בד"א בקרבנות הרגלים ובחלוק לחם הפנים כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל קשה לי דמשמע דבחלוק חולקים, אבל עבודת שתי הלחם של עצרת לא היו עובדים. ולמטה כתב אבל עבודת שתי הלחם בכל המשמרות. וי"ל דשתי הלחם לא היו קרבים למזבח, ולא היה בהם עבודה והכל היה נאכל. ומ"ש למטה אבל עבודת שתי הלחם היינו כבשי עצרת הבאים עם הלחם, והרי הם שוים בעבודת שתי הלחם וחולקים בהם שהם קרבנות ציבור הבאים ברגל, אבל עבודת לחם הפנים אעפ"י שהיא של ציבור אינה באה מחמת הרגל. ולפיכך אין עובדין אותה אלא אנשי משמר. דתנן ז*)שם נ"ו ע"א. יו"ט הסמוך לשבת בין מלפניה בין מלאחריה היו כל המשמרות שוות בחלוק לחם הפנים, חל יום אחד להפסיק בינתים משמר שזמנו קבוע היה נוטל עשר חלות והמתעכב היה נוטל שתים, ובשאר ימות השנה הנכנס נוטל שש והיוצא נוטל שש ע"כ. ומפני ח)צ"ע דזה הוא רק לפרש"י שם דהמתעכב דמתני' היינו כל המשמרת שעובדים ברגל והרדב"ז מבאר הטעם מפני חיבת לחה"פ. אבל הרמב"ם בפה"מ שם ובפ"ד מתומ"ס הי"ג כתב שהוא משמר של אותה שבוע היינו משמר הנכנס נוטל שתים מפני שמתעצלים ואין באין אלא מעט יעו"ש ובראב"ד וכ"מ ולח"מ שם בזה. וא"כ הא הרדב"ז כאן בשיטת הרמב"ם מיירי. וע"ע שו"ת ח"צ סי' קס"ו. וע' תוס' ישנים יומא י"ח ע"א שתירצו דמשמר המתעכב מילתא דלא שכיחא הוא יעו"ש ולפי הרמב"ם הוא שכיח תמיד. ועדיין קשה שם. חבת לחם הפנים היו באים לפני השבת אעפ"י שהיו יכולים לבא באחד בשבת, והיו מתעכבין שם עד מוצאי שבת אעפ"י שהיו יכולים ללכת בערב שבת:
שנאמר חלק כחלק כו'. כלומר חלק כחלק יאכלו בקרבנות הציבור, כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל ק"ל דמשמע דבקרבנות הציבור אכלו, אבל בקרבנות יחיד לא אכלו, והלא עיקר אכילתם הוא חזה ושוק של שלמי חגיגה של כל יחיד ויחיד, דתנן בג' פרקים בשנה הי' כל המשמרות שוות באימורי הרגלים. ואקשינן בגמרא אימורי הרגלים של גבוה נינהו. אר"ח מה שאמר ברגלים ופרש"י ז"ל בחלוק קרבנות האמורים ברגל הראוים להתחלק כגון חו"ש של שלמי חגיגה של כל יחיד ויחיד ועורות של עולות ראי' ומוספי ציבור ושעירי חטאת עכ"ל. ט)ע' בס' הר המוריה מה שנדחק בזה ורוצה להגיה בקרבנות הרגלים תחת קרבנות הציבור. וי"ל דלא נקיט קרבנות ציבור למיעוטא קרבן יחיד, אלא לאשמעינן דאפילו קרבנות ציבור הבאים מחמת הרגל לא מכרו האבות זה לזה, דסד"א כיון דהם של ציבור אסוקי להו אדעתייהו ומכרום זה לזה וחלקום למשמרות, קמ"ל שכל מה שבא מחמת הרגל לא מכרו: