Devarim 34:5 דברים ל״ד:ה׳
1 א

וימת שם משה עבד ה'. לא נקרא עבד עד שמת, הנה בחייו קראו הכתוב בתחלת הפרשה איש האלהים, ועכשיו בסוף הפרשה אחר מותו קראו עבד ה' מה שלא תמצא כן בכל חומשי התורה, והענין למעלתו וגודל השגתו, כי העבד רגיל אצל אדוניו ונכנס עמו בחדרי חדרים ומשמש לפניו תדיר, ומפורש אמרו, גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהם. וכן מצינו שהאדם אינו נקרא קדוש עד שמת, וזהו שכתוב (תהילים ט״ז:ג׳) לקדושים אשר בארץ המה, ורז"ל דרשוהו על האבות שמתו, שכן אמרו במדרש תהלים אין הקב"ה קורא לצדיקים קדושים עד שינתנו בארץ, לפי שיצר הרע מצר לאדם בעוה"ז ואין הקב"ה מאמין בו עד שמת, ואפילו אבות העולם לא נקראו קדושים עד שניתנו בארץ, עד כאן. ומזה תקנו בתפלה, וקדושים בכל יום יהללוך סלה, ונשמת הצדיקים היא המהללת, כענין (שם קנ) כל הנשמה תהלל יה. ורבים שואלים משה שנתנה תורה על ידו איך הזכיר בו הכתוב מיתה, והלא מצינו מי שלא הגיע למעלתו והוא חי וקיים לעולם כענין חנוך ואליהו, אבל הענין לומר כי לפי שחטא במי מריבה נענש במיתה והיה בכלל גזרת אדם, שכן חנוך ואליהו שלא חטאו לא היו בכלל גזרת אדם והם חיים חיים נצחיים.

'וימת שם משה עבד ה', “Moses, the servant of the Lord, died there.” Note that Moses has not been described as a “servant of the Lord” until he died. During his lifetime he was variously described as איש האלו-הים, “the man of G’d,” (Deut. 33,1) etc., only now after he has died is he referred to as “a servant of the Lord.” This latter appellation describes Moses in his full stature and theological attainments. A “servant” is someone who is familiar with the intimate aspects of his master’s life, having access to the privacy of his bedroom, etc., performing duties there of a very intimate and private nature on an ongoing basis. We have been told explicitly in Chulin 7 that the righteous are even greater in death than they have been in life. No human being has ever been given the title “holy,” until after they have died. For instance, the words לקדושים אשר בארץ המה, “the holy ones who are in (under) the earth,” are understood by Midrash Tehillim (Psalms 16,3) as referring to the patriarchs who have already died. The Midrash concludes from that choice of words that even the patriarchs did not qualify for the compliment: “the holy ones,” until after their deaths. The reason for all this is that as long as people have an evil urge there is no guarantee that they will not give in to the temptation offered by that evil urge. This has also prompted the sages responsible for formulating our prayers to have us say in the third of the 18 benedictions of the Amidah prayer: “and holy ones praise You daily, selah.” They refer to the souls of these “holy ones” praising the Lord. This is also what David speaks of in the last of the psalms when he concludes כל הנשמה תהלל י-ה, “when it is all soul, it praises You, praise the Lord.”
Many people ask the question how it was possible that someone of the stature of Moses who became the instrument of giving the Torah to the people of Israel, died, whereas Elijah and Chanoch, both people of lesser stature, did not die? (Compare Genesis 5,24 and Kings II 2,11 respectively.) The answer is that Moses sinned at the waters of strife whereas both Chanoch and Elijah had not been guilty of sin at all. Seeing that they did not sin, they never became part of the decree of death that Adam was subjected to, and could therefore enjoy eternal life.

2 ב

על פי ה' על דרך הפשט הוא אמרו לו ומות בהר.

'על פי ה', “at the command of the Lord.” According to the plain meaning of these words Moses died as he had been commanded by G’d to ascend the mountain and to die there (Deut. 32,3).

3 ג

וע"ד המדרש היא מיתת נשיקה, השכליית מתעלה להדבק בשם הנכבד.

According to a Midrashic approach (Baba Batra 17) the words על פי mean: ”death by kiss (divine).” His soul could transfer directly to the world of disembodied spirits, not having to undergo any prior preparation, spiritual cleansing, etc.