Positive Commandments 31 מנין עשה ל״א
1 א

המול ימול יליד ביתך. ומקנת כספך לברית זכרון. רבינו הגאון ז"ל ברר לו דרך לעצמו במצוה זו. ולא נמצא לו חבר בזה כלל. כי הוא מונה כאן שתי מצות מיוחדות בפ"ע יליד בית. ומקנת כסף. וטעמו נראה משום דבקרא כתיב המול לכם כל זכר. וזה קאי על ישראל. דהא בההוא קרא כתיב זאת בריתי וגו' ביני וביניכם ובין זרעך אחריך המול לכם וגו'. ושוב כתיב ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר לדורותיכם יליד בית ומקנת כסף מכל בן נכר אשר לא מזרעך וגו'. וזה קאי על עבדים כנענים. ושוב כתיב המול ימול יליד ביתך ומקנת כספך והיתה בריתי בבשרכם וגו'. והך קרא נראה שכולל הכל ישראל ועבד כנעני. דגם הבן הנולד לישראל בכלל יליד ביתו הוא. וכבר ביארנו דרכו של רבינו ז"ל דבכל שתי עשין. כללית ופרטית. מונה הכללית ומניח הפרטית. שכבר נכללה בזו הכללית. והילכך מנה כאן העשה דהמול ימול יליד ביתך. שכוללת בין הבנים ובין עבד הנולד משפחתו בביתו. וגם מנה מקנת כסף למצוה בפ"ע. וכדרכו ז"ל בכל כיו"ב שכשנפרטו שני פרטים בעשה אחת. מונה כל פרט ופרט למצוה בפ"ע. ועיקר כוונתו רק למנות בנים ועבדים בשתי מצוות בפ"ע. דבנים ועבדים הם שני ענינים נפרדים לעצמן. אבל משום עבד יליד בית ועבד מקנת כסף לא הי' מונה אותם בשתים. אע"ג דכל חד נכתב בקרא בפרט בפ"ע. משום שכבר ביארנו דכל ששני הפרטים הם מענין אחד. בזה גם לרבינו הגאון ריבוי הפרטים שבעשה אחת אינן נמנין אלא באחת. רק משום דביליד בית נכללו גם בנים. הילכך מנאה עשה בפ"ע. וכבר כתב מרן בכ"מ (ריש פ"א מהלכות מילה) דצריך טעם למה לא מנה הרמב"ם מצות הרב למול את עבדו מצוה בפ"ע עיי"ש. ובאמת דלא הרמב"ם ז"ל בלבד. אלא שום אחד מכל שאר מוני המצוות לא מנאוה מצוה בפ"ע. ורבינו הגאון ז"ל הוא יחיד ומיוחד בדבר זה כאן. וכן הוא ג"כ באזהרותיו אשר על סדר עשרת הדברות (בדבור כבד). שכתב שם וז"ל כבד אומניך יראימו. חמש מצוות קיימו בך ושמחו מילה ופריעה וכו' בהמולכם ימולו אתכם יליד בית ומקנת כסף וכו' עכ"ל עיי"ש. אלא דכפי הנראה מלשונו ז"ל שם חלק עשה דמילת בנים בפ"ע. ומילת עבדים יליד בית ומקנת כסף בפני עצמו ולא נהירא לפרש כוונתו ז"ל שם למנות יליד בית ומקנת כסף בשתי עשין. וא"כ יהיו שלשה עשין במילה. אבל נראה כוונתו כמש"כ. שהרי מילה ופריעה שכתב ע"כ אין כוונתו למנותם אלא בעשה אחת. אע"פ שהזכירן בפרט כל חד בפ"ע. דהא מל ולא פרע כאילו לא מל. ופשיטא דאין כאן אלא מצוה אחת. ועוד שכן מוכח מתוכו. דהא כתב הגאון ז"ל חמש מצות קיימו בך. וחשיב מילה ופריעה ופדיון ולמד דת ולמלאכה וחופה עיי"ש. וא"כ ע"כ מילה ופריעה באחת חשב להו. דאל"כ הו"ל ששה. וא"כ גם יליד בית ומקנת כסף אפשר דבאחת חשיב להו התם. הן אמת דלכאורה בעיקר מנין חמש מצות אלו שכתב גאון ז"ל קשה לכאורה. דהרי ששה הן. וכמש"כ הרמב"ם והרע"ב ז"ל (בפ"ק דקידושין מ"ז). משום שחשבו גם להשיטו בנהר עיי"ש. וכ"כ רבינו ירוחם (נתיב א' ח"ד) עיי"ש. ועי' במחזור ויטרי (הלכות מילה סי' תק"ז) דגם שם לא מנה אלא הנך חמשה וכן בתניא רבתי (סי' ק') עיי"ש ובסמ"ג (עשין כ"ח) ובשכל טוב (פרשת בא) וצ"ל דס"ל ז"ל דיש אומרים הוא דקאמרי הכי בפ"ק דקידושין (כ"ט ע"א). אבל ת"ק דלא חשיב לה משמע דפליג וכוותי' קיי"ל. וכן מתבאר ג"כ להדיא בתשו' רבינו הגאון בזכרון לראשונים סי' תקנ"ג עיי"ש. ועכ"פ מבואר דמילה ופריעה בחדא מני להו. והכי נמי יליד בית ומקנת כסף י"ל דבחדא מני להו התם. איברא דמהא לא איריא. דהרי ודאי קשה לכאורה מה דפרט גאון מילה ופריעה. דהא בברייתא בגמרא שם. וכן בתוספתא (פ"ק דקידושין) ובמכילתא (סוף פרשת בא). לא קתני אלא למולו סתם. וכן הוא בירושלמי (שם הלכה ז'). ועכצ"ל דהיינו משום דכיון דליתן טעם למצוות כבוד ומורא בא הגאון ז"ל שם. לזה אזיל וחשיב כל מעשה ומעשה שעמלו וטרחו בו בפרטות בפ"ע. וא"כ התינח התם. אבל כאן דודאי במנין המצות קא עסיק. כיון שפרט שניהם יליד בית ומקנת כסף. ודאי למנותן שניהם כל חד מצוה בפ"ע קאתי. דאל"כ לא הו"ל לחלקן ולכתוב כל אחד בפרט בפ"ע. אלא הו"ל לכללן יחד ולכתוב ימולו אתכם עבדיכם. וכדרכו ז"ל בכל כיו"ב. ולכן נראה עיקר דגם שם כוונתו ז"ל למנות יליד בית ומקנת כסף בשתי מצוות בפ"ע על דרך שביארנו דבריו כאן. משום דיליד בית כולל נמי בנים. ומש"כ לעיל מיני' מילה ופריעה לא למניינא כתבו. אלא לטעמא בעלמא למצוות כבוד ומורא. כמו מה דחשיב שם פריעה ומלאכה. דודאי לא למנותן במנין המצוות בא. שאין בהן מצוה בתורה כלל. אלא לטעמא בעלמא כתבן. כן נראה ברור. ובזה דברי רבינו שם וכאן מכוונים ומתאימים יחדיו. ועוד יתבאר בזה לפנינו בע"ה:

2 ב

ועכ"פ כל שאר מוני המצוות. הבה"ג וכל סייעתו ז"ל והרמב"ם וכל הנמשכים אחריו כולם לא מנו כאן אלא מצות עשה אחת בלבד. דהיינו מצות מילה. וכללו בה אחת מילת בנים ואחת מילת עבדים יליד בית ומקנת כסף. והנה מה שלא מנו יליד בית ומקנת כסף בשתים. להרמב"ם ז"ל והנמשכים אחריו. וזו היא ג"כ דרכו של הבה"ג וסייעתו בכל שני פרטים שנכללו בעשה אחת או בלאו אחד שלא למנותם אלא מצוה אחת. הדבר פשוט דגם כאן כיון דיליד בית ומקנת כסף נכללו תמיד יחד בעשה אחת אין למנותן אלא מצוה אחת. ואפי' להסמ"ג והרמב"ן ז"ל שדרכם בכל כיו"ב למנות כל פרט ופרט בפ"ע. מ"מ כאן דהו"ל משם אחד. דזה וזה עבדו הוא ובכלל מילת עבדים נינהו. הו"ל כלאו דלא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך תירושך ויצהרך. ולאו דלחם קלי וכרמל. דמבואר בהשגות הרמב"ן ז"ל (סוף שורש תשיעי) שאין נמנין אלא במצוה אחת. משום דכולם משם אחד הם. שנמנענו מלאכול מעשר שני חוץ לירושלים מאיזה מין שיהי'. ונמנענו מלאכול החדש קודם לעומר בין לחם בין קלי ובין כרמל. עיי"ש בדבריו. ואע"ג דהסמ"ג גם שם מנאן כל פרט ופרט בלאו בפ"ע. היינו משום דאזיל בזה בשיטת הרמב"ם (בשורש תשיעי) דריבוי המלקות מחלקן ג"כ לענין מנין המצוות. וכיון דהתם רבינהו קרא למילקי אכל חדא וחדא בפ"ע. כמבואר ריש פ"ק דכריתות. הילכך מנאן כל חדא בפ"ע. משא"כ בעשה כההיא דהכא כיון דהפרטים משם אחד הם גם להסמ"ג אין נמנין אלא מצוה אחת. וכיו"ב כתב הרשב"ץ ז"ל בקונטרס אחרון) עיי"ש בדבריו. אבל מה שלא מנו מילת עבדים כלל בפ"ע. הא ודאי צ"ע טובא לכאורה. דודאי מילת בנים ומילת עבדים שני ענינים נפרדים ושמות חלוקין נינהו וגם באה בכתוב בכל חד עשה בפ"ע. וכמו שהקשה מרן בכ"מ שם:

3 ג

הן אמת דראיתי לאחד מחכמי הספרדים ז"ל שהבין בכוונת הכ"מ להקשות רק דהו"ל להרמב"ם בסה"מ לכלול בכלל המצוה גם מה שעל הרב למול את עבדיו. וכמש"כ שם בחבורו הגדול. דאילו למנותה מצוה בפ"ע לק"מ. כיון דעשה אחת כוללת שניהם. דכתיב ובן שמונת ימים וגו' יליד בית ומקנת כסף. ודמיא למצות ק"ש שחרית וערבית דשניהם מצוה אחת משום דעשה אחת כוללת שניהן ודברת בם וגו' ובשכבך ובקומך. ואע"ג דכתיב קרא אחרינא המול ימול יליד ביתך ומקנת כספך. גם שם עשה כוללת היא. דגבי ק"ש נמי כתיב קרא אחרינא לדבר בם וגו' ובשכבך ובקומך עכת"ד. ואמנם לא לבד כי אין דבריו מספיקים להרמב"ן ז"ל שמנה באמת גם קריאת שמע שחרית וערבית בשתי מצוות. ומכל מקום במילת בנים ועבדים לא חלק על הרמב"ם. וא"כ לדידי' קושית הכ"מ בתקפה. אלא דגם לדעת הרמב"ם ז"ל לא כוון יפה. ומלבד דמלשון מרן בכ"מ ודאי לא משמע כדבריו. אלא פשוטו כמשמעו דהוקשה לו ז"ל מה שלא מנה מילת העבדים מצוה בפ"ע. בלא"ה בעיקר דבריו שכתב דאין למנותה מצוה בפ"ע כיון דעשה אחת כוללת שניהם ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר לדורותיכם יליד בית ומקנת כסף מכל בן נכר אשר לא מזרעך הוא. הנה לפום פשטי' דקרא משמע ודאי דכולי' הך קרא במילת עבדים לחוד מיירי. וסופי' דקרא לפרושי רישא קאתי. ומידה הוא בתורה. כלל ואח"כ פרט אין בכלל אלא מה שבפרט. אלא אפי' לפי דבריו. וכן מתבאר באמת מדברי הראב"ע ז"ל שם עיי"ש. מ"מ כיון דבמילת ישראל כתיב עשה מיוחדת בפ"ע. מדכתיב בריש הפרשה המול לכם כל זכר. ובישראל לחוד מיירי כמשכ"ל. וכתיב נמי ונמלתם את בשר ערלתכם וגו' דקאי על מילת ישראל. הרי חלקן הכתוב. ויש למנותן כל חד בפ"ע. וכדרכו של הרמב"ם ז"ל בכל כיו"ב. וכמש"כ הרשב"ץ ז"ל בזה"ר (שורש תשיעי) לענין עשה דהשבת אבדה. וז"ל יש לך לדעת שאף במצוה אחת נפרטו בה הרבה דברים לא נמנה כל פרט ופרט מצוה. שהרי בהשבה נפרטו בה גזל ועושק ופקדון ואבדה ולא נמנה כולם אלא מצוה אחת. ואלמלא שמצינו שהכתוב כפל הציווי באבדה במקום אחר. לא היינו מונין השבת האבדה מצוה מיוחדת. אבל כיון שהכתוב הוציאה מכלל אלו במצוה מיוחדת. נמנה מצות השבת אבדה אחת. ומצות השבת גזילה ופקדון ועושק אחת. שמנין המצוות היא כמנין הפסוקים עכ"ל עיי"ש. וא"כ גם כאן כיון דמילת ישראל הוציאה הכתוב מן הכלל בעשה מיוחדת בפ"ע. יש למנות מילת בנים אחת ומילת עבדים אחת. ויפה הקשה מרן הכ"מ לדעת הרמב"ם. ואין להוציא דבריו מפשוטן. ומה מאוד נכונים בזה דברי רבינו הגאון ז"ל שהוא מונה מילת בנים ומילת עבדים שתי מצוות חלוקות בפ"ע. וכ"ש לפי דרכו ז"ל דגם בעלמא בכל עשה שנכתבו בה כמה פרטים מונה כל פרט ופרט בפ"ע. וא"כ כאן אפי' לא הי' לנו עשה מיוחדת במילת בנים. ונפרש קרא דובן שמונת ימים וגו' כהראב"ע ז"ל שהבאתי לעיל. מ"מ יש למנות פרט דכל זכר דהיינו בנים בפ"ע ויליד בית ומקנת כסף בפ"ע. ככל שני פרטים שבעשה אחת לדרכו של רבינו ז"ל:

4 ד

אלא שיש לי בזה מקום עיון עפמש"כ הרמב"ם ז"ל (בפ"א מהלכות מילה ה"י) וז"ל כשם שמילת הבנים דוחה שבת כך מילת העבדים שהם נימולים לשמונה דוחה את השבת אם חל שמיני שלהם בשבת וכו' עכ"ל. ומרן בכ"מ טרח ונדחק למצוא מקורו. וכתב וז"ל נראה שלמד כן מדאמרינן דמילה בזמנה דוחה שבת וכל נימול לשמונה מילה בזמנה היא ודוחה שבת. אלא היכא דאיתמר בהדיא דאין מחללין וכו' עכ"ל עיי"ש. ואין מזה הכרע כלל לענ"ד. דמאי דאמרינן בעלמא מילה בזמנה דוחה שבת סתמו כפירושו במילת ישראל. אבל מילת עבדים נראה דאם איתא דדחי נמי שבת הו"ל לאשמועינן הכי בהדיא. דמסתמא לא מיירי בעבדים שאין מילתן אלא לשם עבדות. אם לא שמזכיר כן בהדיא. אבל מקור דברי הרמב"ם ז"ל אלו מבואר בהלכות גדולות (סוף הלכות מילה). שכתב וז"ל ובן שפחה נימול לשמונה ודוחה שבת. דאמר רבה אמר רבי אסי כל שאמו טמאה לידה נמול לשמונה. ותניא (כצ"ל עיי"ש) דבר אל בני ישראל אין לי אלא ישראל. גיורת ושפחה מנין ת"ל אשה עכ"ל עיי"ש. וכוונתו לברייתא דספרא (ריש פרשת תזריע) ומייתינן לה בפרק הערל (ביבמות ע"ד ע"ב) ובפ"ק דכריתות (ז' ע"ב) עיי"ש. וכ"כ בשאילתות (פרשת לך שאילתא ט') וז"ל ואפי' בן שפחה כיון דנמול לתמניא יומי שבת נמי דחי. דאמר רבא אר"א כל שאמו טמאה לידה נימול לשמונה וכל שאין אמו טמאה לידה אינו נימול לשמונה וכו'. הא בהא תליא עכ"ל עיי"ש. וכן כתב ביותר ביאור באור זרוע (ח"ב סי' ק"א) וז"ל ותניא בספרא (בפרשת אשה כי תזריע) בני ישראל בענין זה ואין בני העכו"ם בענין הזה. אי בני ישראל אין לי אלא בני ישראל. ומנין לרבות את הגיורת ואת השפחה בין משוחררת בין שאינה משוחררת. ת"ל אשה כי תזריע. והשתא שהם טמאות לידה. בניהם נימולים לשמונה ומחללים עליהם את השבת עכ"ל עיי"ש. וכן הוא בתשובת רבינו שרירא גאון ז"ל בשערי צדק (שער חמישי סי' ח') עיי"ש. וכן הוא במדרש שכל טוב (פרשת לך דף ט"ז) עיי"ש. מבואר מזה דעיקר מקור דבר זה דמילת עבדים דחי שבת. אינו אלא מההיא דאמר ר"א כל שאמו טמאה לידה נימול לשמונה ויליף לה בגמרא (קל"ה ע"א) מדכתיב אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה וגו' וביום השמיני ימול בשר ערלתו. וכיון שנימול לשמונה דחי שבת. וכדמסיק התם בגמרא דהא בהא תליא. ופירש"י שם משום דכי כתיב וביום השמיני דילפינן מיני' ואפי' בשבת. בנימול לשמונה כתיב עיי"ש. וכיון דשפחה טמאה לידה והו"ל בכלל קרא דאשה כי תזריע וגו'. כדתניא בספרא. ממילא קרינן בה נמי מאי דכתיב בההיא פרשה וביום השמיני ימול אפי' בשבת. ומעתה א"כ מבואר לפ"ז דקרא דוביום השמיני ימול כולל אחד ישראל ואחד עבד. וא"כ לפי דרכו של רבינו הגאון ז"ל דבכל כיו"ב שיש עשה הכוללת כל הפרטים שבאו בהם עשה מיוחדת לכל פרט בפ"ע. מונה רק העשה הכוללת ולא העשין שבפרטים. כמו שנתבאר אצלנו בכמה מקומות כיו"ב. לא הי' לו למנות כאן אלא עשה אחת מקרא דוביום השמיני ימול. שכוללת הכל במצוה אחת:

5 ה

איברא דנראה דאע"ג דכן כתבו גדולי הראשונים ז"ל. משום דהכי משמע להו מההיא דרבה אר"א. דכללא כייל כל שאמו טמאה לידה נימול לשמונה. ואמרינן עלה התם דהא בהא תליא. וא"כ שפחה דטמאה לידה אית לן למימר דנימול לשמונה אפי' בשבת. ולא מסתבר להו ז"ל לחלק בין הנימולים לשמונה לענין דחיית שבת. מ"מ אין זה מוכרח כ"כ. דשפיר יש מקום לומר דעד כאן לא אמרינן הא בהא תליא אלא לענין מילת ישראל בלבד. דבישראל מילה בשמיני עם דחיית שבת בדבור אחד נאמרו. בקרא דוביום השמיני ימול וגו'. אבל גבי מילת עבדים בקרא דבן שמונת ימים ימול וגו' יליד בית ומקנת כסף וגו'. לא כתיב דחיית שבת. ויש לומר דלאו הא בהא תליא. ואע"ג דבפרשת אשה כי תזריע איתרבאי נמי שפחה לטומאת לידה. מ"מ אפשר לומר דקרא דוביום השמיני ימול. דמרבינן מיני' אפי' בשבת. לא קאי אלא על מילת ישראל דוקא. דמיירי בי' פשטי' דקרא דכתיב בריש הפרשה דבר אל בני ישראל. ולא על בן השפחה דלא נפק"ל אלא מריבויא דקרא דאשה. וכיו"ב אשכחן בכמה דוכתי. כדאמרינן (בפרק השואל בב"מ צ"ה ע"א) כי כתיב אם בעליו עמו לא ישלם אשואל ואש"ש. אהנך חיובי דכתיבי בהו בהדיא הוא דמיכתב עיי"ש. ובריש פ"ק דב"ק בתוס' (סוף ד"ה לא עשרה כו') כתבו וז"ל ומ"מ לא ממעטינן אדם מנזקין דקרא דונפל שמה שור לא ממעט אלא אמאי דכתיב בקרא בהדיא. ולא אייתורא עכ"ל עיי"ש. ובפ"ג דמכות (י"ד ע"א) בתוס' ד"ה לאפוקי כו' כתבו וז"ל וי"ל דונכרתו לא קאי אלא אעריות המפורשות בהדיא וכו'. אבל בת אביו ובת אמו לא ידעינן אלא מייתורא דקרא אחותך היא עכ"ל עיי"ש. ועוד בכמה דוכתי. וא"כ אף אנן נימא הכא הכי. דקרא דוביום השמיני ימול דילפינן מיני' אפי' בשבת לא קאי אלא אבני ישראל דכתיב בקרא בהדיא ולא אבן שפחה דלא נפיק אלא מריבויא דאשה. ואין לנו הוכחה מכאן למידחי שבת על מילת עבד. וכן נראה מלשון רבינו חננאל ז"ל הובא באשכול (ח"ב סי' ל"ט) וז"ל וכתב ר"ח מסתבר שלא בא רבה למעט אלא בן נכרית שאין אמו טמאה לידה ואם קנאו ישראל אין נימול לשמונה וכו' ובן שפחה משוחררת ואינה משוחררת אמו טמאה לידה דתניא בת"כ וכו' ת"ל אשה למדת אפי' שפחה טמאה לידה ובנה נימול לשמונה ודוחה שבת עכ"ל עיי"ש. הרי שלא כתבה אלא בלשון מסתבר. דמשמע דהכרח מבואר אין כאן. ובאמת שראיתי לרבינו ירוחם ז"ל (בנתיב כ"ג ח"ד) שכתב וז"ל יליד בית ומקנת כסף וכו' ואפי' טבלה אמו ואח"כ ילדה אין מחללין שבת למילתו. דלא אמרו כל שנימול בשמיני נימול בשבת אלא בישראל עכ"ל עיי"ש. הרי שכתב בפשיטות דלא ככל הפוסקים שהבאתי. וגם ברי"ף וברא"ש לא נתבאר דין זה אם מילת עבדים דוחה שבת. ומשמע דסתמו כפירושו דלא דחי. דאל"כ הו"ל לבאר כן בהדיא. כמו שעשו הרמב"ם ז"ל ושאר ראשונים העומדים בשיטתו. וגם הבה"ג אע"פ דבבה"ג שלפנינו מבואר דמילת עבדים דחי שבת. מ"מ בה"ג כת"י רומי ליתא הכי. ולא כתב אלא שנמול לשמונה אבל דחיית שבת לא הזכיר כלל עיי"ש. ובאמת דהכי משמע שאין זה אלא אחת מן ההוספות המאוחרות שבה"ג. שהרי כתב כבר לעיל כל דיני מילת העבדים. ולא הזכיר שם דחיית שבת כלל בעבדים. אלא דאח"כ (בסוף הלכות מילה) חזר וכתב דין בן שפחה למול לשמונה. והוסיף שדוחה שבת עיי"ש בה"ג שלפנינו. וגם כמה משאר ראשונים ז"ל לא כתבו דין דחיית שבת לענין מילת העבדים. כמו הר"ב העיטור ז"ל והרוקח (סי' ק"ח) וכן בפסיקתא זוטרתי (פרשת לך) שאע"פ שכתבו כל פרטי דיני מילת העבדים. לא כתבו שמילתו דוחה שבת ויו"ט וקציצת בהרת ומשמע דס"ל כדעת רבינו ירוחם ז"ל דלא דחי. וכן ראיתי להסמ"ק (סי' קנ"ח) שכתב וז"ל למול יליד בית דכתיב המול ימול יליד ביתך ומקנת כספך וכו' ומילתו של יליד ביתו אינו דוחה לא שבת ולא יו"ט עכ"ל עיי"ש. הרי בהדיא דדעתו כדעת רבינו ירוחם ז"ל. שהרי פסק וכתב דאין מילתו של יליד בית דוחה שבת ולא יו"ט. וזה מבואר. ודברי בעל הגהות חדשות שם לא יתכנו כלל עיי"ש:

6 ו

ונראה לכאורה ראי' להסוברים דגם מילת עבדים דחיא שבת מדאמרינן בפרק ארבע מיתות (סנהדרין נ"ט ע"א) אמר ריב"ח כל מצוה שנאמרה לבני נח ונישנית בסיני לזה ולזה נאמרה. לבני נח ולא נישנית בסיני לישראל נאמרה ולא לבני נח ואין לנו אלא גיד הנשה ואליבא דר"י. ופרכינן עלה כל מצוה שנאמרה לב"נ ונישנית בסיני לזול"ז נאמרה. והרי מילה שנאמרה לב"נ. דכתיב ואתה את בריתי תשמור. ונישנית בסיני וביום השמיני ימול. ולישראל נאמרה ולא לב"נ. ומשני ההוא למישרי שבת הוא דאתי. ביום ואפי' בשבת. ופרכינן תו התם אהא דקאמר ואין לנו אלא גיד הנשה ואליבא דר"י. הני נמי לא איתנו. ומשני הני איתנו לשום מילתא בעלמא. הא לא איתני כלל עיי"ש. והשתא הא תינח אם נימא דגם מילת עבדים בכלל קרא דוביום השמיני ימול ודחיא שבת. אבל אם איתא דמילת עבדים לא דחיא שבת. משום דלא הויא בכלל קרא דוביום השמיני ימול. אכתי תקשה ממ"ע דמילת עבדים. שנאמרה לב"נ ולא נשנית בסיני כלל. דהא קרא דוביום השמיני ימול לא מיירי אלא בישראל ולא בעבדים ולא דתי שבת. והיכי קאמר דאין לנו אלא גה"נ ואליבא דר"י. והא איכא נמי מילת עבדים ואליבא דכ"ע:

7 ז

ואמנם לזה אפשר לומר ע"פ מה שאמרתי במאי דאמרינן ריש פרק איזהו נשך (בבא מציעא ס"א ע"א) אמר רבא למה לי דכתב רחמנא לאו בגזל לאו ברבית לאו באונאה וכו'. ומסיק לאו דגזל לא צריך דאתי מרבית ואונאה אלא איצטריך לכובש שכר שכיר ולעבור עליו בשני לאוין עיי"ש. והקשה הררי"ב ז"ל (בשאילת שלום פ' נ"ח) הא ודאי בלא"ה איצטריך לאו דגזל לפי מאי דמבואר (בסנהדרין נ"ו ע"א) דב"נ נצטוו על הגזל. ואמרינן שם לקמן דכל מצוה שנאמרה לב"נ ולא נשנית בסיני לישראל נאמרה ולא לב"נ. והשתא לענין שהיא איסור גזל נוהג בב"נ איצטריך לאו דלא תגזול כדי שיהי' נשנה בסיני. דאי לאו דנשנה הו"ל לומר דלישראל נאמר ולא לב"נ. דמאי דילפינן מרבית ואונאה לא מיקרי נשנית דלמילתי' הוא דנשנית לרבית ואונאה. דומיא דמאי דאמרינן התם בסנהדרין לענין מילה ופו"ר דנוהגין בישראל ולא בב"נ כדין מצוה שנאמרה ולא נשנית. אע"ג שנשנו בסיני משום דלמילתייהו נשנו עיי"ש. והניחה בתימא עיי"ש. ובאמת דעדיפא מינה טפי הו"ל לתמוה למסקנא דסוגיא דב"מ שם דמסיק לקושטא דמילתא דלא תגזול אתי לכובש ש"ש. ואזהרת גזל לא אתיא לן אלא בילפותא מרבית ואונאה. וא"כ הו"ל איסור גזל נאמרה ולא נשנית. א"כ מנ"ל דאיסור גזל נוהג עכשיו בב"נ. דהרי לפ"ז הו"ל נאמרה ולא נשנית דאמרינן דלישראל נאמרה ולא לב"נ. וראיתי שכבר הרגיש בזה הררע"א ז"ל (בתשו' החדשות סי' ק"ד) והניחה בתימא. ועוד הוסיף שם להקשות בדברי התוס' (חולין כ"ג ע"א) בד"ה תמות וזכרות כו' שהקשו למה לי קרא בפ"ק דקידושין (כ"ד ע"ב) מן העוף ולא כל עוף לאסור מחוסר אבר למזבח ותיפוק לי' דאפי' לב"נ אסור להקריב מחוסר אבר. וליכא מידי דלישראל שרי ולב"נ אסור. ולזה תירצו דכיון דמצוה שנאמרה לב"נ ולא נשנית בסיני לישראל נאמרה ולא לב"נ לכך הוצרך לשנותה בסיני לישראל כדי לאסור לזה ולזה. ושוב חזרו והקשו עוד למה לי קרא דדרשינן בת"כ דכתיב תמים זכר בבקר בכשבים ובעזים. תמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעוף. תיפוק לי' מדאיצטריך מן העוף לאסור מחוסר אבר ע"כ מוכח דאין מום פוסל בעוף. דאל"כ תיפוק לי' דלא עדיף מבעל מום עיי"ש. והדבר קשה הא אילו לא נאמר קרא דמן העוף לאסור מחוסר אבר. ולא הוה שמעינן לה אלא מכללא דאיסור בע"מ. נמצא דלא הוי איסור מחוסר אבר נאמר ונשנה. דאיסור בע"מ למילתי' הוא דנשנה לאסור לישראל כל בע"מ. וא"כ ה"א דאין איסור מחוסר אבר נוהג בב"נ מסיני ואילך. ומשה"כ איצטריך קרא מיוחד לאסור מחוסר אבר לישראל דהו"ל נאמרה ונשנית דלזה ולזה נאמרה עיי"ש מש"כ בזה. והוא באמת תמוה טובא לכאורה. דדבריהם ז"ל נראין כסותרין זא"ז תכ"ד. דהרי עם תירוצם לקושייתם הראשונה ממילא אין מקום גם לקושייתם השניי':

8 ח

ואמנם לדידי לק"מ דהדבר ברור אצלי דמאי דאמרינן בסוגיא דסנהדרין שם דהיכא דלמילתי' איתני לא חשיבא נאמרה ונשנית. היינו דוקא היכא דלא נשנית בלשון מצוה ואזהרה כלל. וכגון במילה דקרא דוביום השמיני ימול י"ל דלא אתי למצוה כלל אלא בא להתיר למול אפי' בשבת ואין בזה משום חלול שבת. אבל לצוות ולהזהיר על המילה אין לנו אלא מקרא שנאמר לאברהם. וכן בפו"ר לא בא הכתוב אלא להתיר להם מה שנאסרו בו לשעתו. ואין שום משמעות מצוה מקרא דשובו לכם לאהליכם. ולהכי לא חשיב להו נאמרה ונשנית. וכן בע"ז דאמרינן התם דאי לאו שנשנית אזהרתה בסיני לא הוה חשיבא נשנית בסיני משום דלמילתי' אתני היינו ג"כ משום דאי לאו שנשנית אזהרתה אין לנו בסיני אלא חלוקי העבודות. לידע מה עבודה זרה ואיזו מיתה מתחייב עלה. אבל אזהרה אין לנו אלא זו שנאמרה לב"נ בלבד. ובסיני לא נאמר אלא ביאור ועונש של האזהרה שנאמרה לב"נ כבר קודם סיני. ולהכי אי לאו שנשנית האזהרה לישראל בסיני לא הוה חשיבא נשנית בסיני. אבל היכא דעיקר האזהרה נשנית בסיני אע"ג שבאה בשביל דבר שנתחדש בה. מ"מ כיון דעכ"פ מיהת נשנית בסיני עיקר אזהרת המצוה. שפיר חשיבא נשנית בסיני לומר דלזה ולזה נאמרה. דהו"ל דומיא דע"ז דאע"ג שנשנית בשביל דבר שנתחדש בה. חלוקי העבודות ואיזו מיתה חייבין עלי' מ"מ כיון דעיקר האזהרה שלה נשנית חשיבא לזול"ז נאמרה. מדאשכחן דענש עכו"ם עלה אחר סיני. ומעתה בגזל כיון דמיהת נאמרה בסיני אזהרת רבית ואונאה שנכללה בהן גם אזהרת גזל. נמצא שנשנית אזהרת גזל בסיני להכי חשיבא שפיר נאמרה ונשנית גם בלא קרא דלא תגזול. דלא שייך בזה לומר למילתי' אתני דמה בכך. הא מ"מ נשנית האזהרה בפ"ע לישראל. ואין צריך לאזהרה שנאמרה מכבר לב"נ. ולהכי אמרינן דהאזהרה שנאמרה מכבר לב"נ נשארה גם השתא לב"נ כמו עד סיני. דומיא דע"ז:

9 ט

ונראה דממקומו הוא מוכרע. דהא גם אזהרת ע"ז עצמה שנשנית בסיני לצורך נשנית להזהיר על מה שלא הי' אסור לב"נ עד סיני ואינו נוהג אצלם. לפמש"כ הרמ"א בש"ע (או"ח סי' קנ"ו) ובד"מ (יו"ד סי' קנ"א) ובש"ך (שם סק"ז) דב"נ אין מוזהרים על ע"ז בשיתוף עיי"ש. ובמה שהאריכו בזה האחרונים ז"ל ואכמ"ל בזה. וא"כ איצטריך האזהרה לישראל בסיני להזהיר על השיתוף שאינו בכלל אזהרתן של ב"נ מקודם סיני. דהא ישראל מחייב מיתה גם על השיתוף. כדגמרינן בסנהדרין (ס"ג ע"א) מקרא דבלתי לה' לבדו עיי"ש. ואפי' למש"כ בסמ"ג (לאוין א') דמקרא דלא יהי' לך אלהים אחרים ע"פ נפק"ל אזהרה לע"ז בשיתוף. מ"מ לא מיבעיא למ"ד דקרא דלא יהי' לך וגו' לא אתי לאזהרה דע"ז גופא אלא להזהיר על קיום הצלמים הוא דאתי. וכמתבאר בהשגות הרמב"ן ז"ל לסה"מ (לאוין ה') עיי"ש. וא"כ אין לנו בזה אזהרה אלא לקיום הצלמים שנעשו לעבדם בשיתוף ולא לע"ז גופא בשיתוף. ואין מזהירין מה"ד. אלא אפי' למ"ד דלאזהרת ע"ז גופא אתי קרא. אכתי אין לנו בזה אלא לענין המקבלו עליו באלוה וא"ל אלי אתה. אבל עבודות בשתוף ע"כ אין לנו אלא מקרא דלא תשתחוה להם ולא תעבדם שכולל אפי' בשתוף. וא"כ מבואר דאזהרת ע"ז שנשנית בסיני ג"כ למילתי' אתני. והיכי יליף מינה לכל מצוה שנאמרה לב"נ ונשנית בסיני דלזה ולזה נאמרה. וע"כ מוכרח לומר כדכתיבנא. דכל שנשנית עיקר האזהרה בסיני הרי זה חשיב לזה ולזה נאמרה. אע"פ דלמילתי' אתני:

10 י

הן אמת דלישנא דגמרא שם בסוגיא דסנהדרין. דפריך אי הכי כל חדא וחדא נמי נימא משום מילתא אתני. ומשני ה"ק אזהרה מיהדר ומיתנא בה למה לי עיי"ש. קשה לכאורה לפ"ז. דהרי ודאי גם האזהרה גופא איצטריכא למיהדר ומיתנא ולא סגי באזהרה שנאמרה מכבר לב"נ משום שיתוף. דלא נאסר אלא מסיני ואילך בלבד. ואינו בכלל אזהרה דב"נ. מיהו נראה דודאי לפי הגירסא שלפנינו שם קשה. והי' מקום להכריח מזה כדעת הסוברין דגם ב"נ הוזהרו על השתוף. אלא דבאמת גירסא זו אינה אלא ע"פ הגהת הרש"ל ז"ל. אבל גירסת ספרים ישנים אינה כך. וגם בגירסת ש"ס כת"י איתא הכי קאמר אזהר ומיהדר בה ומתני בה למה לי. וגירסא זו היתה גם לפני הרא"ם ז"ל (ריש פרשת בראשית) עיי"ש. ועי' בדקדוקי סופרים שם. ומפני שאין גירסא זו מובנת לכאורה ונראית כמגומגמת מחקה המהרש"ל ז"ל. ותיקנה כגירסא שלפנינו. אבל ע"פ דברינו מתבאר דהעיקר כגירסא הישנה. והכוונה דודאי אזהרת ע"ז אי אפשר שלא תהא נשנית בסיני. משום אזהרת שתוף וכדכתיבנא. אלא דמ"מ כיון דאזהרת ע"ז נכפלה בתורה כמה פעמים. קאמר שפיר דנהי דאיצטריך להזהיר לבני נח ולמיהדר ולמיתנא בסיני משום שתוף שלא נאסר לב"נ. אבל אכתי למה לו לשנותה תו ולחזור ולהזהיר עלה. אלא ודאי אתי לאשמעינן דלזה ולזה נאמרה. והיינו דקאמר הכי קאמר אזהר ומיהדר בה. (כלומר תינח דאיצטריך מה שהזהיר לב"נ וחזר ומיהדר בה לישראל בסיני). ומתני בה למה לי. (כלומר תו לחזור ולשנותה עוד למה לי). ולפי גירסא זו אדרבה מוכרח מזה כדעת הסוברין דאין ב"נ מוזהרין על השתוף. וכמו שפסקו הרמ"א ורוב האחרונים ז"ל. איברא דלפי דברי הרמ"ה ז"ל בחי' שם שפירש דקושית הגמרא שם היא דלא לכתוב אזהרה על ע"ז בסיני כלל. אלא העונש בלבד. ודאי מוכרח ע"כ דב"נ מוזהרין על השתוף כישראל. אמנם לפירש"י ודאי יש מקום לפרש כדכתיבנא לפי הגירסא הישנה. וכדעת הסוברין דאין ב"נ מוזהר על השתוף:

11 יא

ולכאורה יש לתמוה לפי' הרמ"ה ז"ל דאיך יתכן לפרש דהכוונה לומר דלא לכתוב בסיני אזהרה בע"ז כלל. כלומר דסגי באזהרה שנאמרה לב"נ והיכי אפשר לומר כן. הרי לישראל לא סגי בלא אזהרת לאו. דהא קיי"ל אזהרת עשה לא שמה אזהרה. כמבואר בפרק ארבע מיתות (סנהדרין נ"ו ע"א) ובריש פ"ק דתמורה (ד' ע"א) עיי"ש. וא"כ כ"ש כאן דלא נכתבה בב"נ אזהרה לאיסור ע"ז כלל. אלא דדרשינן מדכתיב ויצו וגו' ואמרינן אין צו אלא ע"ז. כדאיתא התם לעיל (נ"ו ע"ב) עיי"ש. ונהי דלב"נ סגי בהכי. אבל לדידן אזהרת לאו בעינן וליכא וכן יקשה לגירסת הרש"ל ז"ל. וכבר ראיתי מי שהרגיש בזה לגירסא שלפנינו שהיא גירסת הרש"ל. ולא עלה בידו בישובה כלום. אבל לפי גירסא הישנה ולפי מה שפירשנו אין כאן מקום קושיא כלל וכמבואר. אלא דלפ"ז ממילא נדחה מה שהבאתי לעיל ראי' מכאן לפי גירסא הישנה לדעת הסוברין דאין ב"נ מוזהרין על השתוף. דהא לפ"ז י"ל דהא דבעי למיהדר אזהרה דע"ז בסיני לא משום להזהיר על השתוף שאינו בכלל אזהרת ב"נ. אלא משום דעיקר אזהרה דע"ז של ב"נ לא סגי לדידן. דבעינן אזהרת לאו וליכא. ולעולם אימא לך דגם ב"נ מוזהרין על השתוף. ואכמ"ל בזה. ומ"מ ודאי לפי' הרמ"ה קשה טובא לכאורה מה שהקשינו. מיהו נראה דאפשר לומר דהא דאמרינן דאזהרת עשה לא שמה אזהרה היינו דוקא עשה שנאמרה בסיני. דכיון דעל עשה שנאמרה בתורה מסיני ואילך ליכא שום עונש בידי אדם מדאורייתא. הילכך כיון דאין עונש בלא אזהרה לא יתכן שתהי' עשה אזהרה לעונשין שבידי אדם. אבל אזהרה שנאמרה לבני נח קודם לסיני. כיון דלדידהו הו"ל אזהרה גמורה לענוש מיתה עלי'. ואנן אמרינן דאותה אזהרה לישראל נאמרה מסיני ואילך. או דלזה ולזה נאמרה. גם לדידן סגי שפיר באזהרה זו לעונש. אע"פ שאינה אזהרת לאו. דהרי אזהרת עונש היתה עד השתא לב"נ. אלא דמסיני ואילך ניטלה מהם וניתנה לנו אזהרה זו עצמה אי אמרינן דלישראל נאמרה. או שכוללת נמי ישראל אם לזה ולזה נאמרה. הילכך הו"ל כאזהרת לאו שמסיני ואילך:

12 יב

ועכ"פ מתבאר עפמש"כ דכל שנשנית בסיני אזהרה גמורה דומיא דע"ז. אע"ג די"ל דלמילתי' אתני. אמרינן שפיר דלזה ולזה נאמרה. כדין מצוה שנאמרה לב"נ ונשנית בסיני. וא"כ אין מקום כלל לא לקושית הררי"ב ולא לקושית הררע"א ז"ל. דהרי התם נשנה בסיני אזהרה גמורה ברבית ואונאה ובבע"מ. הילכך אע"ג דלמילתי' נשנית שפיר הו"ל בכלל נאמרה ונשנית. ומעתה א"כ מבואר לפי מה שביארנו דמאי דאמרינן במילה ופו"ר דלמילתי' נשנית. ולהכי לא חשיבי נאמרה ונשנית. היינו לומר דלא נשנו אלא למילתייהו בלבד. דמילה לא נשנית אלא לענין למישרי שבת. אבל מצוה ליכא למשמע מההוא קרא. וכן פו"ר לא שמעינן מצוה אלא מקרא דב"נ בלבד. משום דקרא דשובו לכם לאהליכם אין במשמעו מצוה כלל. דלא בא אלא להתיר מה שנאסר להם מעיקרא. ולהכי הוא דהו"ל כנאמרו לב"נ ולא נשנו בסיני. דאם הי' במשמעות הנך קראי מצוה אע"ג דלמילתייהו נמי נשנו הול"ל דדינן כמצוה שנאמרה לב"נ ונשנית בסיני דלזה ולזה נאמרה כמו שנתבאר. וא"כ הא דפרכינן התם לקמן אמאי דקאמר ואין לנו אלא גיד הנשה אליבא דר"י הני נמי. מילה ופו"ר. לא איתנו. ומשני הני איתנו לשום מילתא בעלמא. הא לא איתני כלל. היינו לומר דלהכי קאמר ואין לנו אלא גיד הנשה בלבד משום דגיד הנשה לא נזכר בסיני כלל לשום ענין. אבל מילה ופו"ר אע"ג דמצוותן ג"כ לא נזכרה כלל בסיני. מ"מ כיון דמיהת נזכרה מילה בתורה בסיני למישרי שבת. וכן פו"ר מיהת נזכרה בתורה לענין להתירה להן אחר שנאסרה עליהן לשעה. קאמר דאין לנו בתורה עוד מצוה בתורה שנאמרה לב"נ ולא נזכרה שוב בתורה בסיני כלל לשום ענין כגיד הנשה ואליבא דר"י:

13 יג

ומעתה א"כ נראה דמילת עבדים. כיון דמיהת נזכרה מילה בתורה בסיני. אע"ג דמסתמא לא מיירי קרא אלא במילת בנים בלבד. ולא במילת עבדים כמש"כ. ומה"ט אין לנו למישרי שבת במילתן. מ"מ שפיר קאמר דאין לנו אלא גיד הנשה ואליבא דר"י. דאילו מילת עבדים איתני מיהת לשום מילתא בעלמא. שהרי נזכרה מילה מיהת לענין בנים למישרי בהו שבת. משא"כ גיד הנשה דלא נזכר בתורה בסיני לשום ענין ולשום דבר כלל. וזהו ממש כדמשני בגמרא במילת בנים ופו"ר:

14 יד

ועפ"ז ממילא נדחה מה שראיתי לקצת אחרונים שהוכיחו דע"כ מילת עבדים לא חשיבא מצוה בפ"ע. דאל"כ אמאי קאמר התם דאין לנו אלא גיד הנשה ואליבא דר"י. והאיכא נמי מילת עבדים שנאמרה לב"נ ולא נשנית בסיני דלישראל נאמרה ולא לב"נ. אלא נראה מזה דמילת עבדים אינה מצוה בפ"ע. אלא דין מדיני המצוה של מילת בנים. ובמילת בנים כבר משני דאיתני מיהת לשום מילתא בעלמא. ולא דמיא לגיד הנשה אליבא דר"י. ותירצו בזה קושית הכ"מ על הרמב"ם שהבאתי לעיל. והא ודאי ליתא. דפשוט דמילת עבדים אינה נחשבת כדין מדיני מצות מילת בנים. דמה ענין עבדים לבנים. ועיקר הוכחה זו ליתא. לא מיבעיא לדעת הרמב"ם גופי' וסייעתו ז"ל דמילת עבדים דחי שבת והו"ל נמי בכלל קרא דוביום השמיני ימול כמילת בנים. אלא אפי' להחולקים דלא דחי שבת. ואינה בכלל קרא דוביום השמיני ימול. ג"כ ניחא שפיר מאי דלא כייל לה עם גיד הנשה דנאמרה ולא נשנית וכמו שביארנו. ואין מזה שום הכרח כלל לומר דאין מילת עבדים נמנית מצוה בפ"ע. וראיתי לאחד מהאחרונים ז"ל שכתב לדחות הוכחה זו משום דלא מצי למינקט גם מילת עבדים בהדי גיד הנשה דנאמרה ולא נשנית. משום דמילת עבדים בלא"ה לא שייכא בב"נ כלל. דכיון דקיי"ל דעכו"ם מעכו"ם לא קנה אלא למעשה ידיו בלבד. כדאמרינן בגיטין (פרק השולח ל"ח ע"א) אתם קונים מהם ולא הם קונים מכם ולא הם קונים זה מזה לגופו אלא למעשה ידיו עיי"ש. וא"כ אין צריך למולו משא"כ ישראל דקונה קנין הגוף והילכך צריך למולו. ואמנם אין לזה לא שורש ולא ענף ודברי טעות הם. דאף דממה שנצטוה אברהם למול עבדיו אין סתירה ברורה על זה. משום דיש סוברין דהי' להאבות דין ישראל גמור משעה שנמול אברהם בין לקולא ובין לחומרא. כמו שהאריך בזה הר"ב מל"מ בפר"ד והדברים עתיקין אכמ"ל בזה. מ"מ בלא"ה אישתמיטתי' סוגיא ערוכה ביבמות (פרק החולץ מ"ח ע"ב) דאמרינן התם בהדיא דהלוקח עבד מהעכו"ם אסור מה"ת לקיימו בלא מילה עיי"ש. והיא הלכה פסוקה לכל הפוסקים. והרי התם לעיל מינה (מ"ו ע"א) מבואר בהדיא דבכה"ג כל כמה דלא הטבילו לשם עבדות לא קני לי' ישראל לגופו אלא למעשה ידיו בלבד משום דמאי דקני לי' לעכו"ם המוכר. הוא דמקני לי' לישראל הלוקח עיי"ש. הרי להדיא דאפי' היכא דאין גופו קנוי לו רמיא עלי' מצות מילת העבד. וזה פשוט אין כדאי להאריך בזה. וגם בלא"ה הא ליתא. דהרי לפי מאי דמשני בסוגיא דסנהדרין שם בשינויא בתרא. איבעית אימא מילה מעיקרא לאברהם הוא דקא מזהר לי' רחמנא ואתה את בריתי תשמור אתה וזרעך אחריך לדורותם. אתה וזרעך אין אינש אחרינא לא עיי"ש. ופירש"י וז"ל ודאי מילה מסיני נאמרה עיקר מצותי'. ודקשיא לך האמר ר"י כל שנאמרה לב"נ ונשנית בסיני לזה ולזה נאמרה וכו'. משום דמילה לאו לב"נ נאמרה אפי' מקודם סיני אלא לזרע אברהם לחודי'. והשתא נמי זרע אברהם. דהיינו ישראל הוא דנהיגי בה עכ"ל עיי"ש. והשתא ע"כ גם גיד הנשה כיון דכתיב בי' ע"כ לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה וגו'. ונמצא דגם מקודם סיני לא נאמרה אלא לישראל בלבד. אפי' אם היתה נשנית בסיני לא נאמרה אלא לישראל ולא לב"נ כמילה. וא"כ מאי קאמר נאמרה לב"נ ולא נשנית בסיני לישראל נאמרה ולא לב"נ ואין לנו אלא גה"נ ואליבא דר"י. תיפוק לי' דגה"נ אפי' היתה נאמרה ונשנית לא נאמרה אלא לישראל בלבד. ועכצ"ל דאין ה"נ. אלא דמ"מ נקטה לאשמעינן דגם משום נאמרה ולא נשנית לחוד ג"כ אית לן למימר דלישראל נאמרה ולא לב"נ מטעמא דאמרינן התם. ומשום דלא מצא דוגמא אחרת שתהא מצוה נאמרת לב"נ ולא נשנית כלל בסיני אלא גיד הנשה. נקטה כיון דלקושטא דמילתא לא נשנית בסיני כלל. ומעתה א"כ אפי' את"ל דמשוה"כ לא נהגה מילת עבדים בב"נ משום דלא קני להו לגופן. מ"מ שפיר הו"ל למינקטי' בהדי גה"נ לדוגמא. לומר דגם משום שלא נשנית בסיני בלחוד אית לן למימר דלישראל נאמרה ולא לב"נ. ואמאי קאמר דאין לנו אלא גה"נ אליבא דר"י בלבד. כיון דאיכא גם מילת עבדים ואליבא דכ"ע. אבל למאי דכתיבנא אתי שפיר. ומיהו לפמש"כ רבינו יונה ז"ל בחי' שם בלא"ה ניחא ואין מזה הכרח עייש"ה. אלא דדבריו ז"ל צ"ע אצלי:

15 טו

ומלבד זה נראה לומר בזה בפשיטות. דמאי דהוצרך שם להביא ראי' דמילה נשנית בסיני מקרא דוביום השמיני ימול. היינו משום דלמאי דס"ד עיקר הך קרא אתי לאשמעינן עיקר מצות מילה בסיני. וכדמסיק לקושטא דמילתא לשינויא בתרא התם. וזו היא עיקר קושייתו דמילה הו"ל מצוה שנשנית בסיני. אלא דדחי לי' לפום שינויא קמא דההוא למישרי שבת הוא דאתי. כלומר ולא אתי כלל למצוה אלא להתיר שבת. והילכך אין זו מצוה שנשנית ע"י משה בסיני וכמו שביארנו לעיל. אבל למאי דפריך אהא דקאמר ואין לנו אלא גה"נ ואליבא דר"י. הני נמי לא איתנו. ומשני הני איתנו לשום מילתא בעלמא. הא לא איתני כלל עיין שם. אין אנו צריכין כלל לקרא דוביום השמיני ימול. דבלא"ה אשכחן שנשנית מצות מילה על ידי משה לענין פסח. דכתיב המול לו כל זכר וגו'. ואף על גב דהך קרא לא מיירי במצות מילה אלא לענין עכוב לעשיית הפסח. מ"מ הרי אנן השתא לא בעינן שתהא המצוה ממש נשנית בסיני. דהא השתא קיימינן דמילה ופו"ר לא נשנה מצותן בסיני אלא שנשנו לשום מילתא בעלמא. ולומר דלא דמו לגה"נ שלא נשנית לשום מילתא כלל. וא"כ כיון דנשנית מילה מיהת לענין עכובא דפסח הרי אשכחן דנשנית מילה לשום מילתא בעלמא. ובפרט לפי המבואר באור זרוע (ריש הלכות מילה בח"ב סי' צ"ו) דאין מילת זכרים מעכבת בפסח אלא למי בהמצוה מוטלת עליו. והילכך אשה כיון שפטורה מלמול את הבנים דאימעיטא מקרא דאותו ולא אותה. אין מעכבתה מעשיית הפסח עיי"ש. וכ"כ בפשיטות בתשו' מהר"ח או"ז (סי' י"א) עייש"ה. וכן מבואר במכילתא (פרשת בא מכילתא דפסתא פרשה ט"ו). דקתני ר"א אומר אינו רשאי לקיים לו עבדים ערלים שנאמר ומלתה אותו אז יאכל בו עיי"ש. ומבואר דהא בהא תליא דאם הי' רשאי לקיים עבדים שאינם רוצים למול בכל השנה גם בערב פסח לא הי' מעכבו לרבו מעשיית הפסח. ומדמעכבו נפק"ל דרשאי לקיימן בערלתן בכל השנה. והא דמרבה התם במכילתא אפי' עבד אשה וקטן דמעכבן מעשיית הפסח. יש לומר דהיינו משום דאשה חייבת במילת עבדים דלא אימעיטא אלא ממילת בנה. וקטן אע"פ דהשתא לאו בר מצוות הוא ולא רמיא עלי' מילת עבדיו. מ"מ גלי קרא דמעכבתו בפסח משום דאתי לכלל חיובא כשיגדיל. ועי' ברמב"ם (פ"ה מהלכות ק"פ ה"ו) ובכ"מ שם שכתב דגירסא אחרת היתה להרמב"ם במכילתא שם בזה. אבל בפסיקתא זוטרתא ובילקוט ובשכל טוב הגירסא כדאי' לפנינו עיי"ש. ומיהו עכ"פ לגירסת הרמב"ם במכילתא שם דממעט אשה וקטן שאין מילת עבדיהם מעכבתם. כ"ש שיש ראי' משם דהא בהא תליא. דלהכי מעכבו משום שחובת מילתו מוטלת עליו. וקטן כיון דלאו בר חיובא הוא השתא הילכך אינה מעכבתו. וכן אשה י"ל דכמו שאינה חייבת במילת בנה הכי נמי לא מיחייבא במילת עבדים. כנראה מדברי התוס' (בפ"ק דקידושין כ"ט ע"א) בד"ה אותו עייש"ה. והילכך אין מילת עבדים מעכבתה. והא גופא אשמעינן קרא דממעט אשה. וכבר כתבו מזה באחרונים. וקצתם רצו להוכיח מדברי הרמב"ם איפכא דלאו הא בהא תליא. דאפשר דמעכבו בפסח אע"פ שאין החובה מוטלת עליו למולו. ואין זה מוכרח ואכמ"ל בזה. ועכ"פ מדברי המכילתא שהבאתי מתבאר בהדיא דהא בהא תליא. דלא מעכב בפסח אלא מי שהמצוה מוטלת עליו. מדמייתי ראי' דאין מקיימין עבדים שאין מולין מדמעכבי בפסח כמשכ"ל. וכן ביותר ביאור בפסיקתא זוטרתא ובשכל טוב עיי"ש. ותמיהני על האחרונים ז"ל שלא הרגישו בזה. וא"כ הרי נשנית מצות מילה ע"י משה בפרשת קרבן פסח. ואע"ג דלמילתי' אתני לעכבו בעשיית ואכילת הפסח אם לא ימול. מ"מ הרי איתני מיהת לשום מילתא בעלמא. ואע"ג דפרשה זו לא בסיני נאמרה אלא במצרים. מ"מ פשוט דמאי דבעינן נשנית בסיני לאו דוקא בסיני אלא נשנית ע"י משה קאמרינן וכדגמרינן מקרא דתורה צוה לנו משה וגו' תורה בגימ' תרי"א וכו'. וכתיב זאת התורה אשר שם משה וגו'. ועי' באור זרוע (ח"ב סי' א') עיי"ש היטב. אבל דבריו תמוהים אצלי מסוגיא ערוכה דפ"ב דהוריות (ח' ריש ע"ב) עיי"ש. ואכמ"ל בזה:

16 טז

ומעתה א"כ גם מילת עבדים אשכחן דאיתני ע"י משה בההיא פרשה. דכתיב וכל עבד איש מקנת כסף ומלתה אותו אז יאכל בו. ולא דמי לגיד הנשה דלא איתני כלל. ושפיר קאמר ואין לנו אלא גיד הנשה ואליבא דר"י. ואפי' למ"ד במכילתא שם דאין מילת עבדים מעכבת את האדון בפסח. ואז יאכל בו היינו העבד. מ"מ כיון דכתיב בקרא ומלתה אותו. לא גרע מפו"ר דמשום דכתיב שובו לכם לאהליכם. אע"ג דלא אתא קרא אלא לדבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו. ולא בא אלא להתיר מה שנאסר להם לשעה. מ"מ חשיב לי' כאיתני ע"י משה מיהת לשום מילתא בעלמא. ומשה"כ לא דמי לגה"ג דלא איתני כלל. וכ"ש כאן דבהדיא כתיב ומלתה אותו וגו'. שמשמע פירושו דלאחר שתמול אתה אותו כמו שמוטל עליך אז יאכל בו. דאל"כ אמאי תלה מילתו באדון ולא כתיב כאשר ימול אז יאכל בו. ודאי דחשיב דאיתני מיהת לשום מילתא בעלמא. ומעתה א"כ אין מכאן שום ראי' לומר דמילת עבדים לאו מצוה בפ"ע היא. וגם אין מזה שום הכרע לומר דמילת עבדים תדחה שבת:

17 יז

וע"פ מה שביארנו נראה ג"כ במש"כ הרשב"ץ ז"ל בזה"ר (עשין סי' פ"ה) וז"ל וכמו שלא מנינו במנין המצוות מצוות שהם מדברי קבלה לפי שלא נאמרו למשה מסיני בפירוש. כן אין ראוי למנות מה שנאמר קודם נתינת התורה. כיון שלא נאמר בסיני. ע"כ לא נכניס במנין המצוות מה שאמרו בראשון מברכות כל הקורא לאברהם אברם עובר בעשה שנאמר והי' שמך אברהם. שהרי עם אברהם הי' מדבר. ואין ספק שלא נאמר בסיני ואינו דומה למצות פרו ורבו. ואע"פ שנאמר לבני נח ולא נשנית בסיני לישראל נאמר ולא לב"נ. לפי שזה הלשון מוכיח שעם אברהם הי' מדבר עכ"ל עיי"ש. מבואר מדבריו דס"ל דקרא דוהי' שמך אברהם עשה גמורה היא. והי' ראוי למנותה במנין העשין. אם לא משום שלא נאמרה אלא קודם נתינת התורה. ודבריו תמוהים לכאורה טובא. דא"כ הו"ל מצוה שנאמרה לב"נ ולא נשנית בסיני וקשה אמאי קאמר התם דאין לנו אלא גיד הנשה ואליבא דר"י. והא איכא נמי הך דהקורא לאברהם אברם ואליבא דכ"ע. וכן הר"ב כפתור ופרח (פרק מ"ב) עמד בזה על הרמב"ם ושאר מוני המצוות שלא מנו עשה זו עיי"ש בדבריו. וע"כ ס"ל ג"כ דעשה דאורייתא היא. והוא תמוה כמש"כ. אבל לפי מה שביארנו נראה דכיון דגם מסיני ואילך נזכר בתורה בכל מקום אברהם. אע"פ שלא נאמר למצוה שיקראוהו כך דוקא. מ"מ הו"ל כמילה לשינויא קמא ופו"ר. דמשום מילתא בעלמא איתני ולא משום מצוותן כלל. ואפי' הכי לא תשיב להו בהדי גיד הנשה מה"ט. משום דבעי למימר דאין לנו מצוה שלא נשנית כלל אלא גיד הנשה בלבד ואליבא דר"י. משא"כ הני דאיתני מיהת לשום מילתא בעלמא. וא"כ הך עשה נמי דהקורא לאברהם אברם. כיון דנשנה מיהת אברהם בסיני ע"י משה. אע"ג דלשום מילתא איתני ולא משום מצוה כלל. לא כייל לה בהדי גה"נ שנאמרה ולא נשנית. משום דגה"נ לא איתני כלל. וזו איתני מיהת לשום מילתא בעלמא:

18 יח

ואמנם עיקר דברי הרשב"ץ ז"ל סתומים טובא לכאורה וצריכין ביאור. דמה בכך שעם אברהם הי' מדבר ולא נאמר בסיני. הא מ"מ הו"ל מצוה שנאמרה לבני נת ולא נשנית בסיני דאמרינן דלישראל נאמרה ולא לבני נח. ומש"כ דאינו דומה למצות פו"ר ואע"פ שנאמר לב"נ ולא נשנית בסיני לישראל נאמר ולא לב"נ וכו'. אינו מובן לכאורה כלל. דהרי היינו הך. והנראה בכוונתו דקשה לו מאי דאמרינן ואנו אין לנו אלא גה"נ ואליבא דר"י. והרי כיון דלא קיי"ל כר"י אלא כרבנן דפליגי עלי' ואמרי דגה"נ בסיני נאמר. א"כ לא משכחת לדידן מצוה שנאמרה לב"נ ולא נשנית בסיני כלל. ולמה לו לריב"ח למכלל כללא אליבא דר"י דבלא"ה לא קיי"ל כוותי'. ואע"ג דהבה"ג בסוף הלכות גיד הנשה פסק בזה כר"י עיי"ש. מ"מ שאר ראשונים לא פסקו כן. הן אמת דעיקר כללא דכייל דכל מצוה שנאמרה לב"נ ולא נשנית בסיני לישראל נאמרה וכו' נפק"מ גם לדידן לענין מילה לפום שינויא קמא דגמרא לקמן. ולענין פו"ר דהו"ל ג"כ מצוות שנאמרו לבני נח ולא נשנו בסיני. מ"מ קשה במאי דמסיים וקאמר דאין לנו אלא גה"נ ואליבא דר"י. דפירושו לפי המסקנא דאין לנו מצוה שנאמרה לב"נ ולא נשנית כלל בסיני ואפי' לשום מילתא בעלמא לא נזכרה בתורה. אלא גה"נ ואליבא דר"י. והרי אנן לא קיי"ל כר"י. ובפרט דמלישנא דקאמר ואנו אין לנו אלא גה"נ וכו'. משמע דלדידן קאמר הכי. והרי לדידן הא ליתא וכדמסיים הוא גופי' וקאמר ואליבא דר"י. ואע"ג דזמנין דמפרש בגמרא גם מילתא דמ"ד דלית הילכתא כוותי'. היינו דוקא היכא שבא לפרושי מילתי'. אבל כאן לית בה נפק"מ אפי' לפרושי מילתי' דר"י. ולכן ס"ל להרשב"ץ ז"ל דמאי דקאמר ואליבא דר"י. לא על עיקר מילתא דר"י קאי. אלא על טעמי' דר"י. דקתני בברייתא (בפרק גיד הנשה ק"א ע"ב) א"ל לר"י וכי נאמר על כן לא יאכלו בני יעקב והלא לא נאמר אלא בני ישראל. ולא נקראו בני ישראל עד סיני. אלא בסיני נאמר וכו' עיי"ש. מבואר מזה דטעמי' דר"י היינו משום דס"ל דבני ישראל היינו ישראל סבא. כאילו כתיב בני יעקב. מדנכתב במקום המעשה. וס"ל לריב"ח דבברייתא שם רבנן לר"י לדידי' הוא דקאמרי הכי. דמגופי' דקרא מוכח דבסיני הוא דנאמר משום דלא נקראו בני ישראל לענין מצות אלא מסיני ואילך. אבל עיקר טעמייהו דרבנן היינו משום דכיון דלא נשנית מצוה זו בסיני ודאי דלישראל הוא שנאמרה מעיקרא ולא לבני נח. והיינו דקאמר ואנו אין לנו אלא גה"נ ואליבא דר"י. דרצה לומר אליבא דר"י דס"ל דאין במשמעות הכתוב הכרע לומר דמסיני נאמרה. ומדכתיב במקום המעשה ראוי לומר דמאז ואילך נאסר. ולפיכך הו"ל מצוה שנאמרה לב"נ. דהיינו שכתובה אצל בני נח. אלא לפי שלא נשנית בסיני אמרינן דמעיקרא כשנאמרה לא נאמרה אלא לישראל בסיני ולא לב"נ אלא שנכתב במקומו לידע מאיזה טעם נאסר. וא"כ עיקר מילתא דריב"ח קאי אליבא דרבנן דקיי"ל כוותייהו. ובודאי דלישנא דריב"ח דקאמר דלישראל נאמרה ולא לב"נ הכי משמע. דמעיקרא כשנאמרה לא נאמרה אלא לישראל ולא לב"נ. וכן ראיתי בפסיקתא זוטרתא (פרשת וישלח) דמבואר בהדיא דזו היא שיטתו. דכתב שם וז"ל ואמר ריב"ח מאי דכתיב וטבוח טבח והכן פרע להם בית השחיטה. והכן טול גיד הנשה שכך נהגו קודם מתן תורה שלא לאכול גיד הנשה. וכשבא משה רבינו ואסרו. במקומו אסרו (פי' שכתב בתורה איסורו במקומו) במקום סיפור המעשה. אבל מהר סיני נאסר ולא נכתב אלא במקומו. שכל מה שנאמר לב"נ ונשנית בהר סיני. כגון מילה וע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים. בני נח מוזהרים עליהם. אבל מצוה שאינה נשנית אין בני נח מוזהרין עליה. כגון גיד הנשה עכ"ל עיי"ש. והנה מש"כ לפרש מילתא דריב"ח דאמר והכן טול גה"נ אליבא דרבנן דס"ל דמסיני נאסר. אלא דמעצמן נהגו בו איסור קודם מתן תורה. נראה דלא היתה לפניו הגירסא שלפנינו בגמרא (פרק גיד הנשה צ"א ע"א) דאמרינן עלה כמ"ד גיד הנשה נאסר לב"נ עיי"ש. ולכן ס"ל דודאי אתיא כהילכתא אליבא דרבנן דקיי"ל כוותייהו. אלא דגם רבנן מודו דמעצמן נהגו בו איסור משעת מעשה ואילך. וזו היא גם דעת הרמב"ם ז"ל (בפ"ט מהלכות מלכים ה"א). ועי' בלח"מ שם. ובמל"מ (פ"י ממלכים ה"ז) עייש"ה. ובזה נסתלקה קושית התוס' שם בד"ה כמ"ד עיי"ש. ומש"כ דמילה הו"ל מצוה שנאמרה ונשנית כע"ז וג"ע וש"ד דבני נח מוזהרין עליהם. נראה דהיינו משום דס"ל לעיקר כשינויא בתרא בסוגיא דסנהדרין שם דמילה נאמרה ונשנית. והא דלישראל נאמרה ולא לב"נ משום דמעיקרא לאברהם הוא דקמזהר לי' רחמנא עיי"ש. ומש"כ ב"נ מוזהרים עליהם כוונתו לצדדין. דע"ז וג"ע וש"ד ב"נ מוזהרים עליהם מאז קודם מ"ת וגם לאח"כ. אבל מילה היו מוזהרים עליה עד מ"ת אברהם וזרעו שלהם ניתנה שהי' להם דין ב"נ עד מ"ת. וגם אח"כ שיש להם דין ישראל. אבל שאר ב"נ לא נהגה ולא נוהגת בהם כלל. ועכ"פ מבואר להדיא בפסיקתא כאן דטעמא דרבנן דאמרי מסיני נאסר אלא שנכתב במקומו לידע מאיזה טעם נאסר. משום דהו"ל מצוה שנאמרה לב"נ. ולא נשנית בסיני. ומבואר דס"ל דמאי דאמרינן דנאמרה לב"נ ולא נשנית בסיני לישראל נאמרה ולא לב"נ. היינו לומר דמעיקרא כשנאמרה לא נאמרה אלא לישראל ולא לב"נ אלא שנכתבה במקומה משום איזה טעם. וזו היא ג"כ דעת הרשב"ץ ז"ל:

19 יט

אלא דלפ"ז קשה לכאורה הא תינח בפו"ר. דאפשר לומר דמצות פו"ר אע"ג דנכתבה אצל ב"נ. מ"מ מעיקרא לישראל נאמרה ולא לב"נ. אלא שנכתבה אצל בני נח משום איזה טעם. כדאמרינן בגיד הנשה. אבל מילה הא ודאי דלאברהם נאמרה כמפורש בקרא בהדיא. דכתיב ויאמר אלקים אל אברהם ואתה את בריתי תשמור וגו' וכתיב בעצם היום הזה נמול אברהם וגו' וכתיב וימל אברהם את יצחק בנו וגו' כאשר צוה אותו אלקים. וא"כ הא תינח לשינויא בתרא דמילה נאמרה ונשנית אבל לשינויא קמא דס"ל דמילה נאמרה לב"נ ולא נשנית בסיני קשה מנ"ל דנאמרה לישראל ולא לב"נ. אדרבה הו"ל למימר דלב"נ ולא לישראל נאמרה. דהרי כאן ע"כ ליכא למימר דמעיקרא לישראל הוא שנאמרה וכמש"כ. והרי מטעמא דליכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור. לשיטה זו לא אמרינן אלא דמעיקרא כשנאמרה המצוה לא נאמרה אלא לישראל. וא"כ במילה דודאי לב"נ נאמרה מעיקרא כמפורש בקרא בהדיא כמש"כ. א"כ הו"ל לומר דלא נאמרה אלא לב"נ ולא לישראל. כיון דלשינויא קמא לא אשכחן דנאמרה בסיני לישראל. מיהו נראה דגם לשינויא קמא ע"כ ליכא למימר דמילה לא נאמרה לישראל. דהא מדכתיב וביום השמיני ימול למישרי שבת. נהי דלפום ההוא שינויא לא מיירי הך קרא בעיקר מצות מילה. אלא בהיתר שבת לצרכה. מ"מ מדשרי קרא שבת למילה. ע"כ דנצטוו ישראל במצוה זו. וממילא עכצ"ל שניטלה מב"נ מסיני ואילך. דהרי לזה ולזה ליכא למימר. דא"כ למה אתני בע"ז. דהא לפום הך שינויא מילה לא נשנית. ואפי' הכי לזה ולזה נאמרה. אלא ודאי ע"כ ניטלה מב"נ מסיני ואילך ונאמרה לישראל. אע"פ שלא נתפרש כן בתורה בהדיא. ויותר נראה לומר בזה דכיון דכללא הוא דליכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור. ודאי כל היכא דאפשר אית לן למימר דמעיקרא כשניתנה המצוה לא ניתנה אלא לישראל ולא לב"נ. כיון דלא אשכחן בתורה דאח"כ נטלוה מב"נ ונתנוה לישראל. אבל היכא דלא אפשר לומר כן. וכגון במילה דודאי מעיקרא לב"נ הוא שנאמרה כמשכ"ל. ע"כ אית לן למימר דבסיני נאמרה למשה בע"פ שתנטל מב"נ ושלא יתחייבו בה אלא ישראל. דהא ליכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור. וגם לזה ולזה ליכא למימר. מדאתני בע"ז כיון שלא נשנית בסיני. ואע"ג דלא אשכחן בתורה בהדיא הכי. ע"כ דחיק ומוקים אנפשי' דבע"פ נאמר כך למשה בסיני:

20 כ

ומעתה א"כ זהו ביאור דברי הרשב"ץ ז"ל. שכתב דאין ראוי למנות מה שנאמר קודם מתן תורה. אע"ג דיש לנו הוכחה דמסיני ואילך ניטלה מבני נח ונאמרה לישראל. אי משום דליכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור. או מהוכחה אחרת. מ"מ כיון דאין מצוה זו מפורשת בתורה שנאמרה לישראל בסיני. אינה נמנית במנין תרי"ג מצות. ע"כ לא נכניס במנין המצוות מה שאמרו הקורא לאברהם אברם עובר בעשה שנאמר והי' שמך אברהם. שהרי עם אברהם הי' מדבר. דבהדי' כתיב בההוא קרא והי' שמך אברהם. הרי דלאברהם עצמו הוא דקאמר הכי. וא"כ ע"כ לא שייך לומר דמעיקרא כשנאמרה העשה לא נאמרה אלא בסיני לישראל. ולא יתכן אלא לומר דאע"פ דמעיקרא לב"נ נאמרה. מ"מ אח"כ נאמרה בסיני בע"פ למשה. וניטלה מב"נ. וכיון דמעתה אין עשה זו מפורשת בתורה אינה נמנית במנין תרי"ג. ואינה דומה למ"ע דפו"ר. דאע"פ שלא נשנית בסיני מ"מ מכח סברא דליכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור אמרינן דמעיקרא כשנאמרה. לישראל בסיני הוא שנאמרה ולא לבני נח. אלא דקרא דואתם פרו ורבו נכתב במקומו אצל בני נח מאיזה טעם. והאמת הוא שלא נאמר אלא בסיני כדאמרו רבנן גבי גיד הנשה. ולהכי שפיר נמנה במנין העשין שבתרי"ג מצות. ובודאי דלפ"ז גם מילה לשינויא קמא דהתם לא תבוא במנין תרי"ג מה"ט. אלא דנקטינן עיקר כשינויא בתרא דמילה נשנית בסיני בקרא דוביום השמיני ימול. דבעיקר מצות מילה דבר הכתוב. וכפירש"י שם עיי"ש. וכדעת הפסיקתא זוטרתא שהבאתי דנקט ג"כ עיקר כהך שינויא בתרא כמשכ"ל. ומה"ט נקט ג"כ הרמב"ם במנין המצות הקצר (עשין רט"ו) עשה דמילה מהך קרא דוביום השמיני ימול. וכמו שהביאו בכ"מ (ריש הלכות מילה). וחזר בו ממש"כ בסה"מ מקרא דהמול לכם כל זכר. וידוע דדבריו שבחבורו הגדול עיקר. ובהרבה דברים חזר בו שם ממש"כ בסה"מ. ומנין המצות הקצר כתבו בחבורו הגדול. וכן הסמ"ג (עשין כ"ח) הביא העשה דמילה מהך קרא עיי"ש. והיינו מטעם שכתב הרשב"ץ ז"ל דמה שלא נאמר בתורה לישראל מסיני אינו נמנה. וקרא דהמול לכם כל זכר לאברהם נאמר:

21 כא

והשתא לפ"ז ממילא ניחא בלא"ה מה שהקשינו לעיל להרשב"ץ ז"ל מדקאמר ואנו אין לנו אלא גיד הנשה. ולא קחשיב נמי עשה דוהי' שמך אברהם דנאמרה ולא נשנית. דלפי מה שנתבאר אין כאן מקום קושיא כלל. דקאי על מאי דקאמר מצוה שנאמרה לב"נ ולא נשנית בסיני לישראל נאמרה ולא לב"נ. והיינו לומר דמעיקרא כשנאמרה מצוה זו בתחילה לא נאמרה אלא לישראל ולא לב"נ. אלא שנכתבה במקומה. כמו שנתבאר לדעת הפסיקתא זוטרתא והרשב"ץ ז"ל. ועל זה קאמר שפיר ואנו אין לנו אלא גיד הנשה בלבד. דבגיד הנשה לרבנן דקיי"ל כוותייהו מעולם לא נאמרה מצות גיד הנשה לב"נ אלא לישראל בסיני אלא שנכתבה במקום המעשה כדי לידע מאיזה טעם נאסר. משא"כ עשה דהקורא לאברהם אברם דאי אפשר לומר שלא נאמרה אלא בסיני. שהרי עם אברהם הי' מדבר ואין ספק שלא נאמרה בסיני כמש"כ הרשב"ץ ז"ל. ובהכי לא מיירי ריב"ח. דמצות כיו"ב ודאי איכא נמי אחריני שלא נשנו בסיני. והא דפריך בגמרא הני נמי לא איתני. אע"ג דמילה נמי לשינויא קמא. דקיימינן התם אליבי' השתא. הו"ל ממש דומיא דעשה דקורא לאברהם אברם דאין ספק שלא נאמרה בסיני כמשכ"ל. י"ל דאין הכי נמי דודאי במילה הוה מצי לתרוצי כמו שתירצנו בעשה דקורא לאברהם אברם. אלא דעיקר קושייתו ממצוה דפו"ר דהו"ל ממש דומיא דגה"נ. ובשינויא דמשני מפו"ר ממילא ניחא נמי דלא תקשה ממילה:

22 כב

והנה לכאורה לפי דברי הרשב"ץ ז"ל אלו. מילת עבדים כיון שלא נשנית בסיני אין ראוי למנותה במנין העשין כלל. דהו"ל ממש כעשה דוהי' שמך אברהם. דהרי גם כאן עם אברהם הי' מדבר. ואין ספק שלא נאמרה בסיני כמשכ"ל. וכבר ראיתי מי שהרגיש בזה. ורצה עפ"ז לתרץ קושית הכ"מ על הרמב"ם שהבאתי לעיל. אבל נראה דלא מיבעיא להרמב"ם ז"ל גופי' דליתא שהרי כיון דלהרמב"ם וסייעתו ז"ל מילת עבדים דוחה שבת כמילת בנים. וא"כ הו"ל בכלל קרא דוביום השמיני ימול כמילת בנים. וכמו דמילת בנים חשיבא מה"ט מצוה שנאמרה ונשנית. לפי מאי דנקטו הרמב"ם וסייעתו ז"ל עיקר כשינויא בתרא כמשכ"ל. הכי נמי חשיבא מילת עבדים נאמרה ונשנית מהאי טעמא גופא. איברא דלפ"ז ממילא נסתלקה קושית הכ"מ על הרמב"ם מצד אחר. משום דכיון דמה שנאמר קודם מתן תורה ע"פ ה' ביד משה אינו נמנה במנין תרי"ג מצוות. ואין לנו למנות אלא העשה שנשנית בסיני והיינו עשה דוביום השמיני ימול. והרי בהאי קרא נכללו כאחת בעשה אחת מילת כל הזכרים הנימולים בשמיני ודוחין את השבת אחד בנים ואחד עבדים הילכך מנאן הרמב"ם וסייעתו ז"ל שפיר בעשה אחת. וזהו שדקדק הרמב"ם בפרטי מנין המצוה שבריש הלכות מילה וכתב וז"ל הלכות מילה מצות עשה אחת והיא למול הזכרים ביום השמיני עכ"ל עיי"ש. ולשונו ז"ל מדוקדק היטב עפמש"כ. וגם מש"כ במנין המצות הקצר שהעתיקו הכ"מ שם. למול את הבן שנאמר וביום השמיני וגו'. כוונתו למול את הזכר. כידוע דפעמים הרבה תבוא הוראת בן במקום זכר לעומת הוראת לשון בת לנקבה. ואין הכוונה לבן ביחוסו להאב ולאפוקי עבדו שאינו בנו. ועכ"פ לפ"ז הו"ל מילת עבדים מצוה נמנית כמילת בנים. אלא לפי שנכללו בעשה אחת בנים ועבדים לכך אין נמנין במנין העשין אלא באחת. ואפי' להסוברין דעבדים אע"פ שנימולין לשמונה אין מילתן דוחה שבת. ואין עבדים בכלל קרא דוביום השמיני ימול. מ"מ נראה דאע"פ שעיקר מצוה זו נאמרה קודם מתן תורה. שפיר יש למנותה אפי' לדברי הרשב"ץ ז"ל. משום דמצוה זו מעיקרא לאברהם וזרעו הוא דקמזהר רחמנא ולא נאמרה לשאר ב"נ. הילכך גם כשעמדו על הר סיני ויצאו מכלל ב"נ. כיון דאמרינן דלא יצאו אלא להתקדש בקדושה יתירה להחמיר עליהם ולא להקל. א"כ הרי נתקיימה ונתחזקה עליהם מצוה זו בסיני כאילו נשנית וחזרה וניתנה להם עכשיו מחדש. והו"ל מצוה מפורשת בתורה בהדיא. ולא דמיא לעשה דקורא לאברהם אברם. דההיא לכולהו ב"נ ניתנה מעיקרא. וכיון דעם אברהם הי' מדבר. כמו שמוכיח לשון העשה והי' שמך אברהם. ואין ספק שלא ניתנה בסיני. ע"כ דבסיני ניטלה מכולהו בני נח וניתנה לישראל משום דליכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור. דהרי שתהי' לזה ולזה נאמרה ליכא למימר. דא"כ אמאי אתני בע"ז וכמבואר בסוגיא שם. וגם שתהי' נאמרה לב"נ ולא לישראל אי אפשר לומר. מדליכא מידי דלב"נ מצוה ולישראל רשות. וע"כ אין לנו אלא לומר שבסיני ניטלה מכולהו ב"נ וניתנה לישראל ע"י משה בע"פ. אע"פ דלא אשכחן לה רמיזא בתורה כלל. ולהכי ס"ל להרשב"ץ שאינה נמנית במספר העשין הכתובות בתורה. דהו"ל כעשה דמדברי קבלה. כיון שאינה מפורשת בתורה. וכן במצות פו"ר אי לאו דאמרינן דמעיקרא בסיני היא שנאמרה הו"ל למימר שאינה נמנית. וכן גיד הנשה אליבא דרבנן. משא"כ עשה דמילת עבדים דמעיקרא לאברהם ולזרעו הוא שנאמרה. ולא ניטלה מהם כלל בסיני. דלהתקדש יצאו ולא להקל והרי המצוה מפורשת בתורה לישראל. ודאי לא גריעא משאר עשין שבמספר תרי"ג מצוות. ועפ"ז ניחא ג"כ דאפי' לר"י דאמר דאזהרת גיד הנשה לבני יעקב נאמרה מ"מ שפיר נמנית במספר הלאוין אע"פ שנאמרה קודם מ"ת. משום דגם מעיקרא לא נאמרה אלא לבני ישראל כדכתיב ע"כ לא יאכלו בני ישראל וגו'. והו"ל ממש דומיא דעשה דמילת עבדים לדידן. ובהכי ניחא מה שיש להקשות לכאורה על הרשב"ץ ז"ל בזה דדבריו נראין כסותרין זא"ז למש"כ (בפתיחתו לזה"ר) להקשות בההיא דפסחים (פרק האשה צ"א ע"א) ס"ל לר"י דקרא דלא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך בא לאזהרה שלא לשחוט את הפסח ביחיד. ולדבריו הוא נמנה במספר הלאוין. ולדברי ר"י ור"ש דפליגי עלי' התם הוא בכלל אזהרת שחוטי חוץ ולא יכנס במנין פרטי. וא"כ לרבי יהודה פשו להו לאוין. או לרבי יוסי ור"ש חסר לאו אחד ממנין תרי"ג עיי"ש בדבריו. והשתא לפי דבריו גופי' כאן דמצוה שנאמרה קודם מ"ת אין ראוי למנות בחשבון תרי"ג מצות. אם כן הדברים מכוונים. דרבי יהודה לטעמי' אזיל דאמר דאזהרת גיד הנשה לבני יעקב נאמרה. וא"כ אינה נמנית דהו"ל מצוה שקודם מ"ת. והו"ל דומיא דעשה דוהי' שמך אברהם שאינה נמנית מה"ט. דהא לרבי יהודה משמע לי' דמבני יעקב נאמרה. ואין ספק שלא נשנית בסיני. והילכך תחת אזהרה זו הוא מכניס במנין אזהרה דלא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך. אבל רבי יוסי ור"ש. שהם מכלל רבנן דרבי יהודה. דסברי דגיד הנשה בסיני נאמרה. וא"כ נכנסת במנין האזהרות שבתרי"ג מצוות. הילכך לטעמייהו אזלי וס"ל דאזהרה דלא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך אינה אלא אזהרה כפולה לאיסור שחוטי חוץ ולא תבוא במנין האזהרות בפ"ע. ונמצא דהחשבון מכוון ומדוקדק לכ"ע. ואין כאן מקום גמגום כלל בזה. אבל לפי מה שביארנו דברי הרשב"ץ נכונים ואין סתירה בדבריו. ועי' בפיה"מ להרמב"ם ז"ל (סו"פ גה"נ) שיש לו בזה דרך אחרת לגמרי מדרכו של הרשב"ץ ז"ל. עם כי נראין קצת קרובין זל"ז. עייש"ה שדבריו תמוהים טובא וצע"ג. וראיתי בקהלת יעקב אלבלעי (פ"ח מהלכות מאכלות אסורות ה"ה) שהרגיש קצת במה שיש לעמוד על דבריו והאריך בזה. אבל אין דבריו מספיקים כלל עיי"ש. ועי' בכפתור ופרח (פ"א) שגם הוא כתב כדברי הרמב"ם באריכות יותר קצת עיי"ש. ומבואר דמקורו מדברי הרמב"ם שם. ועי' באגרות הרמב"ם ז"ל בתשובתו למר יוסף בן גאבר ז"ל מה שנשאל על דבריו אלו ומה שהשיב בזה עיי"ש היטב. ואכמ"ל בזה:

23 כג

ועכ"פ מתבאר לנו דמסוגיא דסנהדרין שם אין הכרע לומר דמילת עבדים דחי שבת ושתהי' בכלל קרא דוביום השמיני ימול. אבל עדיין יש להביא ראיה לכאורה מדאמרינן (בפרק ראד"מ קל"ב ע"א) דר"א יליף התם למילה שדוחה שבת בגזרה שוה דאות ברית ודורות מאות ברית ודורות עיי"ש. ופירש"י דבשבת כתיב לדורותם ברית עולם. ובמילה כתיב ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר לדורותיכם עיי"ש. והנה מה שהביא רש"י דורות במילה מהך קרא המאוחר. ולא הביא מקרא דלעיל מיני' המוקדם בראש הפרשה. דכתיב אתה וזרעך אחריך לדורותם. וגם הך קרא עדיף טפי לדון בו גז"ש משבת. דדמי טפי. דבתרווייהו כתיב לדורותם. משא"כ כאן דכתיב במילה לדורותיכם. הדבר פשוט דהיינו משום דבההוא קרא דלעיל דכתיב בי' אתה וזרעך לדורותם. דמיירי נמי במילת אברהם גופי' דהו"ל גדול תקשה דא"כ מילת גדול נמי תדחה שבת. וכדפריך נמי לעיל אגז"ש דברית ברית. גדול דכתיב בי' ברית לידחי שבת עיי"ש. ולכך ע"כ צריך לפרושי כפירש"י דלא מייתי אלא מקרא דבן שמונת ימים ימול לכם כ"ז לדורותיכם. דמיירי בקטן לחוד. ומה"ט נמי לא מייתי מקרא דלעיל מיני' דכתיב בי' לדורותם ברית עולם. ועי' מש"כ הרש"ל ז"ל שם עיי"ש. אלא דהשתא לפ"ז יש להכריח לכאורה מזה דמילת עבדים דחי שבת. דהא הך קרא דבן שמונת ימים ימול לכם כ"ז לדורותיכם במילת עבדים מיירי. וכדמסיים קרא בהדיא יליד בית ומקנת כסף מכל בן נכר אשר לא מזרעך הוא. וכמש"כ כבר לעיל. וכן מבואר בפסיקתא זוטרתא (פרשת לך) דאי' התם ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר לדורותיכם תני הלוקח בר שפחתו של עכו"ם ר"י אמר שימול לשמונה דכתיב כל זכר אפי' בן השפחה עיי"ש. וכנראה כן היתה גירסתו (בבראשית רבה פמ"ו) עיי"ש דגירסא שלפנינו תמוה. והר"ש יפה ביפ"ת טרח להגיה עיי"ש. אבל כפי הגירסא שבפסיקתא הוא נכון. הרי מבואר מזה דגם רישא דההוא קרא דכתיב בי' לדורותיכם בעבדים מיירי. וכן מבואר במדרש שכל טוב. דאיתא שם אשר לא מזרעך הוא כ"ש זרעך שהוא עיקר שנמול לשמונה עיי"ש. הרי דס"ל ע"כ דכולי' הך קרא קאי על עבדים בלבד ורישא אסיפא קאי. דאל"כ הרי בהדיא כתיב ברישא דהך קרא גופי' דזרעך נימול לשמונה. דכתיב ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר. ומאי ענין לק"ו זה שבא לדון זרעך מן שלא מזרעך. אלא ע"כ דס"ל דכולי' קרא לא קאי אלא על מילת עבדים בלבד. דאין בכלל אלא מה שבפרט כמשכ"ל. והשתא כיון דעיקר גזרה שוה דילפינן מינה לר"א דמילה דוחה שבת גבי מילת עבד כתיבא. ודאי דאין לחלק בין מילת בנים למילת עבדים לענין לדחות עלי' את השבת. ועדיפא מינה ראיתי במדרש שכל טוב שם. שכתב וז"ל ורבותינו דרשו ובן שמונת ימים ימול לכם ואפי' אם חל שמיני שלו בשבת דוחה את השבת עכ"ל עיי"ש. הרי דמהך קרא גופי' דכתיב במילת עבדים דרשו שדוחה שבת. איברא דמקור דברים אלו לא ידענא מנ"ל. וגם הוא נגד סוגיא דגמרא בפרא"ד שם עיי"ש. ועכ"פ לר"א ורנב"י שם דדרשוה מקרא דלדורותיכם בגזרה שוה. ודאי מילת עבדים ג"כ דחיא שבת. ומדר"א ורנב"י נשמע לדרבי יוחנן. דאע"ג דלא נפק"ל למילה שדוחה שבת אלא מקרא דוביום השמיני ימול. מ"מ אית לן למימר דס"ל דגם עבדים בכלל. דבהכי לא אשכחן דפליגי. וא"כ אע"ג דמסקינן כר"י דתניא בברייתא כוותי' עיי"ש. מ"מ מתבאר דגם לדידי' מילת עבדים דחיא שבת כמילת בנים:

24 כד

איברא דראיתי בפירש"י שם (לקמן קל"ה ע"ב) בד"ה יש יליד בית וכו'. שכתב וז"ל וכתיב ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר לדורותיכם יליד בית ומקנת כסף. ומסתברא דהאי דמפרש בי' לשמונה היינו היכא דדמי לישראל מעליא שנולד בביתו של ישראל משקנאו דדומיא דלכם בעינן. דכתיב בההוא קרא ימול לכם כל זכר והדר יליד בית ומקנת כסף וכו' עכ"ל עיי"ש. מבואר בהדיא דס"ל לרש"י ז"ל דרישא דההיא קרא דכתיב ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר לדורותיכם. בבנים דוקא מיירי. מדכתיב בי' לכם. והילכך דרשינן סיפא דקרא דכתיב בי' יליד בית ומקנת כסף דוקא דומיא דלכם דרישא דקרא. דהיינו בנים. הן אמת דמאי דמשמע לכאורה מפירש"י שם דלכם לא שייך אלא בבנים ולא בעבדים. קשה לכאורה מדאמרינן ביבמות (פרק הבא על יבמתו ס' ע"ב) תניא רשב"י אומר גיורת פחותה משלש שנים ויום אחד כשירה לכהונה שנאמר וכל הטף בנשים וגו' החיו לכם. והרי פנחס הי' עמהם. ורבנן לעבדים ולשפחות עיי"ש. הרי דלרבנן דקיי"ל כוותייהו התם. כתב בקרא לכם על עבדים ושפחות. אלא שיש לומר דעיקר דיוקו של רש"י לומר דרישא דקרא בבנים מיירי. אינו מלישנא דלכם. דודאי גם על עבדים שייך לשון לכם. אלא משום דבלא"ה ס"ל לרש"י דרישא דהך קרא מיירי בבנים. לכן כתב דדומיא דלכם בעינן. דהיינו דומיא דבנים דמיירי בהו ברישא דקרא ונרמזו בלשון לכם ולא נזכרו בפירוש. ועכ"פ מבואר דס"ל לרש"י דרישא דהך קרא דכתיב ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר לדורותיכם בבנים מיירי ולא בעבדים. ומעתה א"כ לפ"ז אין ראי' מזה לומר דמילת עבדים דחי שבת:

25 כה

ונראה דיש מקום להביא ראי' איפכא דאין מילת עבדים דוחה שבת. דאם איתא דמילת עבדים דחי שבת. א"כ ודאי פשיטא דגם מכשירין דמילת עבד דחו שבת. לר"א דס"ל מכשירי מילה דחו שבת כמילה עצמה. דהא סתמא פסיק ותני במתניתין (דריש פרק ראד"מ) ר"א אומר אם לא הביא כלי מע"ש וכו'. ועוד אר"א כורתין עצים לעשות פחמים ולעשות ברזל וכו' עיי"ש. ובודאי דבכל מילה הדוחה שבת קאמר הכי. ועוד מדאמרינן בגמרא שם (קל"א ע"א) אמר ר"י לא לכל אמר ר"א מכשירי מצוה דוחין את השבת וכו'. ומקשינן עלה למעוטי מאי. אילימא למעוטי לולב והתניא וכו'. ואלא למעוטי שופר והתניא וכו' עיי"ש. והשתא אם איתא דמילת עבדים אע"פ שדוחה שבת אין מכשירין שלה דוחין שבת אפי' לר"א. א"כ אמאי לא קאמר דלמעוטי במילה גופא אתי. דאע"ג דבמילה קאמר ר"א בהדיא במתניתין דמכשירין דחו שבת. מ"מ היינו דוקא במילת בנים. אבל במילת עבדים אע"ג דמילה עצמה דחיא שבת. מ"מ במכשירין שלה מודה ר"א לרבנן דלא דחו שבת. ועכצ"ל דלהסוברין דמילת עבדים דחיא שבת. הכי נמי מכשירין דידה לר"א דחו שבת כבמילת בנים. והשתא קשה לפי מאי דמסיק התם דאתי למעוטי ציצית לטליתו ומזוזה לפתחו דמודה ר"א. ומפרש התם טעמא משום דהואיל ובידו להפקירן. ופירש"י ז"ל ונפקי מרשותי' ולאו עלי' רמיא חובתו עכ"ל עיי"ש. וא"כ מכשירי מילת עבדים היכי דחו שבת לר"א. והרי הך טעמא גופי' שייך נמי התם. דבידו להפקיר העבד ונפיק מרשותי' ולאו עלי' רמיא חובת מילתו. אלא ודאי ע"כ מוכרת מזה דמילת עבדים עצמה נמי לא דחי שבת. דאין לנו דחיית שבת אלא במילת בנים דוקא מטעמא שביארנו לעיל. ומה"ט הוא דלא קאמר דאתי למעוטי מכשירין דמילת עבדים שהרי בזה אפי' מילה עצמה לא דחיא שבת. וזה קשה טובא לכאורה על דעת הרמב"ם וסייעתו ז"ל:

26 כו

והנה לכאורה להרמב"ם ז"ל גופי' לא תקשה כ"כ. דאפשר לומר דהרמב"ם לטעמי' אזיל. שכתב (ריש פ"א מהלכות מילה) וז"ל עבר האב או האדון ולא מל אותן ביטל מ"ע וכו'. ובית דין מצווים למול אותו הבן או העבד בזמנו ולא יניחו ערל בישראל ולא בעבדיהן עכ"ל עיי"ש. ונמשך אחריו ג"כ הטור (ביו"ד סי' רס"ז) עיי"ש. ולפ"ז נראה לומר דגבי עבדים לא שייכא סברא דהואיל ובידו להפקירן לענין דחיית שבת. דהרי אפי' לאחר שהפקירן אכתי לא פקע חיובי' לגמרי מלמולו. דלא גרע משאר כל ישראל דמחייבי למול את העבד. דהרי מאי דאמרינן דאי לא מהלו אבוה מחייבי ב"ד למולו אין הכוונה דוקא ב"ד. דהא בקרא דהמול לכם כל זכר דגמרינן מיני' חיובא לב"ד (בפ"ק דקידושין כ"ט ע"א) לא כתב ב"ד ולא רמיזא כלל. אלא ע"כ כל ישראל קאמרינן. ולא נקט ב"ד אלא משום דב"ד במקום כל ישראל קיימי. ובידם לכופו לכך בע"כ. וכן מבואר בהדיא בפיה"מ להרמב"ם (סוף פרק ראד"מ) וברא"ש (פרק כיסוי הדם סי' ח'). ובפרדס לרש"י (סי' מ"א) עיי"ש. וא"כ גם לאחר שהפקירו. אע"פ שאינו חייב במילתו מתורת אדון. מ"מ לא גרע מאחר. שהרי כל ישראל חייבים במילתו כשלא מהלו האדון. ולא נפקע חיובי' במה שהפקירו. והילכך אין לחלק לענין לדחות את השבת בין מילת בנים למילת עבדים:

27 כז

ואמנם דברי הרמב"ם אלו לא מצינו להם מקור בשום דוכתא ולא ידענו מנ"ל הא. דבגמרא (בסוגיא דפ"ק דקידושין שם) לא אמרינן הכי אלא לענין מילת בנים לחוד. אבל במילת עבדים לא אשכחן בשום דוכתא דרמיא חיובא אלא על האדון. אבל לב"ד לא אשכחן שום חיובא כלל. דקרא דהמול לו כל זכר דנפק"ל מיני' חיובא לב"ד. לא מיירי אלא בבנים. כמפורש בההיא קרא. דכתיב זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם ובין זרעך אחריך המול לכם כל זכר. ומנ"ל למילף עבדים מבנים כיון דבגמרא לא נזכר דין זה בשום דוכתא כלל אלא בבנים בלבד. הן אמת שכבר ביארתי (לעיל עשה ט"ו) בדעת הרמב"ם ז"ל דס"ל דיש לנו קרא מיוחד בעבדים לחייב ב"ד לממהלינהו כשלא מהלן האדון. מדכתיב בהו ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר וגו'. דכמו דמדכתיב בבנים המול לכם כל זכר. נפק"ל חיובא לב"ד. ה"נ מקרא דימול לכם כל זכר דכתיב בעבדים ילפינן חיובא לב"ד ולכל ישראל אם לא מהלן האדון. עיי"ש מה שביארנו בארוכה כל דברי הרמב"ם ז"ל בזה. ולפ"ז אין אנו צריכין ללמוד עבדים מן בנים. והרמב"ם בזה לטעמי' אזיל דס"ל דמילת עבדים דוחה שבת. וא"כ שפיר י"ל דכולי' קרא דובן שמונת ימים ימול לכם וגו' בעבדים בלחוד מיירי. ולא כפירש"י שהבאתי לעיל. והילכך כמו דמקרא דהמול לכם כל זכר דכתיב בבנים משמע לן אזהרה לב"ד מדכתיב לכם. דמשמע שעם הב"ד דיבר הכתוב. וכמו שביאר הלבוש (עט"ז סי' רס"א) עיי"ש. הכי נמי מקרא דימול לכם כל זכר דכתיב בעבדים נמי משמע הכי. ועי' בכ"מ (פ"א מהלכות מילה ה"א) ובב"ח (יו"ד סי' רס"ז) שהביאו מסוגיא דפ"ק דקידושין שם דיליף במילת בנים אזהרה לב"ד מקרא דימול לכם כל זכר עיי"ש. וליתא הכי בגמרא שם. אלא כמשכ"ל. וע"כ ט"ס הוא בכ"מ ובב"ח שם. ובב"י ובב"ח גופי' (בסי' רס"א) איתא כראוי עיי"ש. וראיתי בלבוש שם (סי' רס"ז סעי' א') שכתב דבעבד נפק"ל אזהרה לב"ד מדכתיב המול ימול יליד ביתך וגו'. דדרשינן המול ימול מ"מ עיי"ש. וכוונתו נראה דמ"מ צריך שלא ישאר עומד בערלתו. שאם אין האדון מוהלו חייבין כל ישראל או הב"ד להתעסק במילתו. והלבוש לטעמי' אזיל. דאזיל בשיטת רש"י דקרא דובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר בזכרי ישראל מיירי. אע"ג דסיפא דההוא קרא בעבדים מיירי. וכמבואר בדבריו שם לקמן עיי"ש. ולכן הוצרך לדרוש דרשא אחריתא לאזהרת ב"ד במילת עבדים. אבל דבריו תמוהים בעיני למידרש דרשא כזו מדנפשי' שאין לה שום מקור כלל בשום דוכתא. ובפרט דהך קרא דהמול ימול לא מייתר דאיצטריך לכדדרשינן בירושלמי (שבת פ' ראד"מ ה"ב. ויבמות פרק הערל ה"א) ובבראשית רבה פ' לך. וביבמות (פרק הערל ע"ב ע"א. ובפ"ב דע"ז כ"ז ע"א) עיי"ש ובלבוש גופי' שם (סי' רס"ד סעי' א' וסעי' ד') עיי"ש. וגם יש לתמוה עליו בעיקר מילתא מסוגיא דע"ז שם. דאמרינן מ"ט דר"י וכו'. ורבי יוסי המול ימול וכו'. ואידך נמי הא כתיב המול ימול דברה תורה כלשון ב"א עיי"ש. והשתא אם איתא הרי הך קרא לא מייתר. דאיצטריך לאזהרת ב"ד במילת עבדים. מיהו בלא"ה ההיא סוגיא צ"ע ע"פ סוגיא דיבמות (פרק הערל שם) וכבר עמד בזה הרש"א ז"ל ביבמות שם והניחה בצ"ע עיי"ש. ואכמ"ל בזה. ועכ"פ דברי הלבוש אלו ודאי תמוהים לחדש דרשות מדעתו. ובפרט דעיקר דינו של הרמב"ם ז"ל לא נתבאר מקורו:

28 כח

ויותר נכון לומר בדעת הרמב"ם כדכתיבנא דנפק"ל בעבדים מקרא דימול לכם כל זכר. דהיינו ממש כדרשתם בבנים מקרא דהמול לכם כל זכר. וס"ל להרמב"ם דהיינו הך. ונקטו בבנים וה"ה לעבדים מה"ט גופא. ומ"מ לפירש"י גם הך קרא בבנים מיירי כמשכ"ל. ואין משם ראי' כלל לעבדים. ואפי' להסוברים דכולי' קרא במילת עבדים לחוד מיירי. מ"מ כיון דבגמרא לא הזכירו דין זה אלא בבנים בלבד. משמע ודאי דאין לנו דין זה אלא בבנים ולא בעבדים. וכן נראה בתשובת רב כהן צדק גאון ז"ל בתשובות הגאונים המכונות שערי צדק (שער ששי סי' כ') דחובת האדון בלבד היא. ובכל יום ויום עובר בעשה דהמול ימול יליד ביתך ומקנת כספך. ואסור להשתמש בו עד שימול אותו עיי"ש. ומייתי לה ג"כ הנשיא רבינו יהודא אלברצלוני ז"ל בספר העתים (סי' קס"ה) עיי"ש. אבל לא רמיא חיובא על אחרים זולת האדון. דאל"כ ודאי הו"ל לגאון לבאר כן דאם עובר ואינו מל אותו מחייבי אחרים או ב"ד למולו עיי"ש היטב. וכן נראה בהדיא מדברי הסמ"ג (עשין כ"ח). דאף שרוב דבריו שם הם מדברי הרמב"ם וכדרכו ז"ל. מ"מ השמיט דבר זה ולא כתב חיובא לבית דין אלא במילת בנים דוקא עיין שם בדבריו. וכן רבינו ירוחם ז"ל לא כתב דין זה אלא בבנים (בנתיב א' ח"ב). ולא בעבדים (בנתיב כ"ג ח"ד). אף דשם ביאר כל דיני מילת העבדים עיי"ש. נראה דס"ל דאין לנו בדין זה אלא הנאמר בגמרא בבנים. אבל בעבדים דלא אשכחן לא אמרינן הכי. אלא באדון בלחוד תליא מילתא. ועלי' דידי' הוא דרמיא מצוה ולא על אחרים. והכי ריהטא סוגיא דיבמות (פרק החולץ מ"ח ע"ב) עיי"ש היטב. והיינו טעמא משום דלא מיבעיא להסוברין דכולי' קרא דובן שמונת ימים ימול וגו' לאו בעבדים לחוד מיירי. אלא רישא בבנים וסיפא בעבדים. דלפ"ז ודאי אין לנו אזהרת מילה לב"ד אלא בבנים בלבד כמו שביארנו. אלא אפי' להסוברים דכולי' הך קרא לא מיירי אלא בעבדים בלחוד. וא"כ לכאורה איכא למשמע נמי אזהרה לב"ד במילת עבדים. מדכתיב ימול לכם כל זכר כמשכ"ל. מ"מ נראה דלא איריא. די"ל דאע"ג דמקרא דהמול לכם כל זכר דכתיב בבנים שפיר שמעינן אזהרה לב"ד בבנים. מ"מ מקרא דימול לכם כל זכר דכתיב בעבדים ליכא למשמע בהו אזהרה לב"ד. דאיכא למימר דהך קרא לא אתי אלא לרבויי חיובא באדון אע"ג דאין כל העבד שלו אלא אית לי' שותפות בגווי'. דסד"א כיון דכתיב יליד ביתך ומקנת כספך. דידך אין דשותפות לא. כתב רחמנא ימול לכם כל זכר לריבויי שותפות. וכדדרשינן בחולין (קל"ה ע"א) עיי"ש בכולה סוגיא. ובתוס' (פ"ק דסוכה כ"ז ע"ב) בד"ה כל האזרח עייש"ה. או דאיצטריך לדרשא אחרינא ואין להאריך:

29 כט

וראיתי לרבינו הר"א אב"ד ז"ל באשכול (ח"ב סי' ל"ה) שכתב וז"ל לא מהלי' אבוה או מית אבוה מחייבי ב"ד למולו דכתיב המול לכם כל זכר וכתיב נמי בן שמונת ימים המול (צ"ל ימול) לכם כל זכר עכ"ל עיי"ש. מבואר דס"ל דתרתי קראי בבנים כתיבי. ואין דין זה אלא בבנים ולא בעבדים. וה"ה דהוה מצי בגמרא שם למילף הך דינא מאידך קרא. אלא דמייתי מקרא קמא. וכן ראיתי להסמ"ק (בסי' קנ"ז) דלא מייתי הך דינא אלא בבנים לחוד. אבל גבי עבדים (בסי' קנ"ח וקנ"ט) לא כתב המצוה אלא על האדון בלבד עיי"ש. מבואר דס"ל דאין הב"ד מחוייבין בה ולא שאר כל ישראל חוץ מהאדון. וכן נראה מתשובת רב נטרונאי גאון ז"ל שבשערי צדק (שער חמשי סי' ט') שכתב וז"ל וששאלתם בשביל עבד ישראל שברח ואכל גיעולי עכו"ם ושתה יין נסך או שנשבה ואכל ושתה לרצונו וחזר בו. כך ראינו לאו ישראל הוא דאפשר להלקותו על עבירות שעבר. ועבד כבהמה. דאמרינן כל זמן שהוא תחת יד רבו חייב בו להנהיגו בכל מצוות ושביתות. שנוהגות בעבדים כשם שחייב בן ישראל במצות בהמתו. כיון שברח אין מחוייב במצוות. וכ"ש כשנשבה וחזר בו ועכשיו שחזר בו חזר למצותו עכ"ל עיי"ש. מבואר דס"ל לגאון ז"ל דעבד מצד עצמו לאו בר חיובא במצוות הוא כלל. אפי' כשמל וטבל לשם עבדות. ולא נתחייב במצוות אלא כל זמן שהוא תחת יד רבו. וחובת הרב היא להנהיג את עבדו באיסורין ובמצוות ידועות. וזה דבר חדש מאוד. ויש מקום להאריך בזה אלא שאכ"מ. ועי' נזיר (ס"ב ע"ב) עיי"ש היטב ובראשונים שם. אבל כן מתבאר בהדיא מפרקי דר"א (פכ"ט) והובא באשכול להר"א אב"ד ז"ל (ח"ב סי' מ') דאמרינן התם כל העכו"ם הבאים בישראל נמולים בטובתם וברצונם וכו'. והעבדים נמולים שלא ברצון אין בהם אמונה כלל. וכן כל העבדים שמל אברהם אבינו לא נתקיים זרעם בישראל. ולא מלן אלא בשביל הטהרה שלא יטמאו מאכל ומשתה וכו' עיי"ש. ומקצתו הובא ג"כ ברמב"ן ורשב"א (יבמות מ"ז ע"ב) עיי"ש. הרי דגם מצות מילת העבדים אינה אלא מצות האדון ולא של העבד כלל. אלא דרמי רחמנא חיובא על האדון שיהיו עבדיו נמולים ולהנהיגם במצוות כדת ישראל. וכן מבואר בתשובת רב שר שלום גאון ז"ל שבשערי צדק שם (שער ששי סי' מ"א) שכתב וז"ל ואחר שעלה מטבילתו רבו מברך עליו אשר קדשנו במצותיו וצונו על הטבילה. מפני שהעבד אינו צריך לאותה טבילה. ורבו הוא שצריך לה לאפות ולבשל וליגע ביינו ולהשקותו ולשחוט לו לכשימול ויטבול וכו'. הילכך טבילה צורך האדון הוא עכ"ל עיי"ש. והדבר ברור שמקורו מפרקי דר"א שהבאתי ועי' בע"ז (נ"ז ע"ב) בתוס' ד"ה עד שתשתקע וכו' עייש"ה. שכנראה מקור דבריהם הוא ג"כ מפדר"א שם. אף שלא הזכירוהו. עכ"פ מבואר מדברי גאון ז"ל אלו דהעבד עצמו אין צריך כלל למילה וטבילה שלו. וממילא ג"כ לכל שאר מצוות שמתתייב בהן ע"י מילה וטבילה זו. והיינו משום דהעבד מצד עצמו לאו בר מצוה הוא כלל. ורק חובת האדון שיהי' העבד שבביתו נמול ונטבל ושינהוג במצוות כאשה. וכדעת רבינו נטרונאי גאון ז"ל שהבאתי. וראיתי להרמב"ן ז"ל (ביבמות מ"ו ע"א) והביאו ג"כ הרשב"א שם והה"מ (פי"ג מהלכות איסורי ביאה הי"א) שכתב וז"ל וכתב הר"ר יהודה הנשיא אלברגלוני ז"ל שהרב מברך על הטבילה שהוא צריך לה ולא העבד. ולאו מילתא היא. שהעבד הוא שעושה מצוה ונכנס תחת כנפי השכינה במקצת מצות. והוא צריך לברך עכ"ל עיי"ש. אבל הדבר ברור דמקורן של דברי הרב אלברצלוני ז"ל הוא מדברי מר שר שלום גאון שהבאתי. וס"ל כדעת רבינו נטרונאי גאון ז"ל דהעבד מצד עצמו לאו בר חיובא במצוות הוא כלל. ואין חובתו אלא מצד האדון. וכשברח או נשבה שאינו אצל רבו לא רמיא עלי' חובת המצוות כלל. ואינו לוקה אם עבר על לאוין שבתורה. וא"כ ודאי גם המילה והטבילה שלו אינם אלא לצורך האדון. ואין מקום לקושית הרמב"ן ז"ל. אבל הרמב"ן ז"ל נראה דס"ל כדעת גאון ז"ל שהביא הטור (ביו"ד סי' רס"ז) שכתב דעבד אחר שמל וחזר לגיותו הרי הוא כישראל מומר. ואם חזר בו לוקה על מה שעבר עיי"ש. וא"כ ס"ל דעבד אחר שמל וטבל מתחייב מצד עצמו במצוות. לכן שפיר השיג על הרב האלברצלוני ז"ל דכיון שנכנס בכך תחת כנפי השכינה למקצת מצוות א"כ העבד הוא שעושה מצוה והוא צריך לטבילתו והוא צריך לברך. וכמבואר לא ראה הרמב"ן ז"ל לא תשובת רב שר שלום גאון ז"ל ולא תשובת רב נטרונאי גאון ז"ל. שהם מקור דברי הר"י אלברצלוני ז"ל דלולא זאת לא הי' משיג עליו. דפירכתו מעיקרא ליתא לפי שיטתם. וכמו שנתבאר. ועי' ברמב"ן (שם מ"ז ע"ב) ושאר ראשונים שהביאו מחלוקת קצת ראשונים ז"ל אם העבד כשמשתחרר צריך טבילה מדאורייתא או מדרבנן בעלמא עיי"ש. וכנראה שיש לתלותה בפלוגתת הגאונים ז"ל שהבאתי כמבואר ואכמ"ל בזה:

30 ל

ומעתה נראה דלדעת רב נטרונאי ומר שר שלום הגאונים ז"ל והר"י אלברצלוני ז"ל. ודאי אין מקום לומר בעבדים דאם לא מהלן האדון שיתחייבו ב"ד או שאר כל ישראל למולן. דכיון דמעיקרא אין בזה אלא מצות האדון. מאי ענין לב"ד או לאחד משאר כל ישראל לעשות המצוה בשבילו. ולא אשכחן בשום מצוה שבתורה שיתחייבו אחרים לעשות המצוה בשביל אחר המתחייב בה. ובכיסוי הדם אי לאו דגלי קרא דכתיב ואומר לבני ישראל. דדרשינן מיני' אזהרה לכל בני ישראל. כמבואר בפרק כיסוי הדם (פ"ז ע"א). הוה אמרינן דכיון דעלי' דשוחט רמיא מצוה לכסות אין לאחרים שום חיובא לכסות אי לא כיסה הוא כמבואר שם עיי"ש. והכא נמי כיון דאין בה אלא חובת האדון בלבד אין על הב"ד אלא לכופו אם לא ירצה לעשותה. כמו האומר סוכה איני עושה לולב איני נוטל תפילין איני מניח. אבל לא לעשותה בשבילו. ולא דמיא למילה דבנים. דהתם עיקר המצוה על הבן הנמול רמיא. ואי לא מהלוהו אחרים בקטנותו מיחייב איהו גופי' למימהל נפשי'. וחייב עלה כרת. אלא שקטן הוא ולאו בר מיעבד מצוה הוא לפיכך רמיא רחמנא עלי' דאבוה או אחריני. ועי' באו"ז (ח"ב סי' ק"ד) שכתב וז"ל ולענין שאילתא דשאיל שלמה היצחקי מן מר נתן ומר דניאל ומר אברהם בנו ומרנא יחיאל ממתא רומא ז"ל על קטן שמת קודם שמונה ימים אם צריך לחתוך ערלתו לאחר מותו ואם לאו. כך היא התשובה. ודאי נהוג נשי למחתכי' וכו'. אבל לאו מצוה היא וכו'. וכי יהיב קוב"ה מצוות לחיי הוא דיהיב ולא למיתי. דכיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצוות וכו'. וכן הורה רב האי גאון מהאי קרא ואתה את בריתי תשמור. כל שישנו בשמירה ישנו בברית יצאו מתים שאינם בשמירה וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי להדיא דאפי' בקטנותו עיקר חובת המצוה עלי' דקטן גופי' הוא דרמיא. ובמקום שהוא פטור פקע המצוה גם מאותן שנצטוו לעשותה תחתיו. והילכך שפיר שייך לומר דאם לא מהלי' אביו מיחייבי אחריני להטפל במצוה זו. משא"כ במילת עבדים. כיון דס"ל להנך גאונים ז"ל דהעבד גופי' לאו בר חיובא כלל. לא במילה ולא בשאר מצוות. ואין בכל אלה רק חובת האדון בלבד. לא יתכן כלל לומר שיתחייבו אחרים לעשות המצוה תחתיו. ובכיסוי הדם י"ל דבאמת גלי קרא דלאו עלי' דשוחט לחודי' רמיא מצוה. אלא דיש לו בה זכות לעשותה יותר מאחרים. אבל אם הוא לא עשאה מיחייבי כל ישראל שלא להניח הדם בלא כיסוי. משא"כ כאן דלפי דברי הגאונים לא שייכא המצוה אלא לאדון בלבד. שצריך לה כדי שיוכל לסמוך על עבדו ולהשתמש בו בכל דבר איסור והיתר. מה שאי אפשר אם לא יתרגל להתנהג בדת ישראל. וא"כ אין בה ענין כלל לאחרים שאין להם זכות בעבד זה. וכבר הבאתי שכדברי הגאונים ז"ל בזה מבואר בפרקי דר"א כמבואר בראשונים ז"ל. אף דבפדר"א שלפנינו ליתא. ואולי אפשר דגם בגירסת הרמב"ם לא הי' כן. אבל לפי גירסת שאר ראשונים ע"כ מוכרח כמש"כ. ומ"מ מבואר עפ"ז דלדעת רבינו נטרונאי ומר שר שלום הגאונים והנשיא הר"י אלברצלוני ז"ל אין מילת העבדים מוטלת חובה אלא על האדון בלבד ולא על אחרים. וזו היא ג"כ דעת הסמ"ג וסמ"ק ורבינו ירוחם ז"ל. וכן נראה משאר ראשונים ז"ל. וא"כ לדעתם ז"ל הקושיא במקומה עומדת. דאם איתא דמילת עבדים דוחה שבת. וא"כ ע"כ גם מכשירי מילתן לר"א דחו שבת כמשכ"ל. וקשה הרי כיון דבידו להפקירן ולהפקיע מצוה זו מעליו הו"ל כציצית ומזוזה דמודה ר"א דלא דחו שבת מהך טעמא דהואיל ובידו להפקירן. אלא ע"כ מוכרח מזה דלשיטה זו מילת עבדים גם עיקר המצוה לא דחיא שבת מטעם שנתבאר:

31 לא

אלא שיש לדון בזה מצד אחר. דכיון דקיי"ל המשחרר עבדו עובר בעשה א"כ אין בידו להפקירו. דהא בהפקר זה הרי הוא משתחרר ועובר בעשה. ובפרט דאנן הכא אליבא דר"א קיימינן דאמר מכשירי מילה דוחין את השבת. ור"א גופי' ס"ל דלעולם בהם תעבודו חובה. כמבואר בפרק השולח (גיטין ל"ח ע"ב) עיי"ש. וא"כ לר"א לשיטתי' שפיר י"ל דלעולם מילת עבדים נמי דחיא שבת. וגם מכשירין נמי דחו. ולא דמי למזוזה וציצית דמודה ר"א. משום דר"א לטעמי' אזיל דמשחרר עבדו עובר בעשה. דלעולם בהם תעבודו חובה. וא"כ אין בידו להפקירו. והא דנקט שמואל התם המשחרר עבדו עובר בעשה. ולא נקט נמי מפקיר. אין להוכיח מזה לחלק בין משחרר למפקיר ולומר דבמפקיר אינו עובר בעשה. די"ל דשמואל לטעמי' אזיל דס"ל התם (ל"ח ע"א) דמפקיר עבדו יצא לחירות ואין צריך גט שחרור. וא"כ לדידי' מפקיר היינו נמי משחרר והיא היא. ומשחרר כולל נמי מפקיר. וא"כ לא צריך לפרושי מפקיר דהא היינו הך. אבל אין הכי נמי דלדידן דקיי"ל כהנך דסברי התם דמפקיר עבדו יצא לחירות וצריך גט שחרור. אף דלא דמי למשחרר מ"מ עובר בעשה. כיון דמ"מ יוצא בכך לחירות ונפקע שיעבודו. ואילו הוה ס"ל לשמואל דמפקיר צריך גט שחרור ודאי הוה נקט נמי מפקיר שעובר בעשה. וכמתבאר מדברי התוס' שם בד"ה כל המשחרר וכו'. שכתבו וז"ל והא דאמר לקמן במי שאמר בשעת מיתתו פלונית שפחתי אל ישתעבדו בה דאי בלשון שחרור אמר כופין את היורשין לכתוב לה גט שחרור. וכן בירושלמי נמי אמרינן בהדיא דאי אמר שחררו משחררין. התם כיון דאין היורשין רשאין להשתעבד בה משום מצוה לקיים דברי המת לא קרינן בה לעולם בהם תעבודו. ומשום נתינת גט לחודי' ליכא איסור עשה עכ"ל עיי"ש. הרי דקרא דלעולם בהם תעבודו לא קאי אלא על השיעבוד. וכשכבר פקע שיעבודו אף כשעדיין מחוסר גט שחרור. שוב ליכא בשחרורו עבירת עשה דלעולם בהם תעבודו. וממילא מבואר דבהפקעת שיעבודו בלחוד אע"ג דאכתי צריך גט שחרור קעבר בעשה דלעולם בהם תעבודו:

32 לב

האומנם צ"ע בזה לכאורה מהא דאמרינן התם דטעמא דשמואל דאמר מפקיר אין צריך גט שחרור. משום דיליף לה מדכתיב וכל עבד איש מקנת כסף. עבד איש ולא עבד אשה. אלא עבד שיש לו רשות לרבו עליו קרוי עבד שאין לו רשות לרבו עליו אינו קרוי עבד עיי"ש. הרי דמדאינו קרוי עבד משמע לי' לשמואל שאינו צריך גט שחרור. דס"ל דאילו הוה מחוסר גט שחרור אכתי עבד מיקרי. וקרינן בי' עבד איש מקנת כסף. והשתא א"כ ממילא מבואר דכל זמן שמחוסר גט שחרור שפיר קרינן בי' לעולם בהם תעבודו. כיון דמה שמשועבד לו לקבל ממנו גט שחרור חשיבא עבדות למיקרי עבדו קנין כספו. וא"כ ודאי אית לן למימר דבהפקעת שיעבוד לחוד כל זמן שהוא זקוק לרבו עדיין לקבל ממנו גט שחרור לא עבר בעשה דלעולם בהם תעבודו. ובנתינת גט שחרור הוא דקעבר בעשה זו. ודלא כסברת רבותינו בעלי התוס' ז"ל. וזו תימא לכאורה. מיהו אפשר לומר דס"ל לתוס' דאין ה"נ דלמ"ד מפקיר עבדו אין צריך גט שחרור ונפק"ל מקרא דוכל עבד איש וגו' ס"ל הכי. דכל שצריך גט שחרור מיקרי עדיין עבדו קנין כספו. אע"פ שאינו משועבד לו. אבל לשאר כולהו אמוראי דקיי"ל כוותייהו דצריך גט שחרור. ס"ל דהכל בשיעבוד תליא מילתא. דכל שפקע שיעבודו אע"פ שצריך גט שחרור לא מיקרי עבד והילכך לא משמע להו מהך קרא דוכל עבד איש מקנת כסף לומר שלא יהי' צריך גט שחרור. דאע"ג דגלי קרא דאם אין רשות רבו עליו אינו קרוי עבד. ואינו מעכבו מק"פ. מ"מ אפשר שפיר לומר דצריך גט שחרור. אלא משום דפקע שיעבודו ואין רשות רבו עליו אינו קרוי עבד ואינו מעכבו. והתוס' שכתבו דכל שפקע שיעבודו שאינו רשאי להשתעבד בו לא קרינן בי' לעולם בהם תעבודו. היינו לדידן דקיי"ל המפקיר עבדו צריך גט שחרור. ועוד דהא התוס' שם כתבו כן אליבא דרבי יוחנן. דהא לרבי יוחנן הוא דקאמר לה לקמן דאי אמר בלשון שחרור כופין את היורשין לכתוב לה גט שחרור עיי"ש. והרי רבי יוחנן הוא דס"ל דמפקיר עבדו צריך גט שחרור. וא"כ לק"מ:

33 לג

אבל ראיתי להרשב"א ז"ל בגטין (שם ל"ח ע"א) שהביא מדברי הירושלמי (פ"ד דגיטין) דטעמא דמ"ד מפקיר עבדו צריך גט שחרור. היינו משום דיליף לה בגז"ש דלה לה מאשה. וקרא דוכל עבד איש וגו' מוקי לי' לדרשא אחרינא. ומ"ד אינו צריך ג"ש נפק"ל מקרא דוכל עבד איש וגו'. כדדריש שמואל בתלמודא דידן. וס"ל דההוא קרא מפיק לה מגז"ש דלענין זה אינו בכלל גז"ש זו. עיי"ש בדבריו ובריטב"א שם עיי"ש היטב. וא"כ מבואר לפ"ז דאם אינו קרוי עבד קנין כספו אינו צריך גט שחרור. וכל שצריך גט שחרור אע"פ שפקע שיעבודו עדיין מיקרי עבדו קנין כספו לכ"ע. וא"כ הקושיא במקומה עומדת וביותר יקשה דהרשב"א ז"ל גופי' שם לקמן בסמוך הביא דברי התוס' הנ"ל. וכנראה מסכים בעיקר סברתם עיי"ש. והרי הסתירה לסברתם מבוארת מעיקר הסוגיא בדוכתה כדכתיבנא. הן אמת דמגוף דברי הירושלמי שם אין הכרע לדעתי לומר דכ"ע ס"ל כהך סברא דעבד שאין רשות רבו עליו שאינו קרוי עבד היינו דוקא כשהוא משוחרר לגמרי ואינו מעוכב גט שחרור. אבל כשמעוכב גט שחרור אע"ג דפקע שיעבודו ואין רשות רבו עליו. עדיין בכלל עבדו קנין כספו הוא. כמו שנראה מדברי הרשב"א שם. אדרבה מפשטות דברי הירושלמי שם משמע יותר כדכתיבנא לדעת התוס'. דמאי דקאמר רבי זעירא שמא אינו מעכבו מלאכול בפסח כהדא דתני עבד איש ומלתה אותו בשעה שהוא עובד את רבו הוא מעכבו מלאכול בפסח. ובשעה שאינו עובד את רבי אינו מעכבו מלאכול בפסח. נראה דפירושו כמשכ"ל. דמ"ד מפקיר עבדו צריך גט שחרור. ס"ל דאין ראי' מהך קרא לומר דאינו צריך גט שחרור מדאינו קרוי עבדו. דאע"ג דאינו ברשות רבו ואינו קרוי עבדו. מ"מ יש לומר דגט שחרור צריך. דלא אמר קרא אלא דכל שאינו ברשות רבו. וממילא אינו קרוי עבדו. אינו מעכבו מלאכול בפסח. דבהכי הוא דמיירי הך קרא. ואע"פ שצריך עדיין גט שחרור. וכיון שאין לנו הכרע מהך קרא. הדרינן לגז"ש דלה לה למגמר מאשה דאינו משתחרר בהפקר בלא גט שחרור. וא"כ לפ"ז מתיישבים שפיר דברי התוס' כמשכ"ל. אלא דמדברי הרשב"א ז"ל שכתב שם דרבי זעירא מוקי ההוא קרא לדרשא אחרינא וכל היכא דאיכא למידרשי' בדרשא אחרינא לא מפקינן לי' מכלל גז"ש דלה לה עיי"ש. לא משמע הכי. ובאמת דבלא"ה דברי הרשב"א ז"ל בזה צ"ע אצלי. דהיכי שייך לומר דזו היא דרשא אחרינא. דנראה דלאידך לא מוקמינן לה להך דרשא. והא פשיטא דלכ"ע אי אפשר לאוקמי הך קרא אלא לענין עכובא בפסח. וכמפורש בקרא בהדיא. וכדמסיים קרא ומלתה אותו אז יאכל בו. וכולה פרשתא בהכי הוא דמיירי. והיכי ס"ד לומר דאיכא למ"ד דלא מיתוקמא הך קרא בהכי ועכצ"ל דאין לשון הרשב"א ז"ל מדוקדק. ועיקר כוונתו כדכתיבנא. ולשון הריטב"א ז"ל שם בזה מדוקדק יותר עיי"ש בדבריו ואין להאריך. והשתא א"כ לפ"ז מבואר דהמפקיר עבדו לפי מאי דקיי"ל דצריך גט שחרור. אע"פ שעדיין הוא מעוכב גט שחרור. עובר בעשה דלעולם בהם תעבודו. שהרי בכך שוב אינו קרוי עבדו קנין כספו. ולא קרינן בי' תו לעולם בהם תעבודו:

34 לד

אלא דצ"ע בזה מדאמרינן שם (לקמן מ"ב ע"ב) איבעיא להו מעוכב גט שחרור יש לו קנס או אין לו קנס. יתן לאדוניו אמר רחמנא והאי לאו אדון הוא. או דילמא כיון דמעוכב גט שחרור אדון קרינן בי' וכו'. איבעיא להו מעוכב גט שחרור אוכל בתרומה או אינו אוכל. קנין כספו אמר רחמנא והאי לאו קנין כספו הוא. או דלמא כיון דמחוסר גט שחרור קנין כספו קרינן בי' וכו' עיי"ש. ולא איפשיטו הנך בעיות. הרי מבואר דמספקא לתלמודא אם בהפקעת שיעבודו תו לא הוי בכלל עבדו קנין כספו ואינו קרוי אדוניו. או דלמא אכתי מיקרי עבדו קנין כספו ואדון קרינן בי'. ומבואר לפ"ז דמספקא לי' לתלמודא אם מ"ד צריך גט שחרור גם בעיקר הסברא פליג עלי' דשמואל. וס"ל דאע"ג דלא מיקרי תו עבדו קנין כספו מ"מ צריך גט שחרור. וכמשכ"ל לדעת התוס'. או דלמא בעיקר הסברא כ"ע מודו דכל שצריך גט שחרור ודאי מיקרי עבדו קנין כספו. והו"ל אדוניו. אלא דבדרשא דקרא פליג עלי'. ולא משמע לי' למדרש מהך קרא דכל שאין רשות לרבו עליו אינו קרוי עבדו קנין כספו. והשתא א"כ דברי התוס' תמוהים דנקטו בפשיטות דכל שפקע שיעבודו תו לא קרינן בי' לעולם בהם תעבודו. והיינו ע"כ משום דתו לא מיקרי עבד. דאם איתא דמיקרי עבדו הרי שפיר קרינן בי' לעולם בהם תעבודו. דהיינו שיחזיקנו בעבדותו ולא יוציאנו מאתו לחפשי שלא יקרא עוד עבדו קנין כספו. והרי בגמרא איבעיא לן הך מילתא ולא איפשיטא. וביותר תמוה לפמש"כ התוס' שם בד"ה מעוכב וכו' דלא מיבעיא לן התם אלא לענין חציו עבד וחציו בן חורין. אבל מעוכב גט שחרור ע"י הפקר פשיטא שאוכל בתרומה. דקרוי עבדו קנין כספו ומותר בשפחה עיי"ש. וא"כ היכי נקטו כאן בפשיטות להיפוך. וכן ריש פרק אלמנה לכה"ג (יבמות ס"ו ע"א) בד"ה אלמנה. ובד"ה ועבדיו שקנו וכו'. כתבו התוס' כן עיי"ש. והריטב"א (בפ"ק דקידושין כ"ג ע"ב) ובגיטין שם. ס"ל דהאיבעיא דמעוכב גט שחרור אי אוכל בתרומה איפשיטא מההיא סוגיא דכריתות (כ"ד ע"ב). וכן נראה ודאי דעת התוס' בגיטין שם לתירוצם הראשון עיי"ש:

35 לה

וביותר נראה להכריח כן מעיקר מימרא דשמואל דאמר דמשחרר עבדו עובר בעשה. דאם איתא דקרא דלעולם בהם תעבודו קאי על עבודה ממש שיעבוד בו עבודת עבד תדיר. א"כ מנ"ל דכשמשחררו עובר בעשה. ודילמא לא צוה הכתוב אלא שיעבוד בו תדיר כל זמן שהוא עבדו. אבל שחרור שנעשה בכך גר צדק והרי הגר והאזרח חוקה אחת ומשפט אחד להם. וכישראל גמור הוא מהיכא תיתי לאסור. אלא ודאי ע"כ צ"ל דפשיטא לי' דכל כמה דלא שחררי' ושם עבד עליו. אע"פ שאינו משתעבד בו כלל שפיר מתקיים בו קרא דלעולם בהם תעבודו. והילכך כיון שצוה הכתוב לעולם בהם תעבודו. דקיי"ל לעולם בהם תעבודו חובה. ע"כ לא קיימא העשה אלא שלא ישחררנו. דהרי כל זמן שמחוסר גט שחרור. עדיין קרינן בי' עבדו קנין כספו. וזה מתבאר מסוגיא דברכות (מ"ז ע"ב) דפריך אהא דשחרר ר"א עבדו להשלימו לעשרה מההיא דכל המשחרר עבדו עובר בעשה. והדבר קשה דטפי הו"ל למיפרך מר"א גופי'. דס"ל לעולם בהם תעבודו חובה. כמבואר בברייתא כמשכ"ל. ותקשה דר"א אדר"א. וגם בסוגיא דגיטין שם יש לתמוה דפריך עלי' דשמואל דאמר המשחרר עבדו עובר בעשה מברייתא דשחרר ר"א עבדו והשלימו לעשרה. ומשני מצוה שאני. ופריך עלה ודילמא ר"א ס"ל כמ"ד לעולם בהם תעבודו רשות. ומשני לא ס"ד דתניא בהדיא ר"א אומר חובה עיי"ש. כלומר דכיון דס"ל לר"א כמ"ד חובה להכי ע"כ הוכרח לשנויי מצוה שאני. והדבר תמוה דא"כ למה לא הוצרך להך שינויא אלא כי היכי דלא תקשה עלי' דשמואל. והרי בלא"ה איצטריך לשנויי הכי כי היכי דלא תקשה דר"א אדר"א גופי'. אבל לפמש"כ ניחא שפיר. דר"א אדר"א לא הוה קשה לו כלל. משום דאע"ג דר"א אמר לעולם בהם תעבודו חובה. מ"מ י"ל דאין החובה אלא שיעבוד בו תדיר עבודת עבד. אבל בשחרור שמגיירו בכך ונכנס בכלל ישראל ליכא שום איסורא כלל. ולא קמ"ל תנא דברייתא בהך מעשה דר"א אלא דאין עבד מצטרף לעשרה אם לא שחררו. או דעכ"פ שני עבדים אין מצטרפים. כמבואר בסוגיא דברכות שם עיי"ש. אבל לשמואל שחידש לומר דהמשחרר עבדו עובר בעשה. משום דס"ל דלא אזהר קרא אלא שלא יוציאנו מעבדות לחרות לגמרי. ודאי קשה לו שפיר. שוב ראיתי להר"ב פ"י בגיטין שם שהרגיש בקושייתנו. ותי' דר"א אדר"א לא קשה לי' די"ל דר"א דאמר חובה לא איירי כלל בשחרור. דלהכניסן תחת כנפי השכינה טפי עדיף. ולא קאמר חובה אלא כשעודנו בעבדותו. לאפוקי שאסור למחול לו שיעבודו. משא"כ לשמואל מקשה שפיר. וכתב עוד דהא דפשיטא לי' לשמואל דקרא איירי אף במשחרר. היינו לשיטתו דאף בהפקעת שיעבוד גרידא הו"ל משוחרר כיון שאין רשות לרבו עליו. אלא דהוקשה לו לפ"ז דהא אנן לא קיי"ל כשמואל במפקיר עבדו. ואפי' הכי בהא דהמשחרר עובר בעשה קיי"ל כוותי' עיי"ש שהניחה בצ"ע. ובסברא זו פלפל בכולה סוגיא שם. ובאמת דלפי דרכו קושיא גדולה היא. אבל לדידי נראה דגם לשמואל דאמר אינו צריך גט שחרור. אכתי קשה מנ"ל דגם בשחרור עובר בעשה. ודילמא לא אזהר קרא אלא שלא יניחנו מלהשתעבד בו ומלעבוד בו עבודת עבד. אבל לשחררו או אפי' להפקירו לשמואל דאמר דאינו צריך גט שחרור. דנמצא דהו"ל כשחרור ממש. והרי זה גירות ונכנס תחת כנפי השכינה. ודאי אית לן למימר דלא אסר קרא כלל. והקושיא במקומה עומדת. ולא תליא מידי בפלוגתא דמפקיר עבדו צריך גט שחרור אי לא. דלכ"ע תקשה הכי. ועכצ"ל דפשיטא לי' לשמואל דכל זמן דמיקרי עבדו קנין כספו שפיר קרינן בי' לעולם בהם תעבודו. ובודאי הרשות בידו לכ"ע שלא לעבוד בו שום עבודה. ולא עבר בעשה אלא דוקא בשחרור. ולשמואל גופי' גם הפקר בכלל. כיון דס"ל דאין צריך גט שחרור. וממילא לא עבר בעשה אלא בהפקר לשמואל. או בשחרור לכ"ע. והשתא א"כ ממילא מבואר דגם לדידן דלא קיי"ל כשמואל במפקיר. וס"ל דצריך גט שחרור. שפיר קיי"ל כשמואל בהא דמשחרר עובר בעשה. דבהא ליכא מאן דפליג עלי'. ולאו הא בהא תליא כלל כמו שביארנו. ולפ"ז ע"כ מוכרח מזה כדכתיבנא דלדידן דקיי"ל מפקיר עבדו צריך גט שחרור אינו עובר בעשה בהפקר. ולכשיתן לו גט שחרור עובר בעשה זו. אע"ג שכבר פקע שיעבודו ממנו בהפקירו. ודברי התוס' צ"ע אצלי:

36 לו

ולכאורה הי' נראה להביא ראי' לדעת התוס' מהא דאמרינן (בפרק איזהו נשך ע"ג ע"ב) תניא ראית שאינו נוהג כשורה מנין שאתה רשאי להשתעבד בו. ת"ל לעולם בהם תעבודו ובאחיכם. יכול אפי' נוהג כשורה ת"ל ובאחיכם בני ישראל איש באתיו לא תרדה בו בפרך עיי"ש. הרי מבואר לכאורה דקרא דלעולם בהם תעבודו מתפרש בשיעבוד ובעבודת עבד ממש. אלא דמלבד די"ל דהתם לא נפק"ל אלא מסמוכין. דמדסמיך הכתוב קרא דובאתיכם לקרא דלעולם בהם תעבודו. יליף דלפעמים גם באחיך אתה רשאי לנהוג מנהג עבדות. וזה אי אפשר בישראל אלא ע"י עבודת הגוף. דאילו קנין גופו שיהא צריך גט שחרור לא שייך בישראל. ועי' ביבמות (פרק החולץ מ"ו ע"א) ובראשונים שם עייש"ה. בלא"ה כבר הכריחו התוס' (ריש פ"ק דסוטה ג' ע"ב) בד"ה כתיב נמי כו' דהך דרשא דפרק איזהו נשך אסמכתא בעלמא היא וקנס חכמים הוא כדי לייסרן עיי"ש. מיהו בתוס' הרא"ש לסוטה שם משמע דס"ל דדרשא גמורה היא עיי"ש. וכן מבואר ביראים (סי' ר"פ) עיי"ש.

37 לז

ומעתה לפ"ז מתבאר דבמפקיר עבדו לדידן דקיי"ל דצריך גט שחרור לית בי' עבירת עשה דלעולם בהם תעבודו. וא"כ ודאי קשה אם איתא דמילת עבדים דחי שבת. וא"כ גם מכשירי מילתן דחו שבת כמתבאר לעיל ואמאי. הרי כיון דבידו להפקירן הו"ל כציצית ומזוזה דמודה בהו ר"א. ואפי' את"ל דהאיבעיא דפרק השולח שם היא במפקיר. ונימא דהאיבעיא לא איפשיטא למסקנא. וכדעת הרמב"ם ז"ל (פ"ט מהלכות תרומות ובפי"א מהלכות נזקי ממון) והעומדים בשיטתו. מ"מ אכתי קשה דליפשוט הך איבעיא מהכא. דכיון דבמכשירי מילת עבד לר"א ס"ל דדחו שבת ע"כ צ"ל דיש עבירת עשה בהפקרן. וא"כ ע"כ בהפקעת השיעבוד לחוד אע"פ שעדיין מעוכב גט שחרור. לא מיקרי תו עבדו קנין כספו. ורבו לא מיקרי תו אדוניו. וא"כ אין לו קנס ואינו אוכל בתרומה. אלא ודאי ע"כ מוכרח מזה דמילת עבדים לא דחי שבת. מיהו יש לדחות קצת די"ל דלא הוה מצי למיפשט מדר"א. משום דאפשר למידחי דס"ל לר"א כמ"ד מפקיר עבדו יצא לחירות ואין צריך גט שחרור. דאיכא בזה פלוגתא דתנאי בפרק בתרא דנזיר (ס"ב ע"ב) ובכריתות (כ"ד ע"ב) עיי"ש. ולדידי' ודאי גם בהפקר עובר בעשה דלעולם בהם תעבודו. והילכך אין בידו להפקירן. ולהכי שפיר ס"ל לר"א דגם מכשירי מילת עבדים דחו שבת. מיהו בעיקר הדבר כיון דלצורך מצוה שרי לשחרר לכ"ע. כמבואר בברכות (מ"ז ע"ב) ובגיטין שם (ל"ח ע"ב). א"כ ודאי אפי' כשמשחררו כדי שלא לדחות שבת אין לך דבר מצוה יותר מזה ושרי. ואע"ג דבסוגיא דברכות שם מסקינן דדוקא משום מצוה דרבים הוא דשרי עיי"ש. מ"מ נראה דגם שבת מיקרי מצוה דרבים ולא גרע משמחת הרגל דחשיבא מצוה דרבים (בפרק ואלו מגלחין י"ד ע"ב) עיי"ש. ובלא"ה נראה דלפני הרבה ראשונים ז"ל לא היתה גירסא זו שלפנינו שם. אלא כדאיתא בסוגיא דגיטין דלא מחלקין בין מצוה דרבים או לא עיי"ש. וכבר הביא בהגהות דקדוקי סופרים בברכות מש"ס כת"י דהגירסא שם כן עיי"ש. וכן מוכרח מדברי הרא"ם ביראים (סי' ר"פ) ומדברי הרמב"ם (פ"ט מהלכות עבדים ה"ו) ובכ"מ ולח"מ שם. ומדברי הבה"ג הלכות עבדים עיי"ש. ומיהו מדברי הרשב"א והר"ן בגיטין שם אע"פ שכן נראה לכאורה משום קושית המג"א (סי' צ') עיי"ש מ"מ להדיא מבואר ברשב"א וריטב"א (שבת ד' ע"א) דגירסתם כגי' שלפנינו עיי"ש. וחידושי שבת המיוחסים לריטב"א אינם לו אלא להר"ן כמו שביארתי במק"א וא"כ הדרא קושיא לדוכתא וע"כ מוכרת מזה דגם עיקר מצוה דמילת עבדים לא דחי שבת:

38 לח

עוד נראה לדון בזה מדאמרינן (ריש פ"ק דיבמות ה' ע"ב) ל"ת שיש בו כרת היכא אשכחן דדחי דאיצטריך עליה למיסרה. וכ"ת נילף ממילה וכו'. תיתי חדא מתרתי. מהי תיתי ממילה ופסח שכן כרת וכו' עיי"ש בסוגיא. ואם איתא דמילת עבדים נמי דחיא שבת. מאי פירכא היא הא מילת עבדים לא שייכא בה כרת. דהא באדון שעליו רמיא המצוה למולו ליכא כרת. דאפי' אב על מילת בנו לא מיחייב כרת. ואינו עובר אלא בעשה גרידא. וגם העבד גופי' לא מיחייב כרת דלא רמיא עלי' חיובא כלל למימהל נפשי'. דהו"ל מעשה"ג לפי המבואר בתוס' (פ"ק דקידושין כ"ט ע"א) בד"ה אותו וכו'. דלדידן דקיי"ל דאפי' מילה שלא בזמנה אינה אלא ביום הו"ל מעשהז"ג דנשים פטורות עיי"ש. וא"כ ה"ה לעבדים דדינם כנשים בזה ובלא"ה כיון דאימעיטא אשה ממיעוטא דאותו ולא אותה ממילא אימעיט נמי עבד. הן אמת דלפמש"כ המל"מ (בפ"י מהלכות מלכים ה"ז) דלא גמרינן לפטור עבד בגז"ש דלה לה מאשה אלא במה שהאשה פטורה מדינא מטעם שאינה מהמצוות שנוהגות בנשים דהו"ל מ"ע שהז"ג. אבל מאי דאי לאו דגלי קרא הי' ראוי לחייב את הנשים אלא דבההיא מילתא גלי קרא לפטרינהו לא גמרינן בגז"ש דלה לה לפטור נמי עבדים עיי"ש. וא"כ ודאי הא בהא תליא דלפמש"כ התוס' בקידושין שם דמילה הו"ל מעשהז"ג ודאי שפיר איכא למילף מינה ה"ה לעבדים. וכ"כ באמת בש"מ ב"ק (פרק החובל פ"ח ע"א) בשם מהר"ם מר"ב והרא"ש ז"ל דעבד פטור משום דגמרינן לי' מאשה עיי"ש. אבל לפמש"כ התוס' (בפ"ב דמגילה כ' ע"א) בד"ה דכתיב ביום וכו' לתירוצם הראשון דבמילה ליכא למיפטר נשים מטעם שהז"ג כיון שיש בה כרת. וכ"כ הריטב"א ז"ל בפ"ק דקידושין שם ובאור זרוע (ח"ב סי' צ"ו) מטעם אחר עיי"ש. א"כ לפי סברת המל"מ הנ"ל אין לפטור עבדים ממצות מילה. אלא דבעיקר סברת המל"מ כבר השיגו עליו האחרונים ז"ל. ועי' בשעה"מ הלכות מילה ובשאר אחרונים מש"כ בזה ואכמ"ל בזה. ובתוס' ריש ערכין ד"ה נשים ועבדים מבואר דלא ס"ל סברת המל"מ עייש"ה. וכבר כתב המל"מ גופי' שם דמדברי הרמב"ם ז"ל (פי"ב מהלכות ע"ז ה"ב) מבואר דלא ס"ל סברא זו עיי"ש. וא"כ שפיר שמעינן לפטור עבד ממצות מילה כנשים אפי' להסוברים דהו"ל מ"ע שאין הז"ג. ואע"ג דאכתי ליכא למגמר מאשה אלא לפטרו מלמול את בנו. מ"מ ממילא נשמע דכ"ש דפטור למול את עצמו. דודאי יותר יש להתחייב במילת בנו מבמילת עצמו כמבואר בתוס' רי"ד ובריטב"א שם עיי"ש היטב. אלא דיש לצדד בזה לפמשכ"ל דבמילת עבדים אשה נמי מיחייבא ואין להאריך. איברא דמלשון הרמב"ם (בפ"א מהלכות מילה ה"א) משמע לכאורה דמצות מילה רמיא גם על העבד ופי' מדכתב שם וז"ל עבר האב או האדון ולא מל אותן ביטל מצות עשה ואינו חייב כרת. שאין הכרת תלוי אלא בערל עצמו עכ"ל עיי"ש. משמע לכאורה דמיהת הערל עצמו אפי' עבד חייב כרת אם לא מל. אלא דבאמת אין מזה ראי'. דאין כוונת הרמב"ם אלא לומר דאין כרת אלא בערל עצמו. והיינו היכא דחובת המילה עלי' רמיא דהיינו ישראל. ולאפוקי אחריני שהטילה תורה עליהם החובה למולן. כגון האב או האדון או ב"ד. שאין בהן אלא עשה גרידא. דלעולם לא משכחת כרת היכא דאיתי' אלא בערל גופי'. אבל באחרים לא משכחת לי' כלל לעולם. ובלא"ה כבר הבאתי לעיל דעת הגאונים ז"ל דבכל המצוות שהעבד מתחייב בהן לית בהו אלא חובת האדון בלבד שיתנהגו עבדיו במצוות אלו. אבל העבדים מצד עצמן לא רמיא עלייהו חובת מצוות דישראל כלל. ומקור דבריהם ז"ל בברייתא דפרקי ר"א. כמו שביארנו בזה לעיל. ומעתה א"כ לדבריהם ז"ל פשיטא דלא שייך חיובא דכרת במילת עבדים כלל. והשתא א"כ ודאי קשה מאי דפריך בסוגיא דיבמות שם מה למילה שכן כרת. מאחר דגם מילת עבדים דחי שבת אע"ג דלית בה כרת כלל. אלא ודאי מוכרח מזה דמילת עבדים לא דחיא שבת. אלא שיש לדחות קצת עפמש"כ התוס' שם בד"ה ובכולהו נמי וכו'. וז"ל וא"ת ונילף משאר קרבנות וכו'. ואיכא למיפרך על מילה ושאר קרבנות שכן תדיר ובש"ס לא חש לדקדק כל כך. דה"נ לא מסיק מידי למ"ד עולה שהקריבו ב"י במדבר עולת ראיי' הוה עכ"ל עיי"ש. וא"כ אף אנן נימא דאיה"נ דהוה מצי למימר דנילף ממילת עבדים אלא דלא חש לדקדק כ"כ. דבלא"ה איכא פירכא בכולהו שכן תדיר. דגם מילת עבדים חשיבא תדיר כמילת בנים. אלא שיש לגמגם בזה. דכיון דכי אתי למילף ממילה. מילה סתם קאמר. ואם איתא דגם מילת עבדים דחי שבת. א"כ כייל בהכי כל מילה הדוחה שבת. וא"כ היכי פריך מעיקרא שכן כרת. כיון דלאו בכל מילה הדוחה שבת איכא כרת. דהא איכא נמי מילת עבדים שדוחה שבת אע"ג שאין בה כרת. ושפיר מצינן למילף מינה. כיון דלא שייכא בה פירכא זו. אבל יש לדחות עפמש"כ הריטב"א ז"ל שם דמאי דפריך שכן כרת. אע"ג דבמילה שדוחה שבת ליכא כרת. דהאב לית בי' אלא עשה גרידא. וקטן הנימול לאו בר עונשין הוא עדיין. מ"מ כיון שיש כרת במצוה זו מיהת לגבי גדול מצוה דחמירא ככרת חשיבא עיי"ש בדבריו. וא"כ אפשר לומר דגם במילת עבדים. אע"ג דלית בה כרת כלל אפי' בדידי' גופי' לכשיגדל. מ"מ כיון דמיהת במילת בנים איכא כרת בגדול שייכא פירכא שכן כרת. דמ"מ חזינן דמצוה חמורה היא כיון דיש בה כרת בישראל ערל כשיגדל. וביותר יש לומר כן לפמש"כ הרמב"ן ז"ל בחי' שם דלהכי מעיקרא כדבעי למילף ממילה גרידא לא פריך שכן כרת. כדפריך אילפותא דפסח ובתר הכי כדבעי למילף במה הצד ממילה ופסח. משום דבילפותא דחדא מחדא בעינן פירכא גמורה. ובמילה דדחי שבת ליכא כרת. אבל בתר הכי כי אתי למילף במה הצד דמילה ופסח פרכינן שפיר שכן יש בהן צד כרת. דבחדא מתרתי פרכינן פירכא כל דהוא עיי"ש. ומעתה א"כ גם לענין מילת עבדים י"ל דחשיבא פירכא כל דהוא מיהת מה שיש כרת בישראל ערל כשיגדל ויש במצוה זו צד כרת עכ"פ. משא"כ עשה דיבום ושאר עשין דאתינן למיגמרינהו מינייהו. אין בהן צד כרת כלל. מיהו לפי מה שהעלינו דבמילת עבדים ליכא צד כרת כלל. משום דבאדון לא שייך כרת והעבד גופי' לא רמיא עלי' כלל מצות מילה. בלא"ה יש להביא ראי' דמילת עבדים לא דחיא שבת מדתניא בתוספתא (פרק ט"ז דשבת) ר"א אומר מילה דוחה שבת מפני מה. מפני שחייבין עלי' כרת לאחר זמן. והלא הדברים קל וחומר וכו' עיי"ש. הרי מבואר בהדיא דמילה לא דחיא שבת אלא מפני שחייבין עלי' כרת לאחר זמן. וא"כ ממילא מתבאר דמילת עבדים דלא יהי' בה חיוב כרת לעולם. ע"כ מוכרח לומר שאינה דוחה את השבת:

39 לט

ומעתה א"כ מתבאר עכ"פ דמיהת אין שום הכרח לומר דמילת עבדים דוחה שבת. ואדרבה הדברים נראין יותר קרובים לומר כדעת הסוברין דאין מילת עבדים דוחה שבת. וקרא דוביום השמיני ימול דדרשינן מיני' דמילה דוחה שבת. לא קאי אלא על מילת בנים בלבד. ונראה דזו היא ג"כ דעת רבינו הגאון ז"ל. וא"כ אין לנו עשה כללית למילת בנים ועבדים כאחת. אלא בכל תדא כתיב קרא בפ"ע. וא"כ שפיר עשה רבינו הגאון ז"ל שמנאן כל אחת בעשה בפ"ע:

40 מ

והנה ראיתי להסמ"ק דס"ל ג"כ כדעת רבינו הגאון ז"ל והולך בדרכו למנות עשה במילת בנים בפ"ע ובמילת עבדים בפ"ע. אלא שהוא ז"ל נטה מדרכו ושייר לו דרך לעצמו. ומנה במילה ארבע מצוות עשה. שמנה (בסי' קנ"ז) עשה דמילת בנים. ועוד מנה (בסי' קנ"ח) עשה דיליד בית בפ"ע. ובסי' קנ"ט מנה שוב מילת מקנת כסף עשה בפ"ע. ושוב מנה (בסי' רפ"ט) מילת עצמו בעשה בפ"ע עיי"ש. והנה עשה דמילת בנים מנה הסמ"ק שם מקרא דכתיב וימל אברהם את יצחק בנו בן שמונת ימים כאשר צוה אותו אלקים עיי"ש. וביאור דבריו נראה דלא רצה למנות עשה זו מקרא דביום השמיני ימול וגו'. משום דס"ל עיקר כשינויא קמא בסוגיא דסנהדרין שהבאתי לעיל דמצות מילה הו"ל מצוה שנאמרה לבני נח ולא נשנית בסיני. ומאי דכתיב וביום השמיני ימול למישרי שבת הוא דאתי. ומה שלא הביאה מקרא המוקדם (בפרשת לך) דכתיב זאת בריתי וגו' המול לכם כל זכר וגו' דקאי נמי על מילת בנים. כדמוכח מעניני' דקרא כמשכ"ל. היינו משום דבהך קרא לא נתבאר זמן עשיית המצוה ביום השמיני. ומאי דכתיב בן שמונת ימים ימול לכם כל זכר אינו מוכרע כ"כ. דאפשר לפרשו כולו במילת עבדים כמשכ"ל. ואף דלדעת הסמ"ק גופי' דמילת עבדים לא דחיא שבת עכצ"ל דהך קרא במילת בנים מיירי כפירש"י. וכמו שביארנו לעיל. מ"מ אין זה מבורר כ"כ ולכן הביא עשה זו מקרא דוימל אברהם את יצחק בנו בן שמונת ימים כאשר צוה אותו אלקים. דמפורש בו בהדיא עשה דמילת בנים ביום השמיני. וכן במדרש תנחומא (פרשת תצוה) מייתי לה מהך קרא עיי"ש והיינו מטעם שביארנו:

41 מא

ועדיין צריך ביאור מה שהביא הסמ"ק שם עשה דמילת עצמו מדכתיב וערל זכר אשר לא ימול בשר ערלתו וגו'. כמבואר שם (סי' רפ"ט) עיי"ש. ונראה דמקורו מדאמרינן בפ"ק דקידושין (כ"ט ע"א) והיכא דלא מהלי' בי דינא מיחייב איהו למימהל נפשי' דכתיב וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה עיי"ש. אבל יש לתמוה דמההוא קרא לא שמענו אלא עונש למי שלא מל. אבל עשה לא שמענו. ובגמרא לא אתינן למילף מהך קרא אלא לומר דגם הוא עצמו בכלל העשה. מדענשו הכתוב כרת אם לא מל. אבל ודאי עשה בפ"ע למילת עצמו ליכא למשמע מהך קרא. דלא נאמר בלשון עשה וציווי. וכבר ביארנו במק"א דמה"ט לא מנו רבינו הגאון והבה"ג וסייעתו ז"ל עשה דהגדת עדים בב"ד דנפק"ל מקרא דאם לא יגיד ונשא עונו. כדאמרינן (בסוגיא דר"פ הכונס) והיודע עדות לחבירו וכו'. אילימא בבי תרי פשיטא דאורייתא היא אם לא יגיד ונשא עונו עיי"ש. והיינו משום דלא כתיב קרא בלשון עשה. ואף דשפיר שמעינן מיני' עונש למי שלא יגיד. מ"מ עשה לא שמענו. והרמב"ם וסייעתו ז"ל שמנאוה היינו משום דמשמע להו בזה עשה מדכתיב והוא עד וגו'. וכפירש"י (סוף פרק ד' דסנהדרין ל"ז ע"ב) בד"ה והלא וכו' שכתב וז"ל והלא כבר נאמר והוא עד. עליכם מוטלת חובה ונשיאת עון אם לא תגידו מה שראיתם עכ"ל עיי"ש. וכ"כ הרשב"ץ ז"ל בזה"ר (עשין סי' נ"ג) וז"ל העדים עצמן חייבין להעיד בב"ד. והיא מ"ע באה במנין שנאמר והוא עד והוא חייב להיות עד באופן שיתקיים הדין על פי עדותו עכ"ל עיי"ש. וכן מתבאר להדיא מדברי הרמב"ם ז"ל (בסה"מ עשין קע"ח) וכ"כ במנין הקצר שלו שם עיי"ש. וכן פירש הרע"ב במתניתין דסנהדרין שם. ומבואר מדבריו שם שכן היתה גירסתו במתניתין שם דלא מייתי אלא מן והוא עד עיי"ש. וכן מבואר בדברי הרמב"ם (פי"ב מהל' סנהדרין ה"ג) עיי"ש. וכן הוא הגירסא במשנה שבירושלמי שם עיי"ש. וכן הוא בסמ"ג (עשין ק"ח) עיי"ש. אבל הגאונים ז"ל לא משמע להו הך דרשא מדכתיב והוא עד. ובאמת לא מצינו הך דרשא בשום דוכתא. אלא דלהרמב"ם וסייעתו ז"ל משמע להו הכי ממתניתין דסנהדרין שם לפי גירסתם. אבל לפי גירסא שלפנינו אין משם הכרע. ובפרט לפי גירסת הרמ"ה ז"ל ביד רמה שם עיי"ש. וכן מבואר בדברי הרשב"א בב"ק שם דאין לנו חובה להעיד אלא מדכתיב אם לא יגיד ונשא עונו עיי"ש. וכיון דמהך קרא לא שמענו אלא עונש אם לא יעידו. אבל עשה לא כתיבא הילכך לא מנאוה הגאונים ז"ל. וא"כ כאן בקרא דוערל זכר אשר לא ימול וגו' לכ"ע ליכא עשה. ויש לתמוה על הסמ"ק שמנה עשה מהך קרא למילת עצמו. וביותר יש לתמוה דהסמ"ק גופי' מנה קרא דאם לא יגיד ונשא עונו במספר הלאוין (בסי' רל"ח) עייש"ה. וכן מתבאר מדברי הרשב"ץ ז"ל בזה"ר (לאוין סי' כ"ה) ובהגהת אלפסי בשבת (פרק כל כתבי) עיי"ש. הרי דס"ל דהך לישנא משמע אזהרת לאו וא"כ איך מנה כאן מקרא דוערל זכר אשר לא ימול וגו' עשה. והרי לישנא דהך קרא דמי ממש לקרא דאם לא יגיד וגו' ואין שום הפרש ביניהם. ובאמת דדברי הסמ"ק שם בלא"ה תמוהים אצלי. וכבר עמדתי על זה במק"א. דהיכי משמע לי' מהך קרא אזהרת לאו. וכן יש לתמוה על הרשב"ץ והגהת אלפסי העומדים בשיטתו. אלא שהדבר תמוה ביותר על הסמ"ק שדבריו ז"ל סותרים זא"ז עם מש"כ כאן. ומלבד זה יש לתמוה לפי דעתם ז"ל. דא"כ נמצא דאשכחן במילה גם אזהרת לאו מקרא דוערל זכר אשר לא ימול וגו'. והוא תימא ומבואר איפכא במתניתין (דר"פ קמא דכריתות) ובסוגיא דעירובין (צ"ו ע"א) ובמכות (י"ג ע"ב) ושאר דוכתי. ואולי יש לחלק בזה ולומר דדוקא גבי אם לא יגיד דליכא במצוה זו שום עשה זולת זה. ועיקר חובת הגדת העדים לא נפק"ל אלא מהך קרא דאם לא יגיד וגו'. ולכן ס"ל להסמ"ק וסייעתו דחשיב אזהרת לאו כיון שנאמר בלשון לא. והו"ל בכלל מה שאמרו כל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא ל"ת. ואף לפמש"כ הרשב"ץ שם מהספרא דאם יודע לו עדות לזכותו ושותק הוא בכלל אזהרת לאו דלא תעמוד על דם רעך עיי"ש. מ"מ הרי גם הך קרא אזהרת לאו הוא. ולהכי אמרי' דגם קרא דאם לא יגיד וגו'. כיון שאינו מוכרע בלשון עשה אית לן למיחשבי' אזהרת לאו. כעין מאי דאמרינן השמר דלאו לאו לכ"ע. משא"כ בקרא דוערל זכר אשר לא ימול וגו'. כיון דעיקר מצות מילה מפורשת בתורה בעשה הילכך אית לן למימר דגם הך קרא דוערל זכר אשר לא ימול וגו' לא מיחשב אלא כעשה דכיון דמילת עבדים יליד בית ומקנת כסף מפורשת בהן עשה. וכן במילת בנים באה בתורה עשה מפורשת. גם קרא דוערל זכר אשר לא ימול וגו' דכתיב במילת עצמו יש לפרשו כעשה דהו"ל כדבר הלמד מענינו. והו"ל דומיא דמ"ד השמר דעשה עשה. כן נראה קצת לדחוק לדעת הסמ"ק וסייעתו ז"ל בזה ואכמ"ל בזה. אבל יותר נראה בכוונת הסמ"ק ע"פ מה שראיתי בפסיקתא זוטרתא (פרשת לך) ובמדרש שכל טוב ובחזקוני שם שהביאו עשה למילת עצמו מקרא דונמלתם את בשר ערלתכם עיי"ש. ונראה דס"ל דהא דבסוגיא דפ"ק דקידושין שם לא מייתי לה אלא מקרא המאוחר. דכתיב וערל זכר אשר לא ימול וגו'. היינו משום דהתם לא מיירי אלא מעיקר מילתא. לאשמעינן דאי לא מהלי' אבוה או ב"ד מיחייב איהו למימהל נפשי'. ולהכי ניחא לי' טפי להביא מהך קרא דוערל זכר אשר לא ימול וגו'. משום דשמעינן מיני' דחיוב כרת נמי אית בה. ואגב אורחי' אשמעינן נמי דחיוב כרת ליכא אלא בערל גופי'. דהך קרא לא קאי אלא אערל גופי' בלבד. ואין ה"נ דעשה למילת עצמו לא שמעינן אלא מקרא דונמלתם וגו'. ועפ"ז יתכן לומר דגם הסמ"ק עיקר כוונתו לעשה דונמלתם את בשר ערלתכם וגו'. אלא שנמשך אחר לישנא דגמרא בפ"ק דקידושין שם. אבל ודאי מקרא דוערל זכר אשר לא ימול וגו' ליכא למשמע עשה:

42 מב

ועכ"פ מבואר דהסמ"ק נתית במקצת לשיטתו של רבינו הגאון ז"ל למנות מילת בנים ומילת עבדים בשתי עשין מיוחדות בפ"ע. אלא שמוסיף עוד למנות גם מילת עצמו בעשה בפ"ע. וגם מילת עבדים חלק לשתי עשין חלוקות בפ"ע. יליד בית. ומקנת כסף. ולפ"ז אין זה דבר רחוק אם נימא דרבינו הגאון ז"ל במנין המצוות שלו אשר על סדר עשרת הדברות הי' דעתו למנות במצות מילה שלש עשין. מילת בנים. ויליד בית. ומקנת כסף. ובזה באו דבריו כפשטן. ואין צורך לפרשן כמשכ"ל אלא דכאן חזר בו. ואינו מונה אלא שתי עשין במילה. כמו שמצינו כיו"ב בכמה מצוות אחרות שחוזר בו כאן מדעתו שם. ואפשר עוד דבמש"כ שם רבינו הגאון ז"ל בהמולכם ימולו אתכם יליד בית וכו'. כוונתו למנות גם עשה דמילת עצמו. וא"כ דבריו ז"ל מתאימים ממש עם שיטת הסמ"ק למנות במילה ארבע עשין. אבל יותר נראה להסכים דברי רבינו הגאון ז"ל שם עם דבריו דהכא וכמשכ"ל. וטעמו של רבינו הגאון ז"ל נראה דהיינו משום דאע"ג שמנה מילת בנים ומילת עבדים בשתי עשין בפ"ע. היינו משום דהם שני ענינים נפרדים. לא מיבעיא לדעת הגאונים ז"ל שהבאתי לעיל דעיקר חובת המצוות דעבדים אינה אלא חובת האדון להתנהג עם העבד ולהנהיגו במקצת מצוות ע"פ דת ישראל. אבל העבד גופי' מצד עצמו ליתי' במצוות כלל. וכשאיננו אצל אדונו לא מתחייב במצוות ואין עליו עונש בעברו עליהן. דלפ"ז פשיטא דמילת העבדים אין לה ענין כלל למילת בנים. אלא אפי' לדעת החולקים על זה. מ"מ לפי מה שביארו הרמב"ן והרשב"א ז"ל (בשבת קל"ה ע"א) דמילת עבדים אינה אלא משום שבה נכנס תחת כנפי השכינה. כמו מילת הגר. דגם זו משום גירות היא עיי"ש. וא"כ אין זה ענין למילת ישראל דאינה אלא משום מצוה בעלמא. וכל ישראל ערל הרי הוא ישראל גמור לכל התורה כולה אע"פ שלא נימול ולא קיים מצות מילה. והילכך יש למנותן כל אחת בפ"ע במנין העשין. כיון שבאה ג"כ בכל אחת עשה לעצמה. אבל מילת יליד בית ומקנת כסף. דשתיהן ענין אחד הן לגמרי. דזו וזו מילת עבד הן. הילכך לא ראה רבינו הגאון ז"ל למנותן כל אחת בפ"ע. וכן מילת בנו ומילת עצמו. כיון דשתיהן בישראל. וגם האב במקום בן קאי. דעיקר חיובא על הבן גופי' רמיא. וכמשכ"ל מהתשובה שבאו"ז דחובת האב אינה אלא כדי לפטור את הבן ולהוציאו ידי חובתו. והילכך סבירא ליה לגאון ז"ל דאין למנוחן אלא מצוה אחת. ולא דמי למצות תלמוד תורה שמנה ללמוד וללמד בשתי עשין בפ"ע. דהתם ללמדו אינו כדי לפטרו ולהוציאו ידי חובתו. אלא להורותו ולהודיעו דרכי התורה והמצוות. וזה ענין אחר הוא. משא"כ הכא דמילת בנים ומילת עצמו ענין א' ופעולה אחת היא. שהאב עושה אותה במקום הבן ובשבילו. והוא יוצא בזה ידי חובתו. הילכך אין כאן אלא מצוה אחת:

43 מג

איברא דלפמש"כ בתשו' מהר"ח או"ז (סי' י"א) דמצות מילה היא ממש כמצות סוכה וציצית ותפילין. דלא העשייה שלהן היא העיקר אלא מה שיושב ודר בסוכה ולבוש בציצית ובתפילין הוא עיקר המצוה. וכן מילה לא חתוך עור הערלה היא המצוה. אלא מה שהמילה חתומה בבשרו זו היא עיקר מצותה. וכל ימי חייו בהיותו מהול חשוב עוסק במצוה זו ומקיימה. דאל"כ דוד המלך ע"ה שהי' מצטער כשנכנס למרחץ וראה עצמו ערום בלא מצוה ונזכר על המילה ושמח (מנחות מ"ג ע"ב. וירושלמי סוף ברכות). ואם לא הי' מצות המילה אלא העשייה למה שמח עלי' יותר מראשו וזרועו וכל גופו שקיים בהם מצוות תפילין וציצית וכמה מצוות. אלא ודאי מילה היא מצוה בכל עת כתפילין המונחין בראשו וציצית בבגדו. עכת"ד שם עיי"ש. ולפ"ז נראה דמצות מילה דמיא ממש למצות ת"ת. דגם כאן במעשה האב אין הבן יוצא ידי חובתו. אלא עיקר המצוה מתקיימת ע"י הבן גופי' שהמילה חתומה בבשרו. אבל ז"א דמ"מ גם לפ"ז עכ"פ גם פעולת האב היא חלק מן המצוה שהי' על הבן לעשות אם לא שקדם האב ועשהו תחתיו. והאב מוציא את הבן ידי חובתו מיהת בפעולה זו שעשה שלא יצטרך הבן לעשותה. וא"כ הכל ענין אחד ופעולה אחת. ואין לחלק אותה לשתי מצוות. משא"כ ללמוד וללמד שני ענינים חלוקים הם לגמרי ושפיר מנאן שתים. ובלא"ה עיקר דברי מהר"ח או"ז ז"ל צ"ע אצלי. אלא שאכמ"ל בזה. כיון דגם לפי דבריו יפה עשה רבינו הגאון ז"ל למנות מילת בנים ומילת עצמו במצוה אחת. כמו שעשו כל שאר מוני המצוות זולת הסמ"ק וכמו שביארנו:

44 מד

ולכאורה הי' נראה לומר בדעת רבינו הגאון ז"ל דדעתו בזה כהסמ"ק למנות מילת בנים ומילת עצמו בשתים. שהרי כתב לקמן במנין ע"א עונשין גזרתי עשרים ושלשה לכרת מושך ערלת בשרו מחוץ וכו' עיי"ש. הרי שמנה עונש כרת דמילה בפ"ע בחשבון המצות. והיינו מילת עצמו שהרי אין כרת אלא על מילת עצמו. וא"כ מבואר דמלבד שמנה כאן מילת בנים הוסיף ומנה לקמן גם מילת עצמו. והיינו כדעת הסמ"ק. אבל באמת זה אינו שהרי כל הנך שבעים ואחד העונשים שמנה רבינו הגאון שם כבר מנה עיקר המצוה של כל עונש ועונש במנין המצוות. אלא שחזר ומנה עונש של כל מצוה בפ"ע במנין המצוות משום חובת המצוה שעל הב"ד לקיים את העונש ההוא ולדון בו העוברין וכמו שכתב רבינו הגאון ז"ל שם בתחילת מספר העונשין וז"ל אלה שבעים ואחד המומתים מצותם שנית לב"ד החזרתי וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי שביאר בהדיא שחזר ומנה העונשין בפ"ע אע"פ שכבר מנה כל מצוה ומצוה שבאו עליהן עונשין אלו. משום דכל עונש ועונש כלל בו אזהרה לב"ד לדון דין העונש ההוא באותן שנתחייבו בהן ומשום מצוה שעל הב"ד חוזר ומונה אותן בפ"ע. ואין כאן המקום להאריך בביאור עיקר דברי רבינו הגאון ז"ל שם ושיטתו בזה. ויתבאר הכל במקומו בע"ה. ומעתה א"כ ממילא מבואר דאדרבה משם מוכח שכבר מנה עיקר המצוה של מילת עצמו במנין העשין. אלא שבמנין העונשין חזר ומנה עונש כרת שעליו בפ"ע. משום המצוה שעל הב"ד. וע"כ צ"ל שכולל מילת עצמו עם המצוה דמילת בנים כאחת וכמו שביארנו. דהא לא מנה במנין העשין אלא מילת בנים ומילת עבדים בלבד ואין לנו אלא לומר דמילת עצמו כללה במצות עשה דמילת בנים מטעם שביארנו: