלע שהוא גולם האדם שגוון העולם טוב. וכשאשה מזרעת תחלה שהתחלת התולדה מן האשה והיינו שיראה קודמת לתורה כנ"ל שהתורה נובעת מן הכליות מעצמה דוגמת האבות. אז כל מעשיו דוגמתם מצד החכמה שהמעשה באה אחריה נמשכת ממנה כנ"ל אז יולדת זכר כנ"ל. מה שאין כן כשאיש מזריע תחלה שהתחלת הלידה הוא מתבונן בחכמתו ואחר כך צריך לבינת הלב היראה שירא עדיין שמא אין חכמה זו הגונה כפי רצון ה' כי עדיין אין לבו חלל בקרבו מאדים רעים העולים למוח להזריע חכמה רעה רצה לומר וצריך להתבונן ביראת ד' להתיירא שלא לעשות מנגד רצונו ואין בידו לעשות רק הדבר הברור שהיא רצון ד' ככל מצות ד' ואז התולדה נמשכת מן היראה ויולדת נקבה. והבן זה כי אין רצוני להאריך בזה כעת כי יצא חוץ מן המכוון שהתחלנו בו בזה:

27 כז

וזה שכתוב בנדרים (פ"א א') מפני מה אין תלמידי חכמים מצוים להיות בניהם תלמידי חכמים. שתהיה התולדה מצד החכמה מאחר שהם חכמים ביותר. שהחכמה שבמוחם רבה מצד השם יתברך שבראם כך אבל לא ברכו בתורה תחלה. כל ברכה היא הכרת שם שמים נוכח עיניו לדעת מי צוה כן מי גזר כן וכמו שכתבתי במקום אחר על כל הברכות שתחלתם בנוכח וסופם בנסתר [ועמש"ל ד"ו רע"ב] והיא היראה שבלב כמו שנתבאר לעיל. וכמו שכתוב ברכות לראש צדיק כי צדיק הוא במעשה גולמית ואז הברכה עטרה לראשו כי אחר היראה וההכרה שבלב באה המעשה הגולמית הנקיה וטובה. וזה ההבדל בין צדיק לחסיד כמו שאמרו חז"ל (זוה"ק ח"ג רפ"א.) איזהו חסיד המתחסד עם קונו. וכמו שנתבאר לעיל בחסידים הראשונים ואז כשהברכה קודם לתורה שהוא החכמה אז התולדה גם כן תחמיד חכם מצד החכמה כנ"ל באשה מזרעת תחלה. וזהו כשנותן מטתו בין צפון לדרום הווין לו בנים זכרים. וכמו שכתוב בסוף פרק קמא דבבא בתרא (ט"ז:) באברהם אבינו ע"ה שלא היה לו בת היינו שכל תולדתיו כולם מצד החכמה כנ"ל להגיע למדרגת נעשו כליותיו כשני מעיינות (בראשית רבה פס"א). ומאן דאמר שהיה לו בת ובכל שמה היינו שזהו השלימות בכל שיש לו גם בת שנחמד למראה במצוה גולמית גם כן. וכדקיימא לן גם כן לענין פרו ורבו שיהיה לו זכר ונקבה (עיין יבמות ס"א:) וכנ"ל דאי אפשר לעולם בלא נקבות גם כן:

28 כח

ובמקום אחר בביאור המאמרים פרק קמא דברכות ביארתי כי שבעה מאמרים דר' חלבו אמר רב הונא שם (ו' ב') [דגם במימרא דמתפלל אחורי בית הכנסת צריך לומר ואמר ר' חלבו אמר רב הונא כמו שהיא הגירסא ברי"ף ורא"ש וכמו שכתוב בגליון הגמ'] מקבילות לשבעה מימרות הקודמות ד' דאבא בנימין וג' דרבין בר רב אדא א"ר יצחק ע"ש. והוא מכוון על פי דברינו מימרא ראשונה דר' חלבו אמר ר' הונא דכל הקובע כו' למימרת אבא בנימין הראשונה הנזכר לעיל. דקביעות מקום לתפלה היינו שיהיה קביעות לעבודה שבלב שלו ולא יצטרך לחפש לו מקום על ידי החכמה רק שישכים וימצא כו' וזה אלקי אברהם בעזרו כי זו מדרגת אברהם שנעשו בכליותיו כנ"ל והיינו שהרי עדיין לא נתנה תורה [שזהו מדרגת יצחק כמו ששמעתי בזה על פי מאמרם בכמה מקומות משה מפי הגבורה] ולא היו מעשיו מצויינים על פי התורה רק על פי החכמה שבכליותיו [ומאן דאמר קיים אברהם אבינו ע"ה כל התורה כולה עד שלא נתנה (בראשית רבה פרשה ס"ד וש"ד) כמאן דאמר בת היה לו ובכל שמה ועוד דברים בגו] לפי שהיה שקוד בעבודת ד' שבלב כל היום שהיה שם שמים מצוי בפיו עד שהרגילו בפי הבריות כמו שאמרו חז"ל (סוטה י'.). וזהו אי עניו אי חסיד כו' (ברכות שם) פירוש חסיד שכל המעשים מצד החכמה כמו שנתבאר לעיל. וזהו נגד צער דאבא בנימין על מטתו בין צפון לדרום כנ"ל. וענין נגד תפלתו סמוך למטתו כמו שכתוב עקב ענוה יראת ד' ובמד' (שיר השירים רבה פ"א) וירושלמי (שבת פ"א) מה שעשתה חכמה עטרה לראשה שנאמר ראשית חכמה יראת ד' [כמש"ל אי יראת ד' אוצרו אין] עשתה ענוה עקב לסולייתה. פירוש שגם בעקביו הוא דש יראת שמים כי גם בשכבו על משכבו ואינו יגע כלום יודע לפני מי הוא שוכב ומיד שמשכים מוציא יחיל לבבו ליראה. [והטעם שמעתי באריכות כי ענוה הוא הכרת החסרון ושפילתו ומאחר שהכיר חסרונו אז הוא ירא כי היראה הוא השלמת החסרון כנ"ל], ובז"י השינוי שיש בין הבבלי שילהי סוטה ופרק קמא דע"ז (כ' א') במימרות רפב"י דחשיב חסידות מקמי ענוה. ובירושלמי פרק קמא דשבת (פל"ג) ופ"ג דשקלים הגירסא להיפך [ועיין בתוס' ר"י פרק קמא דברכות העתיק גם מבבלי דעבודה זרה כן אבל ליתא לפנינו] ובשניהם יראת חטא בנתיים. ולא קשיא לדעתי דהא לן והא להו והיינו כי ענוה ליראת חטא זו היא כמו חכמה הקודמת ליראה כי לעולם המוח קודם ללב [וכן הכליות הקדים בלשון הכתוב בוחן כליות ולב. כי הדעת גם הוא התחלה לבינה שבלב כזו ועל זה אמרו באבות (פ"ד) אם אין דעת אין בינה אם אין כו' דוגמת אם אין חכמה אין יראה כו'] וגם למדרגה זו של יראת חאט שתהיה קבועה לעולם בלב יתד שלא תמוט אינו אלא על ידי חכמה. והחכמה הוא הענוה שבא מן החכמה כמו שכתוב בעירובין (נ"ו א') לא בשמים היא כו' בגסי הרוח כל המתגאה חכמתו מסתלקת. ובקדושין (מ"ט ב') סימן לגסי הרוח עניות דתורה, כמו שאמרו חז"ל איזהו חכם המכיר את מקומו שהוא הכיר חסרונו וזה תכלית הידיעה שלא נדע. אבל איסתרא בלגינא קיש קריא (ב"מ פ"ה:) ומתגאה וסימן שעני כי החכם בעיניו כסיל. ובעקב ענוה כזו הוא יראת ד' כזו שכאשר הגיע למדרגת החכמה כ"כ עד שלימות הענוה שהיא תכלית הידיעה אז בעקבה יראת ד' במדרגה כזו בקביעות בלי שום יגיעה. ובאופן כי ענוה יראת חטא חסידות הם ג' מדרגות החסידים אשר לבם חלל בקרבם [ולעיל נתבאר במדרגות הצדיקים ותולדה נקבה כמו שנתבאר לעיל]:

29 כט

וכבר נתבאר בטעם חילוף סדר המדרגות קנאה תאוה וכבוד נגד תורה ועבודה וגמילות חסדים כי תלוי במעמד ומצב האדם. שלעני העומד בחוץ [כדתנן ריש שבת כמו שכתבתי במקום אחר] וביאור זה מי שבתולדה אינו נקי בכחות גופו ונפשו וצריך לייגע עצמו בתיקון הגוף והנפש אז סדר מהלכו ממטה למעלה כי אי אפשר ליכנס במחנה שכינה טרם עבר מחנה לויה וישראל. [וכל ערל וטמא לא יבוא בית ד' וצריך להתנקות מקודם] אבל מי שהוא בקודש שיצירת גופו ונפשו בתולדה נוטים אל הטוב [ועיין בתיקונים (תי' ס') שפירש כן צדיק וטוב לו צדיק ורע לו] זה דרכו בקודש בעבודתו כסדרו מוח ולב וכלי המעשה וזהו לבעל הבית [שאינו עני בדעת רק אדון על כחות גופו ונפשו [והוא שלבו ברשותו שהלב נקרא בית כמו שכתבתי במקום אחר ויתבאר להלן על מאמר רז"ל בסוטה על פסוק אחר ובנית ביתך וכמו שכתוב (קי"ט ב') היה קורא לאשתו ביתו] ומאספם אל מקום אחד להיות כולם במקום אחד ואל מטרה אחת מכונו ולא נפרדים זה בכה וזה בכה ומופקרים בהפקירות כשרירות לבו רק מוגדרים בגדר ומחיצה כמחיצות הבית לבל יפרצו גבולם ואל יפרוץ זר לתוכם רק הוא אדונם ומאספם בגדר ההוא] שהוא עומד בפנים כדתנן בלשון המשנה ריש שבת:

30 ל

והנה זהו החילוק בין יושבי ארעא הקדושה לארעא מסאבתא שדומה [פי' מצד הדמיון שהוא הגוף וגולמו הנגלה] כמי שאין לו אלוק' (כתובות ק"י.). כי אמרו עניות לבבל נחית כמו שכתוב (בקדושין מ"ט ובשבת קמ"ה ב') שאינם בני תורה כמו שכתוב בנדרים (כ"ב א') דלב רגז וכליון עינים ודאבון נפש בבבל כתיב שהם בתולדה חסירים בכל השלשה כחות. לב רגז בתולדה חסרון בלב. וכליון עינים בחכמה דמכונה לעין כמו שכתבתי לעיל [וכמו שכתוב אבדה חכמת חכמיו. ובינת נבונים היינו בינה שבלב תסתתר על ידי הרוגז שבלב] ודאבון נפש באברי הגוף כמו שכתוב הדם הוא הנפש שהוא כחות הגוף. מה שאין כן אוירא דארץ ישראל בטבעו מחכים כמו שכתוב בב"ב (קנ"ח:). והעיקר ע"ש החכמה שהוא הראש והכל נמשך אחריו והנולד שם תולדתו טובה וכמו שכתוב ולציון יאמר איש [ואיש פירוש הראוי להקרא איש בצלם ובדמות] יולד בה. ועיין בכתובות (ע"ה א') דחד מינן כי אתי להתם עדיף כתרי מינייהו. היינו כמאן דאמר ברכות (ל"ד ב') דבמקום שבעל תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד. ולכך סדרו של הירושלמי לבני ארץ ישראל ענוה ואחריה יראת חטא שהיא קביעות היראה בלב במצב קבועא וקיימא. [ואחריו רוח הקודש שהוא נביעת החכמה שבכליות שהיא חכמה עצמו ומכונה דעת דפירש"י זה רוח הקודש כמו שיתבאר להלן] ואחריו החסידות שהוא שלימות המעשים היוצאים מצד החכמה [שהוא רוח הקודש] כנ"ל. אבל בסדר הבבלי הוא להיפך. וזהו גם כן דברי הגמרא דקדושין הא לן והא להו להמפרשים לן לישא אשה [ירא חטא] ואחר כך ללמוד התורה [ענוה] ולהו להיפך. ולהמפרשים לאידך גיסא יש לומר כי גם בכלל ב' מדרגות דצדיק וחסיד הנזכר לעיל חלוקים בין בני בבל לבני ארץ ישראל וכמו שכתוב ברכות (ח' א') איכא סבי בבבל כו' מקדמי ומחשכי לבית הכנסת כו' ע"ש. פירוש לאו סבי דבהתא אלא זקני תלמיד חכם שכל זמן שמזקינין דעתן מתוספת כדתנן שילהי קינים זה נקרא זקן. כי עיקר האדם הוא הדעת שבו נבדל האדם מן הבהמה וכיון דבזקני עמי הארץ הדעת מתטפשת כל שמזקינים אם כן אין הדעת שהוא עיקר צורת אדם מזדקן כלל ואיך יקראו זקנים. ולכן אמרו בפרק קמא דקדושין (ל"ב:) אין זקן אלא שקנה חכמה. ואמרו שקנה שתהיה החכמה בקנין לו כמו שכתוב באבות במ"ח דברים התורה נקנית ובודאי יכול ללמוד תורה גם בלא המ"ח דברים, רק שתהיה בקנין לו זה אי אפשר אלא על ידי המ"ח דברים. וביאור זה (בע"ז י"ט א') דבתחלה היא תורת ד' ואחר כך תורתו והיינו במדרגה ראשונה אז החכמה רק תורת ד' כמו שכתבתי לעיל כי הכל בידי שמים גם התורה. [כי כאשר הוא במדרגה ראשונה אז כל מעשיו גדורים על פי התורה ואין בו משל עצמו כלום]. וכדפירש"י בפ' תשא חכמה היא מה שקיבל מאחרים וזהו תורת ד'. ובינה מה שמבין מעצמו דבר מתוך דבר וזהו יראת הלב שבאה על ידי חכמה כנ"ל וזה בידו כמו שכתבתי לעיל על חוץ מיראת שמים. ודעת זה רוח הקודש פירוש דעת דעדיף מחכמה כדפירש"י שבת (ל"א א') הוא חכמת הכליות שנמשכת אחר בינת הלב ובאה אחריה. וזה לבסוף שנעשית תורתו שכליותיו נובעות תורה וזה רוח הקודש כמש"ל וכמו שכתוב ב"ב (י"ב א') כי מה שמחדש האדם זהו דוגמת נבואה תדע דאמר גברא רבא כו'. אלא שזהו מדרגת נבואה ורוח הקודש שהוא תוספות השגה על המקובלות וזה דעת כידוע שדעת הוא התחברות החכמה ובינה. והוא כאשר הגיע למדרגה זו של חכמה אז הם מחוברים כאחד וכמו שכתוב בסוטה (מ"ד א') אחר ובנית ביתך דרוש וקבל שכר. שאחר שלמד מקרא משנה וגמרא שהם החכמה שקיבל מאחרים ונשתלם במעשים טובים היוצאים מן היראה שבאה אחר החכמה אחר כך דרוש מנפשך ממה שנובע ממך. ובתחלה אמר שם ובנית ביתך זו אשה דהיינו יראת שמים כמש"ל והכל אחד. כאשר הגיע למדרגת דרוש אז החכמה הוא היראה שהוא הכרת שם שמים הברורה מזה עצמו הוא מקור נביעת החכמה דהיינו רוח הקודש שהוא כאלו קדוש שרוי בתוך מעיו ושכינה מדברת מתוך גרונו:

31 לא

ובכזה נאמר הן יראת ד' היא חכמה שהכל אחד ונאמר ודעת קדושים בינה דהיינו רוח הקודש הוא הבינה. ואמר וקבל שכר וכן מורגל הלשון בכל מקום בגמרא דרוש וקבל שכר. כי שכר מצוה בהאי עלמא ליכא (קדושין ל"ט ע"ב) רק על הדרוש על זה יש קבול שכר בהאי עלמא. ולא למחר לקבל שכרם. וכמש"ל שאז טועמין מעין עולם הבא כמו שכתוב בריש פרק ב' דביצה דשמאי היה אוכל בכל יום לכבוד שבת והלל אמר ברוך ד' יום יום. פירוש כי שבת מעין עולם הבא כמו שכתוב בפרק הרואה (נ"ז:) ובהשיר שהלוים אומרים בבית המקדש ליום שכולו שבת כו' כמו שכתוב (בפרק היה קורא י"ז א') כי בעולם הבא צדיקים כו' ונהנין מזיו השכינה וכן שבת הוא הכרת שם שמים הברורה [דקביעא וקיימא כמו שכתוב בפרק ערבי פסחים (קי"ז:) ואין כאן מקום להאריך] כמו שכתוב (זוה"ק ח"ב פ"ח:) מאי שבת שמא דקודשא בריך הוא. ולכך אינו יום המעשה כי המעשים יש להם גדר וגבול ואפילו מעשה מצות התורה יש להם מספר תרי"ג והם גדורים וקצובים את זה תעשה וזה לא. וחוק וגבול יש אשר לא יעברנהו וכן העולם הזה יש לו גבול שית אלפי שני. אבל העולם הבא אין לו גבול והפסק וכן נאמר ויברך את יום השביעי וברכה היא בריכת מקור ומעיין שאינו פוסק. כמש"ל כי המעשים גדורים הם בהתחלה ובסוף לפי שהיא נפעל וכן נפעל בהכרח יש לו התחלה לפעולתו. והוא על כרחך מורכב וכל מורכב בהכרח שיפרד ויש לו סוף. אבל המנוחה הוא דבר שאין לו התחלה ואין לו סוף לפי שאינו מוגדר על ידי העשיה והפעולה ואינו מורכב. וזהו טעם כי בו שבת ולכך יום השבת הוא קדושת המחשבה וכמו שכתוב בריש הקדמת הזוהר בב' בארצינו דא יום השבת כו' עולם הנשמות כו'. והיינו על ידי הכרת שם שמים הברורה וקביעא בקרבו עד ששבת גופו. [ונח נפשיה מיגיעה ועבודה שאין צריך לה עוד שזהו ביאור לשון נח נפשיה בדברי רז"ל על הנפטר כמו שכתוב במתים חפשי שנחה מיגיעת היצר וכן זה בחייו טועם מעין עולם הבא] ולכך הוא אות על אדנות השם יתברך דוגמת תפילין שהוא אות גם כן ע"ז. והיינו דהאי יומא דקא גרים לאותם היודעי בינה לעתים שכל יום ההוא קבוע שליטות אדנותו ית"ש בתוך לבו בקנין גמור מעצמו בלי שום מעשה והשתדלות. ולכך הוא יתד בלבו יום ההוא בל תמוט אפילו רגע אחת כמו שאסור להסיח דעת מתפילין אפילו רגע אחת. ואז נהנין מזיו השכינה דהיינו רוח הקודש שבא על ידי כך לדעת וחכמת הכליות [כמו שאמרו ז"ל (ברכות ס"א.) כליות יועצות. ואיתא בלומד תורה לשמה ונהנין ממנו עצה ותושיה (אבות פ"ו). ולשמה לשון נקבה ידוע מטעם האר"י ז"ל דרצה לומר לשם ה' לשם השכינה ואין כאן מקום להאריך ביאורו] שנעשים כשני מעיינות נובעים ומעין אין לו הפסק ואין לו גבול וגדר כלל. וכן אין גדר במעשים כמו שכתוב לעיל שהמעשים שעל פי חכמה אין להם גדר. וכל מעשה שיהיה כשנעשית מצד החכמה טובה. וכמו שכתוב בהרואה (ס"ג:) בכל דרכך דעהו ואפילו לדבר עבירה. ודעהו היינו מדרגת הדעת כנ"ל אז אפילו לדבר עבירה כמו ששמעתי על פסוק ד' מתיר אסורים. וכן אין לו גבול כמו שכתוב בחובות הלבבות בהקדמה שרחבה מצותך מאוד ננאמר על חובות הלבבות שהרי מצות המעשים יש להם גבול יעויין שם. והיינו על ידי החכמה שנעשית כשני מעיינות כנ"ל וכמו שכתוב בפרק קנין תורה ונעשה כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק:

32 לב

וזהו כשהתורה נקנית לו ונעשית תורתו אז רחבה שאין לה גבול ולכך הותרו בשבת כל תענוגי הגוף ואדרבה הם מצוה לשבת עונג. מטעם כי אז תתענג על ד' כמו שכתוב בריש פרק כיצד מברכין (ל"ה ב') כאן קודם ברכה לד' הארץ ומלואה ולאחר ברכה הארץ נתן לבני אדם. כי הברכה היא הכרה שד' נוכח פניו ולכך התחלת הברכה בלשון נוכח אלא שאינו עדיין קבוע בלב לכן סופה בלשון נסתר שמיד נסתר כי אינו עדיין כיתד שלא תמוט. ולכך נאסרו תענוגי מותרות במאמר קדושים תהיו עיין רמב"ן שם [וזהו מ"ש בפרק במה מדליקין (ל"א א') חכמה זה סדר קדשים ואז עדיין צריך להיות קדושים ומוגדרים מתאות עולם הזה שעל זה מורה קדושים כמאמרו רבותינו ז"ל (ויקרא רבה פרשה כ"ד) כל מקום שאתה מוצא גדר כו'. וכמו שכתבתי במקום אחר על מאמרו רבותינו ז"ל ברכות (י' ב') איש קדוש הוא מנא ידעה. אבל טהרה שייך אף בחולין שנעשים על טהרת הקודש שזהו מדרגת הדעת והבן] ואף ההכרח הוא שעל זה אמרו היושב בתענית נקרא קדוש (תענית י"א.) [מה שאין כן אותו שרואה קדוש שרוי בתוך מעיו רצה לומר על דרך שנאמר ד' בקרבכם רצה לומר בקרב ומעים כולו קדושה וכמו שנתבאר לעיל אסור להתענות כמו שכתוב בתענית שם וזהו מדרגת הדעת כמש"ל] אבל מכל מקום לאחר ברכה שקיבל על כל פנים עול מלכות שמים מצד היראה והחכמה הפשוטה אז הארץ נתן לבני אדם להנות. שהרי על כל פנים יש לו ממשלה על כחות גופו. והגוף הבהמיי וארציי הוא תחת ידו וממשלתו ואינו נהנה מקדשי שמים אף על פי שעדיין אין לבו ברשותו לגמרי. אבל מי שהגיע למדרגה שלבבו דביק בתמידות במחשבת רצון השם יתברך ושליטתו וכן כל אבריו אחריו כי ממנו תוצאות חיים הרי כללות גופו נעשה מרכבה לשכינה [דוגמת שאיתא (בראשית רבה פפ"ב) האבות הן הן המרכבה. שזה מדרגת האבות כנ"ל], ומשכן ובית המקדש וקודש הקדשים לשכינתו יתברך ששרוי בתוכו שהרי כל מחשבותיו ומגמותיו ותשוקותיו ורצונותיו וכחותיו בזה. ועל זה אמרו (ר"ה י"ח:) שקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית אלקינו כי גופו ממש דוגמת בית אלקינו כנ"ל. ואם כן היא מאכלו דוגמת הקרבנות ממש שמקריבין בבית ד'. וכמו שכתוב בשילהי חגיגה זה השולחן אשר לפני ד' דשולחנו של אדם השלם בזה כמזבח ואיתא (יומא ע"א.) הממלא גרונם של תלמידי חכמים יין כמקריב נסכים. ואיתא (כתובות ק"ה:) המביא דורון לתלמיד חכם כאלו הקריב בכורים והכל כנ"ל. וגם כשהוא עצמו ממלא גרונו כמקריב קרבן למזבח ד' מאחר שהגיע למדרגה זו בחללות הלב מכל חמדות העולם הרי אין לו שום שייכות אל הגוף שהרי אף רגע אחת אין מחשבתו עליו מעצמו ומטבעה שכבר הפך לבו להיות גופו כמו זר נחשב לו. לכך כל מעשיו שעושה עם גופו כעושה עם אחר וכמו שלאחרים המצוה להיטיב בכל מיני טובות בעולם הזה כך המצוה עליו על גופו. [ועל כזה אמרו בפרק ג' דתענית (כ"ב:) נשמה שנתתי בך החיה גם בעניני הגוף ע"ש] מכל שכן שגופו דוגמת מזבח דומה לאחר שממלא גרונו של תלמיד חכם וכמו שכתוב בויקרא רבה (פרשה ל"ד) בהלל שהולך לעשות מצוה לגמול חסד עם הדא עלובתא. שרצה לומר שתענוגי הגוף שלו היה אצלו כגומל חסד עם אחר לפי שהלל כבר הגיע לכך כמו שכתוב בסנהדרין (י"א א') שא' עליו אי עניו אי חסיד שזו מדרגה הנזכרת כמש"ל. [וגם היה מזרע בית דוד כנודע ושמעתי בזה כי זהו מדרגת בית דוד ביחוד] כמו עונג שהוא אות עולם בינו ובין בני ישראל וכל מקום שנאמר עולם אין לו הפסק שהוא נחלה בלא מצרים כדרז"ל בשבת (קי"ט ב') שאין לה גבול והפסק למענג השבת כי מתענג על ד' כנ"ל שהוא דוגמת קרבנות:

33 לג

ולכן איתא בזוהר כי צדיק הוא מדרגת שבת. שכל ימיו שם שמים נכחו בדביקות גמור ולכן הלל על שם מדרגתו היה אומר ברוך ד' יום יום שם שמים והכרת הנוכח מהשם יתברך נעשו אצלו כבריכה שאינה פוסקת וכברכת יום השבת שנאמר בו ויברך וגו'. כך נעשה אצלו בכל יום מאכלו דוגמת מאכל שבת. מה שאין כן מדרגת שמאי כנודע מהאר"י ז"ל במדרגתו דלכן היה קפדן כמו שכתוב בפרק במה מדליקין (ל"א.) דלא היה מדרגת אי עניו כו' שהוא מדרגת הלל כמו שאמר שם בפרק במה מדליקין [ולכן אומרים בזמירות כהלל ולא כשמאי ואין כאן מקומו], ולכן בכל מקום ב"ש לחומרא ולהוסיף גדרים וגבולים למעשה האדם שעד פה תבוא. ורק בשבת היה במדרגת בריכה ולכך היה ממשיך הקדושה על תענוגי ומאכלי יום החול מיום השבת ואין כאן מקום להאריך בביאור דרכו כפי מדרגתו ואם ירצה ה' יתבאר במקום אחר. וזה הקיבול שכר למי שהגיע למדרגת דרוש שכל ימיו שבת שהוא מעין שיש לו בריכה ומעין שאינו פוסק בדרכים וגבולים [ודרז"ל (בראשית רבה פ"ל) על פסוק נח איש צדיק לשון נייחא לו כו'. ומפורש גם כן בכתוב בלשון זה ינחמינו. דוגמת שבת שנקרא יום הנחמות עיין בריש הקדמת הזוהר ב' רע"ב] דוגמת שבת שנקרא יום הנחמות [עיין ריש הקדמת הזהר ב' ריש עמוד ב'] דרוגמת שבת שנקרא המנוח שיש לו נייחא [וכמש"ל על נח נפשיה] כי כמו מים מכונסים כשעומדים זמן רב מתקלקלין מה שאין כן במעין שנובע בכל עת טיפות חדשות ואין מתקלקל לעולם. וכן כל המעשים שתחת השמש יש להם גבול שהם עדיין בחידושה ונתיישנה וכשעבר הגבול מתקלקל עד שהאדם קץ בו אם לא כשהוא מדרגת מעין שיש בכל עת טיפה חדשה אז אין מתקלקל. וכן כל תענוגי האדם בעולם הזה לסוף קץ בהם לעת זקנתו כמו שכתוב בקהלת ובשילהי שבת (קנ"ב.) לפי שהם תחת השמש ותחת הזמן יש להם גבול בזמן. אבל בעבודת ד' צריך להיות בכל יום כחדשים כמו שכתוב (שילהי ברכות ס"ג ב' ובעירובין נ"ד ב') בלימוד תורה ובויקרא רבה בקריאת שמע שלא תהא כפרטוגמא ישנה. [ועיין בירושלמי פ"ט דברכות (ה"ה) על פסוק אל תבוז כי זקנה אומתך אם נזדקנה עמוד וגודרה. פירוש בהוספות גדרים מדברי סופרים. ודברי סופרים בתורה שבעל פה שמתחדש בכל יום זהו הטיפה חדשה שהם על ידי זה כמחדשים ואין מתיישנים כי נובע בכל יום טיפה חדשה מחכמי ישראל בעלי רוח הקודש במדרגת דעת שזהו מדרגתם] וזהו רק על ידי מדרגת דרוש שנעשה כמעין שיש בכל יום טיפה חדשה. וזה שאמרו שם בעירובין שכל זמן שהוגה מוצא טעם ולכך זקני עמי הארץ דעתן מטפשת (קינין פ"ג מ"ו) רצה לומר הדעת בעבודת ד'. ואף שיש להם דעת [רק שאינו חסיד כמו שכתוב (אבות פ"ב) ולא עם הארץ חסיד] גם היא מתקלקלת לעת הזקנה ככל הענינים שתחת השמש שמסתלקים בזקנות כמו שכתוב בפרק שואל. לפי שגם היא אצלם יש לה גבול ואינה במדרגת מעין והנייחא הגמורה במעשים שיהיה נוחים לו לעולם ולא נזדקנו אצלו עד שיהיה שבע וקץ בהם. זה הוא רק על ידי הטפה חדשה שיערוף בכל יום וזהו יערוף כמטר לקחי וגו' כרביבים וגו'. [וכמו ששמעתי גם כן על פסוק גשם נדבות תניף אלקים נחלתך ונלאה אתה כוננת שיש להשם יתברך גשם נדבות שמטיף טיפות חדשות והם דוגמת תנופה מוליך ומביא מעלה ומוריד לעצור רוחות רעות וטללים רעים הנושבים בלב האדם ועל ידי זה מכונן הליאות שבאדם שאינו לואה וקץ במעשיו] שהוא מדרגת יום השבת וצדיק שכל ימיו שבת המתהלך את אלקים בחברתו תמיד. כי הליכה לשון התחברות תמידי עמו כענין הולך את חכמים יחכם. ולכך זקן [בדעת כנ"ל] הוא רק זה שקנה חכמה בקנין כנזכר לעיל שאז נעשה כמעין והחכמה מזדקנת והימים ירבו ולא יתמעטו:

34 לד

וזה דשאל (ברכות ח'.) איכא סבי בבבל כו' כי איתא בפרק ערבי פסחים (קי"ג:) דתלמידי חכמים שבבבל שונאים זה לזה. ובפרק זה בורר (כ"ד.) דתלמידי חכמים שבבל מחבלים זה לזה בהלכה. מה שאין כן שבארץ ישראל מנעמים והיינו כמו שכתוב שילהי עוקצין דכלי מחזיק ברכה הוא השלום. פירוש ברכה לשון בריכה כמו מעין כמש"ל כי ברכה הוא דבר שאין לו הפסק כמו שכתוב והריקותי לכם ברכה עד בלי די עד שיבלו כו' (שבת ל"ב:). וזהו על ידי הדביקות הגמור בהשם יתברך כאשר ידבק האזור וגו' שאינו נפרד אף רגע אחד וזה השלום [שצווח בעת הבריאה דכולו קטטות (בראשית רבה פ"ח) רק משיח יבוא לעשות שלום בעולם שזהו גמר השלימות] וכמו שכתוב בפרק במה מדליקין (ל"א.) דהלל אמר לאותו גר כל התורה כולה על רגל אחת דעלך סני לחברך לא תעביד זהו כל התורה כולה. ולא שמאי כפי מדריגתו כנ"ל יש לתורה גדרים וגבולים ולא יוכל לכוללה בדבור א'. מה שאין כן למדרגת הלל כנ"ל אין בזה מעשה מיוחד רק כלל הנרצה שיהיו כל מעשיו נמשכים מצד החכמה הנמשכת מבירור אחדותו יתברך שמו בקרב לבו ומוחו באופן שיהיו כל מעשיו מורים על יחוד השם יתברך. וכמו שכתוב בבראשית רבה פכ"ד ובירושלמי פ"ט דנדרים (הל"ד) [ושם חסר אות ויש להגיהו] דחד אמר שמע ישראל כלל גדול בתורה וחד אמר ואהבת לריעך כמוך וחד אמר זה ספר תולדות אדם. והכל אחד דשמע ישראל הוא אחדות השם יתברך כללות התורה כמו שכתוב שילהי מכות (כ"ד א') בא חבקוק והעמידן על אחת וצדיק באמונתו יחיה. כי האמונה לשון קיום כמו יתד במקום נאמן כי האמונה הגמורה ואמיתית שהשם יתברך אחד יחיד ומיוחד ואין עוד מלבדו זהו דבר קים לעד כנ"ל שאינו פוסק והעמיד חבקוק בדברי תורה על זה הכלל האחד שבזו משיג החיים הנצחיים ואין צריך שוב למעשים מיוחדים כנ"ל:

35 לה

והנה מצות התורה חלוקות לדיעות ומדות ומעשים. הדיעות נמשכות מן החכמה והמדות מן הלב והמעשים על ידי כלי המעשה. ופסוק היחוד זהו מצד הידיעה והחכמה וזהו כלל הדיעות הישרות. אבל עדיין צריך בכל דבר שיצא לפועל כדי שיהיה מבורר שהאמונה ודביקות שלו באמת גמור כי מה האדם שיבין עד היכן כח הדביקות מגיע ואם כבר הגיע למדרגה זו. והברור על זה כמו שכתוב בברכות (ד' א') לא חסיד אני כו' כמו שכתוב לעיל (דף ח' ריש עמוד א') ביאור גמ' זו לדעתי דחשיב נקיון כל ג' ראשי המדות רעות שהם קנאה ותאוה וכבוד ע"ש. וזהו הוכחה ובירור שהגיע למדרגת החסידות כדוד המלך ע"ה כאשר הוא נקי מכל המדות רעות שזה אי אפשר אלא על ידי הדביקות הגמור עד שאין חפץ שום דבר הנוגע לעצמו כלל וכן רצונו ותשוקתו אלא רצון השם יתברך. אז יוכל להיות נקי מכל רוע שבמדות. וכלל המדות כולם ואהבת לריעך כמוך שאז אין מתקנא בחבירו ואין חפץ לכבוד יותר ממנו ואין מתאוה מה ששייך לחבירו. [וכן אין מתאוה לעצמו מה שלא יתאוה לחבירו וידוע אפילו רשע גמור לא יתאוה לחבירו שימלא תאותיו המגונות והוא שאוהב לריעו כמוהו על כן לא יתאוה גם לעצמו]:

36 לו

והנה דבר זה דואהבת וגו' אינו ביד האדם לקיימו כלל אם לא כאשר יגיע למדרגת האמונה והדביקות שאמרנו. [וכמו ששמעתי דבפרשת קדושים הפתיחה קדושים תהיו [ופירושו גם כן שהוא הבטחה שאז יהיו קדושים לקיים כל הכתוב בפרשה] שאי אפשר לאדם לקיים המצות הכתובות בפרשה זו אם לא כאשר יהיה קדוש בכל הכתוב קודם. ואמר למשל מצות ואהבת לריעך שאין ביד האדם כלל לקיימו דמה יעשה ולבו מכל מקום שונאו או אינו אוהבו וכל השתדלות הלב שיאהבנו כמוהו ממש לא יועילו אם לא קדם להגיע למדריגת הקדושה] ולכך זהו בירור גמור על יחוד הגמור שבחכמתו שכאשר הגיע למדריגת האחדות ודביקות בהשם יתברך ואין לו שום שייכות ונגיעה לגופו כלל אז שפיר יוכל לאהוב חבירו כמו לעצמו [וכן לנפש חבירו כמו לנפשו מאחר שכל מגמתו רצון השם יתברך ופרסום כבודו מה לו אם יתפרסם ויתגלה אחדותו יתברך בעולם על ידו או על ידי נפש חבירו]. ולכן אמרו זהו כלל גדול בתורה כי שלימות המדות וכללותם שהוא מצות ואהבת זהו כלל התורה כולה כאשר הוא במדרגה זו כבר הוא במדרגת קיום כל התורה כפי רצון השם יתברך וזהו הבירור. וחד אמר זהו ספר תולדות אדם שיהיו תולדותיו שהם המעשים כמו שכתוב לעיל מכוונים בצלם ודמות אלקים כמו תולדות ומעשה השם יתברך שיהיו נמשכים מצד החכמה. וזהו כלל התורה כאשר יצא לפועל במעשה שהתולדות במעשים טובים יהיו מצד החכמה כל פרטי מעשיו בפרטי פרטות אז הוא קיום כה"ת שהוא רצון השם יתברך מבני אדם. ופסוק זה כללותה כי ואהבת גם הוא ברצון שבלב ומקור למדות הנמשכים מן הלב. אבל כל זמן שלא יצא לפועל במעשה אין מבורר וכמו ששמעתי על ענין הנסיונות של צדיקים שהוצרכו להתברר במעשה דוקא בפועל ממש. וכמו ששמעתי על פסוק ואויל שפתים ילבט פירוש הוראת ילבט על הדבר שלואה להוציאו מן הכח אל הפועל וכמו שכתוב בסוטה (מ"ז ב') על פסוק ועם לא יבין ילבט שהמים דסוטה אין מוציאים כחם לפועל. והאויל אף על פי שבכח הוא נדמה לו שלם כאשר הוא. בא להוציא לפועל ילבט ואין יכול להשלים גמר המעשה. וזה לאות על מעמקי הלב והנסתרות שעדיין אינם נקיים והוא כמו שכתוב לעיל כי לעולם גמר המעשה בידו של השם יתברך. וכמו שכתוב (סוכה נ"ב.) אלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו. ועזר הקב"ה הוא בגמר המעשה ואין הקב"ה עוזר אלא למי שכבר מבורר לגמרי. ולכן אמר הלל לאותו גר שכל התורה כולה הוא על רגל [רצה לומר מעמד וקיום על דרך אמת יש לו רגלים (מדרש א"ב דר"ע חדר ג' דנ"ה)] אחד והוא ואהבת וגו' כאשר מגיע לזה אז כבר הגיע לכך כידוע בזוהר דתרי"ג מצות הם תרי"ג עטין איך להגיע לאנכי ושמע ישראל ואז יגיע לדעלך סני וכו' כנז"ל. ולכן אמר לו הכלל גדול דשמע ישראל שזה כלל שצריך לפרט שעדיין אינו מבורר עד היכן יגיע האמונה והדביקות הזאת. כי גם מי שהוא במדרגה הראשונה הוא מקיים שמע ישראל מצד החכמה ועדיין אינו כל כך שיהיה כולל כל התורה כולה שיהיה הכל נמשך ממנו במדרגת נשכים ונמצא ייחל וגו'. [ועוד אחד מה שנוגע למדות שבלב. שזהו מה שביד האדם כמו שנתבאר לעיל דרק הלב הוא בידו של אדם ושם משכן הבחירה ושם היצר טוב ויצר הרע כמו שכתוב בהרואה (ס"א.)]:

37 לז

וזהו כלי מחזיק ברכה הוא השלום. שהאחדות עם קונו הוא השלום הכללי שהכל אחד וכל דבר חוזר למקורו כידוע בכונת שמע ישראל. ודעלך סני הוא שלום עם חבירו וכשהמעשים מצד החכמה הוא שלום בעצמיו שכל אברי המעשה פונים אל מכוון אחד ואין מעשה כל אבר נפרד מזולתו. והרי שלום כולל שלשת העקרים הכוללים הנזכר ואם כן הוא הכללי הבריכה אשר ממנו נובע כל השלימות. וזהו ענין החילוק בין תלמידי חכמים שבבבל לבני ארץ ישראל דלמען ירבו ימיכם פירוש רביית הימים לבד ולא הלילות כמו שכתוב במשנה סוף פרק קמא דברכות דמימים הוה ממעטי' לילות. והיינו שירבה האור והבהירות מהכרת אחדות השם יתברך וחשכת הלילה יתמעט זהו רק על האדמה כמו שכתוב שילהי כתובות הדר בארץ ישראל כמי שיש לו אלוק'. כי ידוע מספר יצירה שכל דבר הוא בעולם שנה ונפש. ובנפשות יש גברא דמרי צבי והוא נפש הצדיק שהעולם עומד עליו כמו שכתוב בפרק ב' דחגיגה (י"ב:) וכל העולם כולו נברא לצוות לו כמו שכתוב בפרק קמא דברכות (ו':) והוא עיקר הנפשות. ובשנה יש יום השבת שהוא נמי דמרי צבי בו כמו שכתוב בפרק ד"מ (ס"ה:) וקדושת השם יתברך ניכרת בו כמו שנתבאר לעיל. ובעלום הוא ארץ ישראל שמקודשת הכל הארצות כדתנן סוף פרק קמא דכלים וכמו שכתב הרמב"ן בפי' התורה ובכוזרי מאמר ה' כי השם יתברך נקרא אלקי הארץ ויש שייכות לאלקים ולתורה ולישראל עם הארץ עיין שם בדבריו. והנבואה לכך רק בארץ כמו שכתוב במועד קטן (כ"ה.) ולכך בארץ ישראל הוא כמו שיש לו אלק' שזה מדרגת השבת והנפש מגברא דמרי צבי ביה כמו שנתבאר לעיל. מה שאין כן בחוץ לארץ דומה כו' שמצד הדמיון עדיין הוא כמי שאין לו כו' שיש מקום לדמיון והעלם ואין ההכרה ברורה כל כך. וזהו גם כן דתמה איכא סבי בבבל עד שאמרו לו מקדמי ומחשכי לבי כנישתא פירוש בי כנישתא היא המיוחד לתפלה והוא עמוד העבודה שבלב כמו שנתבאר לעיל, ומקדמי ומחשכי היינו עוד בלילה קודם אור היום ואחריו כדאיתא בהאי לישנא ריש ברכות (ב' ב' ע"ש). והיינו כמ"ד בעירובין (ס"ה.) אנן אגורי דיממא אנן ובפועל נאמר יצא וגו' עדי ערב ולא יותר. ומקדמי ומחשכי זהו שקידה יתירה ועל ידי רוב השקידה אפשר דאהניא להו שיגיעו למדרגת ונשכים ונמצא וגו' שיהיה היראה ועבודה שבלב קבוע. אבל זולת השקידה היתירה ויגיעה עצומה לא משכחת לה בקל כמו בארץ ישראל ששם הוא מקומה ושם הוא בנקל ושכיח יותר. ולכך לן ללמוד תורה קודם שהחכמה קודמת כפי מדרגה הראשונה אבל להו היראה עיקר וקודמת כמדתן של חסידים הראשונים כמו שנתבאר לעיל:

38 לח

ומעתה יתבאר כי הנך מאן דאמר דפרק במה מדליקין (ל"א:) מר אמר דבר אוריין עדיף ומר אמר דדחיל חטאן לא פליגי רק מר כי אתריה ומר כי אתריה וכן אין מחלוקת בין מאמרים דאין להקב"ה בעולמו כו' דבהאי נקט ד' אמות של הלכה ובהאי אוצר של יראה. ופירוש ד' אמות הוא מקום המוגדר כי שיעור בית לכל דבר היא ד' אמות כמו שכתוב בפרק קמא דסוכה (ג':) דבפחות מהכי לא הוה בית. אבל אוצר הוא דבר המכיל מטמונות רבים לאין שיעור כמו שכתוב בברכה יפתח ד' לך את אוצרו הטוב. כי יש ב' מיני השראת השם יתברך בעולם וכמו שכתוב איזה בית אשר תבנו לו וגו' השמים ושמי השמים לא יכלכלוך וגו' כי השם יתברך מלא כל הארץ כבודו ואציעה שאול הנך ואם יסתרר איש וגו'. אלא שהוא בהעלם כמו שכתוב סוף פרק מקום שנהגו זה שמי לעלם כתיב לא כו' אבל לעולם הבא כו' והיינו כי שם הוי"ה מורה היה הוה ויהיה והיינו שאין לו תחלה ולא סוף ואם כן אינו מוגדר בגבול והוא מלא הכל. ושם א"ד מורה אדנות וממשלה ואין ממשלה בלא עבדים ואם כן ממשלה היא מוגבלת שהרי יש כח עבד וכח אדנות וכן אלקים מורה אדנות ותקיפות וזהו בגבול. ולכן שם הוי"ה מורה חסד שהוא התפשטות עד אין קץ כמו שכתוב בשבת (ק"ד א') אורחיה דגומל חסדים דרדיף בתר דלים. והיינו כי מאחר שמלא כל הארץ כבודו ואין עוד מלבדו אם כן גם כל פעולות ומעשה האדם הוא כחו שם בהעלם ומאחר שהוראת שם ההוי"ה על גלוי ההעלם הזה אם כן מקום לדון לאדם על מעשיו ואין כאן מקום להאריך בזה. אמנם לפי שאין מלך בלא עם הוכרח להיות שם הוי"ה בהעלם ולתת מקום לצמצום התגלות שכינתו יתברך שלא יהיה נגלה כחו. איך מלא כל הארץ כבודו ויהיה מקום לכח עבדים ובחירתם ויהיה מקום למלכות ואדנות שהעבד בכחותיו יהיה סר למשמעתו. וזה כח הדין כמו שכתוב מלך במשפט יעמיד ארץ וכל משפט הוא מוגבל במשפטים ודינים קצובים ולכך שם אלקים וכן א"ד. והן הם ב' יחודים עלאה ותתאה דשמע וברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד כמו שכתוב בזוהר (ח"ג רס"ד.) דשמע הוא אחדות ממש שמלא כל הארץ כבודו ולית אתר פנוי מיניה בכל גופים וברואים זהו יחוד עליון. וברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד הוא יחוד תתאה במדרגת מלכותו יתברך שאין מלך בלא עם ויש כחות נפרדים רק שהוא בעל הכחות כולם כהוראת שם אלקים והוא אדון ומלך להם. והדברים ארוכים ומבואר קצת למעלה ד' א' ע"א ועוד במקומות אחרים מקונטרוסיי. ולכך לא נכתב ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד בתורה כי בכתב נכתב שם הוי"ה רק בעל פה אין יכולים לאומרו וכן לעולם הבא יהיה נאמר כנ"ל כי עולם הבא כולו יום שיהיה שם שמים גלוי בבהירות לכל ואין לו גבול וכמו שנתבאר לעיל שפיר נקרא כן. [וכן כהן גדול ביום הכפורים במקום קודש קודשים במקום האור עצמו אותו האור גם כן אין לו גבול רק הגבול הוא גדר המקיפו מסביב בפני הרואים שלא יתפשט לכל אבל מצידו במקומו אין לו גבול והבן זה]:

39 לט

וכן תורה שבכתב ותורה שבעל פה ידוע מדרשות חז"ל שהם מדת יום ומדת לילה. כי הכתב הוא הגלוי וכן מדת יום מגלה כשאור השמש מאיר. מה שאין כן בעל פה הוא על ידי ההעלם כחשכת לילה ולכך בכתב שם הוי"ה בגלוי וכן לא נאמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד בכתב כנ"ל. וזה שכתוב (בראשית רבה פ"א) התורה קדמה לעולם היינו תורה שבכתב והיינו כי העולם הוא גלוי דברים גדורים ומצומצמים והתורה אינה גדורה שאף על פי שיש בה מצוות גדורים זהו כפי הלבוש. וכבר איתא התורה כולה שמותיו של הקב"ה והיינו תורה שבכתב שעליה נאמר ארוכה מארץ מדה וגו' שאין לה גבול כפי ההעלם שבה שהוא עצם התורה כפי מה שהיתה כתובה באש שחורה על גבי אש לבנה (שקלים י':) טרם שנתלבשה. ולכך בשעת מתן תורה היו כל העם רואים הקולות ומתן תורה היה במדבר שהיה רשות הרבים בשעה שהיו ישראל שם כדאיתא פרק קמא דשבת (ו':) לאמר דאין מקום גדור. אבל אחר כך היה הקול נפסק ולא היה יוצא חוץ מאוהל מועד (כמו שכתוב יומא ד':) שהיה מוגדר רק במקום השראת שכינתו יתברך ביחוד שהוא באוהל מועד. וזהו גם כן ענין השראת שכינה דבית המקדש מצד הצמצום כמו שכתוב צמצם שכינתו בין ב' בדי ארון. והיינו מכח ההעלם בכח שם אלקים אבל מצד הגלוי וכח שם הוי"ה מלא כל הארץ כבודו ואיזה בית וגו'. והן הם גם כן ב' המדרגות בעבדות האדם וכמו שכתוב (מכות כ"ד.) שתים מפי הגבורה שמענו אנכי ולא יהיה. והם ב' יסודות לב' דרכי עבודת ד' אנכי מצד הגלוי וההכרה הברורה שאנכי וגו' ולא יהיה מצד ההעלם. רק על כל פנים לא יהיה לך וגו' ותהיה מוגדר ומצומצם בגדרים שד"ז אסור וזה וזה:

40 מ

ובזה יובן דברי האר"י ז"ל בספר הגילגולים כי שמאי היה ממדת הגבורה והדין [ולכך היה קפדן (שבת ל"א.) וכמו שכתבתי במקום אחר על פסוק נהם ככפיר זעף מלך] והלל ממדת החסד. והיינו על פי מדרגתם הנזכר לעיל כי מדרגת החכם שמצויין בדבר הלכה ומוגדר על פיה ואז"ל איזהו חכם המכיר את מקומו שיש לו מקום מוגדר שהוא בו. וזהו מדת הדין כנ"ל. אבל החסיד [לשון חסד] והוא הירא שמים שאמרו חז"ל פרק קמא דברכות (ו':) על פסוק את האלקים ירא כו' כל העולם כולו לא נברא כו' שהוא כולל כל העולם כולו ואין מקום מוגדר השייך לו שממנו לא יזוע. והיינו כנ"ל על פי מדרגתו בהכרת השם יתברך הברורה שמלא כל הארץ כבודו והוא דבוק בו לגמרי שהכל אחד לגמרי אם כן גם הוא כולל כל העולם כולו. ואיתא עירובין (י"ג ב') דזכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן מפני שנוחין ועלובין הן. היינו מדרגת אי עניו אי חסיד על ידי זה הלכה כמותן כמו שכתוב בדוד המלך ע"ה (סנהדרין צ"ג ע"ב) וד' עמו שהלכה כמותו שדוד המלך ע"ה היה כנזכר למעלה במדרגה זו שד' עמו בכל רגע בלכתו ובשכבו ובקומו שם שמים נכחו תמיד. ולכך הלכה כמותו כי הנהגת העולם בחסד כמו שכתוב ועולם חסד יבנה וכמו שכתוב בבראשית רבה (סוף פי"ב) דביקש לברוא במדת הדין וראה שאין מתקיים כו'. וזהו ד' אמות של הלכה רצה לומר השראת שכינה בדרך צמצום ומקום מוגדר. ועל כן איתא שם (בברכות) רק משחרב בית המקדש דהשראת השכינה על דרך זה היה בבית המקדש כלפי כל העולם וכנ"ל. [ועל כן איתא כי מציון תצא תורה דהיינו דבר הלכה מלשכת הגזית ועיין מה שנתבאר לעיל] זהו רק ד' אמות רצה לומר אותו מקום מוגדר של הלכה וכנ"ל. אבל אוצר אין לו אלא של יראת שמים ועל זה איתא הן יראת ד' שיחידה היא בעולם מה שאין כן דבר הלכה מכיון שהוא מקום מוגדר אינו יחיד כי האחדות האמיתי היינו שהוא אחד לגמרי בעולם כי זהו כולל כל העולם כולו וכמו שנתבאר לעיל וכמו שכתבתי לעיל על פסוק הן יראת ד' היא חכמה דרצה לומר במדרגה הנזכר לעיל:

41 מא

וזהו גם כן ביאור פסוק ישראל לא ידע עמי לא התבונן. אם בפרטי רצה לומר בידיעה החכמה והתבונן בבינה שבלב. ואם בכללות ב' המדרגות הידיעה היא הדעת שבכליות והתבונן במדרגה הא' שהמעשים נמשכים מן הבינה שבלב ולא מן הדעת. ולשניהם יוצדק מה שבידיעה נקט ישראל רצה לומר התלמיד חכם ובתבונה עמי העם הארץ. והמשל ידע שור קונהו וגו' גם כן מכוון לשניהם כמו שכתוב בספרק קמא דב"ק (י"ז א') אשריכם כו' השור והחמור כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים כו' זוכה לכולה כו' ואית דאמרי אויביו נופלין כו'. ב' הלשונות מכוון לב' ענינים הנזכר לעיל והעוסק בתורה ובגמילות חסדים רצה לומר שלימות הג' עמודים ודילג עמוד העבודה כדרך הכתוב בחסד ואמת יכופר עון דרצה לומר תורה וגמילות חסדים כדאיתא ברכות (ה' ריש עמוד ב') ודילג עבודה וכן בגמ' דסוטה (מ"ד א') אמר רק תורה ומעשים טובים. ובראש השנה (י"ז א') גבי בית עלי ע"ש כמו שנתבאר לעיל כי לעולם המעשים נמשכים מן הלב כמו שכתוב כי ממנו תוצאות חיים. וכל מעשה שאינה מן הלב אינה חשובה מעשה אלא שוגג או אונס או מוטעה או מתעסק בעלמא ולאו כלום עביד ואין שלימות במעשה אלא כשבאה מן הלב שהוא מקור חיים לכל פעולת האברים. ולכך לעולם העבודה שבלב עם גמר המעשה נכללים באחד כי גמר המעשה הוא ביד השם יתברך כמו שנתבאר לעיל ואין הקב"ה עוזר אלא למי שעבודתו שבלב נקיה וזכה. [וז"ש שם זרעו וגו' וקצרו וגו' הזריעה בלב והקצירה בגמר המעשה וכאן נאמר זורעי וגו' אתחלת הזריעת צדקה שבלב] וזוכה בשביל שלימות התורה לכולה כיוסף שתרגום בן זקונים בר חכים הוא לו שהוא שלם בחכמה ועל כן זכה לכולה שהיא התקבצות בנות וגו'. שאמר לו פרעה אין חכם ונבון כמוך כי הכל צריכין למרי חיטיא (ברכות ס"ד.). וזהו כולה שהכל מתקבצין לשמחו כמו בחופה וכן זוכה החכם בשכר החכמה. ולכן הוקש תלמיד חכם לחתן וכלה לענין שימור בפרק הרואה (נ"ד:) שמפני שהכל מסתכלין בו צריך שימור יותר. ולכן נמשל לשור שהקרן הוא ממותרות המוח כידוע ומוחו חזק כל כך לנגוח וזהו נגד שלימות המוח בחכמתו. וזהו ידע שור קונהו וידיעת קונהו הוא מצד החכמה כמו שכתוב בפ"ב דב"מ (כ"ג:) דתלמיד חכם מכיר בטביעות עין עיין שם בד' הראשונים [דמשום הכי הטעם דלעם הארץ לא מהדרינן בטביעות עין לאו משום דאינו נאמן אלא דאין מכיר בטביעות עין] ונאמר עם נבל ולא חכם על שאין מכיר קונהו הלא הוא אביך קנך וגו'. ובשילהי הוריות (י"ג.) חתול אין מכיר את קונו מצד השכחה ושכחה היא מצד חכמה שבמוח כנודע. וכולה היינו כבוד זהו בשכר התורה שהוא נגד כבוד כמש"ל וכמו שכתוב כבוד חכמים ינחלו. ואיתא פרק קמא דברכות אין כבוד אלא תורה. ובשכר שלימות המעשים על ידי הלב זוכה לנחלה עתיר בנכסין זהו שכר גמילות חסד כמו שכתוב בתענית (ט'.) עשר בשביל שתתעשר ובשבת (קי"ט.) ובשאר דוכתיה. וזה שכר לאיברי המעשה וללב כי הנאת העשירות לגוף וללב כמו שכתוב בירוש' (תרומות סוף פרק ח') לבא בכיסא תליא אבל הכבוד הוא רוחניי רק מצד החכמה [שהיא רוחנית] כנ"ל:

42 מב

וזהו יששכר כמו שכתוב (בראשית רבה פע"ב) שמח זבולון בצאתך בפרקמטיא ויששכר באהליך אינו עוסק בפרקמטיא. כי בלימוד התורה יש ב' ענינים האחד מה שהוא צורך למעשה כמו שכתוב בקדושין (מ':) תלמוד גדול שמביא לידי מעשה והיינו החכמה שלצורך העשייה. ועל זה אמרו בפרק במה מדליקין (ל"א א') קבעת עתים לתורה [דהיינו לעוסק בפרקמטיא כמו שכתבתי בחידושי] שצריך רק קביעות עתים להתבונן בחכמה כדי לבוא לשלימות הלב דהיינו נשאת ונתתה באמונה שבלב. ועסקת בפריה ורביה להעמיד תולדות במעשים טובים כנ"ל שתכליתו לבוא לידי מעשה. והב' מצות תלמוד תורה עצמה שגם היא אחד מן המצות מעשיות וזה מי ששקוד ללמוד תורה בקביעות אצלו הלימוד הוא עצמו המעשה. ובזה יובן מ"ש ברכות (ט"ו א') מקיש אהלים לנחלים כו' קשה למה ליה היקש רחוק הזה והלא מלא בכמה מקומות דנמשלו דברי תורה למים ומקרא מלא הוי כל צמא לכו למים כמו שכתוב בפרק קמא דתענית (ו'.) ולימא ומה מים מטהרין כו'. אבל זהו בתורה שמצד החכמה בא למעשה שפיר מטהרין כנ"ל אבל אוהלים רצה לומר כמו איש תם יושב אהלים שהוא קבוע שם בקביעות והוא תלמוד תורה דמעשה ולא המביא לידי מעשה סלקא דעתך דזה אינו מעשה כו' דהוא רק כאשר מצות מעשיות קא משמע לן דשכר מצוה מעשית זו גדול. ולכך יששכר באהליך הוא שלימות המעשים שגם התורה אצלו מכונה במעשים. והמעשים דוגמת חמור כמו שכתבתי לעיל (ברכות ג' א') בפירוש חמור נוער רצה לומר כחמור למשוי במצות המעשיות שהחמור אין לו חכמה כמו שכתוב בהספינה (ע"ד.) כל אבא חמרא וכל רבה בר בר חנא סיכסא. ובסוף פרק החובל (צ"ב:) חברך קרייך חמרא אבל יש לו הרגשת הלב כמו שכתוב וחמור אבוס בעליו ותאות אכילה היא בלב מקור התאות כמש"ל. ומזה נמשך שלימות המעשים ולכן אמר בהבא על יבימתו (ס"ב.) עם הדומה לחמור שאין להם רק מעשה הגוף החמריי הנמשך מלב בשר אבל חכמות אין להם כמו שכתוב ולא עשה כן לכל גוי. וזהו זכות רוחניות [וכלבים צועקים בתפלה כמו שכתבתי שם דזהו עמוד עבודה שבלב שהכלב מכיר את קונו כמו שכתוב שילהי הוריות. וכן איתא כשאתה מתפלל דע לפני מי כו' וצריך להכיר את קונו. וז"ש בב"ק (ס' ב') כלבים בוכים כו' משחקים כו' ניבאו ולא ידעו מה כמו הלב יודע מרת נפשו ובשמחתו וגו' וכמו שאמרו ז"ל שהלב מתנבא. וכמו שכתוב בבא בתרא (י"ב א') דניתנה נבואה לשוטים כי בכל אדם הלב נמשך אחר החכמה אבל בשוטה אין הלב נמשך אחר החכמה רק מה שעולה על הלב מעצמו זהו לפעמים נבואה. וכן בתפלה יש פעמים כנבואה כמו שכתוב רבי חנינא בן דוסא ברכות (ל"ד ב') לא נביא אנכי כו' אם שגורה כו' רצה לומר שנובעת מן הלב. ותינוק יונק היינו תורה כמו שכתבתי שם ואשה מספרת עם בעלה רצה לומר היראה מן חכמה שכשיש באדם חכמה אז הלב נמשך אחריו ומספרת עמו, ובעת חשכת לילה הסדר להיפך ממה שהוא בבהירות יום שאז הסדר תורה ועבודה וגמילות חסדים. וכמו שנתבאר לעיל החילוק] וזה יששכר חמור גרם הכח באדם מיוחס אל העצמות והמעשה צריך כח וזהו ויט שכמו לסבול כחמור למשוי במעשה המצות וכמו שכתוב בספ"ב דברכות (י"ז.) ומסובלים במצות שזהו סבל ומשא המעשה, אבל לא החכמה שהיא התורה אדרבה מתוקים מדבש וחביבים על לומדיהם (עירובין נ"ד:) וזהו למס עובד עובד עבודת עבד, וזהו על ידי הלב שהיא עבודת עבד כמו שנתבאר לעיל, וזהו חמור אבוס בעליו שהוא הנחלה ועשירות שהלב וכלי המעשה מרגישים בו כמש"ל. ולכך רק בעליו ולא קונהו שלא מיד שקנאו תיכף מאכילו רק אחר שנעשה, מה שאין כן שור ידע מצד החכמה קונהו מיד שקנאו אף שעדיין אינו בהרגשת הלב ואיברים:

43 מג

ואית דאמרי כו' (ב"ק שם י"ז.) מפרשי זורעי כו' שהגמלות חסד שהוא גמר המעשה הוא על כל מים על ידי שכחו יצא על ידי היראה וזהו מדרגת החסידות ואצלו החכמה במדרגה יתירה שהוא מדרגת הדעת. וזהו שור שאצל השור הכרת קונהו הוא על ידי הידיעה במדרגת הדעת אצלו לפי ערכו. וכן אצלינו ההכרה לקונינו כמו שכתוב דע את אלקי וגו' שבמדרגת הדעת אז ההכרה הברורה כמו שנתבאר לעיל ועל כן אויביו נופלים לפניו כמו שכתוב פרק קמא דברכות (ז':) צדיק ממנו בולע צ"ג אינו בולע. ופירוש צדיק גמור שכבר נגמר ביושרו שלבו חלל בקרבו והיינו כי גדולה דעה מה שנתנה בין ב' אותיות וכן נקמה כדאיתא בפרק אין עומדין (לג' א') והיינו שדעת היינו רק כששם שמים מקיפו מכל עבריו וממילא ביראת שמים כל היום כמו שנתבאר לעיל, וכן נקמה אין אומרים אלא בין ב' אותיות כששם שמים מקיפו שאז הוא הנקמה בשונאיו ויהי דוד וגו' משכיל ומצליח נוקם בשונאיו וד' עמו ששם שמים עמו בכל אשר יפנה לכך יצליח, והיינו כי על ידי המעשה היוצאת לפועל יכול לקבל שכר בפועל נפילת האויבים גם כן בפועל כמו שכתוב (כלים פכ"ט מ"ט) מעשה מוצא מתחת יד מעשה ומתחת יד מחשבה ואין מחשבה מוצא כו'. ואיתא בהבא על יבימתו (ס"ה:) ובפרק קמא דקדושין (ב':) איש דרכו לכבוש ולא אשה וכן איתא (נזיר נ"ט.) כי כלי זין הוא רק לאיש. ובתרגום יונתן על פסוק לא תלבש אשה שמלת גבר פירוש כלי זין, ואיש היינו מעשה שמצד החכמה זהו הלובש כ"ז ולא אשה דהיינו מעשה שמצד היראה לבד כמש"ל דזהו נקרא נקיבה מעשה גולמית שאין בידה הכלי זין לנקום מאויבים. וכמו שכתוב באבות דרבי נתן ס"פ כ"ט יש בידו מדרש [היינו יראת חטא כמו שכתוב מי שלא טעם הגדה לא טעם טעם יראת חאט וע"ש באדר"נ] ואין בידו הלכות [חכמה] גבור אין בידו כלי זיין כו' ע"ש. כי החכמה הוא הזיין כמו שכתוב חגור חרבך על ירך ודרז"ל בפרק במה אשה (שבת ס"ב.) בתורה כמו שאמרו ז"ל (שם פ"ט:) הר חורב שירד בו חרב לאו"ה עכו"ם וכמו שאמרו ז"ל (ויקרא רבה פל"ה) הסייף והספר ירדו כרוכין כו' ואי לאו הא סייפא, שהספר עצמו הוא כלי זין לאויביו והם אותם שאין משמרים וכמו שאמרו ז"ל (יומא ע"ב:) לא זכה נעשית לו סם המות שהיא בעצמה נעשית לו סם ממית [ואשה אינה לובשת זיין לפי שאין למודה תורה שכל המלמד כו' תפלות (סוטה כ'.) היינו סם המות], וכמו שכתוב בפרק רבי עקיבא שבת (פ"ח:) שדברי תורה כנגיד שיש בידו להמית ולהחיות היינו בקללות שכתובים בה לעוברים וברכות למקיימים, וקללת חכם שמצד החכמה באה (ברכות נ"ו.) כי חכם עדיף מנביא (ב"ב י"ב.) וכל אשר יגזור אומר כן יקום שלכן בלעם כחו בפיו על ידי שהיה יודע דעת עליון שהיה במדרגת הדעת [של משמאילים נגד משה רבינו ע"ה שהוא הדעת של מיימינים וסמא דחיי וכנודע על דרז"ל (במדבר רבה פי"ד) ובאומות העולם קם ומנו בלעם] כנ"ל. ולכך בתורה יש למשמאילים בה סמא דמותא וזהו להט החרב המתהפכת לשמור דרך עץ החיים, ודרשו בתנא דבי אליהו רבה ריש פרק א' עץ החיים זו תורה ולהט החרב כנ"ל והמתהפכת רצה לומר של שתי פיות. כמו שכתוב בפרק קמא דברכות (ה'.) הקורא קריאת שמע על מטתו רצה לומר שגם בשכבו על משכבו יהיה עול מלכות שמים עליו שידע לפני מי שוכב והוא במדרגת הדעת הנזכר לעיל אוחז חרב של ב' פיות בידו רצה לומר לנקום מאויביו מכל צד כנ"ל שדעת וכן נקמה בין ב' אותיות זהו בין ב' פיות:

44 מד

ורישיה דקרא יעלזו חסידים בכבוד וגו' וחרב פיפיות. חסידים היינו כשכבר יצא לפועל מעשה החסידות כנ"ל דצריך שיצא לפועל תולדה איש ויעלזו בכבוד אין כבוד אלא תורה אז חרב פיפיות בידם. יד הוא כלי המעשה כמו שכתוב עוצם ידי עשה לי ואויביו נופלים תחתיו. וזהו דוגמת שור מנגח בקרניו שהם היוצאים מהמוח לפועל מעשה רק מן החכמה שבמוח וזהו מיוחד ליוסף שהיה לבו חלל בקרבו במה שנצח תאותיו שהתאוה מיוחד ללב כמו שנתבאר לעיל. וזה אי אפשר אלא כאשר הלב ממולא בכל חלליו ביראת ד' כל היום וכמו שנתבאר לעיל כי אין הקב"ה עוזרו בענין אחר בנסיון גדול כזה שהוכפל כמה פעמים ונמצא שלם בכל אותם הימים לא זזה ממנו היראת שמים רגע אחד. וגם הבינה שבלב אצלו בהכרה ברורה כנ"ל שהיראה עיקר אצלו ובשביל כן זוכה לבינה כיששכר שכתוב בו לדעת מה יעשה ישראל היינו כנ"ל שזוכה שהלכה כמותו על ידי זה שד' עמו בהכרה ברורה וכנ"ל בבית הלל. ויודעי בינה לעיתים שמעתי שרצה לומר שהיה להם הכרה בכל עת מה נשתנה מעת אחר דכל עת משונה כמו שבת ויום טוב וראש חודש ושאר עתים וזמנים שיש להם שינוי וכן כל יום משונה מחבירו וכן בוקר וערב. כמו שכתוב בזוהר לבושין דלבש בצפרא לא לבוש ברמשא כו'. ומי שיש לו הבינה הברורה יודע ומכיר שינוי העתים [בלב מבלי שידע יחוד העת] ועל ידי זה יודע מה יעשה ישראל בעת לעשות לד'. וזהו רק על ידי מדרגה הנזכר לעיל שדבוק כל כך בהשם יתברך כאשר ידבק האזור וגו' וכמו שכתוב במדרש מה התאומים הללו כשאחד כו' חבירו מרגיש. כי בכל שינוי עת למטה כן למעלה וכן להיפך כמו שכתבתי במקום אחר על גמ' דריש ברכות (ג'.) איכא משמורות ברקיע כי היכי דאיכא [כ"ה גי' הרא"ש] בארעא כו' סימן לדבר כו' ע"ש. ולכך יכול להרגיש העתים. וזהו על ידי בינת הלב כי ההרגשה בלב וזהו מדת החמור כנ"ל. לכן דרז"ל (נדה ל"א.) על חמור גרם חמור גרמה ליששכר שיוולד כו' והיינו כי מבני יששכר יש להם כח ההרגשה ביותר שהוא כח החמור וזהו עמי לא התבונן בינה. והרגשה שבלב נגד החמור אבוס בעליו שאינו בהכרה אלא בהרגשה על ידי האבוס כי ההרגשה הוא תלוי לעולם בדבר שעל ידו הוא מרגיש. וכן בינה היינו מבין דבר מתוך דבר וצריך להיות דבר קודם והחכמה קודמת אבל החמור אין בו חכמה וההרגשה נתלית באבוס בעליו. וכן בני יששכר יודעי בינה שהדעת במקום בינה והכל מן הלב עצמו בלי שום חכמה וכמו שנאמר באשה יראת ד' בפרק קמא דברכות (ו'.) עשה לה דדים במקום בינה. פירוש דדים לענין חכמה כנז"ל על מאמרם תינוק יונק וההתלות בשם שמים שנוכח עיניו כמו שכתוב שויתי וגו'. וכמו שכתוב בהג"ה דריש א"ח וזהו מדרגה יותר גדולה שעתיד לזכות לה כמו שכתוב (ב"ק י"ז.) וזוכה לבינה כיששכר כי כאשה מזרעת תחלה היינו בעת הזריעה מן התולדה אז יולדת זכר אבל ההתחלה לעולם מן החכמה. כמו שנכתב לעיל ענוה קודם ליראת חאט אבל כשאשתו תובעתו הווין לה בנים כו' כמו שכתוב בספ"ג דנדרים (כ'.) היינו שהתחלה גם כן מן הלב זהו מבני יששכר יודעי בינה כנ"ל, והתולדה שכזו היינו שיהיה תולדה מן הלב ויוצאה מן החכמה היינו שהלב מרגיש כל כך עד שיש בו הדעת מה לעשות מצד החכמה הרגשה ברורה אפילו בימי משה [דהיינו ענין נתינת התורה] לא אשתכח. כי על ידי זה אין צריך לתורה כי עת לעשות לד' הפרו תורתך כי צריך להיות הכרה בכל עת כפי אותו העת מה רצון ד' אותו יעשה. והרבה מצות עקורות אצלינו מסתמא אין צורך ולא חפץ ד' באלה עכשיו, והרגשת העת לעשות וגו' הוא רק מבני יששכר שהחכמה יוצאה מן הלב כי הלב מרגיש כאשר הוא דבוק כל כך כתאומים כנ"ל. וכאשר המעשה יוצאה מן הלב מצד החכמה אז יודע בינה לעתים ועל זה אמרו וזוכה לבינה שדבר זה אינו תלוי ביד אדם אלא בזכיה שהשם יתברך מזכהו לכך כי זהו סיום ותכלית המדרגה, ולעולם הסוף בידו של הקב"ה כמש"ל להורות דאני ראשון ואני אחרון [ולכך מסיים מס' ברכות בפסוק עת לעשות וגו' כי יסוד כל הברכות קריאת שמע ותפלה להגיע למדרגת שויתי גו' הכרת שם שמים הברורה כמו שכתבתי במקום אחר ולכך סופו מדרגה זו דעת לעשות וגו']. ולכך בדורו של משה לא אשתכח כי לא הוצרכו אז לכך. ולפי שזהו מדת החמור שאין לו חכמה כנ"ל לכך מייתי קרא דיששכר חמור גרם שם בנדרים:

45 מה

ולפיכך התורה נקראת גם כן בינה כי יש חכמה שמלב גם כן [והתורה כלולה מכל כמו שכתוב בזוהר יתרו פ"ה א']. וזה שאמרו בתענית (ז'.) דתורה נמשלה לג' משקין מים יין וחלב. פירוש מים הוא משקה השם יתברך הוא חכמה שבמוח. שהיא תורת ד' כמו שנתבאר לעיל וכמו שכתוב כי ה' יתן חכמה מפיו וגו' שהחכמה מתת כנ"ל שהוא מד'. אבל הבינה והדעת הם תורתו כנ"ל רק שהם מפיו גם כן כי כל דבר הוא מחיות השם יתברך ואלמלא הקב"ה עוזרו כו' בכל דבר אין ישועה ועזר לאדם מעצמו. ועל זה התפלה וחננו מאתך דעה ובינה וזהו מפיו כמו שכתוב בדבר ה' שמים נעשו דבדבורו עביד מעשה (כדרך שאמרו תמורה ג':) שהדבור כמעשה כמו שכתוב בפ' כל כתבי (קי"ט:), וברוח פיו כל צבאם שהם נבראו מן השמים וארץ כמו שכתוב תדשא הארץ וכן בצבא השמים הם מן השמים רק שהוא ברוח פיו. רצה לומר ברצון שפיו לדבר שיהיה המעשה ההיא על ידי דבורו ולא דבר שיהיה הוא העושה רק על ידי הרצון הזה ניתן כח וחיות לשמים וארץ שיולידו כל צבאם וזהו מפיו דעת ותבונה. והחכמה דוגמת המים שהוא מתן וכמו שכתוב (תענית שם) מה מים בחנם כו' וטהרת כל הטומאות במים רצה לומר בדברי תורה הפשוטים [ופעמים צריך מים חיים זהו תורה לשמה כמו ששמעתי על עץ חיים שבמשלי מורה תורה לשמה שכן רק למיימנים בה איכא אורך ימים (יומא ע"ב:) שדבוקים בחיים אמיתיים]. כי דעת זה סדר טהרות (שבת ל"א.) למי שכבר נטהר מכל טומאה ואוכל חוליו על טהרת הקודש אין בו שום טומאה בלב כלל כמו שנתבאר לעיל אז משיג הדעת כנ"ל. והלב הוא הבינה שבלב כנ"ל דדים במקום בינה שהם היוצאים מאשה יראת ד' משם נובע החכמה ולכן אמרו דבש וחלב תחת לשונך ודרשו בפ"ב דחגיגה (י"ג.) דברים המתוקים כו' תחת לשונך. שהבינה שבלב מקום ההרגשה כנ"ל שם הוא המתיקות ולכן הסמיך לו דבש שמורה על מתיקות כמו שכתוב סוכה (ו' א') ומעילה (י"ז ב') כי מתיקות צריך כח המרגיש לכך הרגשת המתיקות מן החכמה הוא רק כשהוא נובעות מן הלב. ולכן איתא בעירובין (נ"ד:) דדיה ירווך כו' מוצא טעם כו' כי הרגשת טעם הוא רק כשבמדרגת חלב היוצא מדדים שבמקום בינה כנ"ל וזה יהיה תחת לשונך שלא לגלות דזהו מה שהשם יתברך מגלה כנ"ל, [ולכן דרז"ל בברכות (י'.) על כל גמוליו דדים במקום בינה ע"ש שזהו גמוליו של השם יתברך שמזכהו לכך כנ"ל] דזוכה לזה מפיו של השם יתברך ומרצונו כנ"ל נעשה שלבו גם כן נובע חכמה. וכמו שכתוב בשמות רבה (פמ"ז) הלוחות ארכן ששה טפחים ב' בידו של משה פירוש חכמה שבמוח ולבוש התורה שבכתב ושבעל פה שהורידה משה לארץ. וב' בידו של הקב"ה הוא הבינה שבידו לזכות בזה מי שירצה. וב' באמצע הוא הדעת שבכליות הנובעות הוא באמצע שמי שמייגע עצמו יכול להשיגם. ולפיכך אין לגלות הבינה כי היא מה שביד הקב"ה ונעלם מכל שזהו אור של יום ראשון שצופים בו מסוף העולם ועד סופו כמו שכתוב בריש פרק ב' דחגיגה כמש"ל כי היראת שמים הוא מסוף העולם ועד סופו כמרז"ל (ברכות ו':), כל העולם כולו לא נברא כו' וכמ"ש בחגיגה (י"ב.) קו ירוק שמקיף כל העולם ושמעתי דרצו לומר היראה כמו שכתוב בזוהר שלח (קע"ה.) דגוון תכלת מורה יראה. [ופירוש שאותה היראה כוללת הכל ומכל הנבראים אין מי שלא יירא מזה, ועל דרכינו רצה לומר שמקיף כל העולם שזה כולל הכל כאלו הכל א' כמו הלב כל העולם קטן שהוא הגוף שהלב מקור חיי האיברים עיין בתשובות חכם צבי סימן (ע"ד מ"ש), והאור הוא החכמה כמו שכתוב תורה אור וכשיוצאת ממקום היראה צופה מסוף העולם ועד סופו ונסתכל ברשעים וגנזו כי אין לגלותו לרשעים כנ"ל שמי שאין לבו נקי כל כך כאשר ישיג החכמה שנובע מן הלב יהיו נובע מלבו דברי דופי כדופי לבו. לפי שצריך שיהיה הלב דבוק כתאומים כנ"ל שנובע רק מה שהוא רצון השם יתברך. ועל זה אמרו((סוטה שם) המלמד בתו תורה כמלמדה תפלות כי אשה יש לה בינה יתירה כמו שכתוב בנדה (מ"ה:) וכמו שנתבאר לעיל ויהי החכמה אצלה נובע מן הלב וינבעו חס וחלילה דברי תפלות. וגנזו לצדיקים לעתיד לבוא שזהו שכר עולם הבא כמו שכתוב ברכות (י"ז א') ונהנין מזיו השכינה והרגשת ההניה הוא על ידי הבינה שבלב כנ"ל. ועל זה אמרו מה רב טובך האור דיום א' שנאמר האור כי טוב [ועיין בפרק ב' דחגיגה שם] אשר צפנת לעתיד לבוא כנ"ל ליריאך מקום היראה בלב. ולכן אמרו ברכות שם עולמך תראה בחייך כו' לבך יהגה תבונות שזהו ראיית עולמו בחייו. ועל זה אמרו בעולם הבא כל אחד נכוה מחופתו של חבירו כי האש הוא בלב כידוע ולכן חולה אשתא זנתיה אש שבלב שהוא מקור חיי הגוף כידוע. ובויקרא רבה שכל אחד יש לו עולם בפני עצמו עולם קטן דוגמת הגוף בעולם הזה שהלב מקור חיי אותו עולם קטן. ולכך יהיה תחת לשונך שהעולם הבא נעלם ואינו מגולה בעולם הזה והן הן מעשי מרכבה כנ"ל שהוא על ידי דביקות הלב עד שהן כתאומים כו':

46 מו

והיין הוא הדעת שבכליות שהוא מהשגת איש הישראלי מעצמו כיין היוצא מן הגפן. ואיתא חולין (צ"א א') גפן אלו ישראל. ואיתא (שבת ע"ז.) כל חמרא דלא דרי על חד חלת מיא היינו דברי תורה הפשוטים כמו שכתוב שבת (פ"ח א') אוריין תלתאי היינו מקרא משנה גמרא כנ"ל מסוטה (מ"ד א') שזה גורם לדרוש מעצמו אחר כך מדעת שבכליות. אי נמי תלת מיא רצה לומר שלימות הג' תורה ויראה ומעשים טובים על ידי המים היינו חכמה שבראש שהוא ההתחלה לכלם כמו שכתוב בסוטה שם שזה קודם. ואיתא בבא בתרא (נ"ח ב') בריש כל אסוון אנא חמר [פירוש גוף שלא השיג וזכה לדעת] תמן סמנין מתבעי פירוש כמו שכתוב בזוהר (ח"ב פ"ב:) דתרי"ג מצות הם תרי"ג עטין והם סממנין ורפואות איך להגיע לשלימות בריאות הנפש על ידי מצות המעשיות. ובאתר דאית חמר הוא הדעת אין צריך סמנין הנזכר לעיל דבכל דרכיך דעהו אז אפילו לדבר עבירה (ברכות ס"ג:) והוא בריש אסוון דלכל בשרו מרפא כמו שכתוב בריש פרק בכל מערבין (עירובין נ"ד.) וזהו על ידי הדעת כמו שכתוב לעיל דסמא דמותא שבתורה הוא רק על ידי הדעת. וכן מה שהוא סם חיים הוא על ידי היין שבה כי הטמא צריך ב' דברים טהרה וכפרה וכן טמא נפש טהרה על להבא וכפרה לרפא את הקודם במה שכבר חטא על הנפש. [ובתרומה כפרה לא מעכבא רק בקודשים וליכנס למקדש (נגעים פי"ד מ"ג) וביארנו במקום אחר] וטהרה היא במים כנ"ל נטהר מכאן ולהבא. אבל לרפא הקודם זהו בדעת שזה על ידי וד' עמו כמשנת"ל ואני ד' רופאיך כמו שכתוב בתענית (כ"ז.) ומנחות (ק'.) העוסק בתורת קרבן כקרבן. ופירוש תורת קרבן תורה המתייחסת אל מעשה הקרבן שהוא רמוז כאלו נפשו הוא מקריב (שם ק"ד:) וכן הדעת כמו שכתוב ובדעת חדרים ימלאו שעל ידי הדעת ממולא כל חדרי נפשו בידיעת ד' כי מעשה נחל נובע כמו שנתבאר לעיל והוא מתפשט לכל צד, וזהו כאלו נפשו הוא מקריב. והוא דוגמת סממני המצות שהן תרי"ג עטין וכן הדעת שבכליות כמו שכתוב בהרואה (ס"א.) כליות יועצות. והעצה היא הנהגה לאדם איך יתנהג במעשיו וכן הדעת מנהיג לאדם מצד החכמה. וזה שאמרו עירובין (ס"ה א') כל המתפתה ביינו יש בו מדעת קונו שמתפתה לעצת יינו להתנהג על פיה כמו שכתוב בפרק הבא על יבימתו (ס"ג:) יש נאה דורש [היינו דרוש וקבל שכר] ואין נאה מקיים. ואיתא באבות (פ"א) לא המדרש עיקר אלא המעשה היינו שיבוא לידו מעשה שכל זמן שלא בא לידי מעשה אינו דעת גמור שאין הקב"ה עוזרו לגמר המעשה. וכמו שכתבתי לעיל על אויל שפתים ילבט והמתפתה ביינו שהוליד הוא בעצמו בדעת שבכליותיו כנ"ל דנקרא תורתו והיא יינו שלו יש בו מדעת קונו שהקב"ה עזרו לגמר מעשה. אבל בלאו הכי הדעת שבו מרוחק מדעת קונו. וכמו שכתוב בפרק ערבי פסחים (קי"ג:) ז' כמנודין לשמים מי שאין לו אשה ושיש לו אשה ואין לו בנים פירוש הם מרוחקים מהשם יתברך שאין לו אשה היינו יראת שמים רק מעשיו גולמים כפי המחשבה שבמוח בלא כונת הלב. ולכן אפילו יש לו בנים שיש לו תולדות מהמוח לבד אינו רק כעין ביצה דספני מארעא שאין מולידים כמשפט התולדות שחוזרים ומולידים כמו שנתבאר לעיל על שכר מצוה מצוה. וזהו כמרוחק לשמים שזה היה חטא מעשה העגל שאמרו אלה אלקיך ובריש הקדמת הזוהר (ב' א') ואינון דחבו בעגלא על רזא דנא אמרו כו' יעוש"ה שהפרידו אל"ה מאלקי"ם שהיא מחובר עם מ"י שהוא הבינה [שבלב] משום דקיימא לשאלה. פירוש שהבינה שבלב סתום [וגם הוא נעלם וגנוז כמו שנתבאר לעיל] ושייך עליו שאלה מה שאין כן המעשים גולמים ושייך על זה אלה בדבר הנגלה לעין שאלה הם ולא שייך לשאול מי זה:

47 מז

והם ו' ימי המעשה שהם ו' קצוות הרמוזים באלה [הנגלים במעשה] וחבורם הוא שם אלקים רצה לומר בעל הכחות כולם שהם כחות המחשבה שבלב והמעשה. וזהו דיינך ומנהיגך שההנהגה נמשכת מן הלב שהיא מקור החיים לכלי המעשה ועושי העגל אמרו אלה אלקיך שרק אלה הנגלה לעין רצה לומר המעשה לבד בלא בינת הלב הוא אלקיך מנהיגך שרצו להפריד הלב מן המעשים שימשיכו רק מן המוח בלבד. והיינו בשביל משה שהוא מקור היראה כמו שכתוב בפ' את עצמו (ל"ג:) אין לגבי משה מילתא זוטרתא. ופירשו המפורשים אותם שהיו לגבי משה ואצלו לפי שהיה עניו מכל האדם ועקב ענוה יראת ד' ואף אותם הקטנים שבמדרגת עקביים לו ממולאים ביראת שמים שבלב. אבל כי בושש משה ונפסקה היראה דלאו מילתא זוטרתא היא שלא לגבי משה עשו תבנית שור הרומז לכח החכמה שבמוח לבד כמו שנתבאר לעיל על ידע שור קונהו. ואמרו אלה וגו' וזהו עבודה זרה רחוק מן השם יתברך ועבודתו באמת וזהו כמנודה לשמים ומי שיש לו אשה רק שאין לו בנים שאינו מוליד במעשה כלל ומסתפק במה שבלב גם זה מרוחק מדעת קונו כנ"ל כי עיקר הכלי זיין לכובשה הוא המעשה כמו שנתבאר לעיל דצריך שיצא לפועל ועל ידי זה אויביו נופלין. כי לכך ברא השם יתברך עולם העשיה גופנית ומסר התורה ליושבי ארץ התחתונה שהיא משכן מעשה הגופנים כדי שישלימו עצמן במצות המעשיות הגופניות ועל ידי זה יהיה עיקר ניצוח השונא הוא היצר הרע הנקרא כן כמו שכתוב שילהי סוכה דהוא שטן הוא מלאך המות המזיק לבני עולם. ואויביו נופלין תחתיו על ידי המעשה לשם ד' כי עיקר האויבים רצה לומר הכחות המזיקים לאדם הוא על ידי העשיה שרצה השם יתברך לגלות מלכותו אף לגופנים. וכל גוף מוגדר בעל ו' קצוות וההכרח לזה הצמצום ביותר רצה לומר שיצומצם השראת שכינתו יתברך בגוף זה וזהו מדת הגבורה והדין כמו שנתבאר לעיל רצה לומר לפי שגורם כאלו השראת שכינתו יתברך מצומצמת רק עד פה תבוא וכאלו מכאן ואילך אין כאן כביכול ואם כן בהעדר אור נשאר חושך ומקום מוכן להיזק ומכשול על ידי חשכת לילה שאין רואה. וזהו מקום המשפט לעשות דין בעוברי רצונו על ידי כחות ההיזק רצה לומר העדר האור שנתנו בעולם על ידי הצמצום. ולכן אמרו שצד צפון שהוא מורה על גמר המעשה כמו שנתבאר לעיל הוא משכן למזיקים כמו שכתבתי לעיל כי על ידי גמר מעשה באיברי המעשה כשיוצא לגלוי נגלה שהוא מוגדר במעשה ועל כן במה שחוץ לגדר הרי הוא כאלו אין שם אור המעשה. ואם כן הוא ממילא שם המשכן למזיקים ועל ידי שלימות המעשים הם נופלים תחתיו. [וזה סוד מ"ש בזוהר דיניקת הקליפת מרגלי המלכות דרצה לומר גמר המעשה שנתגלה מלכותו] אבל כשאינם בשלימות אז אין אויביו נופלים ונמצא מרוחק עדיין מהשם יתברך על ידי האויבים שהם במקום העשיה הגופנית כמסך מבדיל ומחיצה של ברזל בינו למקום. [ולכך במתים חפשי כיון שמת וחלף הלך לו מן העולם העשיה אינו חושש שוב למחיצה של עולם העשיה שהוא למעלה ממנו לכך חפשי ממצות המעשיות]:

48 מח

ועל זה אמרו ברכות (ל"ב ב') מיום שחרב בית המקדש נפסקה חומת ברזל כו' פירוש חומה היא רק במעשה והיינו שמשחרב בית המקדש נדלדל כח המעשה שרוב מצות המעשיות נחסרו מאתנו ואף מיעוט הנשאר מרופה בידינו ואין נעשה כתיקונו על ידי שעבוד מלכויות שעיכובם על המעשה כמו שכתוב לעיל ד"ט ע"ב מיו"ד סי' קנ"ו ע"ש. וכן איתא בפרק היה קורא (י"ז.) שרצונינו לעשות רצונך כו' ומי מעכב כו' וזהו חומת ברזל שמרוחקים על ידה, וזה שמרו גם כן שם רבא לא גזר תעניתא ביומא דעיבא דכתיב סכות בענן לך כמו שכתוב בתענית (ח':) יומא דמיטרא כיומא דדינא, והדין על ההמעשים כנז"ל וכמו שכתוב בסוף פרק קמא דקדושין (מ'.) מחשבה רעה אינו מצטרף למעשה כנ"ל כי עיקר הדין נמשך מהמעשה. ולכן אמרו בהפועלים (פ"ה.) בשני יסורי דרבי לא אצטריך עלמא למיטרא כי היסורין תיקון הגוף כנודע וכמו שכתוב בפרק קמא דברכות (ה'.) שהוא דוגמת מלח ממתקת את הבשר. ובשר הוא הגוף כמו שכתוב בפרק קמא דסוטה (ה'.) בושה סרוחה רימה שהכל מצד הגוף. ולפי שהיה שלימות הגוף לא אצטריך עלמא למיטרא שהוא כיומא דדינא בעבור העדר שלימות מעשה הגוף שאין הארץ מסתפקת במימיה הוא רומז לשלימות הגוף הארציי. [על ידי טל השמים בלבד דלא מיעצר (תענית ג'.) שהיא רעיפת רסיסי החשק שאלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול מה שאין כן מטר אז"ל בתענית (ו':) האי מיטרא בעלה דארעא שהוא המוליד והמשלים ואין לה שלימות מצד עצמה]. ולכך הענן ויומא דעיבא הוא מחיצה ומסך ברזל כנ"ל. ולכך הן מרוחקים וכמנודים לשמים שגם זה מן עבודה זרה לפמ"ש בזוהר תשא קצ"ב ב' בטעם העגל אלה אלקיך ולא זה שהיו תרין דיוקנין חד דכר [הוא חכמה שבמוח זכר כנז"ל] אתלבש בדיוקנא דשור [כנז"ל ביאורו ורמיזת השור] וחד נוקבא [לב כנז"ל שהלב מכונה בנוקבא] בדיוקנא דחמור [הרומז להרגשת הלב כמו שכתוב לעיל] ותרויהו הא כלילן כחדא רצה לומר שרצו לסיוע הולדת המעשים. וכמו שהיה אדם הראשון בתחלה דו פרצופים תרוויהו כלילן כחדא לא היה אפשר להולד ולכן בא מאמר השם יתברך לא טוב היות אדם לבדו. פירוש לשון טוב הוא על עשיית פירות כמו שכתוב כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו ולמדו מזה בסוף פרק קמא דקדושין (מ'.) שהזכות יש לה פירות. וכאשר אינו יכול לעשות פירות הוא לא טוב. אעשה לו עזר כנגדו שהעזר יהיה כנגדו ולא כלול בו שאז כאלו הוא לבדו. ולכן לא נזכר רק עגל שגם הנוקבא היה כלול בו והיינו שהיה כחות הלב כלולים במוח ולא יצא להתגלות ללב ולפיכך נמנעו המעשים שהן היוצאין מן הלב [וזהו ענין לא תחרוש בשור וחמור יחדיו פירוש יחדיו כלילן כחדא ואין כאן מקום להאריך] וזה הוא עבודה זרה. וי"ל דלא סתרי לדברי הקדמת הזוהר הנזכר לעיל שהעגל היה פירוד הלב מן המעשים. על פי מה שכתוב עוד שם בפרשת תשא חמור אמאי בגין דחרשין אילין דמצראי כתיב בהו אשר בשר חמורים בשרם ע"ש. ולכן מדויק אלה אלקיך ישראל דלישראל שכבר קבלו עשרת הדברות שנאמר בהם חיוב שמירת איברי הגוף ובמעשים לכך אמר אלה אלקיך שהמעשה בלבד די בלא הלב. כי הלב אי אפשר לו להוליד כאשר הוא אתכלל במוח וכאלו אין כאן לב כלל. רק בגין דמצראי אינון אשר בשר וגו' שהגוף חמריי ביותר שהם שטופי זימה שזה נקרא בשר שכולל כל בשר הגוף שזו כולל קלקול כל מעשה איברי הגוף. ולפיכך רצו למנוע מהם גם כן שלימות המעשים ורצו להסתפק במועט שהוא הלב שכוללם שהוא מקור החיים הוא יהיה נכלל במוח ויהיה נשלם כפי הרצון שבמוח ועל המעשים לא רצו לקבל שום אלקות והנהגה רק באלה די שיהיה אלקיך שיקבלו עליהם אלקות וזהו גם כן עבודה זרה כנ"ל:

49 מט

ולכן הסמיך הכתוב לבצלם אלקים עשה את האדם זכר ונקיבה ברא אותם. הם מוח ולב שהם עיקר שנקרא על ידיהם שמם אדם ויאמר להם פרו ורבו שלא יסתפקו בזה רק להוליד גם כן מעשים ותולדות כנ"ל. ועל שניהם הוא אומר פרו ורבו כי אף במדרגת דעת שהמעשים נמשכים מן החכמה מכל מקום העיקר הוא מן הלב כנ"ל כמו שנתבאר לעיל כי הלב הוא מקור החיים לכל איברי הגוף. ולעולם יציאת הולד היא ממעי אמו ואפילו במדרגת הדעת שכל מעשיו יוצאים מצד החכמה צריך לראות שיהיה גם כן יציאתם מן היראה שבלב. כי לולי כן אין הדעת דעת קונו ורבותא למידרש דרשי ובפ' חלק (קל וחומר:) דואג ואחיתופל כו' אלא רחמנא לבא בעי. אף במי שכבר הגיע למדרגת הדעת כמו אלה הגדולי דעה דואג ואחיתופל אין זה מדעת קונו רק דיעה זרה ונכריה הנובעת מלב מוזר ורחוק מרצון ד' ולא באלה חפץ ד' ואין סופה להתקיים כמו שכתוב שם בדואג דמלאך השכיח תורתו כמשפט שפת שקר שהוא רק עד ארגיע. וזה היה ענין עגלי ירבעם שכבר נתברר להם במדבר כי עגל הוא עבודה זרה ואיך יכול ירבעם להטעותם. רק התחכם לעשות ב' עגלים וכמו שכתוב בזוהר תשא (קצ"ג א') אמר ירבעם ודאי ידענא דהא סטרא קדושה לא שריא אלא בלבא דכל עלמא ודא ירושלים, הרי שרצה גם כן למנוע הבינה שבלב רק רצה על ידי ב' עגלים רומז לב' המדרגות של שור שנתבאר בדברינו לעיל בתרתי לישני דסוף פרק קמא דב"ק שהם החכמה והדעת. ואמר להם הנה אלוקך ולא אלה שרומז למעשים מצויינים ומוגדרים שנוכל לרמוז אליהם במלת אלה והנה זה כבר פסלתו התורה וידעו שמעשים מוגדרים צריך שיצאו מן הלב ולפי שהוא רצה שלא יהיו מעשים מוגדרים [שזהו ענין בית המקדש ואיסור הבמות להקריב בכל המקומות רק במקום מיוחד ומוגדר. והוא טען שכל העדה כולם קדושים ובתוכם ד' ובכל מקום הוא השראת השכינה ואין כאן הגדרת מקום מיוחד. וממילא אין כאן הגדרת מעשה מיוחד על דרך טענת קורח שהיה כענין זה ולבש טלית שכולה תכלת להלעיג על מצות מעשיות ומוגדרות שהציצית באה לזכירתם וכמו שכתבתי במקום אחר בביאור זה ולכך חשב להשיאם] שלא יצטרכו לעלות לרגל [אל מקום מיוחד] וכיוצא ממצות מעשיות רק החג [בפסוק כתיב בחודש וגו' נ' שהוא עיבר השנה כרצונו נגד עבור השנה שביהודא. והיינו שטען על הגדרת המקום כנ"ל ולכך לא חש על העיבור שביהודא [שהוא העיקר כדאיתא פרק קמא דסנהדרין (י"א:) וחשב עצמו ראש הסנהדרין ועיבר השנה במקומו ולכך הגיע חג הסוכות שלו בחודש השמיני של בני יהודא שהוא האמיתי. ומה שלא זכר השינוי בחג המצות דברים בגו ואין כאן מקומו. ובפשוט על פי הירושלמי (כתובות פ"א ה"ב) אקרא לאלקים וגו' גומר עלי שעל ידי קדוש בית דין החודש הוא ראש השנה למעלה. ולכך רק בראש השנה נגמר ונשלם למעלה הקביעות שלבני יהודא והגיע זה בהיות חודש השמיני והבן זה] אשר בדא מלבו שמעשים מצד הדעת שלו שלא מדעת קונו בדא להם ואמר שיהיו כל מעשיהם נמשכים מן הדעת. והנה הוא הדעת מנהיגך בכל אשר תלך יהיה מעשיך מצד הדעת ורצה לסלק הלב מכל וכל [וכשרצה הקב"ה להחזירו כמאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין ק"ב.) על פסוק אחר הדברים האלה שתפשו הקב"ה בבגדו ואמר לו חזור בך רצה לומר בלבושו כי היראה הוא לבוש כנודע וכמו שכתוב (אבות פ"ו) ומלבשתו יראה. וענין זה רצה לומר על ידי הדברים הקודמים שם בכתוב מיבישת ידו שעל ידי זה היה לו אתערותא מלעילא על ידי מופת עצום כזה שיחזור בו והמופת היה ביבישת היד שהוא כלי המעשה ששם הוא טעותו בהגדרת המעשים כנ"ל]:

50 נ

וגם זה עבודה זרה כי במדרגת הדעת צריך גם כן יראת ד' כנז"ל ושיהיו המעשים יוצאים מתוך היראה שבלב. כי עיקר שרצו לסלק היראה מהם שזה באמת לאו מילתא זוטרתי היא וביחוד ירבעם שהיה מלך ואז"ל סוף פרק אין עומדין (ל"ד ב') מלך כיון שכורע שוב אינו זוקף ושמעתי פירוש מפני תוקף היראה שעליו צריכה להיות ביותר בעבור התנשאותו על כולם. [ושמעתי שעבודה זרה היו כל חטאי המלכים שחטאו לסלק תוקף היראה מהם [שהיתה מוטלת עליהם מלמעלה ממילא בלא השתדלותם כמו שכתוב לב מלכים ושרים ביד ד' ולא ביד השתדלותם ולב היא היראה] ולהיות בעלי בחירה] ותוקף יראה כזו בכובד ראש כל כך בלי שום זקיפה הוא דבר קשה ולאו מילתא זוטרתי על הלב לקבלו כי רצון הלב בשמחה, ויראה היא ההיפוך. ולכך עשה ב' העגלים לסלק היראה כנ"ל והוא עבודה זרה ותכלית הריחוק מן השם יתברך כי לעולם צריך להיות יראתו חופפת עליו. והמעשים יוצאים מן היראה כעובר בבטן אמו ומה שצריך גם כן שיהיו המעשים יוצאים מן החכמה היינו בהתחלת הזריעה אבל גמר בישולם לצאת לפועל לאויר העולם הוא ביראה. ועל שניהם היא אומר פרו ורבו רק החיוב במעשים הוא מצד האיש שדרכו לכבש כי המעשים הם צורך הכבישה כנ"ל שהם הזין והכבישה על ידי כלי זין לנצח האויב הוא רק על ידי האיש מצד החכמה כמו שנתבאר לעיל. מה שאין כן אשה כלי זיינה עליה להציל עצמה (יבמות קט"ו.) ולא לנצח שלזה צריך כלי זיין חיצונים שהם המעשים. רק הגבורה בלב איזה גבור הכובש את יצרו הוא הכבישה להציל ולאכפייא תאות הלב אבל לא לאור באור החיים שזהו רק על ידי אור התורה והחכמה כידוע. [ונזכר קצת בירושלמי סוף הרואה] כי היראה יסוד למצוות לא תעשה שאם באת למרוד כו' והאהבה שהוא תורת חסד כמשנתבאר לעיל הוא יסוד לקיום מצות עשה שהם קיום המעשים טובים לכבוש על ידן כמו שנתבאר לעיל. מה שאין כן היראה שבלב עיקר הכבישה שלה במצוות לא תעשה שהיא העדר המעשה המזיק אבל אין מחויבה להוליד מעשה טובה כי אין דרכה לכבוש בכלי זיין כנ"ל ולכך החיוב רק על האיש:

51 נא

ואחר שזכר שלימות הג' אז ומוראכם וחתכם וגו' שכבר נבדל מהבעלי חיים באלו השלשת כחות שבו שהוא מושל על שלשתן שלא יונהגו כפי טבעם רק כרצון ד' ולא ככל הבעלי חיים. ואז הוא מובדל הבדל גמור מן הבעלי חיים ושליט על כל כחות הבהמיים שיהיו כל הבעלי חיים כפופים תחתיו כאשר גופו הבהמיי כפוף תחתיו כי אלו הג' הם יסודי כחות כל הגוף. ולכן כ' הקדמונים שלא לאכול ממוח לב כבד של בעלי חיים [וסימן מל"ך. כמו מלך שכל הנהגת העולם נמשכת ממנו כך על ידיהם כלל כל הנהגת העולם קטן] כי בג' אלו האדם נפרד מן הבעלי חיים. והכבד רומז לשלימות המעשים [ועיין בזוהר פנחס (רכ"ד א') מוחא דאיהו דכורא רכיב ושליט על הלב לב שליט ורכיב על הכבד. וע"ש כמו שכתוב בהרואה (ס"א:) כבד כועס. ושלימות המעשים כשאינו כועס כמו שנתבאר לעיל שהקנאה נגד חלק המעשה והיינו כעס כמו שכתוב קנאה חמת גבר. וכמו שכתוב בפרק תפילת השחר((כ"ט:) לא תרתח ולא תחטא שכל חטא המעשים נמשך ממנו כמו שכתוב בפרק הדר((ס"ה:) בגין דא אדם ניכר בכיסו בכוסו ובכעסו רומז לשלימות הג' כנ"ל. ונגדן אמרו גם כן רז"ל שאינו כועס ואינו משתכר ומעביר על מדותיו שהכרת האדם מן הבהמה הוא בג' אלו כנ"ל. בכוסו נגד שלימות החכמה כי השכור הוא הסרת הדעת וכמו שכתוב בפ' הדר (שם) שהוא כשוטה. וכמו שכתוב (אבות פ"ג) כל שחכמתו מרובה כו' ועוקרתו שאין זה חכמה וכמו שכתוב דבש מצאת אכול דייך פן וגו' כי ביותר מדאי מקיא אף הראשונים וכמו שכתוב ריש ועושר אל וגו'. ורצה לומר בחכמה שהעשירות בה יותר מדאי מסיר לגמרי וכן ביין איתא בהרואה (נ"ז.) יש שותתהו וטוב לו כו' כי התורה נמשלה לו [למיימינים כו' למשמאילים כו'] כנ"ל ועל מעט כדי צרכו איתא חמרא וריחני פקחין (יומא ע"ו:) שמוסיף חכמה, אבל הרבה מסיר החכמה ועוקרתו לגמרי והשלימות בחכמה שאינו משתכר כמו שכתוב איזהו חכם המכיר את מקומו ומדריגתו ואין עולה ומתחכם ביותר ממקומו:

52 נב

ובכיסו הוא נגד הלב כמו שכתוב לעיל דליבא בכיסא תליא (ירושלמי ספ"ח דתרומות) כי יסוד התאות הוא תאות הממון שעל ידי זה יוכל להשיג כל התאות ותענוגי עולם הזה. ובזה ניכר חלק האדם שבלב ושלימות הוא כאשר מעביר על מדותיו רצה לומר כופה ומשנה טבע מדותיו שבתולדה. [והמדות מן הלב כידוע] וזהו העיקר על ידי הגבורה שבלב כמו שכתוב איזהו גבור כו' וכמו שנתבאר לעיל כמה פעמים. ובכעסו נגד חלק המעשים כמו שכתוב בסוטה (ג':) אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות. והיינו בעבירה ראשונה דאחר כך עבירה גוררת עבירה. והרוח שטות הוא הכעס כמו שכתוב בשבת (ק"ה ב') המשבר כליו בחמתו כו' כך דרכו של יצר הרע היום אומר לו עשה כך ולמחר כו' עד כו'. והתחלה הוא משבר כליו בחמתו כי בעת הכעס דעתו מסתלקת ממנו ונח בו רוח של שטות ויוכל לבוא לידי עבירה בפועל וזה הוא ההתחלה ולמחר כו' עד כו' שנמשך קלקול המעשים כולם כענין עבוד עבודה זרה. אבל שלימות המעשים שיהיה ניכר בהם שם אדם ומותרו מן הבהמה הוא כשאינו כועס. ואיתא בפסחים (ס"ו ב') כל הכועס אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ואם נביא נבואתו מסתלקת. שגם שלימות המעשים הם עיקר גדול לשלימות צורת האדם. וכאשר המעשים אינם על השלימות והוא הכועס אם חכם הוא שגבר בו כח החכמה שבמוח גם היא מסתלקת ממנו. ואם נביא הוא שגברה בו הבינה שבלב כמו שכתוב במקום אחר שמדרגת הנבואה היא השלימות בבינה שבלב. [שלכן איתא בבא בתרא (י"ב א') חכם עדיף מנביא כמעלת המוח על הלב] שהכרת שם שמים נוכח פניו מזה בא הנבואה. ולכן לנביא יקרא לפנים בישראל הרואה [שרואה שם שמים נכחו כמו שכתבתי במקום אחר שראיה אותיות יראה שזה נמשך מן היראה שבלב וכלשון רז"ל בשבת ומחוי להו יצחק הקב"ה בעיניהו ע"ש. וכן נקראו צופים (שבת ק"ד.) כמו שנתבאר לעיל שהראיתא מסוף העולם ועד סופו [שהוא כמו נבואה] הוא בלב כלשון הכתוב ולבי ראה וגו'. ונבואתו גם כן מסתלקת כאשר המעשים נעדרים משלימותן הראוי על ידי הכעס. כי כל הג' שלימות תלויים זה בזה ובהמצא האחד באמיתות שלימותו יעיד על מציאות כולם בו. ובהסתלקות הא' כולם מסתלקין וכאשר כולם על השלימות הראוי אז ניכר בו תואר דמות אדם ביתרון מן הבהמה ואז מוראו מוטל על הבעלי חיים להבדלו מהם וכמו שנתבאר:

53 נג

כל מלבושי אגאלתי (ישעיין ס"ג). פירוש כשהקב"ה עושה דין ברשעים אז הוא יראוי ומתרומם רק שזהו יראה ורוממות שפלה ותתאה כי הוא רק מצד שרואה העונש. ולכך נקרא מלבושי שהם המדות אהבה ויראה שהם לבושי מלכא כמו שכתוב((מדרש רבה סוף פרשת ואתחנן) מלך בעשרה לבושין אגאלתי והבן. ועיין זוהר אמור (פ"ט א')