Divrei Yirmiyahu on Mishneh Torah, Circumcision
1:1א׳:א׳
1 א

מילה מ"ע שחייבין עליה כרת שנאמר וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה הנפש ההיא מקרב עמו ומצוה על האב למול את בנו ועל הרב למול את עבדיו יליד בית ומקנת כסף עבר האב או האדון ולא מל אותן ביטל מ"ע ואינו חייב כרת שאין הכרת תלוי אלא בערל עצמו ובי"ד מצווין למול אותו הבן או העבד בזמנו ולא יניחו ערל בישראל ולא בעבדיהן. ומצוה על האב וכו' במסכת קדושין דף כ"ט ע"א למולו מנ"ל דכתיב וימל אברהם וכו' והיכא דלא מהלי אבוהו בי"ד וכו' דכתיב המול לכם וכו' ואיהי מנ"ל דלא מחייבי דכתיב כאשר צוה אותו וכו' אותו ולא אותה אשכחן מיד לדורות מנ"ל תנא וכו' צו מיד ולדורות וכו':
ויש לעיין באשה דנתמעטה מלמול את בנה אם מהחיוב הקדימה אשר לאב בלבד המיעוט ואם גם באם אין אב למולו דהחיוב על כל ישראל דבי"ד לאו דוקא כמ"ש רבינו בפ"ג ה"א מצוה על האב למול את בנו יתר על מצוה שמצווין ישראל שימולו כל ערל שביניהן וכו' וכיו"ב ברא"ש בפרק כסוי הדם (חולין דף פ"ז ע"א) סי' ח' אבל אם אין האב רוצה למולו כל ישראל חייבין למולו עיי"ש וא"כ יש לספק אם בכה"ג ג"כ האשה נתמעטה שאינה בכלל החיוב דבכל ישראל דכנראה מסוגיא דמוימל אברהם הלמוד לקדימה בלבד דהחיוב דלכל ישראל נדע מהמול לכם ואם כן אותו ולא אותה הנאמר באברהם לא נדע למעט רק מהקדימה בלבד:
וביותר נראה לכאורה כן מדלמדין מכאשר צוה ה' אותו ולא אותה הרי באברהם לא היה אז שם רק אברהם ושרה בלבד ואם שרה לא היתה אף בכלל חיוב כלל ישראל מנ"ל דהקדימה לאב שהרי לא היה אז שם רק אברהם בלבד ועבדו כאשה דמי והיה מוטל על אברהם דבזה לא נדע רק דאשה אינה בכלל החיוב כלל ומנ"ל הקדימה לאב וע"כ מסברה האשה בכלל החיוב דלא נתמעטה מהמול לכם וכו' ורק משום הקדימה נאמר לאברהם משום דלאב הקדימה ולא לאשה דנתמעטה מאותו:
אמנם יש לומר דזה באמת קושית הגמרא אשכחן מיד לדורות מנ"ל וכו' דלא מקשינן כן בעלמא ועיין בפנ"י ויש לומר דקושית הגמרא מיד באברהם שאני דלא הוי רק הוא בלבד ומנ"ל הקדימה לאב לדורות ועיין ברש"י שכתב מיד לאברהם נאמר עיי"ש ויש לפרש עמ"ש ומשני מלשון צו דלדורות ולפ"ז לא הוי הוכחה דאשה בכלל החיוב ולא להיפוך ג"כ דלית לנו מעוטא. ובתוספות שם בד"ה אותו הקשו למה לי קרא תיפו"ל דהוי מ"ע שהז"ג דנשים פטורות ותירצו דלמאן דס"ל מילה שלא בזמנו בין ביום ובין בלילה לא הוי הזמן גרמא. ובתוס' רי"ד כתבו דדוקא במצוה שבגופו שייך לומר הז"ג עיי"ש. וא"כ לדידן דגם מילה שלא בזמנו ביום דוקא ולא הוי הז"ג דאם הוי הז"ג ממילא אין האשה בכלל החיוב ולתוס' רי"ד הוי ככל ישראל וא"כ נפק"מ אם הוי הזמן גרמא אף אחרי כי מקרא דאותו נתמעטה לענין אם הוי האשה ככל ישראל או לא. וראיתי בריטב"א שכתב לתרץ דז"ג לא שייך רק במצוה דנפשה ולא במה שעל בנה דהו"א דלא גרעה מבי"ד דמחייב לממהלי ולהכי אצטרך קרא למפטרא דכתיב אותו ולא אותה עכ"ל א"כ נראה דעתו דלא הוי הזמן גרמא ונתמעטה גם מהחיוב דלכל ישראל:
אחר שכתבתי ראיתי בספר המקנה שעמד בחקירה הזאת אם האשה עכ"פ כאחרים והרחיב בזה עיי"ש ועיין ברא"ש ברכות פ"ג בערבות בנשים עיי"ש. ועיין בפנ"י שכתב מציפורה אין ללמוד דשם לא היה אפשר בענין אחר עיי"ש. ויש לפרש שאי אפשר בענין אחר להציל משה רבינו ע"ה ולומר דאי אפשר משום דהוי ככל ישראל תליא במ"ש לעיל ובאמת יקשה מסברה לומר כיון שהיא כשירה למול לדעת הסוברים כן בליכא אחר למה לא תהיה מחייבת למולו והנה י"ל בקטן דאין המצוה שייך על הקטן רק על הגדולים האב ובי"ד אבל האשה עליה ליכא המצוה כלל ואינה בכלל להפריש מאיסורא דלא שייך איסור על שום אדם כיון שאין אחרים מצוים. אבל לפ"ז בגדול דמצווה על מילת עצמו לכאורה האשה כאחרים לפרוש אחרים מאיסורא כמו דהוי בכלל ל"ת כ"כ לאפרושי אחרים מל"ת וביותר כמ"ש בתוספות רי"ד במצוה שאינה בגופו לא שייך זמן גרמא וא"כ האשה והאיש שוין בזה וצ"ע ועמ"ש בס"ד בפ"ב ה"א עיי"ש:
ובס' המקנה כתב להוכיח דהוי ככל ישראל ממסכת יבמות מ"ח ע"א דאמר שמואל המפקיר עבדו יצא לחירות שנאמר עבד איש עבד איש ולא אשה אלא עבד שיש לו רשות רבו עליו קרוי עבד וכו'. ואם נאמר דאשה אינה בכלל חיוב כלל א"כ נאמר באמת עבד איש ולא עבד אשה דהרי קרא בפסח כתיב דמילת עבדים מעכבים וכמ"ש ברש"י בתורה בשם המכילתא לר' יהושע וע"כ דאשה הוי עכ"פ ככל ישראל בחיובה ושייך לומר עבד איש ולא עבד אשה למידק דפי' שיהיה רשות רבו עלי' כדאיתא שם עיי"ש מ"ש עוד בזה:
אמנם יש להבין לפ"ז דהרי עכ"פ בבנה אינה יותר מכל ישראל והוי בנה לה כאחרים ולמה יהיה עבדה לה יותר מבנה דגם לר' יהושע דוקא מילת בנו מעכב ולא מילת שאר ישראל. וא"כ באשה דבניה כשאר הערלים ובלתי מעכבי' אותה מלאכל הפסח ועבדים יהיה מעכבים. ועל כרחך צ"ל דעבדים שאין להם רשות לעצמם גם על האשה החיוב ליתן להם הרשות למול וא"כ גם היא בכלל החיוב כמו האדון. ולפ"ז ליכא למידק למילת בנה דהוי כשאר ישראל ואולי בכה"ג שאין מי שימול אלא אחרים אלה שעליהם מוטל הוי כמו בנים לענין עכוב אכילת פסחים אבל לא נמצא ככה מפורש ועי' בהל' קרבן פסח פ"ה ה"ה ובמל"מ שם הביא האי דיבמות הנ"ל דמילת עבדים מעכב האשה מאכילת הפסח עיי"ש. ועי' במקנה שהקשה דמאי מקשינן דורות מנ"ל ולא יליף מדכתיב המול לכם כל זכר ואז יקריב לעשותו וילפינן מיניה דמילת זכרים מעכבתו מלאכל פסח אלמא דמצות הבן על האב למולו הוא לדורות והתם אין לומר משום המול כל זכר דהוי לכו"ע דהרי אינו מעכב אלא באביו עיי"ש. ואם נאמר כמו דמילת עבדי אשה מעכבין אותה אף דהוי כאחרים וכמו"כ באחרים במוטל עליהם שאין אחר כאן מעכבתן מלאכל פסח וביותר אם לא יהיה המצוה על האב הכל בכלל החיוב בשוה וא"כ לא יקשה קושית המקנה אבל באמת לא נראה ועיין במסכת יבמות דף ע"א זכרים דאיתנהו בשעת אכילה וליתנהו בשעת עשיה היכי משכחת לה וכו' רבא אמר כגון שהיה אביו ואמו חבושין בבית האסורין וברש"י בד"ה חבושין בשעת עשיה ומצות מילה מוטלת עליהם ולא על האחרים והם אין יכולין לעשות את פסחן ושחט שלוחן עליהן ואשמעינן קרא שאם יצאו בשעת אכילה מילת בנו מעכבתו עכ"ל ולכאורה כה"ג דא"א לאב למול הרי מוטל על האחרים ואף דיצאו בלילה כבר עבר היום למול בזמנו וצ"ל ולא על אחרים לאו דוקא שאין מוטל רק כיון דעיקר לאב משו"ה ימצא כשחבוש שאינו נימול שאחרים לא ידעו או לא חשו עליו ועיין במהרש"א שם בד"ה כגון שהיה אביו ואמו חבושין וכו' ויש לתמוה דהא אשה אינה חייבת למול את בנה דכתיב אותו ולא אותה כדאמרינן בפ"ק דקדושין ויש לומר דהכא כיון דחייבת לעשות פסח מצוה נמי עליה למול בנה דמילת זכרים מעכבת נמי בה דהכי נמי מילת עבדים מעכבת בה כדמשמע בפ' החולץ מהא דאמר עבד איש ולא אשה וכו' עיי"ש עכ"ל. וא"כ לפי דבריו אזלא ראית המקנה הנ"ל ועיין במל"מ הל' ק"פ הנ"ל שציין לעיין במהרש"א עיי"ש וראיתי באור זרוע הגדול הל' מילה ס"ק א' שעמד על כדברים האלה עיי"ש:

2 ב

ועל הרב למול את עבדיו וכו'. יש לעיין אם המצוה על האדון בלבד ולא על העבד דכנראה כיון שהוא מחויב במצות כאשה ותורת ישראל עליו מחויב במילה מצ"ע וגם על האדון המצוה וכמ"ש רבינו ובי"ד מצווין וכו' או העבד בזמנו וכו' עבר האב או האדון וכו' שאין הכרת תלוי אלא בערל וכו' נראה דגם אהעבד קאי האי שאין הכרת תלוי וכו' ואינו מוכרע כל כך. ובשו"ע בסי' רס"ו סעיף א' מ"ע על הרב למול עבדיו עבר הרב ולא מל מצוה על בי"ד למולו ולא כתב כמ"ש בסי' רס"א סעיף א' אם לא מל האב וכו' חייב הוא כשיגדיל למול את עצמו וכו' ובספר המקנה במסכת קדושין הנ"ל כתב וז"ל ולכאורה נראה דעבד נמי אינו חייב במצות מילה ואפי' יליד בית אין המצוה אלא על האדון ולא על העבד עצמו כשיגדל עיי"ש. וא"כ לפ"ז לא יהיה מילת עבד עשה שיש בה כרת דעל האדון ליכא כרת כמ"ש רבינו כאן ועל העבד ליכא המ"ע כלל. והנה מילת קטן ג"כ אין בו כרת מ"מ כשיגדל יהיה בעשה דכרת ועיין ברשב"א שבת קל"ב בד"ה מאי שכתב(ו) כיון דשייך במילה כרת הוי עשה דכרת אף היכא דלא הוי בכרת כמו בקטן והביא ראיה לזה ממסכת יבמות עיי"ש ולא נחית לחלק משום דאח"ז יהיה בכרת משום דעכ"פ לא לדחי שבת דאפשר למחר ועיין בשער המלך אם עבד חייב במילת בנו ועיין שכתב כמו כן דמצות מילת העבד על רבו ולא על עצמו עיי"ש: