Positive Commandments 69 מנין עשה ס״ט
1 א

מקח כסף ושטר וביאה בם באישה תריד. לכאורה נראה דהכוונה למצות קידושי אשה שמנה הרמב"ם בסה"מ (עשין רי"ג). וכ' שם ז"ל שצונו לבעול בקידושין ולתת דבר ביד האשה או בשטר או בביאה וזו היא מצות קידושין והרמז עליו כי יקח איש אשה ובעלה וגו'. הורה שהוא יקנה בביאה. ואמרו ויצאה והיתה כי כמו שההוצאה בשטר אף ההוי' בשטר. וכמו כן למדנו שהוא נקנית בכסף מאמרו באמה העברי' אין כסף וכו' עכ"ל עיי"ש. והחינוך (בפרשת תצא מצוה תקנ"ב) כתב וז"ל שנצטוינו לקנות האשה באחת משלשה דרכים קודם הנשואין וכו'. ועל זה נאמר כי יקח איש אשה ובעלה. כלומר אם ירצה איש ליקח לו אשה שיקנה אותה תחלה בביאה וכו' עכ"ל עיי"ש. נראה מדבריהם דס"ל דמאי דכתיב ובעלה הוא ציווי לומר שאם בא ליקח אשה חייב הוא לקנותה בביאה. ואם לא עשה כן הרי זה עובר בעשה זו דובעלה. וכמו שסיים בחינוך שם וכתב וז"ל והעובר על זה ונשא אשה מבלי שיקדשנה תחלה בטל עשה זו עכ"ל עיי"ש. ואמנם אם זו היתה כוונת רבינו הגאון ז"ל. מה שסיים בם באשה תריד. הוא מגומגם קצת. דאטו המצוה לקדשה היא כדי שימשול בה. וגם עיקר דברי הרמב"ם ז"ל והחינוך תמוהים אצלי טובא. דמלבד דפשטי' דקרא לא משמע הכי שיהא ובעלה לשון ציווי. קשה מסוגיא דפ"ק דקידושין (ט' ע"ב) דאמרינן ובביאה מנ"ל אר"א אר"י א"ק בעולת בעל מלמד שנעשה לה בעל ע"י בעילה. א"ל ר"ז לר"א כעורה זו ששנה רבי ובעלה מלמד שנקנית בביאה וכו'. ופרכינן ור"י האי ובעלה מאי עביד לי'. ומשני ההוא מיבעי לי' זו נקנית בביאה ואין אמה העברי' נקנית בביאה סד"א תיתי בק"ו מיבמה וכו'. לרבא דאמר בר אהינא אסברא לי כי יקח איש אשה ובעלה קידושין המסורין לביאה הוו קידושין שאין מסורין לביאה לא הוו קידושין. מאי איכא למימר. א"כ לכתוב רחמנא בעלה. מאי ובעלה. ש"מ תרתי עיי"ש. והשתא לדעת הרמב"ם וסייעתו הדבר תמוה. חדא מאי פריך לר"י האי ובעלה מאי עביד לי' ואיצטריך לשנויי דאיצטריך למעוטי אמה העברי' דלא מיקניא בביאה. ותיפוק לי' דאיצטריך לעשה דקידושי אשה. דהרי מקרא דבעולת בעל ודאי ליכא למשמע מיני' מצות עשה. דלא נאמר בלשון ציווי וגם לא מיירי ההוא קרא מזה. ולא שייך התם כלל. ואיצטריך קרא דובעלה בלשון ציווי ללמד דאיכא עשה לקנות אשה בביאה או באחד משאר קניינים. ועוד מאי קאמר אליבא דרבא דנכתיב קרא או בעלה. ואיך אפשר דנכתוב קרא הכי. הרי אי הוה כתיב הכי לא הוה שמעינן עשה בקידושי אשה עוד יש לתמוה לפ"ז למאן דיליף (בריש פ"ק דקידושין) קידושי כסף בגז"ש קיחה קיחה משדה עפרון. וס"ל דכי יקח איש וגו' היינו קיחה בכסף. והכי ס"ל לסתמא דגמרא שם לקמן (י"א ע"ב) עיי"ש. וא"כ היכי יתכן לומר לדידי' דקרא דובעלה היינו מצות עשה שיקנה אותה בביאה. דא"כ ע"כ נצטרך לומר דאע"פ שכבר קידש בכסף מחייב לקדש גם בביאה. וזה ודאי ליתא וליכא למ"ד הכי כלל. ועוד יש לתמוה דלפ"ז אין לנו מצות עשה בקידושי אשה אלא בקידושי ביאה לחוד ולא בקידושי כסף ושטר. דנהי דגמרינן בהיקש דויצאה והיתה דאשה נקנית בשטר. וכן גמרינן מקרא דכתיב באמה העברי' אין כסף ודרשינן אין כסף לאדון זה אבל יש כסף לאדון אחר ומנו אב. מ"מ הרי ליכא למשמע מזה אלא שהאשה נקנית לו בקניינים אלו דכסף ושטר. אבל מצות עשה לא שמענו אלא בביאה דכתיב ובעלה. וא"כ הו"ל לומר דחייב לכתחילה לקדש דוקא בביאה. ואם קידש בכסף או בשטר בטל מצות עשה. וזה ודאי תמוה ולא יתכן כלל. ומיהו לענין שטר הי' אפשר לומר דמאחר דגם גירושין בגט מנה הרמב"ם במנין העשין (רכ"ב). וז"ל שם שצונו לגרש בשטר על כל פנים כשנרצה לגרש. והוא אמרו יתעלה וכתב לה ספר כריתות וכו' עכ"ל. משמע מדבריו שזו היא ג"כ מצות עשה ממש כשאר עשין. וכ"כ בחינוך (פ' תצא מצוה תקע"ט) שנצטוינו כשנרצה לגרש נשותינו לגרש אותן בכתב וכו'. והעובר על זה וגרש את אשתו ולא כתב לה הגט כמצות התורה וכו' ביטל עשה זו ועונשו גדול מאד וכו' עכ"ל עיי"ש. מבואר להדיא דהו"ל מ"ע כשאר מצות שבתורה. וא"כ לפ"ז כיון דקידושי שטר ילפינן מהיקישא דויצאה והיתה מה יציאה בשטר אף הויה בשטר. איכא למשמע מינה נמי מה יציאה איכא מצוה בשטר אף הויה נמי איכא מצות עשה לקדש בשטר. וא"כ לא גרע לענין זה שטר מביאה. אלא דמ"מ אכתי בקנין כסף קשה כדאקשינן. וראיתי להרמב"ם ז"ל (ריש הלכות אישות) שכתב וז"ל נצטוו ישראל שאם ירצה האיש לישא אשה יקנה אותה תחלה בפני עדים. ואח"כ תהי' לו לאשה. שנאמר כי יקח איש אשה ובעלה עכ"ל עיי"ש. מבואר מדבריו דלטעמי' אזיל דס"ל דובעלה דקרא הוא לשון ציווי. דמצות עשה הוא שיבעלנה וכדמסיים שם אח"כ וכתב ולקוחין אלו מצות עשה של תורה הם עיי"ש. אלא דמדכתב דהמצוה היא שיקנה אותה תחלה. מבואר דס"ל דאע"ג דבקרא ובעלה כתיב. מ"מ לאו דוקא ביאה. אלא המצוה מתקיימת בכל קנין. דעיקר קפידא דקרא אינו אלא שלא ישא אותה ביחוד בעלמא כמו שהי' קודם מתן תורה. וכיון דגלי קרא דגם שטר וכסף אשה נקנית בהן. גם בשטר והכסף תתקיים מצוה זו. אבל לא ידענא מנ"ל הא. דמאחר דבעשה ביאה הוא דכתיבא מנ"ל דגם בשאר קנינים עביד מצוה. ואולי י"ל דנפק"ל מדאיתקשו הוייות להדדי כדאמרינן בפ"ק דקידושין (ט' ע"ב) ובפ"ד דכתובות (מ"ו ע"ב) עיי"ש. אבל יש לפקפק בזה טובא אלא שאין להאריך בזה דמ"מ עיקר הדברים תמוהים אצלי כדכתיבנא. ובודאי נראה מוכרח מזה דאין לנו שום עשה בקידושי אשה. ולא ילפינן מקראי אלא שהאשה מתקדשת בדרכים אלו להיות אשת איש לכל דיני'. אבל לא לענין שתהא מצות עשה לקנותה באחד מקנינים אלו. דאין נזה שום רמז בקרא. דובעלה דכתיב בהך קרא איננו לשון ציווי כלל. כמתבאר מפשטי' דקרא. ולא אשכחן הכי בשום דוכתא. ודברי הרמב"ם וסייעתו ז"ל צ"ע אצלי. וביותר תמוהים אצלי בזה דברי הסמ"ק (סי' קפ"ג) עייש"ה ואכמ"ל בזה:

2 ב

וראיתי להרשב"ץ ז"ל (בזה"ר עשין סי' ע"א) שכתב וז"ל מצות קידושין היא מצוה מן התורה. ובגמרא דבני מערבא אמרו המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן חוץ מן הקידושין בבעילה. ובודאי שמצות הקידושין דאורייתא. שהרי נערה המאורסה היא נסקלת ואילו לא היו דאורייתא לא היו סוקלין אותה וכו' עכ"ל עיי"ש ודבריו מתמיהים בעיני. דמה שהביא ראי' מהירושלמי. וכוונתו לירושלמי (דפרק הרואה ה"ג) עיי"ש. אינני רואה שום ראי' משם כלל דהתם לא קרי לה מצוה מצד הקידושין עצמן. אלא קרי מצוה ללקיחת האשה משום עשה דפרי' ורבי'. דזו ודאי מצוה גמורה היא. וכבר כתב הרא"ש (בפ"ק דכתובות סי' י"ב) וז"ל מאי מברכין אקב"ו על העריות וכו' יש מקשין על נוסח ברכה זו למה אין אנו מברכין אקב"ו לקדש את האשה. ועוד וכו'. ונראה לי כי ברכה זו אינה ברכה לעשיית המצוה. כי פו"ר היא קיום המצוה. ואם לקח פלגש וקיים פו"ר אינו מחוייב לקדש אשה. וכן הנושא זקנה ואילונית או עקרה וכן סריס חמה שנשא מברכין ברכת חתנים ואין חיוב במצוה זו שאין בה קיום מצות פרי' ורבי'. והילכך לא נתקנה ברכה במצוה זו אף בנושא לשם פו"ר. כיון דאפשר לקיים מצות פו"ר בלא קידושין. ולא דמי לשחיטה וכו'. וגם התם אפקי' קרא בלשון ציווי דכתיב וזבחת ואכלת. אבל הכא כתיב כי יקח איש עכ"ל עיי"ש. מבואר להדיא דס"ל דהקידושין מצד עצמן אין בהן שום מצוה כלל. ורשות גמור הן. ומשום דקרא דכי יקח איש וגו' לא נאמר בו לשון ציווי ולא משמע מיני' אלא רשות וכמש"כ. ודלא כהרמב"ם וסייעתו. ואמנם מש"כ הרא"ש דגם משום מצות פרי' ורבי' אין ברכה זו ברכת המצוה. והכריח כן מדמברכינן ברכה זו גם בנשואי זקנה עקרה ואילונית וסריס חמה. ודאי נראין דבריו מוכרחין:

3 ג

אלא דקשה לפ"ז מדברי הירושלמי שם דמבואר לכאורה דברכה זו היא ברכת המצוה. מיהו אפשר לומר דס"ל להרא"ש כמש"כ הריטב"א (בכתובות ז' ע"ב) דמדברי הירושלמי שם משמע דמברכין על הקידושין ברכת המצוה אקב"ו לקדש את האשה. אלא שלא נהגו כן משום דבתלמודא דידן. מדלא הזכירו ברכה זו בשום דוכתא. משמע דפליגא עלי' עיי"ש. וגם במש"כ בתשב"ץ (ח"ב סי' ע"ד). וא"כ לק"מ להרא"ש כמבואר. אלא דלכאורה יקשה עדיין על הרא"ש מדאמרינן (בפרק הבא ע"י ס"א ע"ב) אע"פ שיש לו לאדם כמה בנים אסור לעמוד בלא אשה שנאמר לא טוב היות האדם לבדו. ומוקמינן לה התם בשאינה בת בנים עיי"ש. הרי דעכ"פ מצוה איכא בלקיחת אשה אפי' אינה בת בנים. וא"כ שפיר י"ל דברכה זו ברכת המצוה היא. ושפיר מברכין אותה גם בנשואי זקנה עקרה ואילונית. ומיהו אפשר דס"ל להרא"ש דאין זה אלא מדרבנן בעלמא ודוקא אחר שכבר קיים מצות פו"ר כדמיירי התם. אבל כשעדיין לא קיים מצות פו"ר. כיון דבלא"ה אכתי מחייב לישא אשה אחרת בת בנים. לית בה עכשיו אפי' מצוה דרבנן בנשואין אלו שאינה בת בנים. וראייתו של הרא"ש היא מנשואי אשה שאינה בת בנים כשעדיין לא קיים פו"ר. איברא דאכתי מה שהביא הרא"ש ראי' מנשואי סריס חמה קשה לכאורה. שהרי סריס חמה שאינו בר בנים כלל בודאי איכא מצוה גבי' בנשואין משום לא טוב היות האדם לבדו. וא"כ שפיר י"ל דברכת המצוה היא. דהא גם על מצוה דדבריהם מברכין. ואולי י"ל דס"ל להרא"ש דבמצוה דרבנן כזו. שאינה אלא כדי שלא יבוא לידי הרהור. לית בה ברכה ואכמ"ל בזה. אלא דידוע שיש מחלוקת בזה בין הראשונים ז"ל. דמדברי הרמב"ם (בפט"ו מהלכות אישות הט"ז) מבואר דאין זה אלא מדרבנן. אבל הרד"ך (בתשו' בית י"ז ח"ז) הוכיח דלדעת הרי"ף מצוה דאורייתא היא עיי"ש. והרמב"ן במלחמות (פרק הבע"י) נסתפק בזה עיי"ש. וא"כ לדעת הסוברין דמה"ת הוא שפיר י"ל דמה"ט קרי לה בירושלמי שם ברכת המצוה. ואין שום ראי' לומר דלהירושלמי יש בקידושין מצוה מצד עצמן. וגם מה שהביא הרשב"ץ ז"ל ראי' מדנערה המאורסה נסקלת. דבריו נפלאים דודאי אין להוכיח מזה אלא דע"י הקידושין אשה נקנית לבעלה מדאורייתא ונעשית א"א. ולזה לא צריך ראי'. אבל שתהי' בקידושין מצוה מדאורייתא ליכא למשמע מינה מידי כמבואר. וראיתי להריטב"א ז"ל שם שכתב דהסוברין דכי יקח איש אשה הוא רשות ואין בקידושין מצוה. טעות הוא. וקידושין מצוה בפ"ע נינהו כמצות פו"ר עיי"ש בדבריו ז"ל. אבל לא ביאר דבריו. ואנחנו לא נדע טעמו ומקור דבריו מהיכן הוא:

4 ד

עוד נראה ראי' דאין בקידושין מצד עצמן שום מצוה. מדאמרינן בירושלמי (ריש פ"ק דקידושין) אמר ר"י ק"ו לבת תורין שתקנה בחזקה. ודין הוא מה אם שפחה כנענית שאינה נקנית בביאה נקנית בחזקה. זו שהיא נקנית בביאה אינו דין שתקנה בחזקה. ת"ל ובעלה בביאה היא נקנית ואינה נקנית בחזקה עיי"ש. והשתא להרמב"ם וסייעתו דבקידושין אית בהו מצוה. היכי משמע לי' מדיוקא דהך קרא דובעלה למעוטי אשה לענין קידושין שלא תהא נקנית בחזקה. ולאפוקי מק"ו דאיכא למילף בה שתהא נקנית בחזקה. אימא לעולם גמרינן שפיר בק"ו דנקנית בביאה. וקרא דובעלה לא אתי אלא למעוטי שאין בה מצוה לקנותה בחזקה כמו בשפחה. דהרי להרמב"ם וסייעתו הך קרא במצוה מיירי. ולשון ציווי הוא שאם בא לישאנה שחייב לקנותה תחילה בקידושין. ואל"כ עובר בעשה זו דובעלה. וא"כ ליכא למשמע מיני' מיעוטא אלא לענין מצוה ולא לענין עיקר הקנין. ומנ"ל מהך מיעוטא לבטל הק"ו. ואין לומר דלזה לא צריך קרא. דמהיכא תיתי שתהא מצוה לקנות בחזקה. וע"כ לא אתי קרא אלא למועטי בעיקר הקנין שאין האשה נקנית כלל בחזקה. הא ליתא. חדא דהוה סד"א דאיתקישו הויות להדדי כדאמרי' לענין קידושי כסף לדעת הרמב"ם. וסייעתו וכמשכ"ל. ועוד דהא בלא"ה ע"כ לשיטה זו עיקר קרא דובעלה לא מייתר. דהא איצטריך לעבור עלה בעשה אפי' לכשתמצא לומר דס"ל לרבי יודן כר"י דנפקא לן דאשה נקנית בביאה מקרא דבעולת בעל. וכדמייתי לה התם בירושלמי בריש הסוגיא עיי"ש. דהא הך מילתא ליכא למשמע מקרא דבעולת בעל כמשכ"ל. וע"כ ליכא למעוטי חזקה אלא ממשמעותא דקרא בלחוד. והיינו משום דכיון דעשה זו מתקיימת גם בכסף ובשטר. אמאי פרט בהך קרא ביאה טפי מאינך. אלא ודאי למעוטי אתי איזה מן הקנינים שלא תהא אשה נקנית בו. והיינו חזקה. דלא תילוף בק"ו משפחה כנענית. והשתא מנ"ל דאתי קרא לבטל הק"ו. אימא דק"ו כדקאי קאי באשה שנקנית בחזקה כמו שפחה כנענית. וקרא דובעלה לא מיעט אלא דליכא מצוה בקנין חזקה כשאר קנינים שבאשה. ואם עבר וקנאה בחזקה בטל מצות עשה. אע"פ שקנינו קנין ונעשית אשת איש לכל דבר. אלא ודאי ע"כ מוכרח מזה דגם בביאה ושאר קניני אשה לית בהו מצוה מצ"ע. ורשות גמור נינהו כדעת הרא"ש ז"ל. ומיהו לכאורה אפשר לדחות דודאי מקרא דובעלה ליכא למעוטי חזקה אלא לענין שאין בה מצוה. אלא דמ"מ אחר דשמענו מיני' דחזקה אפי' את"ל דאשה נקנית בה. מ"מ אין דינה כשאר קנינים שבאשה. דבהנך איכא מצות עשה. ובחזקה ליכא מצוה. א"כ שוב איכא למיפרך עיקר הק"ו. דמה תאמר זו שנקנית בביאה אינו דין שנקנית בחזקה. איכא למיפרך מה לביאה שכן יש בה מצות עשה. משא"כ חזקה דאפי' את"ל דנקנית בה מ"מ לית בה עשה. וכיון שכן איכא למימר דאינה נקנית בה כלל. אלא דמלשון הירושלמי דמסיים ת"ל ובעלה בביאה היא נקנית ואינה נקנית בחזקה ודאי לא משמע הכי. אלא מגופי' דקרא הכי דייק. וע"כ מוכרח כדכתיבנא. ובלא"ה הדבר קשה לפי המבואר (בריש פ"ק דסוטה ג' ע"א. ובסוף פ"ו דזבחים ס"ו ע"ב) דכל קרא שאפשר לפרשו בדרך שלילה אין ללמוד ממנו מצוה. וכבר האריכו בזה הרמב"ם והרמב"ן (בסה"מ שורש שמיני) עיי"ש. וא"כ כאן שאפשר לפרש קרא דובעלה שלא בא אלא לגופי' לומר שנקנית בביאה להצריכה גט אין לנו לפרשו בעשה ושיעבור בעשה אם לא יבעול:

5 ה

ולכן נראה דרבינו הגאון ז"ל אין כוונתו כאן למנות מ"ע דכי יקח איש אשה ובעלה. וס"ל כדעת הרא"ש דאין בזה שום מצוה כלל מטעם שביארנו. אבל כוונתו כאן למצות עשה דפרו ורבו. וס"ל דמצות קידושין ונשואי אשה אינה אלא מצות פו"ר. ומה"ט הוא דחשיבא מצוה בכמה דוכתי. כמו (ריש פ"ב דקידושין) דאמרינן בה מצוה בו יותר מבשלוחו. ובפרק בתרא דביצה (ל"ו ע"ב) דפרכינן ולא מקדשין והא מצוה קעביד. והיכי קרי לה במתניתין רשות. ומשני לא צריכא דאית לי' אשה ובנים. ופירש"י וז"ל הא מצוה קעביד שנושא אשה לפרות ולרבות. ואמאי קרי לה רשות וכו' עכ"ל עיי"ש. וכן מה"ט קרי (סופ"ג דפסחים) סעודת אירוסין סעודת מצוה עיי"ש. והיינו משום דקידושין ונשואין זהו העסק בפו"ר שצוה הכתוב דאילו לפרות ולרבות לא ביד האדם הוא. וזהו שכתב רבינו הגאון ז"ל מקח כסף שטר וביאה בם באשה תריד. וכוונתו לבאר בזה דקידושין מצד עצמן ודאי אין בהן צד מצוה. ולא משום זה הוא שבאה במנין העשין. אלא משום דבם באשה תריד. שימשול בה להיות עמה להוליד בנים. וכדכתיב פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה. ואמרינן (סו"פ הבע"י) וכבשה כתיב. כלומר דקאי על האשה. כדכתיב והוא ימשל בך. והיינו לענין מצות פו"ר. וכמש"כ שם הרש"א בח"א עייש"ה. וכ"ה במדרש תנחומא השלם (פרשת וישלח) וכבשוה וכבשה כתיב האיש כובש את האשה וכו' עיי"ש. וא"כ הרי ביאר בהדיא רבינו ז"ל גופי' דעיקר כוונתו למנות בזה מ"ע דפו"ר. דענין המצוה הוא לקחת אשה מה שביד האדם לעשות כמש"כ. והראי' המוכרחת לזה היא ממה שלא מנה רבינו ז"ל במנין העשין עשה דפו"ר שמנאוה כל מוני המצות. והיא מצוה ברורה ומפורשת ואיך יתכן להשמיטה. אבל הוא הדבר אשר דברנו דכוונתו כאן למצות פו"ר. ובזה מתורץ ג"כ מה שתמהו קצת אחרונים על בעל אזהרות אתה הנחלת שהשמיט ג"כ מצות פו"ר. אבל לפמש"כ י"ל כן גם בכוונתו במש"כ בסוף אזהרותיו לקנות אשה בכסף וכו' ולא השמיטה עיי"ש. וראיתי באזהרות שעל סדר עשרת הדברות לרבינו הגאון ז"ל דגם שם לא מנה עשה דפו"ר. אלא שבדבור לא תנאף כתב קדושי חופה חקק בכסף ובשטר ובביאה לנגוד ואספת אלי בית וכו' עכ"ל עיי"ש. ומתפרש ג"כ עפמש"כ כאן דכוונתו שם למצות פו"ר. ולטעמי' אזיל כמו שעשה כאן שכלל מצות פו"ר בקידושין ונשואי אשה. וזה שסיים שם וכתב ואספתה אלי בית. ואדלעיל קאי. דזו היא עיקר המצוה שישאנה ויכניסנה לביתו. אף דאפשר לפרש דבריו שם דקאי אדלקמן עייש"ה:

6 ו

והנה הבה"ג וסייעתו ז"ל מנו מצות פו"ר במנין העשין. ובמספר הפרשיות מנו פרשת קידושי אשה וכפי הנראה ס"ל כדעת הרמב"ם וסייעתו ז"ל דקידושין מצד עצמן יש בהן מצות עשה. אבל הר"ש בן גבירול ז"ל באזהרותיו לא מנה מ"ע דפו"ר במנין העשין. וגם לא מנה מצות קידושין. אלא מנה מצות פו"ר במספר הפרשיות. ואף דהוא לא חלק מספר הפרשיות לגמרי בפ"ע כמו שעשה הבה"ג וסייעתו. מ"מ כן נראה ממה שכתבה בסוף העשין בין המצות אשר מנאן הבה"ג במנין הפרשיות כמבואר להמעיין שם. ומבואר מדבריו דס"ל כדעת רבינו ז"ל דבקידושין מצד עצמן ליכא מצוה. ואין בזה אלא מצות פו"ר. ולכך לא מנה אלא מצות פו"ר וכתבה במספר הפרשיות כמו הבה"ג שמנה פרשת לקוחי אשה במנין הפרשיות. אבל הדבר תמוה מאי ענין קדושי אשה בין מספר הפרשיות שהם חוקים ומשפטים המסורים לצבור. ואולי י"ל דהיינו משום דקידושין אי אפשר בלא עדים. ואם קידשה בלא עדים אפי' שניהם מודים אינה מקודשת. ועדים בעו דרישה וחקירה מה"ת. וא"כ אי אפשר בלא ב"ד. וזו היא ג"כ כוונת הרשב"ג שמנה מצות פו"ר בין הפרשיות. משום דלא סגי בלא קידושין וקידושין בעו עדים. וא"כ תלוי בב"ד. ומה"ט מנו ג"כ גירושין במספר הפרשיות. דהו"ל ג"כ דבר שבערוה וצריך עדים. אע"ג דכתבו בכת"י ואין עליו עדים כשר מה"ת. כדתנן (בפרק בתרא דגיטין פ"ו ע"א). וגם אפשר דס"ל כדעת האו"ז דגט צריך ב"ד ונתינת הגט בלילה פסול מה"ט. כמש"כ באורך (בח"א סי' תשמ"ה) עיי"ש וזו היא ג"כ דעת רש"י. כמו שהוכיח בנו"ב תנינא (אה"ע סי' קי"ד) עיי"ש. אבל רבינו הגאון ז"ל נטה בזה מדעת הבה"ג וסייעתו. ולא מנה לא קידושין ולא גירושין במספר הפרשיות אלא במספר העשין. ואין להאריך בזה: